השלמות ההכרחית של עם ישראל

י"א אייר פ"ו – הקלטה

מאור עינים במדבר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במאור עינים לפרשת במדבר מוסבר שמנין בני ישראל בא דווקא לאחר חטא העגל, והוא מדגיש שבשביל השראת שכינה נדרשת שלמות של עם ישראל – ולכן גם ה' חושב מחשבות "לבלתי ידח ממנו נדח" וגם הרשע הגדול ביותר מוכרח לחזור בתשובה. על התיקון הזה – שהפסוק מפרט שלב אחרי שלב – מופקד משה רבינו (בדורו ובכל דור), אבל עליו להחדיר את תודעת התיקון בכל אחד, שכל אחד יתאמץ ככל יכולתו לבוא לתיקונו בגלגול הזה.

"במדבר סיני... במספר שמות"

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' באחד לחודש וגו' לאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' במספר שמות וגו'.

חומש במדבר הוא החומש היחיד שפותח בצמד המלים השגור "וידבר הוי'" – בגימטריא רמח (אברהם, "בצלם אלהים"[ב]) – העולה בעצמו "במדבר"! הכינוי השלם, "במדבר סיני"[ג] – המוסיף ל-רמח עוד 130 (עין, ה"פ הוי', סוד ה חסדים של אברהם), בסוד עין אברהם – עולה חשמל, סוד "עתים חשות עתים ממללות"[ד]. "מדבר" הוא מקום של שתיקה ("חש") – שממה גם במובן של השתוממות ושתיקה (כמו בפסוק "והאיש משתאה לה מחריש"[ה]) – ואילו "סיני" מוסיף לו את הדבור ("מל"), שהרי סיני לשון סנה, מתוכו החל ה' לדבר אל משה (דבור שבא מתוך רחמים על ישראל, כאשר ה' מופיע מתוך הסנה מתוך הזדהות עם צערם של ישראל[ו], "עמו אנכי בצרה"[ז])[ח].

בפסוק הבא, הביטוי הכי קרוב ל"במדבר סיני" הוא "במספר שמות" (בו חותם כאן הציטוט): שניהם מתחילים "במ...", בשניהם שתי מלים עם 5 ו-4 אותיות ולשניהם ערך של מספר משולש – "במדבר סיני" עולה זך במשולש ו"במספר שמות" מז במשולש. הקשר הבולט הוא בין המלים "מדבר" ו"מספר" (שתיהן מלים בנות 4 אותיות שמתחילות ב-מ ומסיימות ב-ר, כאשר ה-ב וה-פ מתחלפות זו בזו באותיות בומפ) וצריך להבין את הקשר בין "סיני" ל"שמות". בהתגלות הסנה, שהוזכרה לעיל, מודגש שמו של משה (אותיות השם, כנודע), בקריאת "משה משה"[ט] ("לא פסיק טעמא בגוויהו"[י]), וכן סנה הוא ממוצע כל אות בשם משה.

וצריך להבין מהו לאמר, שאין שייך כאן לאמר לישראל כיון שהציווי היה למשה לבדו לפקוד את ישראל.

לכאורה, מצות הספירה מדברת על משה בלבד, ומדוע יש "לאמר", שמשמע שעל משה לאמר אותה גם לישראל?

"המוציא במספר צבאם"

את מנין ישראל "במספר שמות" קושר בעל המאור עינים לפסוק היסודי[יא] "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר":

אך הענין הוא, דכתיב (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבאם, שהש"י מוציא במספר צבא ישראל.

בפשט הפסוק מתייחס לגרמי השמים, עליהם נאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", אך הוא נדרש כאן על בני ישראל, שנקראו מיציאת מצרים "צבאות הוי'"[יב]. לפי זה ניתן לדרוש שגם בריבוי של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – לרבות צבא השמים וצבא הארץ[יג] – הכוונה היא לנשמות של בני ישראל, שבזכותם מתקיימים שמים וארץ והם הצבאות הנלחמים לגלות אלקות בשמים ובארץ (כפי שניסח זאת רבי לוי יצחק מברדיטשוב בדו'דלה שלו, לגלות ש'שמים דו, ארץ דו' – 'שמים אתה וארץ אתה'[יד] – וכו'). אזי מתקיים בסיום מעשה בראשית "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[טו] – השמים והארץ מגיעים לכלות הנפש[טז] בזכות "צבאם", נשמות ישראל הפועלות בהם.

שם "צבאות" שייך לספירות נצח והוד[יז] (ובעצם הוא כולל את כל ספירות המוטבע, עם היסוד[יח]). בכח הנצח וההוד, הרגלים הצועדות, הלכו צבאות ה' במדבר, מיציאת מצרים עד הר סיני, בו זכו במתן תורה לחוש ההילוך (החוש של חדש סיון[יט]) – הליכה בתורה ומצוות לדורי דורות. בהליכה של עם ישראל נחשף הטבע היהודי, יוצא במלואו מהכח אל הפועל (מכח הספירה דווקא, "המוציא במספר צבאם"), כפי שיתבאר בהמשך תורה זו.

"תמיד שלמים"

ואי אפשר שיחסר שום אחד מהם ח"ו, שמוכרחים להיות תמיד שלמים. כמו שאמרו רז"ל (יבמות סד.) אין השכינה שורה בפחות משני אלפים ושתי רבבות מישראל[כ], ואם יש יותר הוא יותר טוב, אך מהמספר הזה אי אפשר שיחסר.

המספר של בני ישראל – צבאו של ה' – חייב להיות תמיד שלם, לא פחות מעשרים ושנים אלף איש[כא] (כמנין הלויים[כב], ה'לב' של עם ישראל, וכנגד עשרים ושתים אותיות האלף-בית[כג]). אחד מיסודות המחשבה של המהר"ל מפראג[כד] הוא שהוצאה אמתית מהכח אל הפועל היא דווקא הוצאה בשלמות (עד שלא נותר שום דבר שלא יצא מהכח אל הפועל), וכך גם השלמות של עם ישראל כמרכבה לשכינה צריכה להיות נצחית ובלתי משתנה, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[כה]. כש"צבאות הוי'" מופיעים באופן הזה, גם מתקיים בצבא הקדוש "לא נפקד ממנו איש"[כו] – כשיש "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"[כז], באופן שלם וללא חסרון (ועם ההתכללות שנוצרת בספירה), הצבא (נוטריקון יוצא-ובא[כח]) גם בא חזרה מהמערכה בשלמות של אותו מספר (ורמז נאה: יוצא במספר בא במספר עולה לשונו כאן, "תמיד שלמים"!).

החיבור בין מושג השלמות והנצחיות – "מוכרחים להיות תמיד שלמים" – מתבטא בחילוף המלים "תמיד" ו"תמים", שמובנו שלם (חילוף של ד-ם, הזהות במספר קטן[כט]). כך ניתן לדרוש את הפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – מתי אזכה ל"שויתי הוי' לנגדי"? כאשר אהיה בבחינת "תמיד", מתוך עבודת ההתמדה (ביטוי מתמיד של אמונת ישראל – השלמה תמיד – הבא מתוך אימונים[ל] צבאיים מתאימים...)[לא]. גם בפרט וגם בכלל צריך להתקיים "תמים יהיה לרצון"[לב] – ללא מום (היפוך ה"תמים" וממילא גם ה"תמיד") – ולשם כך צריך להוציא לפועל את כל מה שקיים בכח.

"לכֻלם בשם יקרא"

וסיפא דקרא לכולם בשם יקרא, ששמו של אדם הוא נשמתו, כי האותיות של שמו הם שרשו וחיותו, ובהם הוא עובד ה' ולומד ומתפלל. ולכן הרשעים אינם יודעים שמם (מסכת חבוט הקבר פ"ב), ר"ל שאינם יודעים למה נתנו לו אלו האותיות של שמו. שהצדיק הוא עובד בהן הש"י ולומד ומתפלל, ולא כן הרשעים.

מ"המוציא במספר צבאם" – הספירה וההתכללות שמביאה את עם ישראל לכמות המספקת – מגיעים ל"לכֻלם בשם יקרא" (שני השלבים שרמוזים ב"במספר שמות"). גילוי השם הוא בעצם גילוי הנשמה (לשון שם, כנודע[לג]) – אותיות שם האדם הן הצינורות דרכן הוא מקבל את החיות, הכוללת גם את המודעות שלו לשליחותו בחיים[לד]. מכח אותיות השם היהודי "עובד ה' ולומד ומתפלל" (סדר דווקני שמופיע כאן פעמיים) – בעבודה-התעסקות באהבת ישראל (כפירוש הבעל שם טוב[לה] ל"תורה שיש עמה מלאכה"[לו]), עשית מעשים טובים כדי לקדש את ה'; בלימוד תורה; ובתפלה (בהקבלת העמודים לשלשת הקוים[לז], הסדר כאן הוא ימין-אמצע-שמאל, י-ו-ה, צירוף הנצח[לח] – השלמות התמידית-הנצחית של עם ישראל, כנ"ל). הצדיק 'חי את השם' שלו, ולכן זוכר אותו גם לאחר הסתלקותו. לעומתו, הרשע – שמתעלם מהמשמעות-השליחות הטמונה בשמו ולא מנצל את האותיות לעבודה של אהבת ישראל (ואדרבא, במקום להיות "טוב לבריות" הרי הוא "רע לבריות", "רשע רע"[לט]) – שוכח את שמו לאחר פטירתו.

העלאת כל הנשמות

כללא דמילתא, אי אפשר שיחסר שום אחד מישראל. ואפילו נשמות שנפלו דהיינו נשמות הרשעים, אי אפשר שיאבדו ח"ו, והוא ית' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל־ב יד, יד)[מ],שיתגלגל כמה פעמים עד שיתוקנו ויתעלו.

מכיון שה' "מוציא במספר צבאם", וזקוקים לכל אחד מישראל, גם הרשעים שאינם זוכרים את שמם – כולל מי שהוא רשע גדול, בהגדרות המאור עינים בתורות אחרות[מא] – צריכים תיקון. לכן ה' חושב מחשבות איך לגלגל כל נשמה עד שתגיע לתיקונה – בין אם בגלגול מגוף אחד לגוף אחר (גלגול נוטריקון גוף לגוף לגוף, עד סיום הגלגולים, בסוד "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר"[מב], מגוף לגוף לגוף דוקא, כמבואר באר"י[מג]), בין אם בגלגולים מחיים, כשנסיבות החיים משתנות ונותנות לאדם הזדמנות לשינוי (כאשר חייו מתרסקים ועליו להתחיל הכל מחדש...), ובין אם גלגול סיבות עליונות ("גלגל חוזר בעולם"[מד]) שמעוררות את האדם לתשובה (הדבר היותר רצוי לכתחילה). בסופו של דבר "עס דרייט זיך און עס דרייט זיך ביז וואנעט אז עס דרייט זיך אויס" (זה מתגלגל ומתגלגל עד שזה מפסיק להתגלגל, כשהדבר נופל במקומו) – הנשמה מתגלגלת בעולם עד שהיא נתקנת ומתגלה כי "ועמך כֻלם צדיקים"[מה]. "מגלגלין זכות על ידי זכאי"[מו] – על ידי ההתקשרות ל"זכאי קשוט" (צדיק אמת) הצדיק מגלגל על הנשמה זכות, שלא תצטרך להתגלגל עוד אלא תבוא לתיקונה בגלגול זה.

הגלגול הוא חזרה של הנשמה לאין והתלבשות בגוף-לבוש חדש, "פושט צורה ולובש צורה"[מז], והוא תלוי בחזרה לאין (המצב ההיולי של הנשמה) – התפשטות מה'צורה' של הבינה (מקור הכלים-הגופים, שרש ה"גרמוהי"[מח]) אל האין-ההיולי של החכמה ("החכמה מאין תמצא"[מט]). על החזרה הזו לאין נאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", כאשר המחשבה רומזת לחכמה (ככינוי החכמה והבינה בזהר "מחשבה ויובלא"[נ]). ובעומק, "וחשב מחשבות" היינו שחושב על המחשבות שהיו לו – אף על פי שהמחשבה הראשונה לא הועילה, הוא חושב איך לתקן ולסובב סבות חדשות עד שהמחשבה הטובה תצליח להתממש.

החדרת תודעת התיקון

אותם גלגולי-תשובה, תיקון והתעלות הם לא רק סיפור לדורות הבאים – הם שייכים לעם ישראל מהיותו לעם, בהיותנו מלומדים בנפילות מהרגע הראשון:

והנה ישראל היו אז נשמות נפולין. כי כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.)[נא], וכשעשו את העגל חזרה הזוהמה למקומה.

זוהמת הנחש – שפסקה במעמד הר סיני וחזרה בחטא העגל[נב] – היא מקור המיתה. "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית"[נג] וכל נשמה שנפלה צריכה 'לקום לתחיה' – "כי נפלתי קמתי"[נד], "שבע יפול צדיק וקם"[נה].

ולכן אמר הכתוב וידבר ה' וגו' לאמר לישראל, שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שכולם מוכרחים להנשא ולהתעלות, אף שנפלו.

תחלת חומש במדבר היא הוראה שיש להעלות את כל הנשמות, וההוראה הזו היא לא רק למשה רבינו אלא הוראה לכל אחד מישראל. בכל אחד מישראל יש ניצוץ משה רבינו, שהוא כח הדעת שבו[נו], והציווי למשה הוא לא שהוא ישא ויעלה את כולם בעצמו אלא שיחדיר את ניצוץ הדעת בכל אחד ואחד ("'לאמר' לישראל"). ניצוץ משה רבינו שבכל אחד הוא ההכרה "שכולם מוכרחים להנשא ולהתעלות, אף שנפלו" – הכרת האדם שמשהו חייב לקרות, שהוא 'מוכרח המציאות', מעודדת ומחזקת אותו לעשות את כל המאמצים כדי שהדבר יקרה (ודווקא בגלגול הזה, כדי לחסוך את הצורך להתגלגל עד שהדבר יקרה, כעולה מסיום מאמר זה). כך, לאחר שאדם נפל לבור עמוק ושוכב בו ללא אפשרות לקום – מה הוא עושה? מתחיל קודם כל לחשוב 'מה אני יכול לעשות?'. המחשבה הזו היא השתקפות ה"וחשב מחשבות" של ה' ב"וחשב מחשבות" של האדם, עד שלפתע מבריקה לו מחשבה מה אפשר לעשות וכו', עד שמתקיים בו "כי נפלתי קמתי".

הלשון "להנשא ולהתעלות" רומזת לכך שתיקון הנפילה, כדי לאפשר את ההתעלות, תלוי גם בנישואין[נז] – מצב של "מתקלא"[נח] (איזון), שהוא ראשית התיקון – החל מנישואי איש ואשה כפשוטו (לשם קיום המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו"[נט]) ועד לנישואין לקב"ה, להיות "חסיד המתחסד עם קונו, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[ס]. את ההכרח בכך צריך משה להחדיר לדעתו של כל יהודי.

סדר העליה

אחרי הציווי הכללי, "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[סא], הפסוק ממשיך ומתאר את סדר העליה של כל נשמה – "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם":

למשפחותם, לשרשם.

משפחה היא השרש של כל אחד, והרמז: השרש שפח הוא נוטריקון שפע-חי, העולה חי פעמים הוי' (במושגי החסידות, המבחינה בין אור לשפע[סב] וגם בין אור לחיות[סג] יש חפיפה בין שפע לחיים, השפע חי)[סד]. יש להחזיר לכל יהודי את ההכרה בשרשו, ואת השאיפה לחזור אליו.

לבית אבותם, כי אנחנו חלק מהאבות, וצריכים להגיע למעשה אבות[סה].

הקדמת "למשפחתם", השרש של כל יהודי, ל"לבית אבֹתם", היא בסוד המבואר בחסידות[סו] על מטבעות הלשון "אלהינו ואלהי אבותינו"[סז] ו"זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארֹממנהו"[סח] – קודם "אלהינו" ואחר כך "ואלהי אבותינו", קודם "זה אלי" ואחר כך "אלהי אבי", קודם על יהודי להיות מודע לשרשו ולשאוף אליו ואחר כך לשאוף להתדמות לאבותיו ולגלות שהוא חלק מהם. בעוד בחווית המשפחה אדם לא תופס עצמו כחלק, אלא חי ש'אנחנו משפחה', מתוך אחדות ושויון (באופן 'אפקי') – "משפחה אחת באהבה"[סט], כפי שהדריך אדמו"ר הזקן בדרכי החסידות – היחס לאבות הוא 'אנכי', האבות נמצאים מעלי, אני 'חלק' שנמשך מהם וצריך לחזור אליהם ולהזדהות עמם.

ההזדהות עם האבא היא מתוך השאיפה של "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"[ע] – הן הזדהות עם מעשיהם (החל ממעשי "אברהם אֹהבי"[עא], האב הכולל את כל האבות – הכנסת אורחים ופרסום אלקות בעולם) והן עם מעלתם, "האבות הן הן המרכבה"[עב]. לכאורה, דווקא האבות התייחדו בהיותם מרכבה, אבל "אבות מכלל דאיכא תולדות"[עג] ו"ברא כרעא דאבוה"[עד] וכדברי המאור עינים בתורה נוספת בפרשתנו[עה] "צריך שתהיה המרכבה בשלמות" – כמבואר בתורה דנן על השלמות של "המוציא במספר צבאם" – ולכן כל יהודי צריך לרשת את תכונת המרכבה (ועד שניתן לומר עליו, בהיותו חלק מהאבות, "העצם כאשר אתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו"[עו]). ואכן, כפי שמבואר בתניא באריכות[עז], בכל קיום מצוה של יהודי הוא נעשה מרכבה לאלקות.

במספר שמות, כנ"ל שהשם הוא השורש.

כפי שכבר הוסבר בארוכה, שמו של אדם הוא שרש נשמתו – הצינור בו נמשכים השפע שלו ושליחותו מהאין העליון, "אַיִן מזל לישראל"[עח]. בחסידות מוסבר[עט] שעוד למעלה ממדרגת "האבות הן הן המרכבה" נמצאת מדרגתו של משה רבינו – משה אותיות השם (אליו הגילוי "במדבר סיני", על דרך "במספר שמות"), כנ"ל בארוכה – המביט על המציאות מתוך נקודת המבט של האין האלקי ממש, וכמו שכתוב "ותמֻנת הוי' יביט"[פ] (ובסופו של דבר מחדיר ראיה זו לכל עם ישראל, "אשר עשה [תקן] משה לעיני כל ישראל"[פא]).

כל זכר לגולגלותם, ר"ל שיהיו צריכין להתגלגל כמה פעמים עד שיתוקנו, ולמה להם להתגלגל, הלא טוב שיתקנו עצמם בפעם הראשון.

כל אחד צריך לשאול את עצמו "ולמה להם להתגלגל, הלא טוב שיתקנו עצמם בפעם הראשון" – לעשות כל שביכולתו כדי להגיע לתקונו בגלגול הזה ולא להזדקק לגלגולים נוספים (כמבואר באריז"ל[פב] ובחסידות[פג]) – אבל לעתים "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[פד], האדם לא מסוגל לקום בעצמו[פה], ואז הוא נדרש לעזרה מן השמים המתבטאת בכך שמגלגלים אותו למצב ממנו תהיה לו תקומה (בגוונים שונים, כנ"ל באריכות), "לגלגלתם" עד שיגיע לתיקון המלא, כך שעם ישראל יהיה ראוי להשראת שכינה בשלמות ובאופן תמידי (כנ"ל).

סדר העליה הפנימי, במונחי הקבלה: "למשפחתם" היינו עליה לתפארת, מקום הרגשת הרחמים הנובעים מכך שכולנו יצאנו מרחם אחד[פו]; "לבית אבֹתם" היינו העליה לשרש כל הנשמות בבינה-אמא[פז] (הגוף העליון, כשם שהמלכות דאצילות נקראת גוף תחתון ביחס לנשמות, "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[פח]), שהיא "היכל קדש הקדשים" הכולל את כל המוחין (חכמה-בינה-דעת, סוד "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב"[פט]); "במספר שמות" היינו העליה לרישא דאין שבכתר, ה"אין מזל לישראל", כנ"ל; "כל זכר לגלגלתם" היינו המחשבות "לבלתי ידח ממנו נדח" שבאות מצד "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א[צ] (ועד שעולים להשראת שכינה על עם ישראל, תכלית הכל).

רמזי "כל זכר לגלגלתם"

תכלית הכל היא סוד "כל זכר לגלגלתם" – העליה המובטחת לכל נשמה – וראוי להתבונן ברמזים שבו:

"כל זכר לגלגלתם" עולה 813, מספר החוזר שלש פעמים במעשה בראשית – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[צא], "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"[צב], "ויאמר אלהים נעשה אדם"[צג] – כמבואר במ"א[צד]. 813 עולה ג"פ (ממוצע כל מלה) 271 (הנקודה האמצעית של ישראל), בגימטריא הריון[צה], רמז לגלגולים שעל ידם מגיע האדם לתיקון, על ידי עיבור ולידה נוספת בעולם בגשמיות, או על ידי חזרה לעיבור שני ולידה שניה בעולם הזה (מעבר מגדלות א' לקטנות ב', נושא בו עוסק בעל המאור עינים רבות[צו]).

אפשר לעשות משלש המלים סדרה עולה – 50 (כל) 227 (זכר, בגימטריא ברכה), 536 (לגלגלתם, כמנין מצות, ששרשן ב"תריג אורחין דגלגלתא"[צז]). האבר החיובי שמתחיל סדרה זו, לפני שלשת האברים שבפסוק, הוא 5; האבר הבא בסדרה הוא 977 (אמונה-תענוג-רצון, כתר שם טוב, עצמות-אין-יש וכו'); האבר הבא הוא 1550; והאבר השביעי-החביב הוא 1128, העולה "במספר שמות"! שבעת האברים הללו (שבעת האברים הראשונים בסדרה) עולים 5600, כך שממוצע כל אבר הוא 800 – שרש, הכל בסוד חזרת הנשמה לשרש (על ידי תיקונה ב'טיפול שרש'...).