אהבת הטוב העולמי

ה' מנחם-אב תשפ"ו (ח"ג) – כפ"ח

אהבת הבריות וראית הטוב בתורת הרב קוק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במפגש הרבנים בהילולת האריז"ל הוקדש פרק לאהבת הבריות במשנת הרב קוק. פרק א מלמד כיצד אהבת הבריות היא התשתית לאהבות העצמיות – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל הכוללת אותן – והיא הגילוי השתקפות ה' בבריאה כולה. חמש האהבות מצטרפות למבנה פנימי שלם – בסוד העולמות וחמשה חומשי תורה. פרק ב עוסק ביחסי "סור מרע ועשה טוב" כאשר מתבוננים על יהודי שנראה במבט ראשון מלא רע וצריך לחשוף את הטוב שבו, מציג ארבע קומות של הענין ומבליט את מקומו של הרב קוק.

א. אהבת הבריות

חב"ד והרב קוק

לכתחילה חשבנו על מפגש בסביבות ג' אלול, שיעסוק גם בדברי הרב קוק. "זריזין מקדימין" והקדמנו את המפגש להיום, אבל בכל אופן רצינו גם לומר משהו בשם הרב קוק.

נקדים שעיקר הקשר בחב"ד לרב קוק הוא של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שחי ופעל במקביל אליו (הרב קוק היה מבוגר בחמש עשרה שנה מהרבי הריי"צ, וגם נפטר חמש עשרה שנה לפניו, שניהם חיו "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ב]). היתה ביניהם הערכה מאד גדולה. כשהרבי הריי"צ היה במאסר הרב קוק פעל מאד לשחרורו[ג] – ובשנה אחרי שהוא השתחרר הוא הוציא כרוז (ביחד עם הרב יוסף חיים זוננפלד) שקורא לציבור להשתתף בהתוועדות י"ב תמוז[ד] – וגם הרבי הריי"צ כתב מכתבי הערכה ואהבה רבה לרב קוק[ה] (וגם דרש באופן מיוחד בשלומו של הרב צבי יהודה[ו]), וכאשר הרב קוק חלה הוא הורה לצוות ולתלמידים בישיבת תומכי תמימים על תפלה מיוחדת לרפואתו[ז].

מה שנאמר כעת מחבר תוספת של הרבי הריי"צ ותוספת של הרב קוק על ענין שגור בחסידות:

מאהבת ה' ועד אהבת הבריות

בדרך כלל בחסידות כתוב[ח] שיש שלש אהבות עצמיות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. הרבי הריי"צ הוסיף עליהן עוד אהבה – אהבת ארץ ישראל[ט]. אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל וגם אהבה בפני עצמה, שהולכת עם אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל. זו האהבה של הגעגועים לציון במשך כל הדורות, שמתממשת ומתגברת עכשיו, כשזכינו לשיבת ציון.

הרב קוק מוסיף[י] שיש עוד אהבה – שאיננה 'אהבה עצמית', שאפשר למנות עם שלש האהבות (והאהבה הרביעית), אבל היא אהבה מיוחדת נוספת – אהבת הבריות (שצריך למצוא גם בחסידות[יא]). בריות אינן דווקא יהודים, אלא כולם. כשהרב קוק מדבר על אהבת הבריות הוא מתכוון לכולם, לא רק כל האנשים אלא כל הנבראים[יב]. הוא כמובן לא חידש את הביטוי, כבר הלל אמר ללמוד מאהרן להיות "אוהב את הבריות"[יג], אבל הווארט שלו הוא שבלי אהבת הבריות לא תאהב את ישראל באמת, ובעצם באהבת הבריות יש איזה "נעוץ סופן בתחלתן"[יד], שמתוכה חוזרים לאהבת ה'. זהו מעגל – "אני ראשון ואני אחרון"[טו], ה' הוא הראשון וה' הוא האחרון.

נאמר בביטוי-בסגנון שהוא אהב[טז] – אהבת הבריות היא 'כסא' לכל האהבות, עד כדי כך שמתוכה מגיעים להתחלה, לאהבת ה'. הוא כותב שאי אפשר להגיע לאהבת ישראל אם אתה לא אדם טוב. אדם טוב הוא אדם שאוהב הכל, אלא אם כן יש סבה מובהקת למה צריך לשנוא משהו מסוים, למה צריך לפגוע בו, כמו היחס לנחש או כל מזיק שמסכן את חיי הפרט או הכלל. אבל חוץ מזה, יהודי הוא טוב והסימן שהוא אוהב את הכל. הוא לא שונא, הוא לא פוחד, הוא לא חושש – הוא אוהב. הוא אומר שבלי האהבה הזו, הפשוטה, הטבעית – גם לומר שאני אוהב יהודים זהו שקר. אי אפשר לאהוב יהודים אם אין לך בסיס, טבע, של אהבה לכל. זו נקודה מאד-מאד חשובה.

גילוי הקדושה שבטבע

איך מבטאים את האהבה הזו באותיות של חסידות? צריך לאהוב את השלחן? לאהוב את הגוי? כן! מה זאת אומרת? בחסידות הלשון היא שצריך לראות איך הבורא משתקף בתוך הנברא[יז]. לכך בעצם התכוון גם הרב קוק. כתוב ש"חותמו של הקב"ה אמת"[יח] במעשה בראשית[יט], ה' נוכח – אנחנו משתמשים בדרך כלל בלשון משתקף – בתוך הנברא. זו השגה מאד גדולה. בעצם זו השגה שבסופו של יום הכל זה ה'[כ]. כלומר, אהבת הבריות היא הגילוי שגם הטבע קדוש[כא] (מתאים לרמז הידוע – הטבע בגימטריא אלהים[כב]).

הרב קוק קושר[כג] בין שלשה חטאים של מעשה בראשית – חטא הארץ (שלא הוציאה "עץ פרי"[כד], ש"טעם עצו ופריו שוה"[כה], אלא "עץ עושה פרי"[כו]), קטרוג הלבנה (ש"אין שני מלכים משתמשין בכתר אחד"[כז]) וחטא אדם הראשון – ואף מסביר^כג שאדם הראשון יכול היה לעמוד בנסיון, לולי הרקע של עולם מקולקל על ידי שני החטאים הקודמים. החטאים במעשה בראשית מסתירים את קדושת הטבע. בשלשת החטאים ה' רצה המתקה מידית, מציאות של שויון – בין העץ והפרי, בין החמה והלבנה ובין האיש ואשתו (בהמתקה של שבת קדש) – והחטא יצר מציאות של הבדלה (שוב, בין העץ והפרי, בין החמה והלבנה ובין האיש והאשה, בקללת "והוא ימשֹל בך"[כח]). מאז, אין בעולם מציאות של המתקה ללא הבדלה, כמו שאנחנו מסבירים תמיד[כט] – כדי לחשוף את הקדושה שיש בטבע כולו צריך קודם עבודה של הבדלה.

בכל זאת, יש לומר שכדי 'לחיות עם משיח'[ל] אפשר וצריך שהכל יהיה כרצון ה' (שהתבטא ב'חזקה' של שלשת הדברים הללו) להגיע להמתקה מיד – 'משיח נאו'. זו היא הדרך של תיקון הטבע, לגלות – מתוך אהבת הבריות – שהכל הוא ה' (ובה' עצמו אין הבדלה, אלא רק המתקה).

הקבלת חמש האהבות

מה המבנה הפנימי של חמש האהבות? קודם כל, נסביר לפי המבנה של אותיות שם הוי' ב"ה:

שלש האהבות העצמיות ה'מקוריות' מכוונות כנגד האותיות יהו: אהבת ה' שייכת ל-י (חכמה-אבא), בסוד "הוי' בחכמה"[לא]; אהבת התורה כאן שייכת ל"תורת אמך"[לב] – לה יותר שייכת האהבה, "דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד"[לג] (בעוד "מוסר אביך" מטיל יותר יראה[לד]) – כנגד ה עילאה (בינה-אמא). אהבת ישראל שייכת ל-ו (תפארת), בסוד "תפארת ישראל"[לה]; אהבת ארץ ישראל, המצטרפת לאהבות הללו וכוללת אותן, היא כנגד ה תתאה, המלכות (שהיא הכלי המקבל את כל המדרגות שמעליה), כפשוט; אהבת הבריות היא כבר ירידת המלכות לעולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה – עולמות נבראים (על ידי המלכות), שכבר יצאו מכלל אחדות ה' של עולם האצילות. בעולמות הללו קשה יותר לראות את ה', ולכן גם קשה לומר שזו 'אהבה עצמית', אבל ירידת המלכות לתחתונים היא כדי לממש את תכלית התאוה של הקב"ה ל"דירה בתחתונים"[לו]. ה' אוהב את הבריות, את כל פרטי העולמות התחתונים שברא לכבודו[לז], ואנחנו צריכים להתדמות אליו[לח] ולאהוב את הבריות מתוך ראית כבוד ה', "הארץ האירה מכבודו"[לט].

עצם המבנה של חמש האהבות מתאים, ואפשר לומר אפילו הכרחי, לפי קבלת האריז"ל, בה מוסבר שיש חמשה חסדים[מ] (המתפשטים מן הדעת בספירות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד). ורמז יפה: האהבה כאן היא לחמשה דברים – הוי', תורה, ישראל, ארץ ישראל, בריות – העולים יחד 2628, חסד במשולש! צריך להקביל את חמשת החסדים לחמש האהבות – אהבת ה' רב-החסד, האין-סופי, היא עצם החסד (כנגד "יום אחד"[מא] של מעשה בראשית, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מב], בו היה רק ה' ה"אחד"[מג]); לגבורה שייכת אהבת התורה, ששמענו "מפי הגבורה"[מד] (וכולה שיעורי-תורה מצומצמים[מה]); אהבת ישראל שייכת לתפארת, בסוד "תפארת ישראל" הנ"ל; אהבת ארץ ישראל, "ארץ החיים"[מו], שייכת לנצח[מז], בו מתנת החיים[מח]; אהבת הבריות שייכת להוד, היורד מטה-מטה (בסוד "עומק תחת"[מט]), עד ל"הודי נהפך עלי למשחית"[נ], כדי לשחרר ולהעלות את כל הניצוצות שנפלו, דבר שאפשר לעשות רק מתוך אהבת התחתונים.

חמשת החסדים הם בסוד חמש פעמים "אור" שנאמר ב"יום אחד" של מעשה בראשית[נא], המכוונים כנגד חמשה חומשי תורה[נב]. מכאן עולה עוד התבוננות חשובה בסוד חמש האהבות: חומש בראשית, בו בריאת העולם, הוא כנגד אהבת הבורא (וכדברי הרמב"ם שהתבוננות בבריאה היא המעוררת את אהבת ה'[נג]); חומש שמות, בו מתן תורה, הוא כנגד אהבת תורה; חומש ויקרא – שבכללותו הוא "תורת כהנים"[נד] ל"ממלכת כהנים"[נה], אנשי החסד והאהבה זה לזה, ובפרט מצווים בו על "ואהבת לרעך כמוך"[נו] (ושאר המצוות המסתעפות מכך) – הוא כנגד אהבת ישראל; חומש במדבר – חומש הפקודים, שכולו מסעות-הכנה להגיע לארץ ישראל, לכבוש אותה לגבולותיה ולהנחיל אותה בגורל – הוא כנגד אהבת ארץ ישראל; חומש דברים, משנה תורה, הוא דווקא אהבת הבריות – בו מצות "ואהבת"[נז], להאהיב את ה' על כל הבריות[נח].

זו התבוננות חשובה ויסודית מאד, בפרט לגבי משנה תורה, שמשה אמרו "מפי עצמו"[נט], כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו"[ס] – זו הדוגמה המובהקת לירידת המלכות לעולמות התחתונים בי"ע והקיום של "ובקשתם משם"[סא]. כל חידושי המצוות הרבים של חומש דברים הוא בשל ירידת המלכות לברר את עולמות בי"ע, וד"ל.

ולסיכום:

אהבת ה' י חסד דחסד בראשית

אהבת תורה ה חסד דגבורה שמות

אהבת ישראל ו חסד דתפארת ויקרא

אהבת א"י ה חסד דנצח במדבר

אהבת הבריות בי"ע חסד דהוד דברים

ב. "סוד מרע ועשה טוב"

הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס לגשמיות

חשבתי לפתוח את השיעור במה שכתוב בלוח "היום יום" – לוח פתגמים חסידיים שערך הרבי מליובאויטש, עוד לפני הנשיאות, בעיקר מהפתגמים של הרבי הריי"צ – של היום, ה' מנחם-אב. המקור הוא באידיש – ותמיד עדיף ללמוד גם את המקור – אבל יש גם תרגום לעברית:

"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".

הבעל שם טוב אמר: בכל דבר גשמי מהדברים המותרים יש טוב ורע: הגשמי הוא רע, והחיות האלקית שמחיה את הגשמי הוא טוב.

צריך האדם שמשתמש בגשמי להיות "סור מרע" – לא לרצות את התענוג שיש בגשמי. ולהיות "ועשה טוב" – לרצות להיזון ולהעזר מהחיות האלקית שבדבר הגשמי.

"בקש שלום ורדפהו" – האדם שהוא "סור מרע" ו"ועשה טוב", צריך לחפש ולרדוף כדי לעשות שלום בין הגשמי והחיות האלקית שמחיה אותו.

הפתגם הזה – שמקורו בספר המאמרים אידיש של הרבי הקודם[סב], כהתבוננות לחשבון הנפש של חדש אלול – הוא דוגמה נפלאה של יסוד-היסודות בדרך הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה[סג], במבנה המשולש של "סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו"[סד]: "סור מרע" היינו הכנעת התאוה לתענוג הגשמי שבדבר; "ועשה טוב" היינו זיהוי החיות האלקית הנבדלת שבתוך הדבר ורצון לקבל ממנה; "בקש שלום ורדפהו" היינו ההמתקה, כאשר החיות האלקית הפנימית והחיצוניות הגשמית משלימות ביניהן.

היחס בין "סור מרע" ל"ועשה טוב"

בדרך כלל תופסים ש"סור מרע ועשה טוב" אומר שיש לפני האדם טוב ורע, והוא צריך קודם כל לנהוג ביחס לרע ב"שמאל דוחה" ואחר כך לגבי הטוב ב"ימין מקרבת"[סה]. הפתגם ב"היום יום" מחדד שאין כאן שני דברים שונים, אלא שהטוב הוא הפנימיות, החיות והעיקר של הרע ממנו צריך לסור. ממילא, יש כאן גם שינוי ב'שווי המשקל' בין "סור מרע" ל"ועשה טוב".

הפתגם בלוח "היום יום" מדבר על כל המציאות, כמו שדברנו על גילוי הקדושה שבטבע, אבל היחס בין ה"סור מרע" וה"ועשה טוב" שייך גם כשמתבוננים על אדם מישראל (כולל "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא", כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בפרק לב בתניא לגבי "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה").

רבי נחמן מברסלב, באחת התורות הכי מפורסמות שלו[סו], אומר שכך צריך לדון את האדם לכף זכות: לזהות את הנקודה הטובה שבתוכו, הנקודה של "עוד מעט ואין רשע", וכך להעלות אותו באמת – "והתבוננת על מקומו [הראשון] ואיננו [עוד שם, כי כבר עלה משם למקום טוב]"[סז] – ולגלות שלמרות שנראה שהיה בכי רע, בפנימיות הוא תמיד היה בכי טוב (כאשר הטוב הפנימי והעצמי הזה משתקף בנקודה הטובה שלו הנראית לעין האוהב ישראל באמת, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"[סח] – האהבה מכסה על הפשעים ומגלה את הטוב[סט]).

באופן דומה כותב הרב קוק[ע] שאמנם צריך להעביר בקורת על החוטאים, אבל לדעת שהרע שלהם הוא רק קליפה חיצונית והגרעין של כל יהודי הוא טוב. כלומר, ה"סור מרע" הוא קילוף של הרע כדי לגלות את הפרי הטוב. מצד הרצון הפנימי, יש כאן רק רצון ל"ועשה טוב" – רק לימוד זכות ועיסוק בטוב – והבקורת על הרע, "סור מרע", מוּנעת לגמרי על ידי ה"ועשה טוב", חותרת לגלות אותו (וכך היא בקורת בונה, ולא בקורת הורסת חלילה). הרב קוק מציע, לפי הסדר בפשט, להתחיל מ"סור מרע" כדי להוריד את הקליפה ולגלות את ה"ועשה טוב", ואילו אצל רבי נחמן יש מודעות כללית-מקיפה שהרוב לא טוב, וטמון בפנים רק "מעט טוב", אבל לא מתעסקים עם הרוב אלא 'קודחים' דרך כל השכבות החיצוניות של הרע ישר אל הטוב (בלי "שמאל דוחה", אלא רק "ימין מקרבת" שחופרת ומוצאת את הטוב).

בכלל, התפיסה הזו נובעת מהדרך הכללית של החסידות, שצריך להיות "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[עא] – "מעט אור דוחה הרבה מן החשך"[עב] וכל שכן הרבה אור שדוחה לגמרי את החשך והופך אותו לאור. בכל זאת, אפשר לחלק ולומר שלפי דרך הבעל שם טוב לכתחילה אין שום עיסוק עם הרע – ועד לשיטת איז'ביצא, בה אין בכלל רע (כפי שיתגלה לעתיד לבוא) – בניגוד לפשט של "סור מרע" (כ'עבודה' בפני עצמה), בעוד שהרב קוק שומר על הפשט של "סור מרע", שקיימת מציאות של רע שצריך להסיר, ורק מדגיש שהכח הפנימי שלו הוא מתוך המחשבה על ה"ועשה טוב".

המבנה הפנימי

יש כאן, מבנה שלם, בסוד הוי':

בעולם האצילות, י שבשם, נאמר "לא יגֻרך רע"[עג] – אין בכלל רע, הכל טוב; בעולם הבריאה, ש"מיעוטו רע"[עד], יש אמנם רע – אבל אין צורך להתעסק בו כלל, אלא רק לחפש ולמצוא את הטוב, ועל ידי התבוננות בטוב הדין נמתק בדרך ממילא בשרשו בבינה[עה], ה עילאה שבשם (המקננת בבריאה); בעולם היצירה, שחציו טוב וחציו רע, אי אפשר להתעלם מהרע – חייבים להעביר עליו בקורת, וכך לקלף אותו מהטוב-התכלית. זהו סוד "בנין הז"א [ה-ו שבשם, המקנן ביצירה] מן החסדים"[עו] – גם הגבורות שבז"א מגיעות מתוך מניע של חסד, התייחסות לטוב הפנימי (ואפשר לעשות זאת או באמצעות הבקורת על הרע החיצוני, כשיטת הרב קוק, או בדרך ה'חפירה' אל הטוב, כשיטת רבי נחמן); הפשט של "סור מרע ועשה טוב", שמתחיל מ"שמאל דוחה" כפשוטה, שייך לעולם העשיה (שרובו רע, "אף עשיתיו"[עז]), והוא בא מצד הגבורות שבונות את המלכות, ה תתאה שבשם.

י אין כלל רע

ה "סור מרע" על ידי עיסוק ב"ועשה טוב" בלבד

ו "סור מרע" חיצוני כדי לגלות "ועשה טוב" פנימי

ה "סור מרע" ב"שמאל דוחה" "ועשה טוב" ב"ימין מקרבת"

יש כאן שתי מדרגות של "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שמוציאות את ה"סור מרע" מפשוטו, ושתי בחינות "והנגלֹת לנו ולבנינו"[עח], שמשאירות אותו כפשוטו. הדרך של הרב קוק כאן היא הדרגה העליונה – החסד-האהבה – של "והנגלֹת", כפי שמתאים לדרכו בחיבור נגלה ונסתר (וכן הוא כנגד עולם היצירה, עולם הכלל[עט], בו הרבה לעסוק הרב קוק[פ]).

"כלך יפה רעיתי"

לפי ההדרכה הזו אפשר לפרש את הפסוק ביום הראשון של מעשה בראשית – יום החסד (פתיחת הז"א, אליו הקביל כאן הפירוש של הרב קוק) – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד": "ויהי ערב" רומז ל"כל ישראל ערבים זה לזה"[פא], גם במובן של ערבות ומתיקות, כאשר "צבור לא מת"[פב] מפני שהחטאים של הכלל הם בודאי רק קליפות חיצוניות, ותוך כדי כך "ויהי בקר", בבקורת בונה, שמגלה שבסופו של דבר הכל הוא "יום אחד"[פג], הכל יום ואור-כי-טוב. הפשטת הפרי מהקליפה החיצונית על ידי בקורת בונה, מתוך הרגשת הערבות של כלל ישראל, מגלה איך שבעצם הכל אחד והכל אור (כפי שמתגלה בשלב ההמתקה ב"היום יום" דלעיל, בשלום המלא בין הרוחניות והגשמיות).

בסופו של דבר מתגלה ש"כֻלך יפה רעיתי ומום אין בך"[פד] (פסוק אהוב על הרב קוק[פה]): "כֻלך" היינו העצמיות שלך, הזהות האמתית שלך (ה'אני' האמתי שלך), והיא "יפה". "ומום אין בך" משום שמתגלה שכל המומים שלך הם בסוד שם מום, השם ה-עב – שם ה-חסד – החותם את עב שמותיו יתברך, "הכל הולך אחר החיתום"[פו]. עב השמות מתגלים בקריעת ים סוף[פז], גילוי שרש האצילות בנשמות ישראל[פח] (הגילוי שבאמת הכל טוב ו"לא יגֻרך רע" כלל, כנ"ל). השם הראשון ב-עב השמות הוא והו, בגימטריא טוב (בסוד "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[פט]), והשם האחרון הוא מום (בסוד "אני אמרתי אלהים אתם"[צ]). והו-מום עולים 103, וכל הפסוק "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" עולה 1030, י"פ והו-מום (הגילוי שהמום הוא בעצם טוב, הכי טוב), וד"ל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בין הרבי הריי"צ והרב קוק היו קשרי הערכה ואהבה.
• על שלש האהבות העצמיות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל – הוסיף הרבי הריי"צ אהבת ארץ ישראל (הכוללת אותן) והרב קוק הוסיף אהבת הבריות (הכסא לכל האהבות).
• בלי אהבת הבריות גם אהבת ישראל אינה אהבה אמתית.
• אהבת הבריות – הכוללת את כל הנבראים – מתחברת לאהבת ה'.
• יהודי הוא טוב – הוא לא שונא, לא פוחד ולא חושש – הוא אוהב!
• שנאת הרע היא רק לדבר המזיק שצריך להרחיק.
• אהבת הבריות באה מתוך ראית ה' המשתקף בכל הטבע.
• ה' רצה מציאות של המתקה אך המציאות חטאה ופעלה הבדלה (ומאז אין המתקה בלי הבדלה).
• 'לחיות עם משיח' עם משיח היינו לשאוף-להגיע להמתקה מיד.
• מבנה האהבות: אהבת ה' (י, חסד, בראשית), אהבת תורה (ה, גבורה, שמות), אהבת ישראל (ו, תפארת, ויקרא), אהבת ארץ ישראל (ה, נצח, במדבר), אהבת הבריות (ירידת המלכות לבי"ע, הוד, דברים).
• שחרור והעלאת הניצוצות יכולים להיות רק מתוך אהבת התחתונים.
• ה' רוצה דירה בתחתונים ואוהב את כל הבריאה הנמוכה – ועלינו להתדמות אליו וללכת בדרכיו.
• הכנעה: "סור מרע" של התאוה לגשמיות; הבדלה: "ועשה טוב" ברצון לחיות הפנימית; המתקה: "בקש שלום ורדפהו" בחיבור הרוחניות והגשמיות.
• ב"הנסתרֹת" אין יחס לרע – או שאין רע כלל (י, אצילות) או שיש לעסוק רק בטוב והרע ממילא נמתק בשרשו (ה עילאה, בינה).
• ב"והנגלֹת" יש "סור מרע" כפשוטו – "שמאל דוחה" לפני "ימין מקרבת" (ה תתאה, עשיה) או הסרת-בקיעת הרע החיצוני בשביל להגיע לגרעין הטוב הפנימי (ו, יצירה).
• הרב קוק שייך לחלק העליון של "והנגלֹת" – בקורת על הרע החיצוני כדי לגלות את הטוב הפנימי.
• "ויהי ערב [הרגשת הערבות והטוּב של כל ישראל] ויהי בקר [בבקרת בונה] יום אחד [בגילוי שהכל אור-יום]".
• "כֻלך יפה רעיתי [בעצם] ומום אין בך [ושרשו בשם הקדוש מום]" עולה י"פ והו-מום (השם הראשון והאחרון ב-עב השמות הרמוזים לפני קריעת ים סוף – גילוי האצילות בכל נשמות ישראל).