תיקון צבא ישראל

כ"ה סיון תשפ"ו – כפ"ח

אמונה עם רצון, יזמה, הכרעה וענוה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לצד הצפיה שלנו לדילוג לחיים מלאים על פי תורה – מעבר ל'מדינה חדשה' – אי אפשר להתעלם משינויים מבורכים שעוברים על המדינה הקיימת. הצבור נעשה מאמין יותר, לקולות שנחשבו בעבר ל'שוליים הקיצוניים' יש פתחון-פה משמעותי בכנסת ובממשלה, וחלק מתפקידי המפתח מאויישים בידי דמויות שקשורות יותר לזהות היהודית, אמונה ותורה. אחת הדמויות הללו היא האלוף רומן גופמן, שהחל לכהן כראש המוסד, והוא מבטא גם במסלול חייו האישי את ההתקרבות לזהות היהודית.

במסגרת הרצאה שנשא לפני כמה חדשים הוא התייחס לשינויים ערכיים הנצרכים לדעתו בתפיסה הצבאית – שינויים שחלקם כבר מתחוללים, וצריכים לתת עליהם את הדעת ולחזק אותם – רצון, יזמה, הכרעה וענוה (והכל מתוך נכונות להסתכנות אישית). בשיעור שלפנינו יש ניתוח פנימי של הדברים שלו, תוך תוספת הנופך תורני, ועיון במבנה הפנימי-הקבלי שלהם (שמסייע גם להבנה ולהפנמה שלהם), לצד הצבעה על כשל מרכזי – האמונה לא מוזכרת כאן בריש גלי. הוספת רכיב האמונה, שהיא יסוד הכל, נותנת משמעות שונה ועמוקה לכל אחד מהערכים החשובים שהוא מצביע עליהם.

שיעור זה הוא דוגמה יפהפיה ליחס הנכון לשינויים החיוביים במערכת הקיימת – הצבעה על הטוב והיפה, תוך החדרת 'נשמה' ל'גוף', לצד הבעה ברורה של הבקורת הנצרכת, הכל מתוך עין טובה ואיחולי הצלחה לבביים (ואל תפספסו את ההערה העמוקה, שמפענחת את דברי הראי"ה קוק לאור מושגי הקבלה).

"משנים את עצמנו"

לאחרונה נכנס לתפקיד ראש המוסד האלוף במילואים רומן גופמן. גופמן גדל בברית-המועצות לשעבר, על מצע מנותק מזהות יהודית – ועד גיל בר-מצוה כלל לא ידע שהוא יהודי – עלה לארץ ועבר תהליך מפעים של התחברות לזהות היהודית, מתוך רצון מודע להכיר ולהעמיק את שרשיה בתורה ובאמונה. קודם כל, נאחל לו הצלחה רבה בתפקידו החדש והחשוב – שיזכה לקיים את דברי דוד המלך "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם"[ב].

כמי שאמון על שינוי עצמי, בתהליך האישי שלו, נשא גופמן לאחרונה הרצאה תחת הכותרת "המלחמה הגדולה, אנחנו משנים את עצמנו"[ג]. ההרצאה – בה ניכר החיבור שלו לזהות היהודית, ל"נצח ישראל"[ד], להדרכות התורה וגם להיסטוריה הרחוקה והקרובה של עם ישראל – מתארת את השינוי שעובר על הצבא ועל החברה הישראלית בכלל מאז פרוץ מלחמת שמחת תורה, ומדגישה את הצורך בתיקון החלומות שלנו, בשינוי יזום ומוּדע שצריך להמשיך לחולל. השינוי החל להתחולל מתוך אין-ברירה, אבל צריכים להפוך אותו למשהו שאנחנו מחוללים בבחירתנו. בלשון החסידות, צריכים לעבור משינוי בדיעבד לשינוי באופן של "לכתחילה אריבער"[ה]. נקודת הרצון והבחירה נוגעת גם לחלקים רחבים מהשינוי הנדרש עצמו, כפי שנראה.

רצון, יזמה, הכרעה וענוה

הוא מתייחס לארבעה מוקדים של שינוי – רצון, יזמה, הכרעה וענוה – שנחזור עליהם בקיצור (ונוסיף להם 'נגיעות' תורניות):

כדי להלחם צריכים כח רצון חזק – חזק יותר מכח הרצון של האויב – רצון להלחם, להרוג את האויב ולנצח אותו (ולא רק תחושת כורח). הוא מביא את דברי הראי"ה קוק זצ"ל 'הידיעה מביאה לרצון והרצון מביא ליכולת'[ו]. הרצון להלחם (בתנועת-נפש אקטיבית) מונע את השקיעה בשגרה (הפסיבית), מחולל הכרה באיומים ומכניס את תחושת הדחיפות לטיפול בהם.

יזמה נובעת מהמעבר ממלחמת אין-ברירה למלחמה רצונית ויזומה (ובסגנון תורני, מעבר מהחויה של "הכל צפוי" לחויה של "הרשות נתונה"[ז]). במלים שלנו, צריכים להשתחרר מהתפיסה – שבקרנו פעמים רבות[ח] – של צבא הגנה לישראל ולעבור לצבא התקפה לישראל (עד לצבא הכרעה לישראל, כדלקמן). היזמה כוללת את ממד ההפתעה – הפתעת האויב גם כש'לא חייבים' לפגוע בו – ואת התחבולות ("כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה"[ט]), מזימות מתוך יזמה. הדרך היחידה שלא להיות מופתעים בידי האויב היא לשמור כל הזמן על היזמה, להפתיע ולנוע. לתחום היזמה הוא קושר גם את היכולת לכרות בריתות – לא רק לזהות את האויבים, אלא גם לבחור את הידידים – ולהשאר מחויב להן. ענין עיקרי מאד – כפי שניתן ללמוד כבר מהנהגת יהושע ועם ישראל עם הגבעונים, למרות שכרתו עמנו ברית ברמאות[י] – שלצערנו, ולגודל חילול השם שיש בדבר, לא מיושם מספיק, כפי שניתן היה לראות ביחס למשת"פים סביב הסכמי אוסלו וביחס לצד"ל סביב הנסיגה מלבנון. הענין העיקרי הזה נוגע, כמו שאמרנו כמה פעמים[יא], גם ליחס למלחמה הנוכחית מול איראן: עלינו להגדיר כבעלי-ברית את האיראנים הטובים (אלו הרוצים להפטר מעולו של המשטר הרצחני ואינם שותפים לשנאת ישראל האנטישמית, וקל וחומר חסידי אומות העולם שיש ביניהם, כידוע לנו באופן אישי) ולהלחם כדי לשחרר אותם. אל לנו להסתפק באינטרסים אישיים של הגנה-עצמית (ולהזניח את ידידינו עם מימוש האינטרסים הללו) – אנחנו צריכים לממש את תפקידנו בעשית טוב לעולם כולו (וכך נזכה לקדש שם שמים, וגם התדמית של ישראל ויכולת ההשפעה הדיפלומטית שלה ישתנו ויגדלו לאין-ערוך).

ההכרעה – מעבר לנצחון המוחלט, שצריך להגדיר אותו באופן נכון – היא שינוי מן היסוד של המצב הקיים. הכרעה היא שחרור מדפוס מחשבה שהמצב בלתי-ניתן-לשינוי ומעבר לתפיסה שאין משהו בלתי-אפשרי, ובניסוח היפהפה של גופמן – 'ההבדל היחיד בין הבלתי-אפשרי לאפשרי הוא שהאפשרי היה והבלתי-אפשרי יהיה'. ההגדרה הזו תואמת את מה שאמרנו כבר לפני שנים רבות[יב], שבזמננו הגדר ההלכתי של "יד ישראל תקיפה"[יג] תלוי ברצוננו שלנו – ואם רק נכריע כך, נגיע למצב הזה (עם כל השלכותיו ההלכתיות). בסגנון נוסף, הרבה מהבעיות שלנו הן בעיות ב'גברא' ולא ב'חפצא', והפתרון שלהן תלוי במה שגופמן מגדיר שינוי תרבותי.

הענוה – אותה הוא תופס במובן של צניעות ובקורת-עצמית – הכרחית בשביל ללמוד, להשתנות ולהתקדם תמיד. מי ששוקע בגאוה, מלא סיפוק מהצלחותיו ומתאהב בתוכניותיו מסתכן – כמעט בודאות – בשגיאות רבות ומופתע כל פעם מחדש ממה שלא הצליח לצפות. לעומתו, מפקד טוב קשוב לבקורת, בוחן את עצמו שוב ושוב ומרוצה גם מהכשלונות, מהם הוא מפיק לקחים. בלשון חז"ל, על כך נאמר "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"[יד]. בלשון הקדש, בקרת היא מלשון בקר[טו] – "הבקר אור"[טז], ומי שאטום לבקורת נשאר בחשך, "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ"[יז]. הוא מציין שהענוה כוללת את ההכרה בכך שרעיונות טובים רבים יכולים להגיע מחוץ למערכת הצבאית, וצריכים להיות קשובים להם.

אחרי ארבעת מוקדי השינוי הללו – שיש בהם השלמה-הדדית, והם בנוים קומה על גבי קומה – הוא מסיים את הדברים בחשיבות הנכונות להסתכנות אישית (דבר שהוא עצמו מצטיין בו, כשיצא עם נשקו האישי להלחם בשמחת תורה האחרון ואף נפצע בקרב), הן בפועל והן בעמידה מול לחץ חברתי, בקורת ולעג. בלשון החסידות, ההסתכנות בפועל היא פשוט מסירות-נפש – התכונה היהודית העצמית הטבועה בכל נשמה[יח]. בתולדות החסידות, הרבי הריי"צ הוא הדמות המובהקת של מסירות הנפש מול איומים גשמיים ורוחניים, בכל תולדות חייו. הוא ציין לשבח באופן מיוחד את אנשי המחתרות הלוחמות בארץ ישראל, בעלי מסירות-הנפש במלחמה ואף בעליה לגרדום[יט], ומסופר שאף אמר שאם היה בארץ ישראל היה מצטרף אליהם. הרבי הריי"צ הדגיש במיוחד[כ] – במאבקים המסוכנים ברוסיה וגם במאבקים ה'נוחים' יותר באמריקה – שאחד הנסיונות הגדולים ביותר הוא עמידה בפני לעג חיצוני, קיום של ההוראה הראשונה בשו"ע "ואל יבוש מפני המלעיגים"[כא], מתוך עזות נפש, "הוי עז כנמר"[כב] (בכח של "ישראל עזין שבאומות"[כג]).

אמונה בצדקת הדרך

הדברים הנכוחים שלו – שאנו מאחלים לו שיזכה ליישם אותם בתפקידו – מזמינים העמקה נוספת. מעבר לנקודות-ההשראה היהודיות שכבר ציינו, מהלך של ארבע נקודות 'עושה חשק' למצוא את המבנה הפנימי-הקבלי שמקביל לו, כדרכנו. אך עוד קודם, לא נימנע גם מבקורת תוכנית וקריאת-כיוון לשיפור הנוסף שנדרש בשביל לחולל את השינוי האמתי הדרוש לנו – השינוי שהוא מייחל אליו – מתוך תקוה, על יסוד השינויים שהוא עבר עד כה והפתיחות שלו לבקורת ורעיונות טובים גם מחוץ למערכת הצבאית (כנ"ל), שהדברים יפלו על אזניים קשובות.

הנקודה העיקרית החסרה בשביל להשלים את המהלך – זו שצריכה לעמוד בראש כל הדברים – היא האמונה[כד]. הכח הגבוה ביותר בנפש – הראש העליון של הכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע", בלשון הקבלה והחסידות – הוא האמונה[כה]. המעבר ממציאות נתונה ודיעבדית, משינויים של אין-ברירה, לדרך של "לכתחילה אריבער" – 'לכתחילה מלמעלה', לכתחילה מעל תכתיבי המציאות הנתונה (ולא רק כשאין ברירה) – חייב להגיע מהמקום הכי גבוה, הכי מלמעלה, מהאמונה.

נקודת האמונה בנפש היא גם השרש של מסירות הנפש היהודית הטבעית, המוזכרת בסיום הדברים, אבל צריך לבטא זאת באופן ברור ומודע. הרבי מליובאוויטש אמר לנו באופן אישי שצריכים לפעול "בריש גלי". "בריש גלי" הוא התרגום של "[ובני ישראל יוצאים] ביד רמה"[כו], הרומז גם לכח האמונה בנפש, שהוא הראש העליון והגלוי של הכתר (לעומת הראש השני של הכתר, כח התענוג, שמלובש-מכוסה בראש השלישי, כח הרצון)[כז]. ועוד, כמו שהסברנו הרבה פעמים[כח], "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" פותח את פרשת בשלח, המסיימת ב"ויהי ידיו אמונה"[כט] והסימן של בעלי המסורה למספר פסוקיה הוא יד אמונה (היד המתרוממת, בתפלה, מעל לראש המודע של הנפש שלש קומות, כנגד שלשת הראשים של הכתר, הלא-מודע, מרצון לתענוג לאמונה, כנ"ל). צריך לדבר בריש גלי על אמונת ישראל – האמונה בה', האמונה בבחירת ישראל, בכח ובשליחות שלנו, והאמונה בתורה. אמונה כזו מאפשרת גם לפעול 'מלמעלה', באופן של "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[ל].

לעניננו, במושגי ההרצאה הזו, אפשר לתרגם את האמונה שלנו גם למלים 'צבאיות'-'מקצועיות' יותר, שגופמן ודאי ישמח להזדהות אתן – אמונה בצדקת הדרך. באמת, האמונה בצדקת הדרך אפשרית רק מתוך האמונה בה' – בלי האמונה בה' עמלק בא ומטיל ספק[לא] האם אנו צודקים או לא (מתוך הספק שלנו "היש הוי' בקרבנו אם אין"[לב]), כפי שרואים היום בשמאל. אמונה בה', בבחירתו בנו ובצדקת הדרך בה הוא מנחה אותנו, היא בעצם אמונה בטוב שלנו – "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם... שלום על ישראל"[לג]. בלי האמונה בה', המשתקפת באמונה בצדקת הדרך, אין תוקף אמתי להלחם, וכל השינויים המדוברים לא יכולים להתחולל באופן הראוי באמת.

את דבריו חתם גופמן שאת השינוי האמתי יעשה דווקא הדור הצעיר, הדור הבא שמסירות-נפשו התגלתה במלחמה הנוכחית, ואנו נחזק את הדברים: ברוך ה', הדור הבא הוא דור שהאמונה שלו חזקה יותר, הקשר שלו למסורת ישראל ולתורת ישראל גלוי יותר וטבעי יותר, בלי להסתבך ולהתנצל, דור יותר מסורתי-דתי-חרדי ("כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[לד]), ולכן באמת הוא זה שיחולל את השינוי! כמובן, ככל שמבינים שזהו שרש השינוי – אפשר לעודד את השינוי ולזרז אותו בחיזוק האמונה והחיים על פיה בכל עם ישראל.

שינוי מכח האמונה

להצבת האמונה בראש המבנה באופן גלוי יש השלכות עמוקות על כל אחד ממוקדי השינוי שהוזכרו – הרצון, היזמה, ההכרעה והענוה (כאשר בלעדיה ההגדרות הללו יכולות להתאים לכל חיל בכל צבא, ולאו דווקא לחיל יהודי בצבאות ה'):

על הרצון נאמר[לה] "אין תקיף כרצון" ו"אין דבר העומד בפני הרצון", אבל מדובר דווקא ברצון הנובע מתוך האמונה. לקמן נידון עוד אודות היחס בין "רצון עליון", רצון עצמי של הנשמה, שלמעלה מטעם ודעת, ו"רצון תחתון", שנובע מההכרה השכלית. אך גם כאשר מדובר ברצון במובנו האמתי, הרצון העליון, את התוקף שלו הוא מקבל מהאמונה (שמובנה גם תוקף, כמו בפסוק "אמונה אֹמן"[לו], אמונה חזקה ותקיפה). בדרך כלל המניע של הרצון הוא התענוג הפנימי שמתלבש בו – אנו רוצים את מה שגורם לנו תענוג. אבל יש ברצון תוקף חזק יותר מהתענוג – ולכן, האדם יכול לרצות גם דברים שפוגעים בתענוג שלו, עד למסירות נפש המתגברת על תענוג-החיים[לז] – ואת התוקף הזה מקבל הרצון מהאמונה שלמעלה מהתענוג[לח].

גם במובן הפשוט, אי אפשר לצפות לכח רצון חזק יותר מכח הרצון של האויב, תוך התעלמות מעובדה מוצקה – אנחנו נמצאים במלחמת-דת, בה רצונו של האויב נובע מהאמונה השקרית שלו, ובכל בית בעזה מובלט שהיעד הוא ירושלים והמסגד הטמא שבהר הבית. לכן, כח רצון חזק יותר יכול לנבוע רק מהאמונה של עם ישראל באלקי-אמת ומהחזון של בנין בית ה' אליו תנהר האנושות כולה.

כמובן, להכרה בכך שמדובר במלחמת דת מתלווה גם מציאותיות פשוטה, שיודעת שאין כאן מקום לדמיונות על פשרות והסכמים – המנטליות של האויב לא מאפשרת זאת. היום החינוך הצבאי כולל את ההנחה שאת הסכסוך פותרת הדיפלומטיה, שהיא המשכה של המלחמה – או, מדויק יותר, שהמלחמה היא עוד אמצעי דיפלומטי בדרך להסכם... – והנחה זו משבשת את דעתם של אנשי הצבא. צריכים לזכור שבכניסה לארץ לא התנהל מו"מ עם הכנענים – אלא רק ניתנו האפשרויות של "הרוצה להשלים ישלים [לפי ההגדרות השלום-הכנוע של התורה, תוך ויתור על כל זכות לאומית ובתנאי מס ועבדות[לט]], הרוצה לברוח יברח, והרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה"[מ]. רק אחרי נצחון מוחלט, תוך שבירת האמונה של האויב והודאה שלו בהפסד[מא], ניתן 'למסגר' את ההפסד הזה בתנאים שיעוגנו בהסכם.

אפילו הרצון הפשוט להלחם, המשפיע על כל אופיה של הלחימה – רצון המתבטא, בלשונו של גופמן, בכך שהחיל רוצה להרוג את האויב, ולא רק עושה זאת 'אם צריך' – צריך לנבוע אצל יהודי מהאמונה. האמת של "הבא להרגך השכם להורגו"[מב] לא מספיקה בשביל יהודי – זו אמת של "דרך ארץ קדמה לתורה"[מג], התואמת את חוקי הג'ונגל (ונכונה גם במלחמות בין האומות[מד], בלי ההעדפה העצמית של חיי ישראל). את הרצון של יהודי מכוונת האמונה בצדקת הדרך, רצון פנימי לקידוש ה' (וזהירות מחילול השם)[מה] – שמירת חייו שלו אינה הרצון העליון שלו, שהרי במדת הצורך, הוא מוכן למות על קידוש ה' (זו גם הסבה שאי אפשר להסתפק בטעם החשוב של פיקוח-נפש בנוגע לשלמות הארץ, ואנחנו מציינים טעמים גבוהים עוד יותר[מו] – אם יהודי לא מרגיש אמונה בצדקת-דרכו גם רצון החיים שלו נחלש).

גם היזמה וההכרעה נובעות מהאמונה. יזמה אקטיבית היא פרי של בטחון פעיל, הנובע בנפש מתוך האמונה בה', "צור ישראל". יזמות-מזימות טובות, חדשות ויצירתיות, מבריקות במודע מתוך האמונה שמעל השכל – האמונה שמאפשרת לפרוץ את הגבולות ולהפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי. בלי האמונה תתכן יזמה 'מלמטה', מתוך גבולות המציאות, אבל יזמה 'מלמעלה', "לכתחילה אריבער", תבוא רק מתוך האמונה (כנ"ל). האמונה נושאת ההפכים גם מאפשרת לחיות עם הפרדוקס של "הכל צפוי והרשות נתונה". בלשונו של רבי נחמן, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן"[מז] (לא רק אי-שם בעתיד, אלא לתקן כאן ועכשיו!), והאמונה הזו סוללת דרכים לתיקון ונותנת כח להכריע ולחולל את השינוי במציאות[מח]. מכח האמונה בבלתי-משתנה היחיד, "אני הוי' לא שניתי"[מט], מקבלים כח לחולל את כל השינויים.

בערך הענוה, אולי באופן הכי בולט, מורגש החסרון של האמונה: ענוה אמתית מתחילה, קודם כל, בענוה מול ה', הנדרשת כל כך לאיש-חיל – "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"[נ]. הענוה הזו מתחילה מתוך ההכרה – שהיא 'סוד גלוי' – שבכל מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד למלחמת איראן האחרונה, זכינו לנסים של הקב"ה. אחרי כמעט אלפים שנה של הסתר הפנים בגלות המרה מרגישים במוחש שה' 'שינה כיוון' ומגלה לנו פנים אחרות – רואים ש"הוי' אתנו [וממילא: 'אל תיראֻם']"[נא], הוא נותן לנו כח לעשות חיל וכשאנחנו פועלים ויוזמים הוא עושה לנו נסים גלויים. האמונה בה' הנותן לנו כח, ההכרה בניסיו וההודיה עליהם בכל פה, הן הבסיס הנכון לצניעות ולענוה גם בפן המקצועי שלהן, לכך שהאדם לא יפול לגאוה וזחיחות מתוך ההצלחות ויהיה פתוח תמיד לבקורת עצמית ובקורת מן החוץ.

המבנה הפנימי

כשרוצים להתבונן במבנה הפנימי כאן – וכך לאשש ולהפנים את החויה שהדברים נכונים ומכוונים – אפשר לראות שהוא 'מכסה' את כל כוחות הנפש, כשהוא חוזר שוב ושוב מלמעלה למטה. ובקיצור:

כמו שהארכנו, ראשית כל המבנה, היא האמונה, הראש העליון של הכתר – השרש של הכל שמחלחל ומשפיע על הכל. האמונה הזו מתחברת גם למסירות הנפש, בגשמיות (בנכונות להסתכנות אישית) וברוחניות (בעמידה בנסיונות, כולל הנסיון של "אל יבוש מפני המלעיגים").

כמו שכבר הוזכר, כשמדברים על הרצון צריך להבחין בין "רצון עליון" ל"רצון תחתון"[נב]. תוקף הרצון, שמקבל מהאמונה, הוא תכונה של הרצון העליון (השייך עדיין לכתר, לראש השלישי שבו). לעומת זאת, רצון תחתון – הנובע מטעם ודעת, מהתבוננות והכרה שמעצבות ומכוונות את הרצון – תקיף הרבה פחות. לכאורה, הרצון עליו מדובר כאן הוא רצון תחתון – רצון שבא מהידיעה ויוצר יכולת, כדברי הרב קוק. אבל, ברור שעומק הרצון הדרוש – שאליו מכוון גם גופמן, ואותו מכנה הרב קוק "גבורת הרצון" – הוא רצון עליון, עצמי ותקיף. לכן נאמר שההופעה הראשונה של הרצון כאן היא ברצון עליון (ונסביר שגם הידיעה המוזכרת בדברי הרב קוק איננה מח הדעת אלא שרש עליון של דעת שנמצא בתוך הכתר[נג]).

כשם שחפשנו קודם כל את הרצון העליון, כך גם את היזמה, ההכרעה והענוה נשייך קודם כל לשרש שלהן במוחין (גם אם ההופעה ה'טבעית' יותר שלהם היא בספירות נמוכות יותר): היזמה בשרש העליון – במובן של מחשבה-מזימה – שייכת למח החכמה (מוחין דאבא), הברק המבריק על השכל[נד] במחשבה חדשה ולא שגרתית. בעוד מח הבינה (מוחין דאמא) עוסק בשגרה, בניהול הכי טוב של התנאים הקיימים, מח החכמה פותח פתח ליזמות חדשות[נה]. מהחכמה באה יזמה נועזת וחדשנית, "החכמה תעז לחכם"[נו], ודווקא מי שיש לו עזות ונכונות ללכת על ההברקה החדשה זוכה להברקה כזו מהשמים. ההכרעה היא כח של הדעת – על בסיס כל השכל המופשט של החכמה והבינה צריכים את הדעת כדי להכריע, לבחור כיוון – בהתאמת ליזמת החכמה – ו'ללכת עליו'[נז]. הענוה, התכונה האחרונה, שייכת בפירוש בכתבי האריז"ל לספירה הבינה[נח] – "משה זכה לבינה"[נט], "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[ס]. הבינה נקראת "מי"[סא], ובה אחרי ההכרעה האדם נזכר מי פעל את הכל – "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – ומתמלא ענוה בפני ה'.

אם כן, הסדר של התכונות – רצון-יזמה-הכרעה-ענוה – הוא 'סיבוב בכיוון השעון' של כתר-חכמה-דעת-בינה[סב].

אחר כך המבנה נעתק שוב במדות הלב: כאן הרצון הוא כבר רצון תחתון, הנובע מספירת הדעת (ידיעה תחתונה), רצון לעשות טוב המתבטא בספירת החסד-האהבה (בסוד "אהבה ורצון"[סג]). סתם רצון בלב הוא המדה הראשונה, החסד שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[סד] (ובפרט הוא כולל כאן את הגבורה שבחסד, "התגברות הרצון"). אחר כך, היזמה בספירת הגבורה – ההתגברות ליזום, להפתיע ולחדש[סה] – והיא כוללת גם את התפארת המגוונת[סו] (בה גם מאירה הארת החכמה, בסוד "מה שמו [בחכמה] ומה שם בנו [בתפארת]"[סז]). ההכרעה שייכת לספירת הנצח, הכרעת המאזניים המנצחת, וענוה לספירת ההוד, המודה בהכנעה בחולשותיה (והרי "בינה [מקור הענוה, כנ"ל] עד הוד אתפשטת"[סח]), ושוב חוזרות ההכרעה והענוה ביסוד (המשקף את הכרעת הדעת ויש בו את היכולת לפעול ולממש[סט]) ובמלכות (שפנימיותה שפלות), בסוד "איהו בנצח ואיהי בהוד"[ע].

ולסיכום:

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• צריכים לעבור משינוי בדיעבד ('אין-ברירה') לשינוי "לכתחילה אריבער" – שינוי בחירי ויזום.
• צריכים לעבור מתפיסת צבא הגנה לישראל לתפיסת צבא התקפה לישראל וצבא הכרעה לישראל.
• בהפרת בריתות עם ידידינו יש חילול השם.
• במלחמה עם איראן אל לנו להסתפק באינטרסים של הגנה-עצמית – עלינו לפעול כדי להיטיב לעולם ולשחרר את העם האיראני מהמשטר המדכא.
• בדורנו המציאות של "יד ישראל תקיפה" תלויה בבחירתנו בלבד.
• הבקורת מאירה את אור הבקר, בעוד האטום לבקורת נשאר בחשך.
• הרבי הריי"צ נותן השראה של מסירות הנפש – בסיכון-עצמי בפועל ובעמידה בפני כל המלעיגים.
• בשביל שינוי אמתי – שמתחיל מלמעלה – חייבים לדבר על אמונה בריש גלי.
• האמונה בה' מתבטאת באמונה בצדקת הדרך.
• בלי אמונה בצדקת הדרך אין תוקף להלחם.
• את השינוי יחולל הדור הצעיר – הדור השב אל האמונה ואל התורה.
• רצון, יזמה, הכרעה וענוה תלויים באמונה.
• תוקף הרצון נובע מהאמונה.
• אנו נמצאים במלחמת דת – רק רצון נחוש שנובע מאמונת-אמת ינצח רצון שנובע מאמונת-כזב.
• מטרת המלחמה היא נצחון צבאי ולא הסכם דיפלומטי.
• רק אחרי נצחון מוחלט – והודאה של האויב בהפסד – אפשר לקבוע את תנאי הכניעה בהסכם.
• "הבא להרגך השכם להרגו" היינו אמת של "דרך ארץ קדמה לתורה", התקפה גם בג'ונגל.
• יהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש ה' ורצון החיים שלו תלוי באמונה בצדקת הדרך.
• מכח ה' הבלתי-משתנה – "אני הוי' לא שניתי" – אפשר להכריע ולחולל כל שינוי במציאות.
• ענוה אמתית מתחילה בענוה מול ה' – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".
• אחרי אלפים שנות הסתר-פנים ה' 'שינה פנים' ומחולל לנו נסים גלויים בכל מלחמות ישראל.
• ההכרה בנסי ה' וההודיה עליהם הן הבסיס לענוה וצניעות מקצועיות.
• האמונה נותנת תוקף לרצון; הרצון מוליד יזמה יצירתית; היזמה מביאה להכרעה ושינוי; המעגל נסגר בהתבוננות מלאת ענוה "מי פעל ועשה" את הכל.