התכללות הפסחים

י"ד אייר תשפ"ו – רשימת הרב

סודות פסח ראשון ופסח שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

‏‏פורים ופסח קטן וגדול

פסח שני עולה חקת – "זאת חקת הפסח" (ע"ד "זאת חקת התורה" של פרה אדומה, מעל לטעם ודעת לגמרי).

יש פורים קטן ופורים גדול (בשבע מתוך תשע עשרה שנים) ויש פסח ראשון ופסח שני (בכל שנה ושנה).

קודם קטנות הדעת וגדלות הדעת, שהיא תכלית הדעת "אשר לא נדע", "עד דלא ידע" דפורים גדול.

ובגדלות גופא, גדלות ראשון (בפסח ראשון) וגדלות שני (בפסח שני). גדלות ראשון היינו גדלות של "ידיעת המציאות" – כמה שאני יודע (בהוה) איני יודע כלום.

גדלות שני היינו גדלות של "ראית המהות" – כמה שאני רואה ("עין בעין יראו", לעתיד) איני רואה כלום ("ופני לא יראו" כלל).

דילוג וחמלה

והנה, רש"י מביא שני פירושים למלה "פסח": לשון דילוג ולשון חמלה.

לשון דילוג שייך לפסח ראשון, שבו יצאנו ממצרים בחפזון, בדרך דילוג.

לשון חמלה שייך לפסח שני – ה' מרחם עלינו וגם כאשר נכשלנו ולא עשינו את הפסח בזמנו (בדרך דילוג כנ"ל) הוא נותן לנו עוד צ'אנס כעבור חדש-ירח ימים (זמן ההתחדשות של נשמות ישראל, שדומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש, בפסח שני, כלבנה – כשהלבנה במילואה, "סיהרא באשלמותא", לא כמו בראש חדש – וד"ל).

חמלה – חמה לה, "והיה אור הלבנה כאור החמה".

חתן וכלה

והנה, פסח ראשון ופסח שני הם על דרך חתן וכלה – החתן מדלג לקראת כלה (וגם בצאתו מן החופה "ישיש כגבור לרוץ ארח"), והכלה חומלת על החתן, לתת לו כל פעם עוד צ'אנס, כנ"ל, וד"ל.

יחס החתן לכלה הוא כיחס ה' לשאול – "שאול באחת ועלתה לו [לרעה, רש"י]", שעל כן, לדעת בית הלל, וכך הלכה, אפילו הקדיחה תבשילו פעם אחת בכוונה יכול לגרשה. לעומת זאת, יחס הכלה לחתן הוא כיחס ה' לדוד – "דוד בשתים ולא עלתה לו [לרעה]", וד"ל.

כלה-שאול (בעיני החתן, סוד משיחת שאול בפך, שהוא כלי חרס ואין בו טהרה במקוה) חתן-דוד (בעיני הכלה, סוד משיחת דוד בקרן שהוא כלי עצם ויש בו טהרה במקוה) עולים 864 (ממוצע כל מלה הוא ריו, סוד הזיווג, כנודע), "עבדו את הוי' בשמחה", העולה גם שמחה במילוי (שין מם חית הא), שמחת חתן וכלה, העולה על כל שאר השמחות.

הנהגת משיח – תמיד לתת עוד צ'אנס

אך כל הנ"ל (שיחס החתן לכלה כיחס ה' לשאול) הוא מדת הדין, זיווג אחור באחור, ללא ההתכללות בן ד-מה ו-מה ד-בן. אבל עיקר התיקון, שהוא סוד המתקלא, שיווי המשקל (שיקול דעת שוה בין חתן לכלה וכלה לחתן), "כד אשגחן אפין באפין", הוא כאשר כל אחד חומל ומרחם על השני (בטבע היהודי שלו, "רחמנים וכו'"), ואין החתן נוהג כבית הלל הנ"ל. הגם שככלל הלל נוטה לחסד, אבל במבט של משיח, תיקון עולם באמת, אין זה מספיק, אלא שחייבים כולם לנהוג לפנים משורת הדין לגמרי, להגיע לדרגת עתיקא ד"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", וד"ל. "חדשים לבקרים" ה' מחזיר לכל אחד ואחת את נשמתו בחמלה, נותן לו עוד צ'אנס, וכך עלינו להדמות אליו יתברך.

זהו עיקר הלימוד מפסח שני, "זאת חקת הפסח" כנ"ל.

ולסיום בדרך צחות: צ'אנס במילוי צד"י – צדי אלף נון סמך – עולה 441, אמת. וכן עולה טבע שני, כנודע, שהוא ענין פסח שני – פסח שני ועוד טבע שני (של חמלה) עולה אהבת ישראל, אהבה פעמים חכמה. דווקא הנהגה זו היא "רוח אפינו משיח הוי'" (ר"ת מאיר, רבי מאיר בעל הנס, בעל ההילולא של פסח שני, "והוא יגאלנו"). ובמילוי צדי"ק – צדיק אלף נון סמך – עולה 541, ישראל (אמת-יפי).