"יד ישראל תקיפה"

אור לט"ו מנחם-אב תשפ"ו – בחביבותא, נתניה

התוועדות חמשה עשר באב (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בחמשה עשר באב התקיימה התוועדות בעיר הקדש נתניה בנושא "יד ישראל תקיפה" ובהשלכות שלו על חיינו בארץ ישראל. פרק א עוסק במשמעויות של "יד ישראל תקיפה" בהקשרים של דת, משפט ומלחמה. פרק ב הארוך והמרכזי, עוסק במצות קריאה לשלום. פרק ג מציג את דעתו של בעל הדברי יציב – ה'מרא דאתרא' של נתניה – ביחס לאסלאם כעבודה זרה, ומחדד שרק "הוי' אלהינו" הוא "הוי' אחד", מתוך תפיסה שמאחדת את היותו יתברך 'משהו' ו'מישהו' (אובייקט וסובייקט). שלשת הפרקים יוצרים תמונה שלמה ומאוזנת, לפיה דווקא מתוך התוקף של עם ישראל הוא יכול להנחיל לעולם כולו – בדרכי שלום – טוב, אמת וצדק אמתיים. חלקה הראשון של ההתוועדות עסק בענינו המיוחד של חמשה עשר באב (תוך הרחבת הקשר לנושא "יד ישראל תקיפה").

א. יד ישראל תקיפה

חמשה עשר באב

הנושא שלנו הערב הוא "יד ישראל תקיפה". מה הקשר לחמשה עשר באב? כתוב שבחמשה עשר באב "תשש כחה של חמה"[ב], ומסבירים[ג] שהכוונה ל"חמה בישא", הכח של אומות העולם שמונים לחמה[ד], וגובר הכח של הלבנה המלאה, "סיהרא באשלמותא"[ה], לה מונים ומתדמים ישראל[ו]. כתוב[ז] שבחמשה עשר באב הלבנה מקבלת בקביעות אור ותוקף עצמי (לא רק אור מהשמש, שעולה ויורד בכל חדש בזמן הזה, זמן הגלות, אלא כמו שיתקיים לעתיד לבוא "והיה אור הלבנה [שיאיר בקביעות] כאור החמה [ומתוך הקביעות והעצמיות של אור לבנה] ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים [ר"ת אשה, אור הלבנה]"[ח], וד"ל). ממילא, ביום הזה נחלשת המציאות של "יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן" וגוברת המציאות של "יד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים"[ט].

גם בנוגע לעיקר של היום הזה, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"[י], שהבנות יוצאות במחול, עושים שידוכים, מקיימים את המצוה של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו"[יא] – מצוה-רבה[יב], מצוה הכוללת את כל התורה כולה, שעם ישראל יתרבה, ימלא את הארץ, יכבוש את הארץ וירדה בכל העמים, על ידי מלך המשיח[יג] – צריך לומר שיש שני סוגי בנות, בנות של חמשה עשר באב ובנות של יום הכפורים. הבנות של יום כפור הן "בנות ציון", "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"[יד] ("'ביום חתונתו' זה מתן תורה"[טו] של יום כיפור ו"יום שמחת לבו" הוא סוכות), אבל הבנות של חמשה עשר באב הן הבנות שנתנו את הרבבות לדוד ואת האלפים לשאול[טז], ובעצם הבנות האלה התאהבו בדוד המלך ובזכותן הוא זכה להיות "מלך ישראל חי וקים"[יז], עד הדור שלנו, הדור של דוד מלכא משיחא, שיבוא ויגאלנו תכף ומיד ממש. הבנות של חמשה עשר באב מתאהבות בתוקף של דוד הלוחם, "יד ישראל תקיפה"[יח].

יש הרבה רמזים בחשבון של חמשה עשר באב[יט] (928), החל מ"כתיבה וחתימה טובה" שמתחילים לאחל היום[כ], אבל כעת נזכיר רק עוד אחד ששייך לעניננו: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו"[כא]. יצחק אבינו, שמדתו גבורה, לא בטוח מי עומד לפניו – יש פה אחד שמדבר כמו יעקב, אבל עם ידים שעירות, כמו אדום, כמו עשו. הוא לא בטוח, אבל בסוף הוא סומך על הידים. הוא יכול היה להכריע כמו הקול, "הקֹל קול יעקב", אבל ב"ה בסוף הוא מחליט 'לא, נלך על הידים', ובזכות זה יעקב זכה לברכות הכי נעלות בתורה[כב]. גם כשנודע ליצחק שהיה זה יעקב הוא אומר "גם ברוך יהיה"[כג] – הוא מאשר את הברכות, למרות שעד כה אהב יותר את עשו. למה? הוא אומר שאם הבן התם שלי, יעקב, יכול לעשות כזה משחק מוצלח, להתחפש לעשו עד כדי כך שהוא מרמה אותי, הוא יותר עשו מעשו, יותר מעשי מעשו (עשו לשון עשיה) ו"המעשה הוא העיקר"[כד] – באמת הידים של עשו אצלו. הוא נקרא יעקב משום ש"ידו אֹחזת בעקב עשו"[כה], יש לו כח בידים, וכעת הכח של הלידה מתממש בפועל – רואים שיעקב התמים, "איש תם יֹשב אהלים"[כו], הוא לא איזה 'דוס-בטלן'. יש בתוכו גם "הקֹל קול יעקב" וגם "הידים ידי עשו" ולכן "גם ברוך יהיה" (בתוספת וריבוי ברכה, "גם" לשון ריבוי). יעקב זכה לשם ישראל כאשר נצח את שרו של עשו, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"[כז], ויש לו "יד ישראל תקיפה", עם כל התוקף של עשו אותו הוא מנצח. כאשר "יד ישראל תקיפה" אנחנו לא רק תלמידי חכמים, בחינת "הקֹל קול יעקב", אלא גם חזקים, בחינת "והידים ידי עשו" – צריך להיות תלמיד חכם קודם כל, "איש תם ישב אהלים", אבל גם להיות חזק[כח], נשמה בריאה בגוף בריא וחזק.

דת, משפט ומלחמה

בעבר הסברנו[כט] שבדור שלנו הדין, המצב המציאותי, של "יד ישראל תקיפה" תלוי אך ורק בהחלטה שלנו. אם אנחנו רוצים – אין שום מניעה שלא יהיה הלכתית מצב של "יד ישראל תקיפה". אם לא רוצים – חבל, חבל מאד – אין עדיין כזה מצב. בשביל שיהיה "יד ישראל תקיפה" לא צריך לחכות למשיח, זה יכול להיות היום כפשוטו, אובייקטיבית (כפי שכבר היה בתולדות עמנו מימי קדם). אמנם אם פוחדים מהגוים, מ'מה יאמרו הגוים', סימן שאנחנו לא רוצים. למה לא רוצים? כי לא מאמינים מספיק חזק בהשי"ת הנותן לנו כח לעשות חיל[ל]. אמונה היא גם לשון חוזק ותוקף – "אמונה אֹמן"[לא]. "יד ישראל תקיפה" היא כמו "יד אמונה"[לב], "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[לג] שאמור אצל משה רבינו במלחמת עמלק.

ההלכה של "יד ישראל תקיפה" נוגעת בעיקר לשלשה תחומים בהלכה. לשם הקיצור: יש "יד ישראל תקיפה" בענין דת, יש "יד ישראל תקיפה" בענין משפט ויש "יד ישראל תקיפה" בענין מלחמה. השלישיה הזו מכוונת כנגד עיקרי המדות, חג"ת – דת היינו אמונה המתחילה מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[לד], איש החסד; מלחמה שייכת לגבורה, כפשוט; המשפט שייך לתפארת, כמו שנאמר בו בפירוש "משפט רחמי"[לה]. הקבלה נוספת של השלישיה הזו היא ליסודות טוב, אמת וצדק[לו] – דת משה וישראל היא "דת האמת", בלשון הרמב"ם[לז]; משפט הוא "משפט צדק"[לח]; והמלחמה שייכת לטוב, שהרי כל מלחמות ישראל הן מלחמת הטוב נגד הרע[לט] (שתכליתן לגלות כי "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[מ], בפרט בקריאה לשלום[מא] הנלוית למלחמה[מב], כדלקמן באריכות)[מג].

צריך להתייחס לכל שלש ההלכות, מה זאת אומרת בכל אחת מהן "יד ישראל תקיפה", וממילא מה הלימוד של חמשה עשר באב.

תחום הדת – ביעור עבודה זרה (והיחס לאסלאם)

בתחום של הדת, הכוונה שכאשר יד ישראל תקיפה אסור לנו להניח עבודה זרה בארץ ישראל – צריך לבער את כל העבודה-זרה שיש פה[מד]. יש הרבה עבודה זרה פה, סימן שעוד לא מיצינו את היכולת שלנו.

כעת, בהשגחה פרטית, אנחנו נמצאים בעיר הקדש נתניה (וכידוע, ומבואר במ"א, שכל עיר בארץ הקדש ראוי לכנות "עיר הקדש"[מה]), ובכל מושב יהודי יש "מרא דאתרא", הרב המורה הלכות, שהוא בעל הבית על המקום הזה. מיהו המרא דאתרא של נתניה? הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, בעל הדברי יציב. הוא אומר[מו] – כמו שנאריך בהמשך – שלא רק הנצרות היא עבודה זרה, אלא גם דת הישמעאלים, הדת הזרה הנפוצה בארץ, היא עבודה זרה. על מי שנמצא בנתניה לקבל דעתו, שהאסלאם הוא ע"ז כפשוטה – ומנתניה דעה זו תתפשט בכל ארץ ישראל ובכל הארצות.

בכל אופן, כדי לטפל בנושא הזה כמו שצריך צריכה להיות "יד ישראל תקיפה". איזו דוגמה מעשית, פשוטה, אפשר לתת לאופן בו הדבר יכול לבוא לידי ביטוי? אסור למדינה לתת תקציבים לדתות הזרות[מז]. כשיד ישראל תקיפה, מבחינת הממסד "הוי' אחד"[מח] – איך נפרש כעת "אחד"? 'אין חופש דת'... ובהדגשה, שבסופו של דבר, "יד ישראל תקיפה", בכל התחומים, מביאה את הטוב, ה"אור כי טוב"[מט] – "טוב לשמים וטוב לבריות"[נ] – ואת שלום האמת ("והאמת והשלום אהבו"[נא]) לכל האנושות כולה. "יד ישראל תקיפה" היא היד השופעת כל טוב סלה.

עד כאן לגבי "יד ישראל תקיפה" בהלכה של הדת.

תחום המשפט – בטול ערכאות ומשפט עברי

מה המשמעות של "יד ישראל תקיפה" לגבי משפט? עוד יותר קל להבין: כל משפט שהוא לא על פי תורה נקרא ערכאות[נב] – הוא נחשב כערכאות של גוים ואסור ליהודי לדון בפני ערכאות[נג]. יש בהלכה יוצאים מן הכלל, אבל דווקא בזמן שאין יד ישראל תקיפה[נד]. זהו נושא שמאד מהלך בצבור היום, קוראים לו 'הרפורמה המשפטית' (למעט בסמכויות המשפט החילוני, שבמדה מרובה הוא לא רק משפט גויי, אלא במודע משפט המתנגד לדעת תורה), אבל הוא הרבה מעבר לכך. כל דין שלקוח מדיני אומות העולם או מבוסס עליהם נקרא ערכאות. אם יד ישראל תקיפה – על "יד ישראל" לבטל את הערכאות, שיהיה אך ורק משפט צדק כדין תורתנו הקדושה.

אם תבוא ותאמר לי: אם הכל יהיה פה דין תורה, איך אפשר לתת עונשים חמורים יותר? הרי על פי תורה, כשאין סמיכה אי אפשר לדון קנסות[נה], וכל שכן דברים יותר חמורים (ממונות אפשר לדון, חוץ מקנסות). התשובה – כך כתוב באחרונים[נו] – שגם היום יש מה שנקרא "משפט המלך"[נז] או "תקנות הקהל"[נח], ותקנות הקהל הן כל כך חזקות שהן כוללות גם דיני נפשות. כלומר, מכח תקנות הקהל על פי תורה אפשר לקיים את כל מערכת המשפט העברי.

זהו הדבר השני בשבילו צריך "יד ישראל תקיפה".

תחום המלחמה – מלחמה ושלום

הדבר הכי מעניין לנו, שרציתי להאריך בו, הוא התחום השלישי של "יד ישראל תקיפה" – במלחמה. לא נשכח שהכל בהשראת יום האהבה של השנה, חמשה עשר באב[נט] – כל התוקף של "יד ישראל תקיפה" נובעת מאהבת ישראל (המתחילה מאהבת הבחור והבתולה של חמשה עשר באב), הכוללת את אהבת כל הטוב והישר שבעולם.

יש דיני מלחמה בתורה: יוצאים למלחמה, במיוחד מלחמת הרשות, רק כאשר "יד ישראל תקיפה"[ס]. היום אין מציאות של שבעת העממין, כפסק הרמב"ם[סא], שבהם נאמר "לא תחיה כל נשמה"[סב] ו"החרם תחרימם"[סג], וצריך להסתכל בתורה מה דיני המלחמה, הלכה למעשה, היום.

הדבר הכי חשוב שמבחין בין דיני מלחמה על פי תורה לדיני מלחמה של אומות העולם הוא דווקא בנוגע לשלום. מלחמה ושלום הולכים יחד. כתוב[סד] שהשם של המלחמה הוא שם צבאות, אחד משבעת השמות של הקב"ה שאינם נמחקים[סה], שם שהתחדש רק בנ"ך, אצל חנה הנביאה, כשם של ה'[סו]. צבאות הוא מלשון צבא, לכן יש בתורה "צבאות הוי'"[סז] – שאנחנו, עם ישראל, צבאות ה' – אבל לא במובן של שם קדוש, אלא שאנחנו הצבא של ה'. רק אצל חנה שם צבאות הפך להיות שם-קדש של ה'. כמה שוה צבאות? כתוב ששוה מלחמה-שלום ביחד[סח]. בסוף ה-כח עתים של ספר קהלת כתוב "עת מלחמה ועת שלום"[סט] – זהו זוג שהולך ביחד, אין מלחמה בלי שלום! לא מדובר רק בשאיפה לשלום, אלא יש שלום בתוך המלחמה. זהו משהו מיוחד ב"יד ישראל תקיפה" בנושא של מלחמה.

ב. "וקראת אליה לשלום"

קריאה לשלום במלחמות רשות ומצוה

מהו השלום בתוך המלחמה? המצוה של קריאה לשלום: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"[ע] – ראשית ה"להלחם עליה" היא "וקראת אליה לשלום", הקריאה לשלום, השלום שבמלחמה.

והנה, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[עא]. לעומת כל דבר שבקדושה יש את הלעומת-זה שלו בקליפה. הלעומת-זה של הקריאה לשלום לפני המלחמה היא הדיפלומטיה של אומות העולם[עב]. כמו שהיום טראמפ עושה 'שמיניות באויר' להדבר עם איראן, כאילו להגיע לאיזה הסכם של שטות, הסכם של אחיזת עינים. זהו שיבוש של קריאה לשלום, כמו שנסביר, וכמובן, זה לא עובד. נקווה שהיום הוא וגם נתניהו יקבלו שכל ביחד, שהיום הוא היום הכי טוב לתקוף – לעזוב את הדיפלומטיה השקרית, ולתקוף. "יד ישראל תקיפה" היא צבא התקפה לישראל, לא צבא הגנה לישראל[עג] (הגנה לשון גנאי). בכל אופן, הדין של קריאה לשלום מאד מזכיר את התפיסה הזו, שצריך קודם להיות 'נחמדים' מול האויב.

האם יש קריאה לשלום גם במלחמת עמלק? יש בזה מחלוקת ראשונים. לפי הרמב"ם[עד] זהו דין גם בעמלק, דין בכל מלחמה. לפי רש"י[עה] הדין לא הולך על עמלק ושבעת העממים, לא במלחמות חובה-מצוה, אלא רק במלחמות הרשות. המחלוקת היא בפשט הפסוקים בדיני הקריאה לשלום והמלחמה: לדעת הרמב"ם (והסוברים כמוהו) הפסוק "כן תעשה לכל הערים הרחֹקֹת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה"[עו] (בניגוד ל"ערי העמים האלה אשר הוי' אלהיך נֹתן לך נחלה"[עז]) מתייחס רק לדינים של "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה" (שב"ערים הרחֹקֹת" יש להסתפק ב"והכית את כל זכורה" וב"ערי העמים האלה" יש לקיים "לא תחיה כל נשמה") ואילו לדעת רש"י (והסוברים כמוהו) הוא מתייחס גם לדיני "כי תקרב אל עיר להלחם אליה וקראת אליה לשלום". רוב הפוסקים סוברים כמו הרמב"ם. אנחנו מאד אוהבים ספר שבהשגחה פרטית התגלה רק לא מזמן – ספר המצוות של רבינו סעדיה גאון[עח] – שגם הוא מהסוברים שהקריאה לשלום כוללת את כולם[עט]. הוא כותב עוד כמה דברים חשובים במצוה הזו, שתכף נזכיר. בכל אופן, גם למי שסובר שקריאה לשלום היא רק במלחמת הרשות – המלחמות שלנו היום הן בגדר מלחמות רשות[פ], לא מלחמה כנגד עמלק או שבעת העממין, וודאי צריכה לנהוג בהן קריאה לשלום.

שלשה תנאים לשלום-אמת

מהי קריאה לשלום? לא הסכם שלום, לא אוסלו ח"ו, ר"ל. בקריאה לשלום אני אומר 'אני רוצה שתשלים אתי, אני לא רוצה להרוג אותך', אבל מה פירוש אותה השלמה? כניעה בשלשה דברים שהם בעצם ארבעה: כניעה, עבדות וקבלת שבע מצות בני נח.

קודם כל, האויב צריך להכנע – להודות[פא] בכך שהפסיד[פב]. היום קוראים לכך הכרעה[פג]. "יד ישראל תקיפה" דורשת קודם כל הכרעה – דבר שעדיין לא היה בשום מלחמה שלנו בדורות האחרונים פה בארץ. ה' עושה לנו נסים, אוהב אותנו כמו שאנחנו, ומצפה מאתנו שיבוא יום והילדים האלה יקבלו שכל – הלואי שזה יהיה היום... – אבל בינתים לא היתה הכרעה בשום מלחמה. הרבי צעק, כמו הרבה אנשים, שחייבת להיות הכרעה. כך קוראים לכניעה – הכרה שיש פה מנצח ויש מפסיד. לא נורא שהאויב מפסיד לגמרי – אדרבא, זהו תיקון העולם בכלל ותיקון האויב עצמו בפרט.

אם אתה משלים אתי – מתוך הכנעה כנה – הכל בסדר, אנחנו חברים, אבל יש עוד שני תנאים. הראשון הוא "והיו לך למס ועבדוך"[פד]. יש מי שמחלק בין מס לעבדות – וכך גם בספרי[פה] – ואז יש בעצם ארבעה דברים, אבל רוב הפוסקים[פו] מחברים אותם ואומרים שאפשר להגדיר את שניהם כדבר אחד, ענין אחד, עבדות. העבדות כוללת גם את המס. לא מדובר דווקא במס של כסף אלא בעבודה שמועילה למלך או למדינה[פז]. מי שהיה האויב צריך לרצות להביא תועלת למדינה המנצחת.

אבל יש עוד תנאי, שבלעדיו אין העבדות אמתית, מתוך רצון כן לעזור לעם ישראל. צריך לפרוש מטומאת העבודה-זרה של העמים על ידי קבלת שבע מצוות בני נח – ענין שחוזר ל"יד ישראל תקיפה" בענייני דת. האויב שנכנע צריך לנטוש את העבודה-זרה שלו. עיקר וכללות ענין שבע מצוות בני נח הוא לפרוש לגמרי מעבודה זרה[פח]. זהו תנאי הכרחי לשלום אמת.

היום אף אחד לא מבין מה פירוש לעשות שלום עם מישהו. התורה אומרת שעשיית שלום עם האויב, שצריך לקרוא לו לשלום, היא לא הסכם שלום, לא מה שטראמפ רוצה לעשות. שלום פירושו כניעה ועבדות וקבלת שבע מצוות בני נח. זהו השלום האמתי, שהוא גם טובת אותו אויב – מה יכול להיות יותר טוב עבורו מכך שיעזוב את השקרים שלו ויתחיל להאמין בה' האמתי?!

נעשה שעשוע של גימטריא: שני הדברים הראשונים, כניעה-עבדות, הם 'זוג מן השמים' שעולה 637 (יראת הוי', תורה-הוי'), 13 פעמים 7 ברבוע (13 ו-7 הם זוג מספרים מובהק, כנודע[פט], כאשר 7 הוא הנקודה האמצעית של 13). יחד עם התכלית האמתית, קבלת שבע מצות בני נח (1560, י"פ יוסף, ס"פ הוי') הכל הוא כפולות 13 (אחד-אהבה) – 2197, מספר מאד מיוחד, 13, לא 'סתם' כפולת 13, אלא 13 פעמים 13 פעמים 13, 13בחזקת 3, שלמות מוחלטת של אחד (בשלשת ממדי המקום, וכידוע ש"מקום" הוא כינוי להשי"ת, כמו שכתוב "הנה מקום אתי"[צ] – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[צא]).

[שלום עכשו נוטריקון כניעה-עבדות-שבע מצות...] רמז טוב!

הריגת כל לוחם ב"ועשתה אתך מלחמה"

הזכרנו את רבינו סעדיה גאון והלכות מלחמה בספר המצוות שלו. הוא אומר שני דברים חשובים לגבי "והיה אם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה. ונתנה הוי' אלהיך בידיך והכית את כל זכורה לפי חרב":

במלחמת הרשות, אם אנשי העיר לא משלימים עמנו, כתוב שהורגים כל זכר ומחיים רק את הנשים והילדים. אבל רבינו סעדיה גאון כותב "ויהרגו את הלוחמים בהם ויניחו לכל מי שאינו לוחם". זהו משהו מופלא, שינוי מאד משמעותי בתפיסת פשט הפסוק (פירוש "זכורה") – לא הורגים סתם כל זכר, אלא רק כל מי שלוחם אתי (וכן, בקיצור יותר, הוא מפרש את המלה "זכורה" לערבית בתרגומו לתורה). הוא אמר זאת לפני יותר מאלף שנים. אכן, אלה פירוש ופסיקה שמאד מתאימים לדורנו, מובנים ומתקבלים על דעתו של האדם המודרני.

עוד סוגיא חשובה בדיני המלחמה של היום: בקריאה לשלום אני מבקש מהאויב לפתוח לי את דלתות העיר ולצאת עם דגל לבן, בכניעה – זהו השלב הראשון. אבל מה הדין אם נעלו בפני את העיר, ואני מבין שהם לא מוכנים להשלים? מהו התהליך? האם מיד אני תוקף אותה, או שצריך לחכות שהיא תתחיל להלחם בי? זו מחלוקת בחז"ל בפירוש "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה" – לפי הספרי[צב] (שרש"י מביא כפשוטו של מקרא) "הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך, לסוף שהיא עושה עמך מלחמה", אבל במדרש תנאים כתוב "'ואם לא תשלים עמך', שומע אני יתחיל וילחם בה תלמוד לומר 'ועשתה עמך מלחמה', משתתחיל להלחם בך". כך פוסק גם הרס"ג, "ואם נעלו בפניהם ולא עוד אלא נלחמו בהם, עליהם לצור עליהם וכו'".

הרבה פעמים אנחנו מבקרים את ההמתנה לכך שהאויב יתקוף, כמו במלחמת יום כיפור, ואומרים שלא צריך לחכות שהוא יתקוף אותי – אני צריך לתקוף אותו קודם, "הבא להורגך השכם להורגו"[צג]. זו האסכולה של פירוש הספרי ורש"י. אבל כאן משמע, וכך פוסק הרס"ג, שלפני שאני תוקף צריך סימן של ממש שהעיר מתחילה לעשות אתי מלחמה. יש המון רחמים בסיפור הזה. נוסיף שגם לפי השיטה הזו, נראה לדעתי שבשביל "ועשתה עמך מלחמה" מספיק שאנחנו יודעים במודיעין שהיא מתכוננת לתקוף – זו היתה הבעיה גם בשביעי באוקטובר, גם במלחמת יום כיפור. אם יודעים בבירור שהולכת להלחם – מותר ומצוה מיד לתקוף. בכל אופן, הוא כותב שצריך להיות "ועשתה עמך מלחמה", לפי פשט המלים. אפשר גם לומר שההמתנה לסימן-מלחמה מהעיר היא דווקא לפי מציאות הימים ההם, המתוארת כאן בתורה, שהאויב מקובץ בתור העיר הנעולה – ללא מציאות של "הבא להרגך" בפועל – כאשר כולו ב'שליטת עין' שלנו, תוך שמירה על שערי העיר (גם ללא מצור הפוגע במקורות המחיה של העיר), וממילא אין כל סכנה, ואפשר להמתין שהאויב יפתח את שערי העיר ויצא להלחם (ויש אפילו עדיפות אסטרטגית לכך, כפי שמצינו בכמה מלחמות בתנ"ך שהנצחון הושג דווקא אחרי שאנשי העיר יצאו לתקוף[צד]).

אלו נקודות מאד חשובות בדברי הרס"ג – שהורגים כל לוחם, ולא הורגים מי שלא לוחם, ושצריך להיות סימן מובהק שהמדינה שלא השלימה אתנו הולכת להלחם כדי לתקוף אותה. שני החידושים הללו מתאימים כפתור ופרח – מכיון שהורגים רק את הלוחמים נצרך הבירור של "ועשתה עמך מלחמה", כאשר מתברר באופן פעיל מי הוא הלוחם (וגם תוך כדי המלחמה נותרת רוח רביעית פתוחה[צה], כדי לאפשר לברוח ולצאת מכלל לוחמים[צו]).

שלש אגרות

נסיים עם עוד שלישיה של מושגים. השלישיה הראשונה היתה ששלום על פי תורה היא כניעה-עבדות-קבלת שבע מצות בני נח. יש עוד ענין יסודי – שיש שמקשרים ביניהם[צז], אבל על פי פשט לא בדיוק אותו דבר[צח]. חז"ל אומרים[צט] על מלחמות יהושע בן נון, שלפני שהוא נכנס לארץ, לכבוש אותו מעממי כנען, הוא שלח "שלשה כתבים", שלש אגרות. היום אין שבעה עממין כנ"ל, שהדין שלהם הוא "לא תחיה כל נשמה" ו"החרם תחרימם", אבל אז הם היו בארץ. בכל זאת, הוא לא מבין את הפסוק "לא תחיה וגו'" כאומר 'לא צריך להתחשב בכלל, רק נכנסים והורגים אותם' – הוא שלח לעממי כנען שלשה כתבים[ק]:

בכתב הראשון הוא כתב "הרוצה לברוח יברח". יש גם גרסה "הרוצה לפנות יפנה" – לאו דווקא לברוח (בבהלה), אלא מי שרוצה להתפנות מכאן שיצא מכאן (בנחת, בשלום, אין לנו עם זה שום בעיה). אחר כך הוא שולח כתב שני, בו הוא כותב, "הרוצה להשלים ישלים". כל מה שדברנו עכשיו נקרא להשלים. אחר כך הוא כותב את השלישי, "הרוצה להלחם [או, יש גרסה, לעשות מלחמה] יעשה מלחמה". ככה הוא נכנס לארץ.

כתוב בפירוש בתנ"ך[קא] שכמו שה' הקשה את לב פרעה כך הקשה את לב לא המלכים (לומר 'לא רוצים לברוח ולא רוצים להשלים'), חוץ מהגרגשי שקבל את ההצעה הראשונה, לברוח, ואנשי גבעון, שקבלו – בצורה לא נכונה[קב] – את ההצעה השניה, להשלים. כלומר, היה מי שקבל את ההצעה לברוח, לאפריקה, היה מי שקבל את ההצעה להשלים וכל השאר, ה' הקשה את לבם והם נלחמו. העובדה שהיה אחד שברח ואחד שהשלים ממחישה את החכמה, כח הבירור, של ההשגחה העליונה – שהפעולה לא תהיה לשוא אלא תפעל את ברור הבר (שהשלים עמנו או שברח לבר), ומכך גם מובן שבכל הדורות הקריאה לשלום אינה חוזרת ריקם לגמרי, אלא באמת פועלת להוספת ניצוצות קדושים ('גרים') על עם ישראל.

כוונת "שמע ישראל"

נעשה עוד גימטריא, עוד שעשוע של תורה: יש פה שלש אפשרויות, ברירות – לכל גוי יש ברירה – יברח, ישלים או יעשה מלחמה. כמה שוה יברח (220) ישלים (390) יעשה מלחמה (508)? 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קג]! זו גימטריא מופלאה ביותר. דברי הכהן משוח המלחמה אל העם (בתחלת פרשת הקריאה לשלום) פותחים "שמע ישראל"[קד] ורש"י כותב "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם". יש קשר מובהק בין קריאת שמע למלחמה[קה], אבל איך אפשר להסביר את הפלא של הגימטריא על שלש האגרות? מה הקשר?

"שמע" הוא לשון איסוף[קו], 'התאסף ישראל'. ב"שמע ישראל" אני שומע גם איפוק – התאסף ותן צ'אנס לגוי שרוצה לפנות שיצא מכאן.

הכי פשוט ש"ישלים" הוא כנגד "הוי' אלהינו". למה? כי אם תשלים גם אתה תוכל לומר "אלהינו" – קבלת שבע מצוות. המצוה העיקרית היא להאמין באלקי ישראל, איסור עבודה זרה, ובמיוחד לפי איך שנסביר כדעת הדברי יציב – האמונה בה' היא בה' אלקי ישראל. אם השלמת כמו שצריך אתה בכלל "הוי' אלהינו".

אבל הכי פלא: איך נחבר מי שלא רוצה להשלים ולא רוצה לברוח, אלא דווקא להלחם, עם "הוי' אחד"? הקב"ה הקשה את לבבו, ה' כנראה רוצה מאד את המלחמה הזו, לכן הקשה את לבם – הכל כדי שידעו את גבורות ה', כמו שכתוב ביציאת מצרים[קז]. כנראה שה"יעשה מלחמה" הוא תכלית הגילוי של "הוי' אחד".

איך נאמר זאת עוד יותר באופן של "תורה חדשה"? כשאני אומר "הוי' אחד" מה צריך לכוון? מסירות נפש, שאני מוכן לההרג על קידוש ה'[קח]. זהו עיקר הכוונה הפשוטה של "הוי' אחד". מה המעלה בזה? יהודי שנהרג, ר"ל, בקרב – הוא קדוש, ה' יקום דמו. עכשיו נאמר משהו שקצת קשה לבלוע: מה הדין של גוי, של האויב, שהרגנו אותו במלחמה, כמו שצריך, ועל ידי החיסול שלו – כמו היום בחדשות, כל יום, חסלנו את זה ואת זה – מתקדש שם ה'. מגיע לו גן עדן כי חסלנו אותו? להם יש הרבה דבורים על 'זכית לגן עדן', אבל מה באמת? אני אומר שמגיע לו איזה גן עדן. הרי מיסודות תורת מורנו הבעל שם טוב ש"הרע כסא לטוב"[קט] – שם שמים התקדש על ידו. במיוחד אם החיסול שלו היה בדרך נס – אז ה' גילה את עצמו כך. אם לא היינו הורגים אותו – ה' לא היה מתגלה. הוא סבה ממש לגילוי של "הוי' אחד" (ו"אין עוד מלבדו"[קי] – אין עוד גוי הכופר בו). על כך נאמר "באבֹד רשעים רנה"[קיא] – "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"[קיב].

מה פועל החיסול במציאות? את מה שרש"י כותב כפירוש של "הוי' אחד", הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קיג], הפסוק שמלמד שבסוף כולם יקבלו את האמת. האמת היא גם האהבה שלנו, השלום האמתי שלנו. ה' עושה הרבה נסים, נסים גלויים, דווקא במלחמה, ולאותו אחד שמחסלים, בצדק גמור, יש חלק בזה, במותו הוא הופך להיות משתף פעולה אתנו לגלות אלקותו יתברך. לכן אפשר בהחלט לקשר ל"הוי' אחד" את הרצון שה' נותן בלבם להלחם אתנו – הכל בשביל התגלות "הוי' אחד", "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[קיד] ממש. לכן, כשהורגים אותו עושים לו טובה גדולה מאד, כי באמת אנחנו רק אוהבים ורחמנים על כולם (גם הריגת נחש היא מתוך אהבת הבורא יתברך, שברא ובורא את הנחש בכל רגע לכבודו, כלומר כדי להוסיף אהבה, "כמים הפנים לפנים"[קטו], שלו אלינו ואל כל בריאתו ושלנו אליו).

יש עוד מה להאריך בנושאים האלה, אבל זהו מסר אחד מאד חשוב של היום הזה, ש"תשש כוחה של חמה" בישא, וש"ישראל עושה חיל"[קטז].

אור שלום

עוד ווארט אחד: בין הגדולים של החסידות לפני מאה שנה היה השפתי-צדיק מפילץ (בן-דוד של השפת אמת). בספר שלו, שפתי צדיק, יש ווארט מאד יפה על מצות "וקראת אליה לשלום". לפי הרס"ג, ועוד ראשונים[קיז], קריאה לשלום היא מצות עשה בפני עצמה. לפי הרמב"ם היא פרט במצוה של מלחמת הרשות[קיח], שלא נמנה כמצוה בפני עצמה, והאחרונים מסבירים[קיט] שזו שיטתו לא למנות מצוה שהיא הכנה או מכשיר למצוה[קכ]. כלומר, לפי הרמב"ם הקריאה היא רק הכנה למצות מלחמה, בעוד לפי הראשונים שמונים זו מצוה בפני עצמה, היא ענין שלם שקובע ברכה לעצמו (וכן בעוד מקומות שמונים מצות שהן בגדר הכנה בלבד לדעת הרמב"ם[קכא]).

השפתי צדיק אומר[קכב] שעל ידי הקריאה לשלום, קיום מצות "וקראת אליה לשלום" הקורא "ממשיך אור שלום ושלמות בכל העולם". זהו ווארט יפה בשביל לסיים בטוב: קריאה לשלום היא לאויב, אבל יהודי שקורא לשלום באמת רוצה שהוא ישלים, הוא לא רוצה להרוג אותו (אם יש דרך אחרת לברר את הניצוץ שבו). זהו ההבדל בין יהודי לגוי, להבדיל – היהודי שקורא לשלום רוצה שהוא ייענה. לכן, לפי רוב מוני המצוות, זו מצוה שלמה בפני עצמה – לא רק שלב הכנה למלחמה, אלא ענין שלם שהוא הרצוי האמתי. בעצם, הקריאה לשלום היא התגברות על היצר – היצר הטבעי הוא להרוג את האויב, אשר רוצה להרוג אותי, אבל הנפש האלקית אומרת שהלואי שיקבל את תנאי השלום שקבעה התורה. אין כזה דבר אצל גוי (וכמבואר[קכג] שאין לגוי שייכות כלל לעבודת הבירורים, עבודה שהתחילה מ"לך לך"[קכד] של אברהם אבינו[קכה], ונמשכה לבני ישראל דווקא, בסוד "כי ביצחק [ולא כל יצחק, אלא יעקב וזרעו דווקא[קכו]] יקרא לך זרע"[קכז]). שוב, הוא אומר שעל ידי המצוה של קריאה לשלום ממשיכים אור שלום ושלמות – שלום לשון שלמות – בכל העולם.

כשראיתי את דבריו תפס אותי הביטוי "אור שלום". חפשתי ברשת, בכל ספרי היהדות שבתקליטור שלי, אם יש עוד פעם את הביטוי "אור שלום" – ואין. רק הרבי מפילץ זכה לביטוי המיוחד הזה "אור שלום", דווקא על ידי הקריאה לשלום לאויב.

עכשיו נעשה רמז, שהוא לא עשה, אבל היות שכל כך מצא חן בעיני – כל דבר שמוצא חן מחשבים כמה הוא שוה. קודם כל, כמה שוה הביטוי ממנו נלמדת המצוה, שלפי רוב הראשונים מוני המצוות היא מצות-עשה, אחת מ-תריג מצוות התורה, "וקראת אליה לשלום"[קכח]? 1159. נכתוב "אור שלום" במילוי אותיות – אלף וו ריש שין למד וו מם – והמילוי יוצא בדיוק אותו מספר! זו אסמכתא מצוינת לווארט שלו – דווקא המצוה הזו היא המקור והכח של עם ישראל להמשיך אור שלום ושלמות בכל העולם. אור שלום ודאי מתאים מאד לחמשה עשר באב, כי, שוב, זהו יום של שידוכים – אור של שלום. שלום מתחיל בבית, שלום בית. שה' ימשיך לנו, שאנחנו נזכה להמשיך, את ה"אור שלום ושלמות בכל העולם", לחיים לחיים.

קריאה לשלום בינינו

כמו שאמרנו, הדינים של קריאה לשלום, לפי הפסיקה של רובם ככולם, קיימים בכל המלחמות, לא משנה אם מלחמת רשות או מלחמת חובה – בשתיהן צריך לפתוח בקריאה לשלום, להציע שלום, גם לעמלק. אם מקבלים את כל התנאים – מקבלים אותם. ככה פוסק הרמב"ם וכמותו רוב הפוסקים.

אם אפילו לאויב שרוצה להרוג אותך אתה צריך לקרוא לשלום, לא בתור טקטיקה, שירד ממך, אלא לכתחילה, כי אתה אוהב אותו (את הניצוץ הטוב שבו, שבלעדיו אין לו שום מציאות כלל) – כל שכן וקל וחומר אנחנו בתוכנו צריכים לקרוא לשלום.

הכהנים מצווים לברך את עם ישראל באהבה, כאשר חותם הברכה הוא "וישם לך שלום"[קכט] (אותיות שלום כי שלום, היינו שלום לשמו של השלום בלבד, ללא שום אינטרס אישי). וכך על כל אחד ואחת לקרוא לחברינו – "כל ישראל חברים"[קל] – ב"שלום עליכם", ולהקדים שלום לכל אדם (כלל גדול שנאמר לאו דווקא לגבי יהודים, אלא אפילו לגבי גוי בשוק)[קלא].

נסיים בברכת שלום במיוחד לרב דקהלת קדש "חביבותא", ולמקום הזה (האכסניא שלנו הערב), שיש לו הרבה אור ושמחה וחבה, חבה בראשיתית כפי שדברנו קודם. שתהיה במקום הזה הרבה ברכה והצלחה, אורה ושמחה. דברנו על רשב"י, קודם שרנו את בר יוחאי. רשב"י אומר "אנן בחביבותא תליא מילתא"[קלב] – הדור הקודם היה דור של מסירות נפש בפועל ממש, של עשרה הרוגי מלכות, אבל הדור שלנו הוא דור של חביבות ודבוק חברים (תנאי הכרחי לביאת גואל צדק, כמו שאמר האריז"ל[קלג]). [שנזכה לבנות.] "הרחיבי מקום אהלך"[קלד]! קודם שיקיף את כל נתניה, משם ימשיך להתפשט הלאה והלאה.

ג. "הוי' אלהינו – הוי' אחד"

הזכרנו את דעתו של המרא דאתרא כאן בנתניה, הדברי יציב מקלויזנבורג, שהאסלאם הוא עבודה זרה. צריך להעמיק יותר בנקודה הזו – במה שהוא כותב, ובמשמעות הפנימית שאנחנו יכולים להוסיף בענין:

שלילת ה'מונותאיזם'

דת הישמעאלים לא היתה קיימת בימי חז"ל, וממילא אין התייחסות אליה בדברי חז"ל, וכל פסיקה לגביה היא לפי שיקול דעת הראשונים והעיון בסברות בענין. עוד לפני שמתייחסים לאסלאם בפני עצמו, חשוב לזכור שבחז"ל לא מופיע כלל המושג מונותאיזם, הפותח פתח לכלול עוד דתות בכלל האמונה בא-ל אחד (ולהתייחס ל'שלש הדתות הגדולות' וכיו"ב).

אצל חז"ל יש רק שלש אפשרויות: יהודי, הכופר בעבודה זרה[קלה]; חסיד אומות העולם, שמקבל שבע מצוות – שכללותן איסור עבודה זרה (בו נרחיב כאן) – מכח האמונה הבלעדית בתורת משה[קלו] (והוא יכול להיות בגדר גר-תושב[קלז]); גוי, המכונה בכל ספרות חז"ל עכו"ם, עובד עבודה זרה. כלומר, בחז"ל אין מונותאיסט מדת אחרת – פשוט 'אין חיה כזו'...

זו גם הקדמה חשובה שנותנת רקע חשוב לדיון של הראשונים ולמסקנה של הדברי יציב, אבל יש לה גם השלכה אקטואלית מאד. היא ממחישה את האבסורד והכפירה במושג 'הסכמי אברהם' של טראמפ – כינוי היוצר אשליה שיש משהו משותף בין דת ישראל לדת ישמעאל ודת אדום, כאילו כולן דתות 'אברהמיות' הדוגלות בא-ל אחד שפרסם אברהם אבינו. הרי אליבא דאמת גם העבודות הזרות של המזרח באו מבני הפילגשים של אברהם, אותם הוא שלח לארצות בני קדם ומסר להם שמות טומאה[קלח], ולכן הזיקה האמתית או המדומה לאברהם איננה מעידה על אחדות ה' (ורק יש לומר שבצורות העבודה הזרה יש שינויים והתפתחויות).

מחלוקת הראשונים על האסלאם

לגופו של ענין, יש מחלוקת גדולה האם האסלאם נחשב עבודה זרה או לא:

רוב הפוסקים סומכים על דעת הרמב"ם שאומר[קלט] שדת הישמעאלים אינה עבודה זרה, משום שהם מאמינים (לדבריו) בא-ל אחד, משהו מופשט לגמרי, שאין שום זיקה אליו כלל. ככה הרמב"ם מבין את האסלאם. אמנם – כפי שגם מדגיש הדברי יציב – האסלאם בדורו לא היה בדיוק האסלאם של היום. בימי הרמב"ם היו בין המוסלמים גדולי הפילוסופים, שעמם הוא מתמודד וגם מתיידד במורה נבוכים שלו, והם דגלו, גם מתוך השפעת אריסטו ושאר חכמי יון, בכך שהא-ל הוא פשוט לגמרי, הוא מושלל כל תואר – ובשיטה הזו נקטה הפילוסופיה של הרמב"ם[קמ]. ידוע שהיו בדורו, וגם מאות שנים אחריו, אלו שחלקו עליו[קמא] – אבל הוא הרמב"ם, מי גדול כהרמב"ם! בכל אופן, ההתייחסות לשינויים באסלאם לא כל כך משנה בנוגע לדיון שלנו פה.

אמנם, בין גדולי הראשונים היו שסברו הפוך. הר"ן אומר[קמב] שדת האסלאם היא עבודה זרה כפשוטה, ויש בה דין "יהרג ואל יעבור" (וכבר הביא את דבריו והאריך בהם הרידב"ז[קמג]), וגם מדברי הרשב"א[קמד] משמע שיש לישמעאלים דין עובדי עבודה זרה. הדברי יציב מקדים יסוד עיקרי, ש"בעבודה זרה יש ב' ענינים, העבודה לאלילים, והכפירה באלקי אמת כפי המסור למשה רבנו בתוה"ק, שזה עצם אסור עבודה זרה. וענין ההתרחקות מעבודה זרה מסונפת לעצם הכפירה, ולא לאיסור עבודה לאלילים". זהו דבר-פלא – שהוא נקודת כל הענין, כפי שנאריך – אם גוי כופר באלקי ישראל, לא משנה אם הוא משתחוה לפסל או לא, הוא עובד עבודה זרה! בהמשך לכך הוא מסביר שהמוסלמים נחשבים כעובדי עבודה זרה לא כי הם משתחוים למכה, לאיזו אבן שזורקים עליה אבנים כמו מרקוליס, אלא כי ה'אללה' של האסלאם הוא עצמו עבודה זרה.

אלקים כ'משהו' וכ'מישהו'

למה? לכאורה הם מתארים אותו כמונו, שהוא מופשט לגמרי – "אינו גוף ולא כח בגוף"[קמה] – אבל באמת ה' הוא לא 'משהו', הוא לא אובייקט (בלתי נתפס בשכל אנוש), שאפשר לומר עליו כך וכך (הכל בדרך שלילה, להבדיל אותו ממני, לשיטת הרמב"ם) – ה' הוא גם 'מישהו'. ואם ה' הוא מישהו – צריך להתבונן מי הוא אותו מישהו. אם מאמיני האסלאם אומרים שה' המופשט, בלי שום תואר, החליף את התורה, ושהנביא שלהם עוקף ומבטל את משה רבינו – סימן שהא-ל הזה הוא שקר, הוא זיוף! אותו 'אללה' הוא לא בורא העולם ומנהיגו, הוא דמיון שוא, הוא שקר! ה'מישהו' של ה', שהם מאמינים בו, הוא שקר אחד מוחלט. לכן, מי שנוקט או מאמין בדת הזאת ומשתחווה לאותו 'אללה' הוא עובד עבודה זרה.

עבודה זרה היא לא רק פסל. אצל הרמב"ם, ששולל לחלוטין את ההגשמה של האלקות, עבודה זרה היא בעיקר פסל – איזה אובייקט מגושם. אבל היום פחות מצויה עבודה זרה כזו – על אף שיש במזרח כאלו שעוד משתחווים לפסלים, וגם בנצרות יש איקונין של 'קדושים' – ובשכל של האדם הרגיל היום זו לא העבודה-זרה העיקרית. היום עבודה זרה היא ציור של 'מישהו', שאיני רוצה להזדהות אתו כלל וכלל – עם הפרסונה שלו, הסובייקט שלו, ה'אישיות' שלו (קרי, דרכי ההנהגה שלו[קמו]).

צורת החשיבה של היום (לא כמו פילוסופיות של ימי קדם) אינה מפרידה בין האובייקט לבין הסובייקט. אם יש מישהו שבא ומצייר את הפרסונה, הסובייקט של ה', בצורה שלא מתקבלת על דעתי כלל וכלל, בצורה שהיא ההפך הגמור מדעת התורה, זו עבודה זרה.

האמירה שה' הוא אך ורק אובייקט, שאפשר לדבר עליו רק במושגים של שלילה מוחלטת מכל הגשמה שלא תהיה, כולל שלילת כל 'ריח' של 'אישיות' – היא בעצם נטיה לשניות, כאילו שיש ה' המופשט כשלעצמו, ויש ה' שאני עובד אותו, מקבל על עצמי את אלוקותו ומלכותו. הרי השניות היא בדיוק המצב שהרמב"ם רוצה למנוע! הרי אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם הוא שיש רק אחד שראוי להתפלל אליו[קמז]. אם ראוי להתפלל אליו – הכוונה שהוא שומע אותי ושהוא עונה לי. כלומר, יש לו 'פרסונה', הוא לא רק אובייקט מופשט, הוא מצמצם את האין-סופיות שלו המופשטת כדי להתיחס אלי. הוא "אחד האמת"[קמח] ה"נושא הפכים"[קמט], "שלימותא דכולא"[קנ] (בלי גבול וגבול כאחד, "נמנע הנמנעות"[קנא], שלא כדעת הרמב"ם ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"[קנב]).

"הוי' אלהינו – הוי' אחד"

נחדד יותר: אמונת היחוד היא בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לפני שמופיע "הוי' אחד" מדגישים שמדובר ב"הוי' אלהינו", אלקי ישראל (להם אומרים "שמע ישראל"). אם לא מדובר ב"הוי' אלהינו" – ממילא אינו "הוי' אחד"[קנג]. לכן, כמו שאמרנו, חז"ל קוראים עכו"ם לכל גוי שאינו מאמין ב"אלהי ישראל". למרות שהאלקים של דת ישמעאל הוא מופשט, לכאורה, הוא זיוף – הוא "אל אחר"[קנד]. גם הדמיון שלו ל"אחד" הוא בעצם "אחר" – הוא 'אחד אחר', 'אחד' דמיוני שהוא מישהו אחר, וכמו שהתורה מדגישה בפסוק "לא תשתחוה לאל אחר"[קנה] ב-ר רבתי, להבדיל בינו לבין "הוי' אחד" ב-ד רבתי[קנו] (ובחסידות מבואר[קנז] ההבדל בין ד ל-ר, בין בטול אמיתי לאחד האמת, לבין 'כניעה' למקור הישות והפירוד, וד"ל).

"הוי' אלהינו" הוא אלקי ישראל, ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[קנח] – האמונה האמתית בה' אחד היא דווקא כשמדובר באלקי ישראל ועל פי תפיסת התורה. הדברי יציב מדגיש שמכיון שאי אפשר לתפוס את ה' בשכל, מי שאין לו את האמונה המסורה ממשה רבינו – ועוד קודם, המסורת של "אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" – בהכרח מאמין אמונה משובשת במישהו אחר. בסגנון פנימי יותר, כשהזהר אומר ש"תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה"[קנט] המשמעות העמוקה היא שאי אפשר לדבר על הקב"ה ללא תורה וללא ישראל – "כולא חד" ממש! במושגים שהסברנו עד כה – כפי שגם דובר לא-מעט בשנים האחרונות[קס] – אחדות ה' מופיעה בשלמות דווקא בתורה ובישראל, כאשר התורה היא הפן האובייקטיבי (החפצא, ה'משהו') של ה' וישראל הם הפן הסובייקטיבי (הגברא, ה'מישהו') שלו.

עד כאן הארכנו בדעה שהאסלאם הוא עבודה זרה – וכאשר "יד ישראל תקיפה", אם רק נרצה בכך, עלינו לשרש עבודה זרה מארצנו – הדעה אותה הסביר חזק ובה החזיק הדברי יציב, המרא דאתרא של נתניה.

@@@השלמות שלא נכנסו:

יש עוד נושא שלם, שמצריך שיעור שלם, אולי פעם היה לנו, לגבי מצות ולא תחנם בזמן שיד ישראל תקיפה והיחס לרחמנות יהודית טבעית לכל בריותיו ית' - נוגע מאד לזמן הזה, לפרנס עניי גוים (סתם גוי הוא עכו"ם כפי שהסברנו) כשידינו תקיפה. או בסגנון אחר, האם נשאר דין "דרכי שלום" כשיד ישראל תקיפה (לא דרכי שלום כפשוטו כפעולת מנע לנזק, אלא לכתחילה, לשם רחמים [שלכאורה ולא תחנם שולל רחמים אלו (וחייבים להרחיב בזה, תבדוק אם התיחסנו לזה בעבר)]).