ב חשון – זהירות מביאה לידי זריזות

פסחים, זריזים מקדימים למצות, המשך:

במאמרו המפורסם של רבי פנחס בן יאיר נאמר זהירות מביאה לידי זריזות, ויש להבין (לא מובן מאליו) למה?

במסילת ישרים, המבוסס כולו על מאמרו של רפב"י, מוסבר שהזהירות היא סור מרע ואילו הזריזות ועשה טוב, וכן סדר העבודה - סור מרע ועשה טוב - על ידי סור מרע באים לועשה טוב.

והנה, אין טוב אלא אור, כמ"ש בתחילת הבריאה וירא אלהים את האור כי טוב, ובתר רישא גופא אזיל, כל שאר הנבראים שנאמר בהם וירא אלהים כי טוב ועד לסיום כל הבריאה כולה וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אור גדול מאד.

אך ברישא חשוכא (וחשך על פני תהום) והדר נהורא, בחינת הידור מצוה (נר מצוה מאור תורה) - לדעת המאירי הזריזות היא גדר של הידור מצוה. החשך היינו הרע, עליו נאמר סור מרע כהקדמה מוכרחת לועשה טוב, כאשר בבוא הטוב, האור, מעט אור דוחה הרבה מן החשך וכ"ש ריבוי אור, טוב מאד, שאף הופך את החשך עצמו לאור גדול - העם ההלכים בחשך ראו אור גדול.

זהירות עצמה לשון זהר ואור. אבוך במאי הוי זהיר טפי, בהכרת המצוה המיוחדת השייכת לשרש אור נשמתו כמבואר בתניא.

בסור מרע יש קיום מצוה, אור, כמ"ש ישב ולא עשה עברה נותנים לו שכר כאילו קיים מצוה - על כל דבר ודבר, הן מצות עשה והן מצות לא תעשה, ענו הן (לא כמ"ד שעל עשה ענו הן ועל לא תעשה ענו לא), הכל עשה (טוב), הכל לעשות ולקיים את רצון הבורא ב"ה.

יחסית, האור שבזהירות הוא אור מקיף ואילו האור שבזריזות הוא אור פנימי (כח מניע בפועל).

והוא סוד יהי אור - אור הזהירות - ויהי אור - אור הזריזות, ודוק.

יהי אור זהירות ויהי אור זריזות = י"פ אור, שלמות של אור בכל עשרת כחות הנפש (שכנגד עשר ספירות בלימה - ספירה לשון ספיר, אור) עם הכולל, סוד המאור, המחזירו בתשובה וד"ל.

והנה, פשיטא (בכוונת רפב"י) שזהירות וזריזות הן לשון נופל על לשון, כאשר כל ההבדל ביניהם הוא ה-ז (שניה) של זריזות במקום ה-ה של זהירות. נמצא רמז למלה זה (שתי האותיות הראשונות של זהירות) - נבואת משה רבינו בזה הדבר אשר צוה הוי'.

זהירות-זריזות ר"ת זז של מזזות, זז מות, כח המניע הבלתי מתנועע כנודע - הזהירות היינו כח המניע כו' ואילו הזריזות היינו התנועה, המהירה ביותר, מהירות האור, זריזים מקדימים למצות.

מקור מובהק בתורה לזהירות מביאה לידי זריזות הוא ושמרתם (זהירות) ועשיתם (זריזות).

יש ב"פ ושמרתם ועשיתם בתורה ועוד ה"פ עם מרחק של כמה תבות באמצע (מבנה מובהק של 7 המתחלקים ל2 ו5, חלוקת ז-הב כקני מנורת הזהב בבית המקדש, שמשם יוצא אור, של זהירות וזריזות, לעולם):

ולפי סדר התורה:

ושמרתם את כל חקתי ואת כל מצותי ועשיתם אתם אני הוי'.

ושמרתם את כל חקתי ועשיתם אתם אני הוי' מקדשכם.

ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה.

ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני הוי'.

ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר הוי' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך [ואהבך וברכך והרבך...].

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון.

כמה דיוקים בפסוקים הנ"ל: בכל שבע הפעמים נאמר ועשיתם אתם, ובחז"ל מצאנו א"ת אתם (את החקים כו') אלא אתם (לנוכח), היינו המרצת הגברא, מדת הזריזות, ודוק.

בפסוקים הנ"ל יש שמירה לחקתי, למצותי, למשפטי ולדברי הברית (לפי סדר הפסוקים ודוק). חקתי - חכמה, י שבשם; מצותי - בינה, ה עילאה שבשם; משפטי - ו"ק, ו שבשם; דברי הברית - יסוד ומלכות, ה תתאה שבשם, וד"ל.

ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם... עם חכם ונבון - משמע ששמירה ועשיה כנגד חכמה ובינה. ולכאורה הסדר הוא הפוך - עשיה בחכמה בזריזות, כמהירות אור החכמה (ראשית הגילוי, ברק המבריק על השכל), כלם בחכמה עשית, ואילו שמירה בבינה, שמור לנוק' עילאה.

והוא ע"ד זכור את יום השבת לקדשו, בעשה, זריזות, שמור את יום השבת לקדשו בלא-תעשה, זהירות.

אלא שיש כאן תופעה של חותם המתהפך, או שהזהירות, ושמרתם, הוא בסוד הבן בחכמה והזריזות ועשיתם בסוד חכם בבינה (והוא פירוש יותר מכוון ודוק).

בתחלת פרשת עקב משמע שושמרתם ועשיתם הוא כנגד את הברית - שמירת הברית - ואת החסד - עשית חסד. וידוע שאת הברית ואת החסד ר"ת אהוה, שם הטוב (האור) ר"ת את השמים ואת הארץ, כאשר אה של אהוה היינו הנסתרות כנגד יה של הוי' ו-וה של אהוה כנגד והנגלות, וה של הוי'.

נמצא לפי זה שמדת הזהירות מושרשת בנסתרות שבנפש ומדת הזריזות בנגלות. היינו בסוד חכם לב יקח מצות, כפירוש הבעל שם טוב - שתי מצות, מצות הכוונה, זהירות (המשכילים יזהירו כזהר הרקיע), ומצות המעשה, זריזות. וכרמוז בפסוק השביעי האחרון הנ"ל ושמרתם... ועשיתם למען תשכילו (כוונת המצוה, הנסתרות, זהירות) את כל אשר תעשון (מעשה המצוה בפועל, זריזות). והוא כפתור ופרח.

ואכן כך מסביר הרמח"ל שהזהירות בקיום המצות פוקחת את עיני האדם ליקר ערך המצוה שעי"ז נוצרת אצלו מודעות רוחנית עמוקה למצוה המניעה אותו להזדרז בקיומה (שלא יחמיץ את הזדמנות הפז - פז ר"ת פזיזות, עמא פזיזא להקדים מעשה, זריזות כנודע).

ובעלי מוסר אחרונים, המפרשים את דברי המסילת ישרים מוסיפים שהזהירות נובעת ממדת היראה, יראת חטא (המושתתת על יראת העונש, היינו לפי תפיסת המוסר. בחסידות יראת חטא היינו היראה מהניתוק מאלקות שנגרם ע"י החטא). יראת חטא פועלת מעין הזזה (זז הנ"ל) והתנערות מהכבדות והעצלות, יסוד העפר של נפשו הבהמית של האדם (כמואר בסוף פ"א בתניא) וכך מביא אותו לידי זריזות בקיום המצוה.

והנה, עוד הרבה לפני הרמח"ל הוסבר הענין של זהירות מביאה לידי זריזות בספר ארחות צדיקים: הזהירות היינו פינוי הראש מכל מחשבות זרות, כל מחשבה ורצון מחוץ לקיים את רצונו יתברך במצוה מעשית המזדמנת לו ברגע זה (וכידוע מהרבי הרש"ב שלמד מאביו, הרבי המהר"ש שיש גם יצר הרע חסידי, ללמוד מאמר חסידות במקום לעסוק בעבודה כו'). לאחר הזהירות, פינוי הראש מכל דבר זר ריכוז אך ורק במצוה העומדת לפניו, אז באה הזריזות בדרך ממילא. זאת אומרת שהזהירות בעצם אומרת לא עכשו! לכל נטיה אחרת (בודאי אקיים את המצוה אך לאחר עוד משהו שגם חשוב ביותר).

הזריזות באה מתוך הריכוז (מח הדעת) הנפעל על ידי הזהירות.

עוד הוסיפו אחרונים: הזהירות מסלקת את המכשולים שבדרך לקיום המצוה, וכשהדרך פנויה אזי בקלות רצים, בזריזות, לקראת היעד, המצוה. כלומר לא לחשוב שאני יכול להזהר תוך כדי ריצה, צריך לדאוג מראש שהדרך תהיה חלקה ממכשולים, היינו הקדמת הזהירות לזריזות וד"ל.

כל ארבעת הפירושים הנ"ל עולים בקנה אחד - שמאל דוחה (זהירות) וימין מקרבת (זריזות).

והוא סוד מימינו אש דת למו, אש שחורה (זהירות מחטא כו') על גבי אש לבנה (זריזות, עד מהרה ירוץ דברו, אש-אור לבן של ליבון הלכתא דוקא מכח הקיום בפועל ובזריזות, נעשה ונשמע, עמא פזיזא ננ"ל).

עשיה לעילא - שרש הזריזות, אש לבנה, מעל לשרש הזהירות, אש שחורה, וד"ל.

והנה, זהירות מביאה לידי זריזות = 1370, י"פ 137 (סוד היחס בין מהירות האור למהירות האלקטרון, ה'אופן'=137 - ללמד שיש גם מהירות עצומה בזהירות עצמה, אך הזריזות האמיתית, מהירות האור, הוא פי 137) = 37 ברבוע (1369) ע"ה, כמבואר סוד זה בענין עקדת יצחק, הקשר בין 37, גילו של יצחק בעקדה, ל137, גילו של אברהם בעקדה, כאשר כל הדין של זריזים מקדימים מצות לומדים מוישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו של עקדת יצחק!