בתולת ישראל – תיקון הוצאת שם רע
התוועדות התעוררות – ערד (ח"ב)
התוועדות התעוררות – ערד (ח"ב)
ט' אלול תשע"ב
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]
קיצור מהלך השיעור
בחלק זה של ההתועדות (שעסקה ביכולת להשתקם ממשברים ולחזור לתמימות), מתבארים דברי הזהר על מצות "מוציא שם רע", שהופכים אותה לאקטואלית מאד לכלל ולפרט. זו המצוה להכיר בכך שמה שנראה כמשבר נוראי אינו אלא "הוצאת שם רע", שכאשר עושים עליה תשובה ניתן לגלות את התמימות הבתולית שמעולם לא נפגמה. הזהר מביא לכך ארבע דוגמאות – הוצאת שם רע על ארץ ישראל (חטא המרגלים), על תורת ישראל (שבירת הלוחות) ועל עם ישראל (חטא העגל) וגם הוצאת שם רע על הצדיק (על אסתר המלכה שנלקחה לבית אחשורוש) – ובשיעור מוסברת ההשלכה שלהן בעבודת הנפש שלנו.
שיקום ממשבר
המזל של חדש אלול, חדש הרחמים, הוא מזל בתולה[2]. יש מצוה "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, כפי שלימד אותנו אדמו"ר הזקן[3]. והנה, בפרשת שבוע, פרשת כי תצא, יש את הריכוז הכי גדול בתורה של המלה בתולה. סימן שיש קשר ושייכות עצמית בין פרשת כי תצא לבין חדש אלול שמזלו מזל בתולה. צריך להבין מה המסר – מה רוצים מאתנו?
לוחות הברית הראשונים נשברו בשבעה עשר בתמוז[4], והזהר הקדוש על הפרשה – שנלמד באריכות – אומר ששבירת הלוחות היא כמו שבירת בתולים. משה רבינו שבר את הלוחות, "'אשר שברת'[5] ישר כחך ששברת"[6], כך הקב"ה אמר לו. בכל אופן, יש פה משהו שבור, בחינה כל שהיא של שבירת כלים. העם עבר משבר.
חדשים תמוז ואב שניהם חדשים קשים והנה מגיע חדש אלול, אחרי משבר, ומזלו בתולה. אחרי שאדם עבר משבר, חלילה – ומי לא עבר משבר בחיים? אחד פחות ואחד יותר – מאד קשה שהוא ישתקם וירגיש עצמו מחדש 'בתולה'. מהו מצב נפשי של בתולה? שהאדם לא נשבר ולא נפגם מעולם, שהוא תמים. קראנו בשבת שעברה "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[7]. לא פשוט בכלל להיות תמים, להיות במצב שאף אחד לא פגע בי ולא פגם אותי אף פעם.
אחרי משבר קשה, שבירת לוחות, חורבן הבית – איך יתכן שהעם שלנו יתאושש כל כך ויתחזק כל כך עד שחוזרים למצב של בתולה?! זה בדיוק המסר הרוחני של חדש אלול, מזל בתולה. יש מזל בו אנחנו יכולים לחזור להיות "בתולת ישראל" (זהו המזל שלנו, סוד "אַין מזל לישראל"[8] – על ידי האין, המזל שלנו, אנחנו יכולים להברא מחדש יש מאין).
"כי הוציא שם רע על בתולת ישראל"
הביטוי "בתולת ישראל" מופיע רק פעם אחת בחמשה חומשי תורה[9] – בפרשה שלנו, שבהשגחה פרטית קוראים תמיד בלב חדש אלול, מזל בתולה. מה ההקשר? על פי פשט הקשר לא חיובי. זו פרשה של מוציא שם רע. "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה"[10] – הוא התחתן עם אשה ופתאום, במקום לאהוב אותה, כפי שראוי, הוא שונא אותה. לכן הוא שם לה עלילות דברים וטוען בפני בית הדין שלא מצא לה בתולים.
הסיפור מחולק לשתי פרשיות בתורה – פרשיה ראשונה שאומרת מה הדין כאשר הוא משקר, והפרשיה השניה מה צריך לעשות אם חס ושלום אמת הדבר, שלא נמצאו בתולים לנערה. הביטוי "בתולת ישראל" מופיע דווקא בפרשיה הראשונה, כאשר הוא משקר, סתם מעליל עלילות דברים על בחורה תמימה. שם כתוב שצריך לייסר אותו – לתת לו מלקות – וגם לקנוס אותו במאה כסף שצריך לשלם לאבי הנערה, והכל כי "הוציא שם רע על בתולת ישראל"[11]. משהו חמור מאד.
רעיא מהימנא על הפרשה
בפרשת כי תצא יש הכי הרבה מצוות בתורה – עד מצוות מתוך תריג מצוות התורה, "עד הוי' בכם"[12] – משהו פלאי, אין פרשה כל כך מלאה וגדושה במצוות ה' כמו פרשה זו.
יש חלק בזהר שנקרא רעיא מהימנא, שהוא בעצם הסודות שמגלה נשמת משה רבינו כאשר היא מופיעה בפני רשב"י והחברים, והנושא העיקרי שלו הוא טעמי המצוות. כל הזהר על פרשת כי תצא הוא רק החלק שנקרא רעיא מהימנא, ומתוך ריבוי המצוות העצום בפרשה הוא בוחר לפתוח דווקא במצווה הזו[13].
עיקר הפרשה בזהר הקדוש הוא ביאור המצוה של מוציא שם רע על בתולת ישראל – כמה שהדבר הזה חמור, וכמה שבתולת ישראל היא תמיד טהורה ותמימה. עם כל המשברים שהיא עברה היא עדיין תמימה, היא בתולה, בהתאם למזלו של חדש אלול. הזהר הוא פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, וממילא יוצא שכל השבוע של פרשת כי תצא – הלב של חדש אלול, מזל בתולה – נועד לתקן את הענין של הוצאת שם רע, לא להוציא שם רע על בתולת ישראל.
הזהר נותן ארבע דוגמאות להוצאת שם רע על בתולת ישראל. אלו ארבע דוגמאות עמוקות, אבל גם מאד נוגעות לנו לנפש ולחיי היום-יום שלנו בארץ ישראל. צריכים להבין, חוץ מהפשט הפשוט שקוראים בתורה, מה המשמעות בפנימיות, מוסר ההשכל, של הוצאת שם רע. ממילא נבין מה צריך לעשות בעבודת ה', לתקן בחדש אלול, כדי להחזיר לכולנו את מזל בתולה.
הוצאת שם רע של המרגלים על הארץ
הדוגמה הראשונה היא המרגלים, שהוציאו שם רע על ארץ ישראל[14]. העונש שלהם היה חמור מאד, יותר חמור מהעונש של מוציא שם רע בפרשתנו. על כך הזהר אומר שיש הרבה מדרגות בהוצאת שם רע, כאשר העונש תואם את חומרת המעשה. אצל המרגלים חטא הוצאת שם רע היה חמור מאד, כי הוציאו דבה רעה על ארץ ישראל.
הכלל הוא שכל הוצאת שם רע על בתולת ישראל היא אמירה שכח חיצוני – כח של גוי או כח של רע – השתלט על נקודת הקדושה של בתולת ישראל. אומר הזהר שככל שאדם לומד רזין דאורייתא, קשור לפנימיות התורה, הוא צריך להיות מודע לכך שאי אפשר לפגוע ואי אפשר לפגום בכלל בעצם הנקודה של קדושת ישראל, של בתולת ישראל. לכן, אם הוא מדמה לעצמו שמישהו משתלט על בתולת ישראל ושובר אותה הוא חייב עונש חמור, כי הוא משקר. גם חז"ל בנגלה דאורייתא אומרים שלשקר בענין הזה חמור בכפלים אפילו מלעשות מעשה[15].
מה המרגלים אמרו לגבי ארץ ישראל? שהגוים – קליפת הגוים שהיו פה – כל כך השתלטו על קדושת הארץ ש"חזק הוא ממנו"[16], "אפילו בעל הבית לא יכול להוציא את כליו משם"[17]. כלומר, שאי אפשר לשחרר את הניצוצות הקדושים הטמונים וקבורים בעמקי הקליפות בארץ ישראל. אי אפשר לעשות את העבודה של "ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר"[18], כי הקליפות השתלטו לגמרי על ארצנו הקדושה. מי שאומר כך מוציא שם רע על בתולת ישראל, כי ארץ ישראל היא בתולת ישראל, היא לא נטמאה ושום גוי בעולם, שום כח רע בעולם, לא יכול להשתלט על הארץ.
למה הדבר דומה היום? לכאורה השתלטו על הארץ אומות העולם, וגם כחות שלא מאמינים בתכלית בשלמות האמונה, ולמראית עין הם בעלי הבתים על מה שמתרחש כאן בארץ. מישהו יכול להרים ידים ולומר שההשתלטות היא עד כדי כך שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו מכאן – 'אין מה לעשות, מקרה אבוד, חס ושלום'.
מה הטעות? מה השקר? המחשבה והדבור שמישהו תפס את הארץ, שאומר שהארץ שלי, שהמדינה שלי. אולי הוא צודק? אולי המדינה שלו, אולי הכל שלו? מי שחושב, אפילו מהרהר לשניה אחת, שהארץ שלנו נתנה בידי מי שלא יהיה – אם מדובר בגוי, או גם במי שאינו גוי אבל אינו נוהג לפי אמונת ישראל הטהורה – הוא מוציא שם רע על בתולת ישראל.
שוב, הדוגמה הראשונה בזהר להוצאת שם רע על בתולת ישראל היא דימוי שהמצב בארץ נתון לשליטת החיצונים – מי שלא יהיו – ושזה 'גדול עלינו', שאין מה לעשות וצריך להשלים עם המציאות. יש מישהו שחי בטבע – יש מציאות, 'זה מה יש', וחייבים להשלים אתה. לחשוב ככה, שיש פה מציאות של השתלטות על קדושת ארץ ישראל – חס ושלום, רחמנא ליצלן.
הוצאת שם רע על אסתר המלכה
הדוגמה של הזהר היא מאסתר המלכה, בעלת רוח הקדש[19], שעל ידה נעשה נס פורים (שהוא הקדמה לנסים ולנפלאות של מלך המשיח[20]). מה היא הוצאת שם רע על בתולת ישראל? לומר שאסתר המלכה נטמאה על ידי אחשורוש, המלך הגוי הרשע.
כאן הזהר אומר משהו מדהים, שבעלי הנגלה, מארי דמתניתין, מפרשים הכל על פי הפשט, ומפשט מגלת אסתר באמת משמע שאסתר המלכה נטמאה על ידי אחשורוש[21]. הזהר אומר שמי שיכול לומר כזה דבר חי בממד החיצוני של המציאות, אבל הזהר שולל ומגנה זאת – חס ושלום לומר שאסתר, "בתולת ישראל", נטמאה על ידי גוי!
אז מה באמת קרה? הזהר מאריך, דבר מפורסם, שגם למרדכי וגם לאסתר היה כח קבלי אדיר, והיא יכלה להפריד מעצמה את ה'שדה' שלה (מה שנקרא בלשון התניא הנפש הבהמית, או היצר הרע). לכל אחד יש את השד שלו. באנגלית שייד (shade) הוא צל – לכל אחד יש את הצל שלו, הצד החשוך שלו[22], וצדיק גדול יכול להפריד אותו מעצמו ולשלוח אותו בשליחותו (כמו שהמהר"ל מפראג עשה גולם ושלח אותו לעשות 'מבצעים').
כך, אומר הזהר בוודאות, בעל סוד יודע שאסתר לא נטמאה ר"ל על ידי אחשורוש. היא נשארה טהורה לגמרי, והיא עדיין שוכבת בחיקו של מרדכי היהודי[23], ה"צדיק יסוד עולם"[24]. כתוב "ותהי לו לבת"[25], "לבית"[26], ובעצם היא היתה נשואה למרדכי ולא נטמאה אף פעם על ידי אחשורוש. אחשורוש ראה אותה, התייחד איתה, אבל עם מי הוא התייחד? עם שדה שהיא שלחה. היא פשוט פצלה את עצמה – פיצול אישיות למעליותא[27], שהיא מסוגלת לפצל את עצמה – ושלחה את השד שלה.
הזהר אומר שהראשון שעשה כך בתורה הוא יוסף הצדיק, כאשר אשת פוטיפר תפסה אותו חזק ואמרה לו "שכבה עמי"[28]. יוסף השאיר את בגדו אצלה – "ויעזֹב בגדו בידה וינס ויצא החוצה"[29] – והזהר אומר שהבגד שהוא השאיר בידיה הוא השד שלו (סוד "יוסף שידא" המוזכר בתלמוד[30] ובזהר[31]). גם ליוסף הצדיק יש שד וגם לאסתר המלכה יש שד, אבל יש להם כח גדול לפצל – לשלוח את השד לעשות את העבודה של השד, לשלוח את הגלם לעשות את המבצע אצל הגוים. הזהר אומר שיש בגד ויש לבוש. הוא לא השאיר את הלבוש שלו – לבוש הוא קדוש – אלא את הבגד שלו, לשון בגידה. לכל אחד יש בגד, היכולת שלו לבגוד בקדושה, לבגוד בבת הברית שלו, בתולת ישראל האמתית, ואת הבגד הוא יכול להוציא מעצמו ולשלוח-לתת למי שהוא רוצה.
הזהר כאן בפרשה משוה בין שרה אמנו לאסתר המלכה. שרה אמנו נלקחה לארמונו של פרעה המלך שרצה לנגוע בה, רצה לפגום, לפגוע בה[32]. אבל אצל שרה אמנו הקדושה היתה חזקה כל כך שככל שהוא נסה להתקרב אליה הוא נענש, היו מלאכים שהכו אותו בהוראתה כשהוא נסה להתקרב, "על דבר שרי אשת אברם"[33]. היו לה כל מיני מלאכים לרשותה, והיא היתה אומרת לכולם להכות אותו והם הכו[34] – "על דבר שרי אשת אברם". שרה אמנו לא היתה צריכה להתפלג ולשלוח את השד שלה, ואין שום הוה-אמינא בכלל – גם לבעלי הנגלה של התורה – שח"ו פרעה הצליח לפגוע בה. לעומת זאת, אצל אסתר נדמה בפשט שהיא נפלה בידי אנס גוי, ורק הזהר אומר שחס ושלום לומר כך, ומי שאומר כך מוציא שם רע על בת ישראל, על "בתולת ישראל". יש משהו בבת יהודיה – במדרגה גבוהה, שתיכף נסביר – שגם כאשר על פי פשט נדמה שמישהו פגע בה, היא לא נפגעה בכלל. זה משהו עמוק-עמוק בנפש, בתורת הנפש, שהיא יכולה להפריד בתוכה בין עצמה לשד שלה, והם שני דברים שונים לגמרי, אישיות אחת ואישיות נבדלת.
השרש באצילות בלתי-פגיע
מה באמת הסוד? הזהר אומר שמי שיכול בפועל לעשות כמו אסתר המלכה הוא נשמה דאצילו. אסתר היא נשמה גבוהה של אשה ששרש נשמתה ממלכות דאצילות, שניצוץ השכינה הקדושה מתלבש בתוכה ממש, בסוד "ותלבש אסתר מלכות"[35] – היא רוח הקדש, היא השכינה, היא בתולת ישראל. במי שבדרגה הזו אף אחד בעולם לא יכול לפגוע. הזהר אומר שעל כך נאמר "לא יאֻנה לצדיק כל און"[36].
יש אשה במדרגה גבוהה שהיא באמת לא פגיעה, עד כדי כך שהזהר שואל – אם בתולת ישראל לא פגיעה בכלל, איך בכל אופן כתובים בתורה דיני אונס, גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה? יש מסכתות שלמות של הלכות שנוגעות לפיתוי ואונס וכיו"ב, נושאים שמרוכזים בעיקר בפרשתנו. איך יתכן?
הזהר אומר שאשה ממלכות דאצילות, מעולם האצילות, אינה פגיעה גם על פי פשט – לא שייכת אצלה מציאות של אונס. במי ששייכת לעולמות התחתונים בי"ע כן יכולה להיות פגיעה על פשט, אבל הזהר אומר שלכל אחת, גם מי שלא מאצילות, יש שרש באצילות. הדבר נוגע לרפואת הנפש – במיוחד של בת, אבל כולנו "בתולת ישראל". בשרש, באצילות, "אני הוי' לא שניתי"[37] "וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים"[38]. – "כבודי" היינו המלכות, בתולת ישראל, ו"כבודי לאחר לא אתן" – הקב"ה לא נותן את "כבודי" ואת "תהלתי" לפסילים-פסולים, ח"ו.
צדיקים ורשעים כנגד עולמות אבי"ע
כאן הזהר כותב משהו שנוגע לתחלת ספר התניא, בו מתבארת החלוקה בין הדרגות השונות של הנשמות: הזהר אומר בפשט ש"צדיק וטוב לו" היינו נשמה דאצילות, ושם לא יתכן גם בפשט שום אונס – "אני הוי' לא שניתי". לעומת זאת, נשמה מעולם הבריאה, עולם עם מודעות עצמית, נקראת "צדיק ורע לו". בעולם היצירה "רשע וטוב לו" ובעולם העשיה "רשע ורע לו":
אצילות - צדיק וטוב לו
בריאה - צדיק ורע לו
יצירה - רשע וטוב לו
עשיה - רשע ורע לו
מענין שהבינוני, העיקר של התניא, כלל לא נמצא כאן בזהר[39]. בכל אופן, בשלש המדרגות התחתונות יתכן אונס בחיצוניות המציאות, חיצוניות ה'פסיכי' – שבר, משבר, התמוטטות עצבים, איך שלא נקרא לזה. אבל אפשר להחזיר את הבתולים. איך? כשעולים לשרש, לעולם האצילות, ל"אסתר קרקע עולם היתה"[40] (לשון שסודה מבואר בזהר שם).
לתקוע את עצמנו בידי החתן העליון
לפני שנעזוב את אסתר, והדברים העמוקים בזהר ביחס אליה, איך אפשר להבין שאסתר שלחה את השדה שלה לאחשורוש ולא נפגמה? איך הענין יובן אצלנו, אנשים פשוטים, בלי מיסטיקות ופיצול-עצמי בגשמיות ממש?
המאור הגדול הראשון שנולד בח"י אלול, עוד שבוע, הוא מורנו הבעל שם טוב. אחד הדברים החשובים ביותר שהוא למד אותנו הוא ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[41].
נצייר לעצמנו: אסתר היא אנוסה בעל כרחה – לפי הפשט, כפי שמובן לבעלי משנה, שלא עמדו על הסוד – תפוסה בידים הכי טמאות של אחשורוש הרשע, מוסרת את הנפש כדי להציל את עם ישראל. אף על פי כן, הזהר אומר שהוא לא נגע בה, אלא רק במעטפת החיצונית שלה, שנפרדה ממנה לגמרי, שהיא שלחה אליו. שוב, איך אפשר להבין זאת אצלנו, לאור תורת הבעל שם טוב? פשוט לומר שאסתר נשארה חבוקה ודבוקה במרדכי היהודי, בעלה, צדיק האמת, בכח המחשבה שלה. היא נשמה גבוהה באמת, וככל שהנשמה יותר גבוהה, כח המחשבה שלה יותר חזק.
היא נמצאת ממש במקום המחשבה שלה, ומה שנדמה לך, כצלם שבא לצלם את האירוע, הוא פשוט טעות, דמיון, טעות אופטית של עלמא דשקרא (ומי שמאמין לצלם – מעמיד צלם בהיכל ר"ל). זהו עולם השקר, כך שיש כל מיני טעויות אופטיות. הצלם מצלם אותה אצל אחשורוש, אבל היא ממש לא שם – ככל שהיא תוקעת את מחשבתה שהיא כעת בידיו האוהבות והחובקות של מרדכי היהודי היא ממש בידיו. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", וכל מי שלא מבין זאת חי ממש בממד החיצוני של עלמא דשקרא. כך אפשר לתרגם את דברי הזהר, שיגעו ממש בחיים של כל אחד מאתנו.
כל אשה – וכולנו בתולת ישראל – צריכה כל הזמן לתקוע את עצמה כ"חבוקה ודבוקה בך" (פיוט שאומרים בסוכות). יש לי בעל – לכולנו יש בעל, החתן העליון, הקב"ה, ואם אני חסיד יש לי גם בעל שנקרא רבי – ואני כל הזמן בתוך הידים החובקות שלו, וממילא שום דבר בעולם לא יכול לפגוע בי. גם אם עברתי משברים בעבר, ברגע שאני תוקע את עצמי בתוך הידים שלו אני מתרפא – הבתולים חוזרים, מזל בתולה. עד כאן הדוגמה השניה.
הוצאת שם רע על התורה לאחר שבירת הלוחות הראשונים
הדוגמה השלישית בזהר היא מי שמוציא שם רע על התורה הקדושה ואומר שלאחר שבירת הלוחות בשבעה עשר בתמוז – שכבר הזכרנו – הדרגה הגבוהה של התורה לא חוזרת. הוא טוען שמה שנשבר בתורה אף פעם לא חוזר ולא יחזור, הוא אבוד, וכל מה שהיה בלוחות השניים יותר נמוך. אנחנו בימי הרחמים בהם משה עולה לקבל שוב את הלוחות השניים, תורה של בעלי תשובה[42] (יוצא כאן מהזהר – דבר שלא כולם מסכימים לו לפי נגלה – שעל הלוחות הראשונים היו כתובים עשרת הדברות של פרשת יתרו ועל הלוחות השניים עשרת הדברות של פרשת ואתחנן על הלוחות השניים, שיש בהם קצת שינויים, המתאימים לתורה של בעלי תשובה). בימים האלה במיוחד אסור להוציא את השם הרע הזה, אסור לומר, חלילה, שהתורה הזו נופלת מהתורה הראשונה שנשברה. אדרבא, הבתולים של התורה חוזרים.
הזהר מסביר שיש מי שאומר שהלוחות השניים הם סתם, הם בדיעבד. מה הוא שוכח? נכון שהלוחות הראשונים היו "מעשה אלהים"[43] ובלוחות השניים ה' אומר למשה "פסל לך"[44], אבל הוא לא מדייק בכך שהפסוק מסיים "וכתבתי עליהם את הדברים אשר היו על הלֻחות הראשונים אשר שברת". כלומר, הקב"ה כתב שם מה שהיה קודם, ואפילו כתב בבחינת "כפלים לתושיה"[45] כפי שאומרים חז"ל[46]. עוד יותר, דווקא בלוחות השניים היה קירון עור פני משה[47], כאשר הוא ירד מההר בפעם השניה ביום המחילה, יום כפור[48].
אפשר להחזיר את התורה לאחר משבר
איך אפשר לקחת את הווארט הזה וגם לפשט אותו, שיהיה שייך לכל אחד מאתנו? יש הרבה תלמידי ישיבה שלמדו הרבה מאד תורה, ולדאבוננו משום מה – אולי כי למדו לא נכון, עם ישות, עם גאוה – עברו איזה משבר. יש הרבה סיפורים שלבחור ישיבה שהיה עילוי גדול קרה משבר בלימוד, מה שנקרא התמוטטות – התמוטטות עצבים מתוך המתח הגבוה של הלימוד (כמו מתח גבוה בחשמל). יש מתח גבוה של לימוד תורה, ובגלל הישות של האדם עלול משהו להתפוצץ שם – הוא לא מודע, חבל עליו, אבל כך קרה.
במקרים כאלה יש סיפורים של שנים, כמו כל התמוטטות, אבל השאלה היא – האם יש סיכוי בכלל שהתורה תתאושש? יתכן שהוא יחזור למצב הבתולה שלו? חייבים להאמין שכן, שהתורה לא נשברת! גם התורה הפרטית שלך, אפילו אם נראה שהיא נשברה בגלל הגאוה שלך – באמת התורה לא נשברה. יש לך תיקון, אתה תמצא את שרש הנשמה שלך וגם התורה תחזור לאיתנה, לבתוליה, בשלמות.
שיקום האמונה התמימה בתורה אחרי משברי בקורת המקרא
אפשר להסביר את הדוגמה הזו עוד קצת, בגוון אחר לגמרי, שמתאים לסוג אחר של אנשים: יש עוד ציור של דמיון שקרי, דמיון שוא, שמשהו נשבר בתורה והוא כבר אבוד. קדושת התורה היא קדושת האמונה התמימה שכל מה שכתוב בתורה הוא אמת. האמונה שכל הסיפורים אמת, פשוטו כמשמעו, כמו שילד קטן לומד. כאשר מכניסים ילד קטן לחדר זורקים עליו סוכריות ואומרים שהמלאך מיכאל עושה זאת[49]. זו אמת או לא? הרי תורה היא אמת[50]. בבתוליות הילד, בתמימות שלו, זו אמת – וזו באמת אמת! אבל אם הילד 'מתבגר', מתפכח, פתאום הוא יכול להבין – מה הם כל הסיפורים שספרו לי כך וכך?!
מה קרה לנו לדאבוננו במאות השנים האחרונות? תופעה שנקראת ההשכלה, השכלה רעה, שהטילה דופי בתמימות של מה שכתוב בתורה. אחד הדברים הכי גרועים, שכנראה אף אחד מהצבור הקדוש כאן לא יודע, ב"ה, הוא בקורת המקרא וכל מיני מרעין בישין. אנשים כאילו חכמים מחוכמים, פרופסורים באוניברסיטה, מטילים דפי בטהרה הפשוטה של תורתנו הקדושה. זו דוגמה לכך שמישהו שבר את הבתולים של התורה.
האם יש לכך תיקון? אחד שלמד בקורת המקרא – השכל שלו נטמא, משהו נשבר בשכל, הלימוד הוציא לו את התמימות והאמונה הפשוטה מהשכל – יש לו תיקון או שהוא מקרה אבוד? יש לו תיקון! אסור לומר אחרת! התורה אף פעם לא נטמאה – אסור להוציא שם רע על התורה. גם אחרי כל הנסיונות של כל מי שלא יהיה לטמא את קדושת התורה – להוריד, להנמיך את הרמה – לא יעזור שום דבר. ה' אמת והתורה אמת ועם ישראל אמת וארץ ישראל אמת. זו הדוגמה השלישית של הזהר.
מחשבת משה שעם ישראל חטא
את שלש הדוגמאות הראשונות מסביר רעיא מהימנא עצמו, משה רבינו. אחרי שהוא גומר בא אליהו הנביא ומבקש רשות מרעיא מהימנא גם לומר משהו שיש לו, והוא נותן לו רשות. אליהו הנביא מתחיל לדבר, דורש עוד דרוש שלם של רזין דאורייתא, ובסיומו הוא אומר – אחרי שהוא משבח את גדולת משה רבינו – שגם אתה, משה רבינו, הוצאת שם רע על בתולת ישראל!
אחרי חטא העגל, כשמשה היה על ההר והקב"ה אמר לו "לך רד כי שחת עמך"[51], משה התחיל להתפלל במסירות נפש. ה' אמר שישמיד את העם ויעשה ממשה עם חדש[52], ומשה רבינו במסירות נפש וצדקות – על פי נגלה, פשוטו של מקרא – החל להתפלל, "למה הוי' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וגו'"[53].
אליהו הנביא הוא כעת 'פסיכולוג' של משה רבינו, והוא אומר לו: משה, מה חשבת כשאמרת, במסירות נפש, "למה הוי' יחרה אפך בעמך"? חשבת שכאשר ה' אמר לך "לך רד כי שחת עמך" היה מדובר בעם ישראל, אבל חלילה וחס. חטא העגל שייך רק לערב רב, כלומר למרכיבים הטמאים שאיך שהוא הגיעו, חלחלו, לתוך קדושת עם ישראל. לא לעם ישראל עצמו, לא ללשד העצם של עם ישראל. הקב"ה אף פעם, 'בחיים שלו', לא התכוון שחטא העגל שייך לעם ישראל! וכשאתה אמרת "למה הוי' יחרה אפך בעמך" – העם שלך, ה' – בעצם הוצאת בכך שם רע על בתולת ישראל. כלומר, לפי הזהר, לפי אליהו הנביא,משה רבינו לא הבין בעצמו שבאמירת "לך רד כי שחת עמך" הכוונה היתה ל"עמך" שלך – העם שאתה קבלת, הערב רב[54], התולעת שבתוך עם ישראל, לפי הביטוי בחסידות[55], אבל לא הם עצמם. כעת פתאום משה רבינו מתפלל, "למה הוי' יחרה אפך בעמך" ה'.
שוב, את כל זה אומר אליהו הנביא למשה רבינו – אתה עצמך הוצאת שם רע על בתולת ישראל, עם ישראל קדושים, שלא חטאו כלל. איך משה רבינו הגיב? הוא כעס על אליהו הנביא? הוא הלך וחבק את אליהו הנביא, הודה לו מאד מקרב איש ולב עמוק, ואמר שמעכשיו איני רוצה לדרוש שום דרוש אם אתה לא תהיה אתי. צריך שנעבוד יחד, נשב ונדרוש תורה יחד.
אף אחד אחר לא אשם
כמו שעשינו קודם, איך נפשט את הדוגמה שתהיה שייכת לכולנו? במלים הכי פשוטות, מה זאת אומרת שהוא מתפלל במסירות נפש "למה הוי' יחרה אפך בעמך" ופתאום 'יורדים עליו' ואומרים לו 'חטאת, הוצאת שם רע על בתולת ישראל!'? ההפשטה של הענין היא שברגע שנדמה לך שמישהו אחר בעולם, מי שלא יהיה, אשם במשהו, מה שלא יהיה – הוצאת שם רע על בתולת ישראל!
כשה' אומר "לך רד כי שחת עמך", מי הם "עמך"? הערב רב שמשה רבינו קבל, והוא צריך לחזור בכל דור לתקן אותם[56]. מי הם? כתוב בקבלה[57] שאלה חלקים שהם אמנם מאד חיצוניים למשה, אבל הם שייכים בעצם לשרש נשמתו. אמרנו שלצדיק יש שד שהוא יכול להפריד מעצמו, וגם למשה רבינו יש ערב-רב. אני יכול לחלק בעצמי מה הערב-רב שלי ומה לא. אבל מה? אני צריך לומר שהוא שלי! במלים הכי פשוטות, הזהר כאן מלמד אותי, שאסור לי אף פעם – גם כשאני מתפלל לה' – לומר שמישהו אחר אשם במה שלא יהיה. מי אשם? אני אשם! הערב רב הוא אני – אני אשם.
ידוע שמשה רבינו הפוך הוא השם, אבל כאן 'אני אשם'. כמה שוה "אני אשם"? בן עמרם, איש האלהים. זהו התיקון של משה, ולכן משה הולך ומחבק את אליהו הנביא, שלמד אותו את הענין. אף אחד אחר בעולם לא אשם אף פעם בשום דבר. זו תודעה של עולם האצילות – אף יהודי לא אשם בכלום. אם אני רואה איזה אשם אצל מישהו – מי אשם? אני אשם!
הדוגמה הראשונה שהסברנו היתה הוצאת שם רע ארץ ישראל במחשבה שאולי יש כוחות שמשתלטים על הארץ – איזו ממשלה רעה או איזה גוים, אמריקה. כעת סוגרים מעגל: למה נדמה שיש כחות חיצוניים שמשתלטים על הארץ? זו רק בעיה שלי – כשאתקן את עצמי הם יעלמו, לא יהיו. מי אשם? אני. אין אף אחד בעולם שאשם בכלום. זו הדרגה הכי גבוהה.
סיכום ומבנה פנימי
נסכם את ארבע הדוגמאות:
הדבר הראשון – לא להוציא לעז על הארץ, לא לחשוב שמישהו משתלט כאן. הארץ קדושה, בתולת ישראל, אף אחד לא יכול להשתלט עליה.
הדבר השני הוא כח הצדיק. אסתר המלכה כאן מסמלת את הצדיק, ועליה הזהר דורש את הפסוק "לא יאֻנה לצדיק כל און". גם כשרואים שהצדיקה נתנה בידי אחשורוש הרשע – הוא לא טמא אותה ח"ו.
הדבר השלישי הוא שהתורה אף פעם לא נטמאה.
הדבר הרביעי הוא שעצם כנסת ישראל – לא רק צדיקים אלא כולם, ככלל – אף פעם לא אשמים. אסור להוציא לעז על כנסת ישראל. צריך רק אהבת ישראל. מי אשם? אני אשם. "לך רד כי שחת עמך" – "עמך" הוא אתה.
כדרכנו, אפשר לסדר את הדוגמאות כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. נאמר ב'אותיות קצרות' – השרש של ישראל ככלל יותר גבוה גם מהתורה[58]. השרש של התורה הוא "תורת אמך"[59], ה עילאה, והשרש של כלל ישראל הוא באבא עילאה, י שבשם. הצדיק הוא ה-ו וארץ ישראל היא ה תתאה. ולסיכום:
י עם ישראל
ה תורת ישראל
ו הצדיק
ה ארץ ישראל
בקיצור, אנחנו בתולת ישראל, ועבודת אלול היא להחזיר את הבתולים. צריכים לדעת שאנחנו בתולה, הכל חלק, והולכים לשנה חדשה – "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה"[60]. שה' יחתום אותנו לחיים טובים לאלתר, בספרן של צדיקים גמורים (בחינת "צדיק וטוב לו", כנ"ל), ושנזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.