היה שותף תרום למכון לגל עיני

הסיפור החסידי: התוועדות לכבוד הילולת הרבי הרש"ב

ברית שר-שלום ידידיה שי' הס (ח"ב)

ב' ניסן תשפ"אכפר חב"ד

בע"ה

ב' ניסן תשפ"א – כפ"ח

ברית שר-שלום ידידיה שי' הס (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לסמוך על מושכל ראשון

"ולשלום אין קץ"

שוב, היום הוא היום של הרבי הרש"ב, שגם אחד מהשמות שלו ושל הרך הנימול משותף – שלום. לא יודע אם חשבת על זה, אבל שלום הוא שם של הרבי הרש"ב – שלום-דוב-בער. אפשר לומר שבין השמות, השם המשמעותי ביותר הוא שלום – משיח שמביא שלום. זהו השליחות שלו, "ותהי המשרה על שכמו"[ב] – "למרבה המשרה ולשלום אין קץ"[ג]. נאמר לכבודו משהו, שגם אפשר לקשר להתבוננות של התינוק – שוב, "זה הקטן גדול יהיה".

הסבר הרז"א למה הרבי הרש"ב המשיך את הנשיאות

הרז"א – רבי זלמן אהרן – היה אחיו הבכור של הרבי הרש"ב. הוא היה צדיק גדול, איש מיוחד מאד. פעם[ד] שאל אותו אחד מגדולי החסידים, דווקא ממשפחת הרבי, למה הוא 'ויתר' כביכול לאח הקטן, שיהיה הרבי, ולא הוא. לכאורה האדמו"רות מגיעה לו. המספר מציין שכאשר הרז"א היה תינוק הסבא, הרבי הצמח-צדק, הצביע עליו ואמר 'דא רזא' (הר"ת שלו, רז"א) – שבח גדול מאד. אם כן, שואל החסיד, 'מה ההבדל ביניכם? למה האח הצעיר, הרבי הרש"ב, נעשה רבי ולא אתה?'.

קודם כל, נציין שאחרי הסתלקות הרבי המהר"ש בגיל צעיר, כששני האחים היו צעירים, חלקו את החסידות – הרז"א קבל את הקוויטלאך, השאלות בגשמיות, ואת הדברים ברוחניות קבל הרבי הרש"ב. אחר כך, באיזה שלב, הרז"א ויתר לגמרי – והרבי הרש"ב נעשה רבי. בכל אופן, שאלו אותו – למה לא אתה? למה הצעיר?

הוא ענה בווארט שהוא כמו שלד של דרוש חסידות, שננסה קצת לפתח:

הוא אמר שכאשר ה' ברא את העולם, לפני חטא אדם הראשון, בגן עדן מקדם, כל ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא היה על דרך "בית ועליה"[ה] – מקום אחד, כמו בית ועליה. בעליה, עולם הבא, האיר יחודא עילאה, ובבית, העולם הזה, האיר יחודא תתאה – אבל האיר לגמרי, לכולם. אחרי החטא העולם הזה נפל, אבל עדיין נשארה בעולם הזה אפשרות של נבואה. אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם הוא שה' מנבא בני אדם[ו]. גם במצב שאחרי החטא יש נשמות מיוחדות, טהורות, קדושות, שזוכות לנבואה – כמו שאומר אלישע "יש נביא בישראל"[ז]. הנבואה היא מה שנשאר אחרי החטא. אחר כך בא שלב בהיסטוריה שגם הנבואה נעלמה, כמו שחז"ל אומרים שמגלת אסתר היא סוף הנביאים[ח]. מה נשאר? חז"ל אומרים שנשארה בת קול[ט]. טוב, השתמשו בבת קול. גם נמשך תקופה מסוימת, עד שגם הבת-קול נעלמה. מה נשאר? רוח הקדש[י].

הרז"א ממשיך ואומר שרוח הקדש נשארה עד הצמח-צדק, הסבא. הוא לא הזכיר את הווארט המפורסם של רבי אייזיק מהומיל, אבל דבריו תואמים את מה שאמר רבי אייזיק מהומיל בהתוועדות עם רבי הלל ועוד גדולי החסידים – סיפור מפורסם – שלאדמו"ר הזקן היתה רוח הקדש כל הזמן, לאדמו"ר האמצעי היתה רוח הקדש מתי שהוא רצה ולרבי, הצמח-צדק, יש רוח הקדש כמה פעמים ביום. רבי הלל נזף בו בתוקף, 'אייזיק, גם לך יש רוח הקדש?!'. הוא הגיב – 'רוח הקדש אין לי, אבל חוש ברוח הקדש יש לי'[יא]. כלומר, אני יכול לחוש ברוח הקדש, גם של הצדיקים. מתאים לווארט של הרז"א, שרוח הקדש היא עד הצמח-צדק. שאלו את הרז"א – מה עם אבא, הרבי המהר"ש? הוא אמר שגם אצלו נשאר, ה'רשימו' של הרוח הקדש נשאר אצלו (לא השתמש במלה זו).

אחר כך אין יותר רוח הקדש, מה נשאר? הוא אומר שנשאר 'מושכל ראשון'. מה פירוש? שמה שנופל לך במחשבה, המושכל הראשון, הולכים עליו – שהוא איזה איתות מן השמים שכך צריך לעשות. עד כאן דברים ידועים, נבואה וכו', וכאן מגיעים לעיקר החידוש – נשאר 'מושכל ראשון'. הוא אומר שגם לי וגם לאח שלי, הרבי הרש"ב, יש 'מושכל ראשון' – רק שאצלו, האח הצעיר, הרבי הרש"ב, ה'מושכל ראשון' הוא מאה אחוז, בהיר אצלו בתכלית הבהירות, והוא הולך עליו בפשטות ובבטחון. אצלי, הגם שיש לי 'מושכל ראשון', אני שוקל אותו אחר כך בדעתי – כן או לא – ומי ששוקל בדעתו את ה'מושכל ראשון' יכול להגיע להיות הורג נפשות ר"ל (כך לשון הסיפור). זה מאד מסוכן, לכן ויתרתי על הנשיאות – כי ה'מושכל ראשון' אצלי לא מאה אחוז טהור כמו שאצל אחי הצעיר.

הוא סיים את הווארט היפהפה הזה – 'הוא נולד רבי והוא רבי' (ער איז געבארען געווארן א רבי און ער איז א רבי). סימן שמי שנולד רבי הוא רבי – גם התינוק שלך נולד לגדולות, "גדול יהיה".

מיחודא עילאה עד שיקול הדעת

בכל אופן, אפשר לומר שאחרי ה'מושכל ראשון' יש עוד דבר. כמה מדרגות הוא אמר בווארט שלו? יחודא עילאה, יחודא תתאה, נבואה, בת קול, רוח הקדש, מושכל ראשון.

עכשיו מבינים יותר טוב למה עיקר ההתבוננות בחב"ד הוא יחודא עילאה ויחודא תתאה – כי זו התבוננות שמחזירה אותך לפני חטא אדם הראשון, מצב שלפני החטא. כמו להזכר בעולם הבא – גם ווארט של רבי נחמן. בחב"ד זהו יחודא עילאה ויחודא תתאה – מושגים מהזהר[יב], כמובן.

אם כן, הוא מנה שש מדרגות, כשעיקר החידוש הוא המדרגה האחרונה – 'מושכל ראשון' (ביטוי מיוחד). אם כבר יש שש מדרגות, צריכה להיות גם מדרגה שביעית – שיקול הדעת, שהוא הזכיר. המדרגה השביעית היא לא מבוררת. לכאורה שיקול הדעת אמור להיות דבר מתוקן, אבל הוא אומר שאי אפשר לסמוך עליו, לא תמיד עובד טוב, עד כדי כך שיכול לגרום את ההיפך – הכי לא טוב. עד עכשיו חשבתי ששיקול הדעת הוא משהו טוב מאד, ישוב הדעת. סתם אחד שפועל לפי 'מושכל ראשון' פועל בפזיזות, לפי מחשבה ראשונה שבאה לו. צריך התיישבות. גם בעסקים, כדי לקבל החלטה – יש לנו פה במשפחה אנשי עסקים – צריך לשקול את הדברים היטב, לא לעשות דברים פזיזים. אבל מה? הוא אומר שבשביל להיות רבי צריך 'מושכל ראשון' מתוקן ללא צורך להזדקק לשיקול הדעת.

הרבי הרש"ב סומך על רצונו

כדי להדגים את הווארט הזה, שהרבי הרש"ב הוא 'מושכל ראשון', יש הרבה אסמכתאות, עוד סיפורים, לחזק. נספר עוד משהו אחד:

ידוע שהיו אסיפות רבות לפני מאה שנה בעניני הכלל. היו הרבה צרות לעם ישראל, ואז היו גם גדולים אמתיים שהתאספו ודנו בכל מה שעומד על הפרק וקבלו החלטות. אז, כמובן, נוסדה גם אגודת ישראל – בהתחלה הרבי הרש"ב היה בפנים ואחר כך פרש, לא מצאה חן בעיניו ההתנהלות של האגודה. מענין שהיו שניים שהיו תמיד באותה דעה – הרבי הרש"ב ור' חיים מבריסק.

בהרבה אסיפות המנהל או המזכיר היה ר' חיים-עוזר, והוא סיפר[יג] שהיתה אסיפה אחת שדנו בכל מיני הצעות ביחס לאחד הנושאים החשובים שעמדו על הפרק – חינוך. המשכילים רצו לשנות את החינוך היהודי, והיו כל מיני הצעות איך לפשר ביניהם ואיך להמתיק את הדין של השינויים שרצו לחולל במערכת החינוך. כמעט כל הצעה שעלתה על השולחן – הרבי הרש"ב ור' חיים פסלו. בכל הצעה דנו הרבנים ושאר העסקנים שהיו שם וקבלו החלטה, אבל פעם אחת עלתה הצעה מסוימת שהרבי הרש"ב מיד קם ופסל אותה – עוד לפני שדנו בה. כאן כשרק הציעו – הרבי הרש"ב מיד קם ופסל. שאלו הרבנים – 'עוד לא דנו בזה, קודם נדון ואחר כך אפשר להביע דעה'. הרבי הרש"ב אמר: עוד לפני הבר-מצוה אבא שלי, הרבי המהר"ש, למד איתי קיצור שולחן ערוך ואחר כך למדנו שולחן ערוך. אני החדרתי בעצמי שכל מה שמותר – מותר, וכל מה שאסור – אסור, ודבר שאסור – אסור גם לרצות. הדבר הזה כל כך חדר אצלי, עוד לפני הבר-מצוה, שהרצון שלי הוא בתיאום מלא עם מותר ואסור. אם אני מרגיש שאני לא רוצה משהו – סימן שזה אסור. כששמעתי את ההצעה הזו – לא רציתי את זה, בלי לדון, ואם לא רציתי סימן שזהו לא רצון ה'.

ר' חיים-עוזר אמר: כאשר שמעתי את הרבי הרש"ב אומר זאת – ארכובותי דא לדא נקשן, מעוצמת האמירה שלו. צריך היה לשמוע כיצד הוא אמר זאת. הוא ממשיך ואומר שגם עכשיו, אחרי שנים רבות, כשאני מספר את הסיפור – ארכובותי דא לדא נקשן, מעוצמת בהירות דעתו של הרבי הרש"ב.

זו דוגמה ל'מושכל ראשון', שהרצון שלו ורצון ה' הם בתיאום מלא. לכן אפשר ומצוה לסמוך על ה'מושכל הראשון' שאתה מקבל. בכל אופן, אנשים כערכנו, שאין לנו מושכל ראשון, כן צריכים לעבוד על שיקול הדעת – שבכל אופן יהיה כמה שיותר טוב, שהרי "גם בלא [שיקול ה]דעת נפש לא טוב"[יד].

ב. מבנה שבע המדרגות

אם כן, יש לנו שבע מדרגות, וצריך לעשות אִתן משהו כדי לתבל את הסיפור לכבוד בעל ההילולא:

יחודא עילאה ויחודא תתאה – מוחין ומדות

לפעמים ההבדל בין יחודא עילאה ליחודא תתאה הוא מוחין ומדות. יש הרבה פירושים איפה למקם בספירות העליונות ובכחות הנפש את יחודא עילאה ויחודא תתאה. יחודא עילאה הוא שלמעלה יש ולמטה אין ויחודא תתאה הוא שלמטה אני מרגיש את עצמי יש אבל מרגיש את האין, יודע שבאתי מהאין, המקור הבלתי-נתפס שלי, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[טו].

שוב, לפעמים יחודא עילאה הוא מוחין ויחודא תתאה מדות. מדות הן גם משהו טוב – תכלית הכוונה היא תיקון המדות[טז], שתהיינה אהבה ויראה בהתגלות הלב. יחס המוחין והמדות הוא באמת יחס של עליה ובית. התפארת, עיקר המדות, היא "כתפארת אדם לשבת בית"[יז], הבית בו אני נמצא, והעליה היא מוחין בעצם (כמו שהראש הוא בחינת עליה על גבי הגוף). אם נפרש ככה, לפני החטא העולם הזה היה עולם של התפעלות אלקית מתוקנת, אמתית – מדות, אהבה, יראה, רחמים, עיקר המדות, האבות[יח], המרכבה[יט]. עולם הבא היה המוחין בעצם.

מהם מוחין בעצם? היש האמתי הוא כמו הרמב"ם. ככל שיש מישהו שהוא בעל מוחין – כל מה שלמטה מהמוחין, גם ההתפעלות, הוא גארנישט. לכן היו חסידי חב"ד – במיוחד בין חסידי אדמו"ר האמצעי, שהעיקר אצלו היה המוחין – שזלזלו במדות. אדרבא, הם ברחו מהמדות – כשהרגישו שמדה מתעוררת אצלם, איזו אהבה, איזו התפעלות – ברחו ממנה. לכן אדמו"ר האמצעי היה צריך לכתוב בהקדמת קונטרס ההתפעלות שלא זו הדרך, לא נכון, כן צריך התפעלות. בכל אופן, מצד הראיה, השקפת המוחין, למעלה יש ולמטה אין – המדות הן גארנישט, ולא צריכות להיות מורגשות (אלא שתהיינה בבחינת חסדים מכוסים ביסוד אמא, כנודע[כ]). מצד ההתפעלות עצמה, ההתפעלות היא יש – 'יש מי שאוהב', 'יש מי שירא'[כא] – אבל אם זו התפעלות אמתית הוא מרגיש את האין, שבא מאין, ושואף לחזור לאין. עד כאן ראינו שאפשר להסביר שיחו"ע ויחו"ת היינו מוחין בעצם, חב"ד ומדות בעצם, חג"ת.

נבואה ובת-קול – נצח והוד

ההסבר עד כאן טוב בשביל ההמשך:

מה בא בהמשך? נבואה. כתוב שנבואה באה מנצח[כב] – כל הנביאים מקבלים מנצח, כפי שכתוב בהקדמת תיקוני הזהר[כג]. בעשרת סוגי נשמות ישראל הנביאים הם בנצחמז. רבן של הנביאים הוא משה רבינו[כד], שבמדות הוא הנצח[כה]. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא בענין "חכם עדיף מנביא"[כו] שהנביאים רואים מהנצח ולמטה – שם יש להם ראיה ממש בפנימיות, מה שאין כן למעלה מזה. כך הוא מסביר באגרת הקדש[כז].

מה פירוש בת-קול? הד. הד שייך להוד. לכן כתוב שבת-קול היא הוד[כח]. מי שמשתמש בבת-קול הוא כמו חוזה – נביאים בנצח וחוזים בהוד[כט]. הבת-קול היא שכאילו שומע הד מלמעלה, "הד הרים"[ל] (גם בסוד הד של ההרים, האבות, עיקרי המדות, שנקראו הרים[לא]). ההד חוזר מהר להר, ואותו מקבלים מספירת ההוד. שני הדברים האלה הולכים 'חלק'.

רוח הקדש – יסוד (מדת הצדיק)

כעת בא חידוש: יוצא כאן, אם הולכים לפי סדר הספירות, שרוח הקדש – הביטוי הכי מפורסם כאן – ביסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[לב]. כל הצדיקים האמתיים הם בעלי רוח הקדש – הבעל שם טוב וכל תלמידיו, הרבי ר' אלימלך שדברנו עליו לפני שבוע[לג], הוא וכל תלמידיו הגדולים, וכמובן גם בחב"ד, אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי והצמח צדק, כמו שאמר רבי איזייקלה. למה כולם בעלי רוח הקדש? כי הם צדיקים, צדיקים אמתיים, צדיקי קשוט (גם מלשון קישוט – הקישוט שלהם הוא הרוח הקדש שלהם).

צדיק הוא שומר הברית[לד] – שייך לברית מילה – ושמירת הברית היא המקור של רוח הקדש. צריך להאריך בענין, כי זהו כבר חידוש. השייכות של נביאים לנצח ושל בת קול להוד – היא טובה ופשוטה. בית ועליה – גם הסבר פנימי טוב מאד. אבל להבין שהצדיק הוא בחינת רוח הקדש זהו חידוש חשוב מאד. למה משתוקקים למצוא צדיק? רוצים איזה בעל רוח הקדש.

מלך ומלכות – מושכל ראשון ושיקול הדעת

אבל מה קורה כשנגמרת רוח הקדש? צריך גם לחפש צדיק, רבי – כזה שיש לו מושכל ראשון. כאן הגענו לעיקר, בשבילו היה כל הדרוש הזה. מהרבי הרש"ב והלאה – הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי (שלשה דורות שהרבי דבר עליהם הרבה מאד ואף נתן להם סימן – "מיד" ר"ת השמות שלהם למפרע[לה]) – אלו דורות של מלכות בפועל. הייתי יכול לחשוב שרוח הקדש היא מלכות, שכינה, ואכן כתר מלכות (הנקודה השרשית של המלכות) מקבל מסוד העטרה, המלכות של ה"צדיק יסוד עולם", בחינת רוח הקדש, כנ"ל. אבל ראשית בנין המלכות, מח החכמה של המלכות (שנבנה מספירת הנצח של ז"א[לו], בחינת נבואה כנ"ל, היינו ה"נבואה פורתא" של המלכות), הוא הברק המבריק של המלך דהיינו ה"מושכל ראשון" שלו, בעוד שהדעת של המלכות, נשמת המדות של המלכות, היינו בחינת שיקול דעת (של המלך ושל בני המדינה, סוד "אין מלך בלא עם"[לז] לשון עוממות[לח], וד"ל).

נצייר לעצמנו מלך, מנהיג אמתי – למלך אין רוח הקדש גלויה, הוא מלך, לא צדיק בעל רוח הקדש, אבל אם הוא מלך טוב – מה יש לו? מושכל ראשון. הוא הולך על מה שעולה במחשבתו, על מה שהוא חושב במחשבה הראשונה. יש לו בטחון עצמי (היינו סוד הנ"ל של ראשית בנין המלכות מהנצח דז"א, מקור הבטחון העצמי כנודע[לט]). בשביל המושכל-ראשון צריך בטחון עצמי, שיכול לבטוח על מה שבא לו לראש – על זה הוא הולך. אוי ואבוי למלך שצריך כל הזמן שיקול הדעת. שוב, זהו עיקר הווארט – שמהרבי הרש"ב והלאה מתחיל להיות משיח, מתחיל להיות מלכות. לפי הרמב"ם[מ] משיח הוא בעל רוח הקדש, נביא כמעט כמו משה רבינו, אבל לא – המשיח, בהיותו מלך, עיקר הענין אצלו הוא אפילו לא רוח הקדש אלא דווקא מושכל ראשון.

כתוב שכשיבוא מלך המשיח, ויתקיים "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[מא], שיקול הדעת של כל העולם יהיה מתוקן. זו כבר המדרגה השביעית. שיקול הדעת כאן הוא כללות המלכות – לא רק המלך, אלא המלכות המתוקנת (כנ"ל בסוד "אין מלך בלא עם"). המלכות המתוקנת של כל אחד שאתה מייעץ לו – אתה מחנך אותו שיהיה לו שיקול דעת נכון. זו המלכות. אבל המלך, אתה (היועץ), צריך להיות בעל מושכל ראשון.

סיכום

כך עשינו עכשיו פרצוף של שבע מדרגות, של יחודא עילאה ויחודא תתאה ונבואה ובת קול – כל אחד צריך להסביר יותר, מה אופי הנבואה ומה אופי מי שמשתמש בבת-קול – ורוח הקדש, אבל אלה דברים שהיו. מה שנשאר, כנראה שעדיין צריך לחפש כזה צדיק גם היום, שיש לו מושכל ראשון – שראוי להיות מנהיג, ראוי להיות מלך, שגם יתקן את שיקול הדעת שלי. לסיכום:

חב"ד

יחודא עילאה

חג"ת

יחודא תתאה

נצח

נבואה

הוד

בת קול

יסוד

רוח הקדש

מלך

מושכל ראשון

מלכות

שיקול דעת

עד כאן. שזכותו של בעל ההילולא יגן עלינו, שיהיה הרבה נחת ובשורות טובות לכל בני המשפחה. אני מאד שמח כאן להיות חלק מהמשפחה.

© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.