שבועת הנשמה

כ' אייר פ"ו – הקלטה

מאור עינים פרשת מטות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

המאור עינים לפרשת מטות דורש את השבועה בתחלת הפרשה כשבועת הנשמה – "תהי צדיק". שליחותה של כל נשמה להיות צדיק, ממוצע המחבר, בין העליונים והתחתונים. הכח לעשות זאת הוא מימוש החלק השני של השבועה, "היה בעיניך כרשע" – דווקא כשהאדם ממעט את עצמו עד הקצה האחרון הוא מסוגל לחבר עליונים ותחתונים.

שבועת הנשמה

פרשת מטות פותחת:

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הוי'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַהוי' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

בסיומו של דרוש ארוך בפרשת מטות בא קטע, הקובע ברכה לעצמו, הקושר את דיני השבוע בתחלת הפרשה לסוגיא בה פותח ספר התניא[ב] – השבעת הנשמה בטרם רדתה לעולם:

ונודע שהנשמה קודם ירידתה לעולם הזה משביעין אותה תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע, כמאמר רז"ל (נדה ל:).

"היה בעיניך כרשע"

הנושא העיקרי של הביאור הוא קיום השבועה "תהי צדיק ואל תהי רשע", אבל לפני כן יש ביאור בדרך אגב לסיום המימרא, "ואפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע":

ואגב נפרש אומרם הוי בעיניך כרשע, דלכאורה קשה הלא אין להחזיק עצמו לרשע מטעמים המבוארים בספרים.

כך מקשה גם אדמו"ר הזקן מיד בתחלת ספר התניא: "וצריך להבין דהא תנן [אבות פ"ב] 'ואל תהי רשע בפני עצמך', וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו". אדמו"ר הזקן מתרץ[ג] "'ואפילו כל העולם כולו אומר לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע', ולא רשע ממש, אלא שיחזיק עצמו לבינוני, ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב שזו מדרגת צדיק". גם התירוץ של המאור עינים מדייק בהבדל בין "רשע" (כפשוטו) ל"כרשע" (ב-כ הדמיון) אך ההסבר שלו אחר.

כהקדמה לכך הוא מעמיד את אחד מיסודות החסידות:

אך דהאמת הוא שאין כוונת הש"ס שיחזיק את עצמו לרשע. אך עצה היעוצה לאדם השלם שיהיו מועטין בעיניו כל מעשיו ועבודתו לבורא ב"ה, ושלא יחזיק טובה לעצמו בעבודתו. כי באמת מי הוא זה אשר פעל ועשה עבודת האל בשלימות גמור, כי כל מה שהולך ממדריגה למדריגה בעבודה רואה שאין עדיין שום התחלה שלימות. ואף אם עושה אינו ראוי להחזיק טובה לעצמו, כי באמת החלק אלהי והחיות העליון השופע בתוכו הוא עושה הכל, ואם יסתלק החיות נשאר גופו ועצמותיו כאבן דומם.

מעלת ישראל היא "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטין את עצמכם". עיקר עבודת האדם הוא לא להחזיק טובה לעצמו על מעשיו הטובים בעבודת ה'. רבי נחמן מברסלב אומר[ד] – על יסוד לשון חז"ל[ה] – ש"צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום". המובן הפשוט הוא שאדם צריך לעשות לשם שמים, לכבוד המקום, ולא לכבוד עצמו. אך המשמעות הפנימית שמובאת כאן עמוקה יותר – על האדם להכיר שבאמת לא עשה את הטוב כלל. כלומר, לא לחשוב שעשיתי טוב, אך איני לוקח את הכבוד לעצמי אלא נותן את כולו לה', אלא לדעת שהכבוד אכן מגיע לקב"ה משום שהוא עשה את הטוב, ולא אני.

מעשיו של האדם אינם בשלמות – וככל שהוא מתקדם בעבודת ה' הוא מודע יותר לחסרונות בעבודתו, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" באותו הטוב גופא (כנודע ממורנו הבעל שם טוב) – וגם הטוב שהוא עושה איננו שלו אלא פעולת ה"חלק אלוה ממעל ממש"[ו] שבו, המתנה האלקית שנתן בו ה' – "נשמה שנתת בי טהורה היא", כאשר האדם מזוהה עם נפשו הבהמית (כמו שכתוב בתניא[ז]) ועוד למטה מכך עם גופו הדומם (כמו שכתוב כאן). באמת, הא בהא תליא – כל החסרונות והפגמים בעבודת ה', שאינה "בשלימות גמור", הם פועל יוצא של ישות האדם, של מחשבותיו ש'אני עושה'. כל מחשבה ש'אני עושה' גורמת לחסרון בפעולה הטובה בפועל, ואם האדם היה מצליח לסלק לגמרי את ה'אני' שלו מתוך העשיה – המעשה עצמו היה יוצא בשלמות גמורה.

לאור הקדמה זאת הוא מפרש את דברי חז"ל:

וזה כוונת הש"ס אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, פירוש תצטער על זה השבח שמשבחין אותך העולם, כמו שהיית מצטער אם היו אומרים עליך שאתה רשע, שבודאי היית מצטער על זה כנודע הקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו (קידושין כח.), כך תצטער ותשנא זה השבח שמשבחין ואומרים צדיק אתה, באמרך אני יודע האמת ממעשי, ואף אם יש בהן מה, הלא הוא אינו מצידי, כאמור למעלה.

אמירת "צדיק אתה" נראית בעיניו של עובד ה' "כרשע" – היא מצערת אותו כאילו אמרו עליו שהוא רשע. לצד השמחה על כך שה' מוכן להמצא אתו-עמו, בתוך גופו העכור, ולפעול דרכו פעולות טובות ("שמחו צדיקים בהוי'"), הוא בוכה ומצטער על הטעות שגורמת לכך שמשבחים אותו במקום את ה' – "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא". לפי דבריו אפשר לפרש יפה את מאמר חז"ל "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" – אהוב את מלאכת ההוראה, עם כל המעשים הטובים שבה, ושנא את כבוד הרבנות ושבחיה.

"תהי צדיק" – ממוצע מחבר

ונחזור לענינינו, שהנשמה קודם בואה לזה העולם משביעין אותה. ועל כרחו צריך לקיים שבועתו.

כשיצא מפי ה' בעשרת הדברות, בדבר השלישי, "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא" – הזדעזע העולם כולו. חומרת השבועה מחייבת למלא את הבטחת "תהי צדיק". על הצדיק נאמר "כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא ובארעא", ומהותו הוא ממוצע-מחבר בין שמים וארץ:

והעיקר הוא להיות במדריגה לחבר על ידי מעשיו כל הדבורים וכל מעשה העולם, ששם ג"כ צמצום בחי' האדנות בחי' הדבור, ולקשרן לשרשן מקום שורש נשמתו. שזאת היא עיקר כוונת שילוח האדם לזה העולם השפל, ע"י שהוא ממוצע בין עליונים ותחתונים מחומר וצורה, שהצורה הוא מעולם העליון והחומר הוא מעולם התחתון, ועל ידי זה יוכל להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיעלו ויתקשרו ע"י מעשיו ודבורו כל הדברים וכח הפועל שבהנפעלים, לשרשן למעלה.

האדם, שמורכב מצורה וחומר, נשלח מן העליונים (צורה) אל התחתונים (חומר) כדי להיות ממוצע-מחבר ביניהם. "בדבר הוי' שמים נעשו" ובכל דבר במציאות יש ניצוץ אלקי (שבלעדיו הוא לא היה קיים) – שורה בתוכו עולם הדבור, שם א-דני (שם המלכות, "מלכות פה"), אדון העולם שמהווה אותו בכל רגע ושולט בכל מה שנעשה בו, "באשר דבר מלך שלטון". העובדה הזו נעלמת מעיני המציאות התחתונה, אבל האדם כממוצע מחבר יכול לראות את "כח הפועל בנפעל" בכל דבר ולגלות זאת לעולם כולו (ועל כן הדריך בעל בני-יששכר שמיד עם קום האדם בבקר עליו לומר "כח הפועל בנפעל", כדי לכוון נכון את שליחותו העיקרית בכל היום). מכח הנפש האלקית שבו הוא יכול לראות את הניצוץ האלקי בכל מעשיו ואף בכל מה שקורה לנגד עיניו וכך לחבר את המציאות כולה לה' – מכח "צלם אלהים" בו נברא הוא יכול להיות "סֻלם[ח] מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סולם בו עולה המציאות כולה אל שרשה באין האלקי שמהווה אותה (כדברי הרב המגיד ממעזריטש שה' בורא יש מאין, מוריד את כוחו ומעלים אותו בעולם, והצדיקים בעבודתם מחזירים את היש לאין, היינו חושפים את כח ה', וממילא את הבטול לה', בתוך כל המציאות).

באמת, יש קשר הדוק בין המיעוט העצמי – שהוסבר כבדרך אגב – לכח לחבר את המציאות לשרשה: האדם הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים, ובו תלוי אם יהיה ממוצע-מחבר או חלילה ממוצע-מפריד. כדי לחבר בין שני דברים, הממוצע שעומד ביניהם צריך לאיין ולסלק את עצמו. הדוגמה לכך[ט] היא חבל התקשרות המחבר בין שני דברים, שכאשר רוצים לקרב ולחבר אותם צריכים למשך אותו הצדה, ובעצם 'להוציא אותו מהתמונה'. כך, שדכן טוב הוא מי שיודע לחבר בין שני מכרים שלו – חתן וכלה – ואחר כך להסתלק מהתמונה ובכך גופא לפעול את החיבור שלהם. אם כן, הכשרון של היהודי למעט את עצמו, עד שכאשר אומרים לו "צדיק אתה" נשמע השבח בעיניו "כ[אילו אמרו לו שהוא ]רשע", הוא-הוא המאפשר לקיים את שבועת "תהי צדיק" ולחבר את המציאות כולה לה'[י].

דרשת הפסוקים

וזהו וידבר משה אל ראשי המטות, שלימד את ראשי העם דעת להדריך את העם בזה הדרך שהוא העיקר, והוא זה, לחבר אלו דברים ודבורים בחי' אדנות השוכן בתחתונים, למעלה. וזהו מאמר הפסוק זה הדבר, פי' לחבר בחינת 'זה' ובחינת 'דבר' יחד. כנודע שבחינת 'זה' הוא עלמא דדכורא וכמ"ש (שמות טו, ב) זה אלי וגו', וצריך לחבר אליו למעלה בחינת 'דבר' שהוא הדבור והאדנות השוכן בתחתונים. וזהו זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, פירוש לחבר.

יחוד קוב"ה ושכינתיה הוא סוד "זה הדבר" (נבואתו המיוחדת של משה) – יחוד (צוותא וחבור, "אשר צוה הוי'") בין "זה אלי" ל"דבר מלך" שמהווה את העולם ומנהיג אותו (סוד המלכות, "'ביתו' זו אשתו", שמעמידה למלך דֹר ישרים יבורך). יחוד "זה הדבר" מגלה ש"אין עוד מלבדו" (חושבנא דדין כחושבנא דדין)!

ומפרש בפסוק כי למה, שאיש כי ידור נדר או השבע שבועה, שכל איש ואיש מושבע ועומד מהר ה' קודם רדתו לזה העולם. ועיקר השבועה לאסור איסר על נפשו, שעל ידי נפשו שיקשרה בכל מעשיו לשרשה למעלה, יקשר ויחבר גם כן הכח האלקי המצומצם במעשה ההוא. וזהו לאסור, פירוש לחבר ולקשר, כי אסור הוא לשון קישור כי תרגום מאלמים אלומים (בראשית לז, ז) הוא מאסרין איסרין. וצריך לאסור, שהוא לחבר ולקשר כל החיבורים של כל המעשים והדבורים, על נפשו פי' עם נפשו, ע"י שיקשר את נפשו למעלה בשעת המעשה יחבר ג"כ הכח האלקי המלובש שם, שהוא דבר ה' הקדום שעל ידו נברא זאת המעשה או הדבר.

"מי שקשור למעלה לא נופל למטה" – על האדם לחבר את עצמו לשרשה למעלה, ואז הוא מסוגל "לאסר איסר", לחבר ולקשר הכל לה', "על [ידי] נפשו", "עם נפשו".

ויראה שלא יחל דברו של הבורא ב"ה לעשותו חולין לבלתי העלותו למעלה לקדושתו ית' ח"ו. רק ככל היוצא מפיו ית', כמו שבשעת יציאת הכח והדבור הקדום מפה העליון קדושתו ית' יצא ממקור עליון קדוש ונורא, כך יעשה ויתקן[יא] בעת שעושה שום דבר, להגביה הדבר ההוא באמצעות נפשו לשרשו העליון, לבלתי חללו ח"ו רק להכניסו לקדושה. וכן בעת דבורו של תורה ותפלה יקשרן גם כן לשרשן, על ידי שיאמין שהדבור הקדום בחי' האדנות הוא המדבר מפיו. והבן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

הפסוק "לא יחל דברו" נדרש כאן על "דברו" של ה' (ולא על שבועתו של האדם): כח הנפש האלקית לגלות את "דברו" של ה' בכל דבר – החל מהמציאות הנגלית לעיני האדם, דרך מעשיו שלו, ואפילו בדבורי התורה והתפלה שלו (לזהות שהשכינה היא המדברת בתוך פיו, ואין אלו דיבורים עצמאיים שלו, כפי שמאריך בעל המאור עינים במקומות רבים) – מצילה מחילולו (כשהוא נעלם ונדמה שיש כאן חלל ומקום פנוי מאלקות, ח"ו):

ורמז לסיום ('פרפרת' למאור עינים על חומש הפקודים, חומש היחודים-הפקידות): בתורה הקודמת, בפרשת פינחס, למדנו[יב] שפעולת היחוד היא ביאת המשיח (אחרי קדימת בשורת אליהו, שהיא ההשתוקקות ליחוד) וכאן הדגש הוא על גילוי שם אדנות המסתתר במציאות. הכאת אותיות שם א-דני (א פעמים ד פעמים נ פעמים י) עולה הכאה פרטית של התואר "משיח הוי'" (מ פעמים י, ש פעמים ה, י פעמים ו, ח פעמים ה) – לפי התורה הזו האדם הוא ממוצע מחבר בין שם א-דני בשרשו להופעתו-הסתתרותו למטה כ"כח הפועל בנפעל", ולפי הרמז על יסוד התורה הקודמת שם א-דני עצמו (הקרי-הגילוי של שם הוי') הוא המחבר את הוי' למשיח, ודוק. המספר הוא בדיוק 2000, סוד ב רבתי ד"בראשית", פתיחת כל התורה, תכלית בריאת העולם והאדם.