תיקון החושים

כ"ב מנחם-אב תשפ"ו – כפ"ח

הנחת תפלין ועבודת ההתקשרות; דרוש חגיגת בר-מצוה (באה"ק) למשה-צבי שי' הענדל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב-לג בעומר, חגג נכד של הרב בר-מצוה בקראון-הייטס (מקום מגוריו ושליחותו), כשהרב השתתף בה רק מרחוק. עם הגיעו לבקור בארץ, הוא חגג שוב עם הסבא וזכה לדרוש עמוק על מצות תפלין וכוחה המיוחד. פרק א עוסק בכח של התפלין לשמור ולתקן את כל החושים הנמשכים מהדעת – חושי הפנים בכח תפלין של ראש וחוש הידים בכח תפלין של יד. מקום עיקרי בפרק תופס חוש המישוש, כחוש הכולל את כל החושים, וחוש הריח, החוש המשיחי. פרק ב מעמיק להקביל את ארבעת החושים שבפנים (ראיה-שמיעה-ריח-טעם) לארבע הגדרות של הדעת בחסידות – התקשרות-התחברות-הכרה-הרגשה. ה'עבודה' הפנימית של הפרק היא ההתקשרות הפנימית לרבי, בעיקר כפי שההתקשרות הזו מופיעה בדורנו (אחרי ג' תמוז). פרק ג חוזר לבר מצוה ועוסק בכח היד – שהודגש בפרקים הקודמים – בשנת ה-יד, החל מהבר-מצוה. הנשיקה-החסידית הזו ניתנה לבחור בר-מצוה, אך נושאי העבודה שבה – הנחת תפלין, גדירת החושים והתקשרות לרבי – שייכים לכל אחד, בכל ימות השנה, ומתאימים במיוחד לעבודת חדש אלול.

א. תיקון החושים בהנחת תפלין

כניסת הדעת והנחת תפלין

נאמר כמה מילים לכבוד הבר-מצוה:

מצות תפלין כוללת שתי מצות, שני תפלין – תפלין של יד ותפלין של ראש[ב], כמו שכתוב "וקשרתם לאות על ידך והיו לטֹטפֹת בין עיניך"[ג]. יש כאן שתי מצוות במצוה אחת, בסוד "טובים השנים מן האחד"[ד], על דרך מצות קריאת שמע[ה], ק"ש של ערבית, כנגד תש"י, וק"ש של שחרית, כנגד תש"ר, וד"ל ("כפלים לתושיה"[ו], תפלין לשון כפלים, פלאי פלאים, ודוק).

בתפלין של יד יש את כל ארבע הפרשיות, כולן בבית אחד, ובתפלין של ראש הן כבר מחולקות לארבעה בתים. אחד מהפירושים בדבר קשור לכך שהענין של בר-מצוה הוא דעת. כתוב[ז] שעד בר-מצוה יש לך חכמה ובינה, אבל את עיקר הדעת מקבלים בבר-מצוה – אז גמר כניסת הנפש האלקית[ח], שהוא ענין הדעת (דעת היא לשון חדירה-כניסה פנימה, כמ"ש "ובדעת חדרים ימלאו"[ט]).

בדעת יש כמה עניינים: קודם כל, מח הדעת הוא מח האחור[י], המקום עליו שמים את הקשר של תפלין של ראש, אותו ראה משה רבינו כאשר הקב"ה אמר לו "וראית את אחורי"[יא], כמבואר בחז"ל[יב]. הקשר של תפלין הוא בצורת ד[יג] – רומז גם ל-ד הרבתי (של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יד]) שמתגלה דווקא בתפלין של ראש[טו].

שליטה בחמשת החושים

על מה מח הדעת שליט? הדעת היא המרכז המנהיג את כל החושים של האדם. בספר יצירה כתוב[טז] שיש יב חושים, כנגד יב שבטי י-ה, אבל בכללות יש חמשה חושים (החושים שייכים בעצם למספר חמש), שארבעה מהם בפנים – ראיה, שמיעה, ריח וטעם – ועוד חוש אחד בידים, חוש המישוש (כחלוקת חמש אצבעות לארבע אצבעות והאגודל).

תיקון ארבעת החושים שבפנים הוא על ידי ה-ד, הקשר של תפלין של ראש, הדעת, "דעת עליון" שבמח דעת. תיקון החוש החמישי, חוש המישוש, הוא על ידי הנחת תפלין של יד כנגד הלב, מקור התפשטות הידים (דפק היד נמשך מדפק הלב, בסוד "פקד יפקד"[יז] – פקד אותיות דפק, כידוע[יח]), והוא מכח "דעת תחתון" שבמח הדעת[יט].

נמצא שכל חמשת החושים שייכים לדעת, מח האחור, כנ"ל. דעת היא הרגשה והרגשה היא חוש. בחסידות מאד אוהבים את המלה חוש[כ] – צריך להיות חוש באהבת ישראל[כא], דהיינו חוש והרגשה איך ש'כל יהודי יהלום'[כב], וכך צריך להיות חוש בחסידות[כג], ה'דערהער' הפנימי בחסידישע ווארט, ועוד. בכל הדברים הטובים, הפנימיים, צריך להיות חוש. כל חמשת החושים של האדם מקבילים לחושים פנימיים שב'הרגש' הפנימי והעצמי של הנפש.

[מה עם חוש הנגינה?] הוא כלול בחוש השמיעה, התחברות. כתוב[כד] שאי אפשר להיות חסיד בלי חוש בנגינה. [יש לדעת לנגן בפה ויש לדעת לנגן על כלי, בידים, שייך לחוש מישוש.] נכון. הלוים נגנו גם בפה וגם על כלי. סוגיא בגמרא[כה] מה העיקר, הפה או הכלי. פוסקים שהפה, אבל צריך גם כלים, כמו שהיה בשופי בבית המקדש, וכן כשהעלה דוד המלך, "נעים זמרות ישראל"[כו] בשמחה, בשירה ובזמרה כו' את ארון הקדש למקום מושבו[כז]. כשהרבי אומר "ברוב שירה וזמרה"[כח] נביא את הגאולה – כוונתו היא שירה בפה וזמרה בכלי, צריך את שניהם, אורות וכלים, אמנות הפה ואמנות הידים, "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[כט], כמו שתכף נבאר.

חוש המישוש – החוש הכולל

שוב, אמרנו שבפנים יש ארבעה חושים, וצריך לתקן אותם עם ארבעת החושים-בתים של תפלין של ראש. לעומת זאת, ביד יש רק חוש אחד, שבעצם הוא כללות כל החושים שבראש, חוש המישוש, ואותו צריך לתקן עם התפלין של יד, בהם הכל נמצא בבית אחד.

חוש המישוש הוא החוש הכי רגיש (בעוד בטעם יש 'הרגשה', במישוש יש 'הרגש'[ל]), החוש הכי 'נוגע ללב' (כמו המלה touch באנגלית) והכי ממשי-מוחשי (כאשר "הגוף נהנה מן הגוף"[לא], ולא רק מחויה-הארה צדדית לדבר). לכן המלה בספר יצירה למישוש היא תשמיש (וכדלקמן) – המגע הכי רגיש ועצמי[לב] (ולכן הוא גם עלול להפוך, על ידי ענג דקליפה, לנגע רע של איסור נגיעה[לג], פגם הברית וכו').

ועוד התבוננות על כך שחוש המישוש הוא החוש הכולל: לכל אחד מהחדשים יש חוש, וחמשת החושים נכללים ב-יב החושים של החדשים – חוש הראיה הוא החוש של חדש תמוז, שבט ראובן; חוש השמיעה הוא החוש של חדש מנחם-אב, שבט שמעון; חוש הריח הוא החוש של חדש מרחשון, שבט מנשה (והרי ריח הוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו"[לד]); חוש הטעם הוא החוש של חדש שבט, שבט אשר (בו נאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"[לה]); חוש המישוש-תשמיש הוא החוש של חדש תשרי[לו], שבט אפרים (לשון פריה ורביה[לז] – תכלית כל התורה כולה – מכח חוש המישוש-התשמיש שבאות ברית קדש, המכונה בחז"ל אצבע[לח])[לט]. דווקא תשרי, עם חוש המישוש, הוא החדש השביעי, המושבע בכל טוב סלה[מ], וממנו מתברכים כל חדשי השנה – "מרשית [אותיות תשרי] השנה ועד אחרית שנה"[מא]. גם במספרים, הממוצע של חמשת החדשים – ה-ד (תמוז-ראיה), ה-ה (אב-שמיעה), ה-ז (תשרי-מישוש), ה-ח (חשון-ריח) וה-יא (שבט-טעם)[מב] – הוא ז, החדש השביעי, המישוש!

מי סמך על חוש המישוש שלו, יותר מהראיה והשמיעה? הוא לא ראה, אבל הוא שמע. דברנו על כך בחמשה עשר באב השנה. יצחק אבינו, "כי אתה אבינו"[מג]. הוא אמר: "הקֹל קול יעקב", לפי השמיעה זהו יעקב, אבל "הידים ידי עשו", לפי המישוש זהו עשו. על מה הוא סמך יותר? על הידים, על המישוש. ברוך ה'! אם היה סומך על הקול הוא לא היה מברך אותנו. הוא סמך על הידים, "הידים ידי עשו", ולכן זכינו לברכות הכי גדולות שיש בתורה, "ויתן לך וגו'"[מד]. לא פשוט בכלל, אבל בחסידות כתוב בהדגשה שאלו הברכות הכי גדולות בתורה ובעולם[מה]. אלו ברכות גדולות כי הוא חשב שהעומד לפניו הוא עשו[מו]. באמת היה זה יעקב, אבל שרשו העליון של עשו התלבש בו, והיינו הנוסחא המשיחית, "אורות מרובים דתהו אבל [אבער] בכלים רחבים דתיקון"[מז]. אחר כך, כשנודע ליצחק שהוא ברך את יעקב, הוא גם אישר שבאמת הברכות מגיעות לו דווקא (ה'רמאות' שלו היא האמת לאמתו[מח], הוא יותר עשו מעשו, ומשום כך עתיד להקרא בשם ישראל), "גם ברוך יהיה"[מט].

החוש המשיחי

מה החוש של משיח? מסתמא אתה יודע. [הריח.] חוש הריח, נכון. על משיח נאמר "והריחו ביראת הוי'"[נ] – זהו הסימן לזיהוי מלך המשיח. לפי חז"ל מזהים את המשיח על פי הסימן של "מורח ודאין"[נא] (שישפוט בין איש לרעהו רק על פי חוש הריח שלו, וכהמשך הפסוק – "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"). הרמב"ם לא פוסק ככה – הוא לא מביא את הענין הזה, לדעתו סימן זה הוא לא הכרחי. אבל לפי הפשט בחז"ל – וגם הראב"ד משיג על הרמב"ם ואומר[נב] שזהו משהו עצמי בגדר מציאות מלך המשיח – משיח חייב להיות "מורח ודאין". זהו חוש הריח, החוש המיוחד של מלך המשיח, שיש לו גם בגשמיות וגם ברוחניות.

והנה, ידוע[נג] שבטבע בעל החי עם חוש הריח המפותח ביותר הוא הדב (שיכול להריח עד מרחק של 30 קילומטר!). הדב של הקדושה הוא ה"דבר אחד לדור [ולא שני דברים לדור]"[נד] – "דבר" (במובן של מנהיג, "כי מרחמם [בגימטריא משיח] ינהגם [אותיות מנהיג]"[נה]) היינו דב-ריח[נו]. והוא סוד "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל"[נז], שם ספרו של הרב המגיד נ"ע, רבי דב-בער[נח], תלמידו המובהק וממלא מקומו של מורנו הבעל שם טוב, מייסד-מחדש תורת ודרך החסידות, תורת משיח. "דב שוקק"[נט] – הדב של הקדושה משתוקק לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים"[ס].

מצד אחד, משיח הוא הלעומת-זה של הנחש (הקדמוני), ובו מתקיים "מאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא"[סא] (במזלות של חדשי השנה הנחש כלול בעקרב, מזל חדש חשון, לו שייך חוש הריח, כנ"ל). עם זאת, המשיח הוא המעלה את הדב דקליפה (מלכות פרס, הנמשל לדב המסורבל בבשרו, כדאיתא בחז"ל[סב]) לתכלית הקדושה (סוד כורש מלך פרס שה' קורא אותו "משיחי"[סג], הבונה את בית המקדש להיות לו יתברך דירה בתחתונים)[סד]. בסוף משיח מתקן גם את הנחש להיות "שמש גדול"[סה] לאדם – הוא הופך את הנחש לחשן (המשפט) שבו האורים והתומים המגלים לכהן הגדול רזי עולם (שמעל לרזי תורה, כנודע[סו]) ברוח הקדש, דהיינו חוש הריח. כך, בפסוקי החזון המשיחי המופלא שבא בהמשך ל"והריחו ביראת הוי'" – "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"[סז] – יש דב ושני מיני נחשים, פתן וצפעוני[סח].

איפה כתובה המלה חושים בתורה? "ובני דן חֻשים"[סט] – חידוש, כתוב "ובני דן", לשון רבים, אבל יש לו רק בן אחד. כתוב "חשים", בלי ו, אותיות משיח (עם ו, חושים, עולה דב-נחש, ר"ת דן). צריך עוד להבין למה דווקא לשבט דן (הירוד שבשבטים[ע]) מגיע משיח. "חֻשים" הוא ענין של הדעת, שבראש היא ארבעה, ובלב היא אחד.

ב. חושי הדעת והתקשרות לרבי

התקשרות, התחברות, הכרה והרגשה

בחסידות ישנם כמה ביטויים מהי דעת. בתניא כתוב שדעת היא "התקשרות והתחברות"[עא], אבל ברוב המקומות בלקוטי תורה כתוב זוג אחר של מושגים בהגדרת הדעת – חידוש – "הכרה והרגשה"[עב]. אלו כבר שני זוגות של מושגים, אז יש לנו ארבע מילים של גדר הדעת שצריך להבין[עג].

שוב, עיקר הדעת כאן – דעת-עליון שבמח הדעת, בצד האחור, כנ"ל – הוא סוד ה-ד של קשר של תפלין, כח הבא מהאחור אבל מתגלה בפנים, העצם באחור (שם עצם הלוז, לפי דעת אחת[עד]) והגילוי בחושי הפנים[עה]. ממילא מתבקש לעשות הקבלה של ארבע המלים הנ"ל – התקשרות-התחברות הכרה-הרגשה – לארבעת החושים שבפנים, ראיה-שמיעה-ריח-טעם. צריך גם לומר מהו כל אחד מהחושים בחסידות – מהו חוש הראיה, מהו חוש השמיעה, מהו חוש הריח, מהו חוש הטעם וגם מהו חוש המישוש – וגם להקביל את החושים לארבעת הלשונות, התקשרות-התחברות-הכרה-הרגשה (שכללותם היינו החוש החמישי, חוש המישוש שבידים).

הרגשה – טעם

לכאורה הכי קל להקביל את ה'הרגשה' – 'הרגשה' היא ראיה, שמיעה, ריח או טעם? [טעם.] מסכים איתך, הרגשה כנגד חוש הטעם – אתה מרגיש בפה את הטעם של מה שאתה מכניס לפה.

כשאתה לומד גמרא, יש לך הרגשה בסברא טובה, אם יש לך חוש בענין. יש סתם קלוץ-קשיא או קלוץ-תירוץ, שאתה מרגיש שלא שוה, אם יש לך חוש הטעם – נקרא לו 'הרגשה'.

הכרה – ריח

אמרנו שהחוש של משיח הוא ריח. מהו ריח? מה נקרא "מורח ודאין"? "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" – שני בעלי דין נכנסים, והוא רק מריח אותם ויודע איך ראוי לפסוק, מי זכאי ומי חייב. אתה יודע להריח אנשים? זהו חוש הריח...

כאן יש לנו כבר תירוץ למה ששאלנו קודם למה בפסוק "ובני דן חשים" "ובני דן" לשון רבים, הגם שיש רק בן אחד. השם דן הוא לשון דאין, וכמו שנאמר בפירוש בברכת דן – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"[עו]. למה "ובני" לשון רבים? כי הוא דן בין שני אנשים. באים שני בני אדם וצריך להריח אותם ולדון מי צודק, מי זכאי, ומי חייב, כנ"ל. זהו סוד "ובני דן חשים" הנ"ל, מה שמשיח הוא "מורח ודאין". ומאין זוכה משיח לחוש הריח הפלאי שלו? מהכרתו בעצמו שהוא ה"ירוד בשבטים", מעומק הרגשת שפלותו, וכמו שנאמר עליו "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[עז], מ"עמק תחת" שלו (וכמאמר הידוע של רבי אהרן הגדול מקרלין, שיודע הוא בעצמו שאין רשע בישראל גדול ממנו[עח], שרק כך הוא מסוגל להרים את כל שיעור הקומה של עם ישראל, וכמשל המנוף של אדמו"ר הזקן[עט], ודוק).

בכל אופן, לאיזה מהלשונות האלה של הדעת – התקשרות, התחברות, הכרה והרגשה – שייך חוש הריח? [הכרה.] נכון. כתוב "הכרת פניהם ענתה בהם"[פ], והכוונה ב"הכרת פניהם" היא לאף – האף, שמריח, נקרא הכרת פנים. יש לכך השלכות בהלכה[פא]. כתוב[פב] שאף הוא לשון אופי. לכל אחד יש את האופי שלו, האף שלו, אין שני "אפין שווין"[פג]. האף הוא האופי שלך ומי שרוצה להכיר את האופי שלך צריך להריח אותך טוב (באף שלך, נשיקת אפין באפין). לכך קוראים "הכרת פניהם" – זו ההכרה, חוש הריח.

למה אומרים שהוא דווקא החוש של משיח, לא ראיה ולא שמיעה? ראיה ושמיעה הן חכמה ובינה וחוש הריח הוא כתר[פד], הוא למעלה מטעם ודעת. כתוב[פה] שהשרש של המלה כתר – השער בן שתי אותיות – הוא כר, לשון הכרה. מקור ההכרה הוא בכתר, והוא חוש הריח.

התקשרות והתחברות – ראיה ושמיעה

טעם וריח הם זוג, לכן בלקו"ת הם מובאים כזוג – הכרה והרגשה, שלפי מה שהסברנו עכשיו הם חוש הריח וחוש הטעם. התקשרות והתחברות, שבתניא, גם זוג – צריך להיות כנגד ראיה ושמיעה[פו].

בשרש קשר שתי האותיות שר הן לשון ראיה, לשון "תשורי מראש אמנה"[פז], "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב"[פח] (אותיות קשר). ה-ק של קשר היא מארבע אותיות גיכק שמן החך (בחינת חכמה, אותיות חך מה[פט] – מוצא החך שבפה נמשך ממח החכמה, כמבואר באר"י[צ]). ממילא, קשר מתחלף בגשר, בישר ובכשר. בכל השרשים האלה יש לחוש – בחוש הראיה שבלב, "לבי ראה הרבה חך-מה"[צא] – את ענין הקשר שבא על ידי ראיה דווקא. בפרט, על ישר נאמר "ישר יחזו פנימו"[צב]; כשר הוא שם נרדף לישר, כנודע; וגשר הוא ממש קשר. כאשר עוברים על גשר (משל לעולם הזה, כנודע[צג]) יש להסתכל חזק ולהתקשר ליעד, ימות המשיח והעולם הבא. כך עוברים את הגשר, סוד "מעבר יבק", בשלום ובבטחה, בהתעצמות עם מח החכמה, חוש הראיה, וד"ל.

כשרבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם"[צד] רבי אליעזר אמר "עין טובה" – הראיה שיוצרת התקשרות. בר הפלוגתא העיקרי שלו, רבי יהושע, אמר "חבר טוב" – זו ההתחברות, ששייכת לחוש השמיעה. חברים טובים יודעים להאזין זה לזה – השמיעה שלהם מאפשרת לפתוח את הלב ולדבר על הכל, כעצת רבי אלימלך[צה]. כדי להשלים את התמונה צריך להסביר ש"שכן טוב" (דעת רבי יוסי הכהן) שייך לחוש הטעם, שכן טוב נותן הרגשה טובה ו'טעימה' – כמו שמוצאים שעירוב חצרות ושיתופי מבואות הם דווקא באוכל – ו"הרואה את הנולד" (דעת רבי שמעון בן נתנאל) הוא בעצם חוש-ריח בעתיד[צו] (לעומת "עין טובה" שהיא ראיה פנימית בהוה), כמו בפסוק "ראה ריח בני"[צז]. אכן, ה"לב טוב" – דעת רבי אלעזר בן ערך – הוא חוש המישוש (הנוגע ללב, כנ"ל), שכולל את כולם, ולכן אומר להם רבן יוחנן בן זכאי "רואה את אני דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם"[צח].

התקשרות בראיה

בשביל להבין את כל זה נגיע למשהו עוד יותר פנימי – כל המושג התקשרות לרבי. איך מתקשרים לרבי? התקשרות היא המלה הכי חשובה אצל חסידים – מתקשרים לרבי. לאיזה חוש שייכת ההתקשרות? אם כתוב גם התחברות, סימן שצריך גם להתחבר לרבי – לא רק להתקשר.

מה זה להתקשר? איך מתקשרים? יש בענין פתגם בלוח "היום יום"[צט] – הוא אומר שחסידים אומרים שהתקשרות היא בעיקר בראיה, שרואים את פני הרב וכך נדבקים בו, על דרך האהבה והדבקות של "עיניך יונים"[ק]. אבל זה לא מספיק, אומר הרבי ש"בראית פנים לא די" (ואף יכולה להיות אונאה מסוימת, "[עיניך] יונים" לשון אונאה, כנודע[קא]). הוא לא מבטל את ראית הפנים, רק אומר שלא די בה. מה כן צריך לעשות? [במבצע תפילין, יש מכתב של הרבי[קב] מה צריך לכוון, לצייר את הפנים של הרבי.] כפי שאמרנו, הוא לא מבטל את ענין הראיה חלילה, ודאי שהיא דבר גדול וחשוב, רק אומר שלשם התקשרות אמתית לא די בראיה.

קודם נעמיק עוד במעלת הראיה כביטוי להתקשרות: לפני מתן תורה אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו"[קג]. זהו חוש הראיה של חסיד. כמו שיש "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[קד], ההתקשרות של חסיד מתבטאת בכך שהוא פשוט רואה את הרבי. מה אמר רבי, רבינו הקדוש, לגבי רבי מאיר, שהיה הרבי שלו? לכל אחד מהתלמידים היה מקום קבוע, כמו הזקנים בהתוועדות של הרבי, והמקום שלו היה מאחורי רבי. הוא אמר[קה] שאם הייתי יושב לפניו, רואה את פניו, הייתי "מחדד טפי", הרבה יותר מחודד. ראיתי רק את האחורים שלו – כמו משה לגבי ה'. את כל המשניות כתב רבי, מי גדול כמוהו, ואף על פי כן הוא אומר שזה רק בזכות שראה את האחוריים של רבי מאיר, ואם היה רואה את הפנים שלו על אחת כמה וכמה.

ועוד ראיה לגודל ענין הראיה לשם התקשרות: עיקר מצות ה'התקשרות' של עם ישראל לקב"ה בבית המקדש, אליו עולים לרגל שלש פעמים בשנה, היא מצות ראיה – "כשם שבא לראות כך בא ליראות"[קו]. הראִיה היא הראיה (לשון הוכחה) ש"אנו ליה וליה עינינו"[קז].

שלש מדרגות של התחברות

אכן צריך לראות את הרבי, זהו יסוד ההתקשרות, נקודת ההתקשרות. אבל "לא די" בכך – צריך ללמוד את המאמרים והשיחות של הרבי, לקיים את ההוראות של הרבי ולהתחבר לאנ"ש, החסידים של הרבי. בעצם כל עם ישראל אמורים להכלל בשם אנ"ש, זו השאיפה של הרבי וכך צריכה להיות השאיפה שלנו, החסידים של הרבי[קח], כאשר "המעשה הוא העיקר"[קט] בזה – ה"מלאכה" שחייבת להיות יחד עם התורה, כפירוש הבעל שם טוב הידוע[קי] – אהבת ישראל ללא תנאי, קירוב לב ישראל לאבינו שבשמים, כולל הקירוב לנשיא הדור, הנביא שבדור[קיא], הרבי.

ההסבר הזה כבר פותר לנו את השאלה מהי "התחברות" ומה הקשר של "התחברות" לעצם ענין ה"התקשרות". מהיום-יום מתברר ששלמות ענין ההתקשרות לרבי היא על ידי שאני מתחבר אליו (בלימוד תורתו וקיום הוראותיו) ולחסידים (לציין שבתחלת נשיאות מורנו הבעל שם טוב כל ה'חסידים' נקראו בשם 'חברים', כולל הרבי עצמו[קיב], וכן היה בדורנו אצל ר' אשר). יוצא שהתקשרות והתחברות הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קיג], אין התקשרות, ראיה, חכמה, ללא התחברות, שמיעה, בינה.

סוד הוי' בהתקשרות והתחברות

עצם נקודת ההתקשרות הוא בחכמה, חוש הראיה – 'קשר עינים' מתמיד וחזק ביותר, כנ"ל – אך השמיעה, ההתחברות, מתפרטת לשלשה ענינים: לימוד תורת הרבי, קיום הוראותיו והתחברות לאנ"ש.

בזהר כתוב[קיד] שיש בחינה של "שמיעה לתתא", דהיינו שהשמיעה שייכת לא רק ל-ה עילאה שבשם (בינה, אמא עילאה) אלא גם ל-ה תתאה שבשם (מלכות, אמא תתאה). יש גם בחינת של שמיעה בלב, לב שומע, "לב מבין דעת"[קטו], ב-ו של שם הוי' ב"ה, המחבר את ה עילאה ל-ה תתאה. והוא בסוד "הולך בתם ילך בטח"[קטז], ר"ת בינה תפארת מלכות[קיז] – הכל שמיעה ביחס לראיה דחכמה, כח מה, וד"ל.

יצא, אם כן, מבנה שלם של י-ה-ו-ה ביחוד של הדעת – "התקשרות והתחברות": י היא נקודת ההתקשרות – ראית פני הרב; ה עילאה היא ראשית ההתחברות (השמיעה המתיחדת עם הראיה, בסוד "שומעים את הנראה ורואים את הנשמע"[קיח] של מתן תורה) – לימוד תורת הרב ("קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[קיט]); ו היא המשך ההתחברות – קיום הוראות הרב (קיום בכח בחג"ת וקיום בפועל בנה"י), וכמבואר בעוד קטע ב"היום יום"[קכ] שעל ידי קיום הציווי של הרב נוצר קשר עצמי ו'ערך' בין המצוה למצווה, דהיינו סוד ה-ו של שם ה', ו החיבור בין מעלה, לאין ערוך, למטה, לאין ערוך. זהו גם ענין "שמע" ר"ת על מלכות שמים[קכא], עלית המלכות להתחבר עם ז"א, שמים; ה תתאה היא תכלית ההתחברות – אהבת רעים ודבוק חברים, הגילוי של "לב ישראל [כנסת ישראל – מלכות, ה תתאה שבשם] חי"[קכב].

התקשרות לאחר ג' תמוז

כל הענין הזה שייך לנושא מאד עיקרי אצלנו – התקשרות לאחר ג תמוז[קכג]. תמוז הוא חדש הראיה, כנ"ל, והאות ג רומזת להתקשרות של "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[קכד] (בו אחד החידושים העיקריים של הרבי, ש"תלת קשרין" מלמד על הקשר השלישי, הסמוי, בין ישראל ישירות לקב"ה לא דרך התורה, קשר התשובה[קכה]). אבל מה המשמעות של הראיה דווקא אחרי ג' תמוז, כאשר לא רואים את הרבי 'חי' בעיני בשר (אלא רק בתמונות או בדמיון הלב), ולכאורה נשאר רק לשמוע את דבריו (בלימוד התורה, בקיום ההוראות ובהתחברות עם אנ"ש)?

כדי לענות לשאלה הזו צריך להעמיק עוד ביחס בין הראיה והשמיעה ובין ההתקשרות להתחברות: אפשר לומר על מישהו ש"נראים דבריו" ואפשר לומר שדברים נשמעים. מה ההבדל? כשאני אומר על משהו שהוא 'נראה לי' המשמעות היא שאני מזדהה אתו בעצם. לעומת זאת, כשאומרים שמשהו 'נשמע' הכוונה שהוא מתקבל על הדעת, הוא הגיוני (כמו הביטוי באנגלית makes sense) – אבל הוא לא 'אני' לגמרי. התקשרות לרבי אחרי ג' תמוז היא שהרבי 'נראה' לי לגמרי, שאני מזדהה לגמרי עם ה'חזון' שלו (שהוא החזות שלו) – החזון שלו הוא ממש החזון שלי. צריך לא להסתפק בשמיעה, בה תתכן הבנה, ולכל היותר 'הזדהות' בשכל, אבל העיקר הוא קבלת דברי הרבי במשמעת פנימית.

בתחלת שנת תשנ"ב – כהכנה לקראת ג' תמוז – הרבי אמר שעל כל אחד להיות אדמו"ר[קכו]. הכוונה לא היתה, חלילה, שכל אחד יקים חסידות אחרת ויהיה אדמו"ר שלה, אלא שכל אחד צריך להיות האדמו"ר מליובאוויטש – להיות הרבי בעצמו, כלומר, להגיע לתכלית ושלמות ההתקשרות.

התקשרות הגברא והתחברות החפצא

אפשר לומר זאת במושגים שהרבינו להשתמש בהם לאחרונה[קכז]: ההתקשרות (הראיה) היא בגברא[קכח] וההתחברות (השמיעה) היא בחפצא. זהו גם ההבדל בין גלי אור (ראיה) לגלי קול (שמיעה) – מהירות הקול היא עדיין בגדר חפצא, הרגשת הנברא כמעבר מכאן לשם הלוקח זמן מסוים, בעוד במהירות האור אין זמן כלל מצד הרגשת הגברא (כנודע גם בפיזיקה), אלא הכל ספונטני לגמרי. כלומר, מה ש'נראה לי' היינו קשר עצמי ממש עם הדבר הנראה, אנחנו חד ממש (חזון אחד ממש, התקשרות-הזדהות עם הגברא של הרבי, כנ"ל). לכן השאיפה היא דווקא ל"גל עיני"[קכט] דוקא ולא 'גל אזני'[קל].

ממילא, על פי פשט, התחברות היא של שני דברים דווקא, בעוד ההתקשרות הוא הפיכת השנים לאחד ממש, והיינו מה ש"אחד האמת" מתגלה בחכמה דוקא[קלא], בחוש הראיה, ואילו בשמיעה יש רק את שמיעת ענין האחדות, "שמע... אחד", כ'חפצא' של ה'. כלומר, דווקא ההתקשרות היא בבחינת "אל יוציא האדם את עצמו מן הכלל"[קלב], בטול אמיתי, פנימיות החכמה דקדושה, ודוק היטב.

לפי כל זה אפשר לדייק בלשון התניא על ההתקשרות וההתחברות, שאחרי ההגדרה "והדעת... לשון התקשרות והתחברות", כל שלשת השלבים (שמכוונים כנגד חב"ד שבדעת[קלג]) – "[א] שמקשר דעתו בקשר חזק ואמיץ מאוד [ב] ויתקע מחשבתו... [ג] ואינו מסיח דעתו..." – נכללים במושג ההתקשרות דווקא ("שמקשר דעתו בקשר חזק ואמיץ מאוד"[קלד]), ודוק.

ג. פתיחת היד

שמות הבר-מצוה והחתונה

כמה שוה חוש בגימטריא? [314.] איפה אתה נמצא עכשיו? [כפר חב"ד.] אותו מספר. מתי בשנה צריך לכוון את כפר חב"ד? כשאומרים "כל נדרי", עוד מעט, שגם שוה 314. זהו המקום הכי טוב לקבל חוש... יש שם אחד של הקב"ה ששוה אותו מספר, שם ש-די (שם שרומז למה שהוזכר לעיל, שלא די בראיה לחוד לענין ההתקשרות, אלא צריך עוד שלש בחינות של התחברות כנ"ל, ואז יהיה די, היינו ש-די, וד"ל). כתוב[קלה] שהשם הזה – ש-די, "שאמר לעולמו די"[קלו] ועוד הרבה פירושים[קלז] – הוא השם של החושים (של מח הדעת, מח האחור, מרכז-מנהיג החושים, כנ"ל). לכן הוא גם קשור לתפלין, כי זהו השם שרשום על התפלין[קלח]. יש ש בבית של תש"ר, ד בקשר של ראש ו-י בקשר של יד. יש עוד ש-די, הכל ביד[קלט] (סוד "כפלים לתושיה", כנ"ל) – פעמיים ש-די. זהו מקור החושים. בבר-מצוה אתה מתחבר דווקא עם השם הזה, שם היסוד[קמ] (העולה עד הדעת, מח האחור – בו"ק היסוד הוא צד האחור[קמא] – וממשיך מהדעת אליו ודרכו למלכות[קמב]), ש-די.

כשאתה מתחתן איזה שם של ה' מתגלה? כשעושים בר-מצוה מתחברים עם שם ש-די, התפילין, וכשמתחתנים, מקימים בית נאמן בישראל, שעליו נאמר "זכו שכינה ביניהם"[קמג], ה-י של האיש וה-ה של האשה. נמצא שהשם של החתונה הוא שם י-ה (סוד "כי שם עלו שבטים, שבטי יה, עדות לישראל"[קמד] שהשכינה שורה בישראל, בבית היהודי, כאשר איש ואשה זכו). איך משלימים את ה-וה? כשיש בן ובת (קיום מצות "פרו ורבו"[קמה]). כתוב[קמו] שבן ובת משלימים את שם הוי'. אם כן, הסדר הוא ש-די, בבר-מצוה, אחר כך י-ה בחתונה, ומיד, כעבור שנתיים[קמז], יה-וה.

שנת ה-יד

נוסיף לכך עוד נקודה: לפי מנהג אמירת תהלים לפי הגיל של האדם, המקובל ממורנו הבעל שם טוב[קמח], ביום הבר-מצוה מתחילים לומר פרק יד בתהלים – נכנסים לשנת ה-יד. כלומר, העיקר הוא סוד תפלין של יד, שדווקא בהם נאמר "וקשרתם לאות על ידך"[קמט] – פעולת ההתקשרות, הרצון להתקשר, היא דווקא בתפילין של יד. רק אחר כך באה שלמות ההתקשרות – עד למדרגה של "והיו לבשר אחד"[קנ] – ב"והיו לטטפת בין עיניך"[קנא], בתפלין של ראש[קנב].

פתיחת שנת ה-יד מלמדת שבבר מצוה 'פותחים' את היד – להיות משפיע בדעת, לתת צדקה ביד רחבה – על ידי פתיחת הלב, שכנגדו תפילין של יד ("לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסֹרו אשר יחסר לו"[קנג]). זהו עיקר סוד שם ש-די שמתגלה בבר מצוה, כנ"ל, "שאמר לעולמו די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"[קנד] על "ובחנוני נא בזאת וגו'"[קנה] בנתינת צדקה בפתיחת הלב והיד. דווקא הדעת השלמה, שאפשר לפתוח את היד ולהשפיע ביד רחבה, נותנת גם תוקף של "יד ישראל תקיפה"[קנו], כפי שרואים אצל שמעון ולוי שבגיל מצוות – שמעון בהשלמת שנת ה-יד ולוי בתחלת שנת ה-יד[קנז] – הכו את העיר שכם והצילו את דינה[קנח].

אם כן, עשינו התבוננות ביחס לחושים, וכמובן כלל לא מיצינו את ההתבוננות. הנקודה: חסיד זקוק לכל חמשת החושים האלה, ואתה מתחיל לקבל אותם ולהתעצם אתם בבר-מצוה. ענין החושים קשור לבר-מצוה – הברכה שאנו מברכים היום את הבר-מצוה היא שיהיו לך חסידישע חושים. שיהיו לך חושים טובים, חושים שמחים, חושים חסידיים. לחיים לחיים!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תפלין של יד הן כנגד קריאת שמע של ערבית ותפלין של ראש כנגד קריאת שמע של שחרית.
• בר מצוה היא כניסת הדעת – מח האחור, השולט על החושים – והתפלין מתקנות את הדעת.
• תפלין של ראש (עם ארבעת הבתים) מתקנים את חושי הפנים, הראיה, השמיעה, הריח והטעם, ותפלין של יד (עם בית אחד) מתקנים את חוש היד, חוש המישוש.
• חוש המישוש הוא החוש הכי רגיש ונוגע, הכולל את כל ארבעת חושי הפנים.
• חוש המישוש שייך לחדש תשרי, הכולל את כל חדשי השנה.
• יצחק אבינו סמך על חוש המישוש יותר מחוש השמיעה וכך זכה יעקב לברכות.
• החוש המיוחד למשיח הוא חוש הריח – "והריחו ביראת הוי'".
• בטבע הדב הוא בעל חוש הריח הכי חזק. משיח מעלה את הדב דקליפה לתכלית הקדושה והופך את הנחש דקליפה לחשן (המבטא רוח הקדש – חוש ריח – של קדושה).
• המשיח הוא "מורח ודאין" בזכות השפלות העצמית שלו.
• הדעת מוגדרת בחסידות כהתקשרות, התחברות, הכרה והרגשה.
• ובהקבלה לחושים: התקשרות מקבילה לראיה, התחברות מקבילה לשמיעה, הכרה מקבילה לריח והרגשה מקבילה לטעם.
• את הגשר הצר של העולם הזה ניתן לעבור (באופן כשר) כאשר מישירים מבט ליעד ומתקשרים אליו.
• עין טובה – ראיה (התקשרות); חבר טוב – שמיעה (התחברות); שכן טוב – טעם (הרגשה); הרואה את הנולד – ריח (הכרה); לב טוב – מישוש (החוש הכולל).
• ההתקשרות לרבי היא בראיה (י) וההתחברות בלימוד תורתו (ה), בקיום הוראותיו (ו) ובהתחברות עם חסידיו (ה).
• התקשרות לרבי אחרי ג' תמוז – בכח הראיה – היא הזדהות מלאה עם החזון שלו.
• כהכנה לג' תמוז אמר הרבי שעל כל אחד להיות רבי – כל אחד צריך להזדהות לגמרי עם הרבי.
• התקשרות היא מצד הגברא והתחברות היא מצד החפצא.
• תחלת ההתקשרות היא "וקשרתם" בתפלין של יד ושלמות ההתקשרות "והיו" בתפלין של ראש.
• בבר-מצוה זוכים לשם ש-די, בחתונה לשם י-ה ועם קיום מצות "פרו ורבו" לשם הוי' מלא.
• בבר-מצוה נכנסים לשנת ה-יד – עבודת פתיחת היד מכח פתיחת הלב והגעה ל"יד ישראל תקיפה".
• בבר-מצוה מתברכים בחושים חסידיים, שמחים וטובים.