מחשבת צדיקים

שבת אחרי-קדושים תשפ"ו – כפ"ח

מאור עינים לפרשת אמר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מאור עינים השבועי נלמדו שתי תורות קצרות המשלימות זו את זו. הראשונה, והעיקרית, מלמדת על עבודת הצדיק – להעלות נפשות שנפלו ולהתעלות בעצמו באין-ערוך – כאשר בשיעור מוסבר כיצד עבודה זו שייכת לכל אחד ואחת, "ועמך כֻלם צדיקים". בעלית הצדיק ממדרגה למדרגה יש רגע של 'אין', בו הוא מחזיק את עצמו רק באמצעות הרשימו של המדרגה הקודמת, ובתורה השניה מוסבר – בהקשר של ספירת העומר, המצוה בה אנו עסוקים בימים אלו – סוד הרשימו כיוצר כלי לאור חדש ממדרגה גבוהה באין ערוך.

א. להעלות ולעלות

לעשות טובה למי שעולה במחשבה

אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא בעמיו וגו'[ב]. הענין נודע[ג] שיש נפשות שנפלו ממדריגתם וצריכים להעלותם ולקשרם למעלה, וזה נעשה על ידי הצדיק המקשר הכל ומעלם.

כאשר מדובר בספרים הקדושים על עבודה של הצדיק – כדוגמת העלאת נפשות שנפלו, אודותה מדובר כאן – אפשר לתהות מה השייכות של הדברים אלינו, היהודים הפשוטים. אכן, אליבא דאמת אין לחשוב שמדובר במשהו נבדל מאתנו. "ועמך כֻלם צדיקים"[ד] – כל אחד הוא צדיק, ורק דרוש רצון כדי לגלות זאת, ולכן יש לו שייכות גם עבודות של צדיק אמיתי, על כל פנים "אפס קצהו ושמץ מנהו"[ה].

והוא, כי הצדיק קשור בבורא יתברך במחשבתו הקדושה, ואותו הנפש והניצוץ החושק ורוצה לעלות מנפילתו בא אליו במחשבתו, הוא סימן שלהעלותו הוא מבקש ולהקימו מנפילתו,

"המחשבה משוטטת תמיד"[ו], בכל מיני עניינים, ובמחשבה מופיעות לעתים קרובות כל מיני דמויות – של אנשים שחיים בעולם הזה וגם של אנשים שנמצאים כבר בעולם האמת (או פרצופי אנשים שכלל לא מכירים). כאשר עולה במחשבת האדם דמות של מישהו, מהעולם הזה או מעולם אחר, אות הוא כי מבקשים ממנו לעשות לו טובה. איך? קודם כל במחשבה טובה – לחשוב טוב על אותו אדם (הרי כתוב "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"[ז] ו"מרובה מדה טובה"[ח], שיש לחשוב רק טוב על כל אחד שעולה במחשבה). והעיקר, בתפלה – להתפלל שה' ייטיב לו במה שהוא צריך, בגשמיות וברוחניות. יסוד היסודות של הבעל שם טוב הוא לדעת שהכל בהשגחה פרטית, וגם מחשבה שעולה לאדם היא בהשגחה פרטית – ה' רוצה שאתפלל כעת על אותה נפש. זהו פירוש עמוק ב"הלואי יתפלל אדם כל היום כולו"[ט] – אין הכוונה לחזור שוב ושוב על תפלת שמו"ע, אלא להיות מודע למה שעולה במחשבה המשוטטת תמיד ומתוך כך להיות במצב מתמיד של תפלה[י]. התפלה היא "עבודה שבלב"[יא], דהיינו שעיקרה במחשבה. שוב, אם אני נזכר במישהו סימן שהוא במצב של נפילה (שעל כן הוא 'נפל' במחשבתי) והוא מבקש הקמה – צריך להאמין ולדעת שאחרת הוא לא היה נכנס במחשבתי – ועלי למלא את תפקיד הצדיק שמעלה אותו למעלה בתפלה (וכידוע הקשר בין תפלה לנפילה[יב], ובפרט בכוונת נפילת אפים, שעניינה ירידה למטה להעלות נשמות וניצוצות נפולים[יג], ודוק).

ואז הצדיק צריך לראות שלא ימשיכהו ח"ו למטה,

מכיון שמדובר במי שנמצא במצב של נפילה יש בו כעת רע – הוא מעורב טוב ורע, כמו קליפת נגה[יד], והצד האפל שלו עלול להיות מסוכן. קודם כל, יתכן שבמקום לחשוב עליו טוב יתעורר עליו כעס, וזו נפילה של החושב, ויתכן גם שהרע שבו יעורר את הרע שבאדם החושב עליו. כשמישהו נכנס למחשבת האדם-הצדיק – "ועמך כלם צדיקים", כנ"ל – או שהצדיק יעלה אותו או שאותו אחד יפיל את הצדיק.

אלא יאחז צדיק דרכו לאחוז בבורא ית' וביראתו, ואז מתקרב ומקרב הנפש ההיא גם כן.

רבי מאיר מפרימישלאן אמר: מי שקשור למעלה – לא נופל למטה[טו]. כדי להמנע מנפילה צריך לאחוז למעלה, בבורא יתברך וביראתו, ואז הצדיק נמצא בתנועה מתמדת של התקרבות ויכול לקרב גם את מי שעולה במחשבתו ומבקש העלאה.

ונודע שכל הקרוב קרוב קודם[טז], מפני שהוא קרוב לשרשו של הצדיק מתעלה ומתקרב תחלה לתקנו למי שצריך תיקון.

מי שבא לאדם ומבקש ממנו טובה, שיעלה את נשמתו, הוא מי ששייך לשרשו וקרוב אליו כאשר "הקרוב קרוב קודם".

נפילה בדרך להתעלות

ויש עוד בחינה אחת, שאם הצדיק עצמו רוצה לעלות למדריגה יותר גדולה ממדריגתו, אז תחלה נוטלים ממנו החיות והקדושה שהיה לו מקודם,

כשם שהצדיק מעלה אחרים, כך הוא עצמו רוצה וצריך לעלות תמיד "מחיל אל חיל"[יז], ממדרגה למדרגה, וכשהוא רוצה לעלות למדרגה גבוהה באין-ערוך ממקומו הראשון הוא צריך ליפול ממדרגתו הראשונה, להגיע לנקודת 'אין' בין 'יש' ל'יש'[יח]. כך ידוע מצדיקים שכדי לבוא לארץ ישראל צריך לוותר, במסירות נפש, על כל המדרגות הקודמות שהיו לו בחוץ לארץ[יט]. אדם רוצה להתעלות ודווקא לשם כך מפילים אותו ("כי נפלתי" – דווקא – "קמתי"[כ], "שבע יפול צדיק וקם"[כא]). לפעמים הוא גם עושה זאת באופן יזום, כמו רבי זירא, שכאשר רצה לעלות לארץ ישראל צם מאה תעניות כדי לשכוח את תלמוד בבלי ולזכות לתלמוד ארץ ישראל[כב] – לעלות ממוחין דאמא למוחין דאבא[כג]. אכן, כמו שכתוב בתניא – בחנוך קטן, הקדמת שער היחוד והאמונה – גם כשהצדיק נופל ממדרגתו הוא לא כמו כל אדם, אלא נשאר בו רשימו ממדרגתו הקודמת. בעצם, הרשימו – שהוא ירחיב לדבר עליו גם בתורה הבאה בספר, כדלקמן – הוא הכח לקום מהנפילה ולחזור למדרגתו (ולמעלה ממנה). אם האדם נאחז ברשימו, בזכרון של המדרגה הקודמת שנותן כח לקום, הוא עומד בנסיון – הנפילה היא נסיון (ורמז: נפילה ע"ה עולה נסיון) – וקם מהנפילה, ואז הוא זוכה למדרגה גבוהה באין ערוך.

וכשהוא אחר כך מתעצם בתשוקתו ומתקרב לה', מוסיפין לו מעלה יותר על מעלתו, כי עמד בנסיון.

מלה חשובה כאן היא "מתעצם" – הנסיון בא לבחון את כנות הרצון של האדם, כמה הוא באמת רוצה להתעלות, וכשהוא מגלה שזהו רצון עצמי שלו ומשתוקק להתעלות ולהתקרב לה' הוא עומד בנסיון וזוכה לעלות למדרגה גבוהה באין ערוך.

"להזהיר גדולים על הקטנים"

וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת, פירש רש"י להזהיר גדולים על הקטנים, הם מדריגות הנפשות שנפלו צריכים הגדולים להעלותם.

את הכפל של "אמר... ואמרת" מסביר רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים" – הגדולים-הצדיקים צריכים להעלות את הקטנים-הנפולים. אדם צריך לדעת את הגדולה שלו, ולהבין שכאשר מישהו עולה במחשבה זו בקשה של קטן – שנמצא כעת במצב של קטנות – לעזור לו ולהעלותו. כל נושא הקטנות והגדלות שייך לימי הספירה, בהם לפי האריז"ל[כד] יוצאים מקטנות לגדלות וחוזר חלילה (עד שמגיעים לשלמות הגדלות ביום מתן תורה). צריך לדעת שלפעמים אני גדול, שעולים במחשבתי 'קטנים' שצריך להכיר, ולפעמים אני קטן, שאז אני עולה במחשבתם של גדולים ממני כדי שיעשו לי טובה ויעלו אותי.

לנפש לא יטמא בעמיו, ר"ל שלא יומשך הצדיק ח"ו אחרי הנפש ההיא שהוא בעמיו, היינו מדריגה הפחותה.

הנפשות שצריכות העלאה הן הנפשות שנמצאות במצב של "לעמיו", מצב של גחלים עוממות[כה], שהחלק האפל גובר בהן ומעמעם את האור והאש שלהן. לכן מי שעוסק בהעלאה שלהן צריך להזהר שהוא לא ימשך ויפול אחרי החלק האפל והעמום.

כי אם לשארו זו אשתו (יבמות כב:), אשה יראת ה' (משלי ל, לא), ר"ל שידבק ביראת ה'.

ואחר כך פירש הפסוק אליו[כו], ר"ל כל זה מפני שהנפשות ההם קרובים אל הצדיק בשרשו, לכן באים אליו לעזרתו, שהם לאביו ולאמו וגו', ועל דרך זה כל הקרוב קרוב קודם.

בפרשה מופיע פעמיים שרש קרב ("הקרוב קרוב קודם"), בהתחלה, "לשארו הקרֹב אליו"[כז], שחז"ל דורשים על אשתו, כפי שהוא מביא כאן, ובסוף, "ולאחֹתו הבתולה הקרובה אליו"[כח] – בתחלה בכתיב חסר, "הקרֹב" (אותיות רבקה ו-קרבה), ובסוף בכתיב מלא, "הקרובה", המשלימים ל-625, 25 ברבוע, אדם במילוי (אלף דלת מם) וכו'[כט]. הוא כותב "שהם לאביו ולאמו", אך בפסוק הסדר הוא "לאמו ולאביו", האמא קודמת לאבא, ומסבירים[ל] שהקרבה לאמא היא ודאית יותר מהקרבה לאב – "הקרוב קרוב קודם" גם בתחושה מוחשית וברורה של קרבה.

קרקע בתולה

אחרי דרשת תחלת הפרשיה על העבודה הראשונה שהוא הזכיר, העלאה של נפשות נפולות, הוא דורש את סיום הפרשיה על העבודה השניה, העליה של הצדיק עצמו (ושוב, "ועמך כֻלם צדיקים"):

ולאחותו הבתולה וגו'. כי כתיב (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, ר"ל אם רוצה ליכנס למדריגת חכמה יתר על מעלתו. ונקרא הבחינה ההיא בתולה, בחי' איש לא ידעה[לא], שעדיין לא השיג אותה מעולם, וזהו אשר לא היתה לאיש.

על החכמה נאמר "החכמה מאין תמצא"[לב] – היא באה מבחינת 'אין', אבל יש לה גם ממד של 'יש' (מציאות ממשית של "תמצא")[לג]. לכן, בכל מדרגה שאדם נמצא, יש שאיפה לזכות "למדריגת חכמה יתר על מעלתו" – לעלות מה'יש' של החכמה שהשיג אל ה'אין' שלה, עליה שבאין ערוך. כל חכמה הופכת בסופו של דבר ל'יש', וצריכים לעלות ל'אין' שלמעלה ממנה – לשאוף שלא אשאר בהבנה שכלית ('השכלה'), אלא בדבקות פנימית באלקות ('עבודה'). המדרגה שאליה האדם לא הגיע היא בבחינת "בתולה", כשהדגש כאן הוא ש"איש לא ידעה", "אשר לא היתה לאיש" – לא רק מדרגה שאותו אדם עדיין לא השיג אותה, אלא מדרגה שאף אדם לא השיג אותה (היינו מדרגה נשאה ונעלמה, שהיא בלתי-מושגת בעצם).

בלשון חז"ל, השימוש במובן של "בתולה" בשביל משהו לא ידוע, כלומר לא 'מעובד', הוא בביטוי "קרקע בתולה"[לד] (הרי אשה היא "קרקע עולם"[לה] והיודעה – בא אליה – הוא כחורש קרקע בתולה). וכמה רמזים: "קרקע בתולה" עולה המלה הראשונה בתורה, "בראשית"[לו] – ההתחלה הבתולית של הכל. ראשי וסופי התיבות קרקע בתולה – קב בגימטריא אמונה ו-עה בגימטריא בטחון – יוצרים את המלה בקעה, שהיא מקום פתוח-בתול שדורש עיצוב, "בקעה מצא וגדר בה גדר"[לז] (בקעה גם מלשון בקיעה, כמו "אז יבקע כשחר אורך"[לח], סוד אור הקו[לט] הבוקע לקרקע הבתולה של חלל הצמצום, וכן בסוד "בקע לגלגלת"[מ], וד"ל). קב-עה (אמונה-בטחון) עולה גם גן עדן, רמז לכך שגן עדן הוא קרקע בתולה – מדרגה לא ידועה וקבועה מראש, אלא משהו שכל אחד מעצב לעצמו לפי עבודתו (וממילא "כל צדיק נכווה מחופתו של חברו"[מא], שהרי לכל אחד גן עדן ייחודי שאין לאף אחד אחר).

לה יטמא, ר"ל בשבילה צריך שיוסר ממנו כל בחינתו של קדושה, ונמצא הוא נופל בעת ההיא מהקדושה ח"ו אל מקום טמא. אלא הצדיק מתחזק, ואז מוסיפין לו כאמור, ויצא מאפילה לאור גדול.

כפי שנתבאר קודם, כדי לעלות למדרגה חדשה – קרקע בתולה – נדרש קודם נסיון של נפילה, זמן בו האדם מאבד את כל מדרגותיו ועליו להאחז ברשימו. הנפילה כאן מתוארת בלשון טומאה, שיש בה גם מובן של אטימות וטמטום – בנפילה האדם חווה טמטום המח וטמטום הלב, אבל כשהוא מתחזק ועומד בנסיון הוא חוזר למעמדו הראשון ואף עולה למדרגה גבוהה באין ערוך.

ב. כלי חמדה

הרשימו יוצר כלי

התורה הבאה משלימה את החלק השני של התורה הקודמת – העמידה בנסיון כדי לעלות בדרגה – בהסבר פנימי של סוד הרשימו ותפקידו (כפי שהוזכר בקיצור):

וספרתם לכם וגו'[מב]. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם וכו' (אבות פ"ג מי"ד)[מג].

כלל הדבר, שתענוג תמידי אינו תענוג, לכך והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד)[מד]. אך אינו נפסק רק שמשאיר רשימו[מה].

בחסידות מוסבר[מו] שהתענוג מכוון כנגד פנימיות הכתר – פרצוף עתיק יומין. אכן, בתוך פרצוף עתיק יומין גופא יש הבחנה בין שבע המדות התחתונות (ז"ת דעתיק), המלובשות-נתפסות בפרצוף אריך אנפין (כח הרצון), שהן תענוג מורכב, לשלש המדות העליונות (ג"ר דעתיק), המכונות גם "רישא דלא ידע ולא אתידע"[מז], שהן תענוג פשוט בלתי מורכב, תענוג עתידי, שבעולם שלנו מתבטא כאמונה פשוטה ללא טעם[מח]. האמונה היא תענוג בלתי נודע – אף אחד לא באמת יודע ומבין מהי אמונה – אבל היא הכח המניע הפנימי ביותר בנפש ("כח המניע הבלתי מתנועע"[מט]). הכלל "תענוג תמידי אינו תענוג"[נ] נכון דווקא לגבי התענוג המורכב, שבו יש שינויים, אבל האמונה שלמעלה ממנו היא תענוג עצמי שבחינת "לא שניתי"[נא], ללא כל שינויים (תענוג תמידי שרק מתעצם מרגע לרגע, ושבעצם נמצא מעל לזמן לגמרי).

בכל אופן, בתענוג עליו מדובר כאן – מושג התענוג הידוע לנו – יש השתנות ונדרש לחדש אותו כל פעם, ולכן יש בו תנועה של "רצוא ושוב", "רצוא" של הסתלקות ואחריו "שוב" של התחדשות האור. אכן, גם כאשר האור מסתלק ב"רצוא", הרי "כל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדרגתו הראשונה"[נב] והוא מותיר "רשימו". הרשימו, כפי שכבר הוזכר, הוא גם זכרון שמאפשר לשוב ולהתחזק (על דרך "הבלא דגרמי" שנותר על העצמות וממנו תחית המתים[נג]), אבל כאן הוא מסביר בעומק מה תפקידו של הרשימו:

ועל ידי שמסתלק עושה כלי שיוכל לקבל תענוג, ובלא הסתלקות לא היה כלי ולא היו יכולים לקבל תענוג.

בקבלה מבואר[נד] שמהתעבות האורות נתהוו הכלים. התעבות האורות מתחוללת על ידי הסתלקות האור – הממד הפנימי-הרוחני יותר של האור מסתלק, והרשימו שנשאר הוא בעצם הממד החיצוני-ה'עבה' של האור, וכשהוא נשאר לבד האור מתעבה ומתהווה כלי, שמאפשר להכיל-להשיג אור נעלה יותר (וכך גם המושג המקורי של הרשימו, רשימו שנותר אחרי הסתלקות האור מחלל הצמצום, הוא שרש הכלים[נה]).

וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, כלי לקבל חמדה.

ההבנה הפשוטה היא ש"כלי חמדה" הוא התורה, אבל לפי ההסבר כאן החמדה היא התורה (שאכן נקראת "חמדה גנוזה"[נו]) והתענוג שבה – התענוג הגדול ביותר בעולם, כמפורש בסיום תורה זו – ואילו "כלי חמדה" הוא הכלי לקבל את התענוג הזה (ורמז: כלי חמדה במספר קדמי עולה אמת – 21 ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה"[נז], כאשר רק חלק הקדמי כאן עולה חי ברבוע – כלי של אמונה, שהיא לשון מנא-כלי[נח], ל"תורת אמת"[נט], בסוד "איהו אמת, איהי אמונה"[ס]).

זהו חיבה יתירה, שיהיו יכולים לקבל תענוג.

את סיום המשנה, "חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה", ניתן להסביר שכל עוד תפקיד הרשימו ככלי לתענוג עליון עוד יותר איננו נמצא במודע – התענוג איננו שלם. רק כש"נודעת להם" התכלית של ההסתלקות והרשימו הוא נעשה כלי שלם לקבל תענוג גבוה עוד יותר.

געגועי הכלה לחתן

ומבשרי אחזה אלוה, כדאיתא במדרש[סא] לכך אמרה תורה נדה תטמא שבעה ימים כדי שתתחבב על בעלה. ולכן צוה הש"י שבעה שבועות תספר לך[סב], כנגד שבעה נקיים, כדי שיוכלו לקבל תענוג הגדול, דהיינו קבלת התורה.

הזהר[סג] מדמה את ספירת העמר לספירת שבעה נקיים בהם מטהרת הכלה מתוך ציפיה ליחוד עם החתן. המדרש מסביר שהטעם הפשוט של ימי הטומאה והריחוק של מחזור טהרת המשפחה הוא כדי לחדש כל פעם את החבה והתענוג שיש בין בני הזוג. כלומר, זו דוגמה פשוטה ומוחשית לכך שדווקא הרשימו – הזכרון-מעורר-הגעגוע שיש בזמן הריחוק וההסתלקות – יוצר כלי לתענוג חדש (וגבוה יותר, שהרי מחזור טהרת המשפחה איננו רק מעגל, אלא ספירלה של עליה תמידית[סד]). כשם שבין בני זוג הריחוק מעורר את החבה ועושה כלי לתענוג מחודש, כך גם ימי ספירת העמר ביחס ל"'יום חתונתו' זה מתן תורה"[סה] בכל שנה ושנה:

כי בכל חג שבועות אנו מקבלין התורה[סו], כמאמר רז"ל (ברכות סג:) כאילו היום ניתנה. ואין לך תענוג כקבלת התורה, שהיא יחוד פנים בפנים[סז] כמ"ש (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם וגו'.

מוסבר בחסידות[סח] שהיחסים בין התענוג והרצון עצמם הם יחסים של פנים ואחור – שרש התענוג בפנימיות הכתר, הפנים של הכתר, ושרש הרצון בחיצוניות הכתר, האחור של הכתר (כלומר, ביחסים הרגילים של תענוג ורצון, התענוג הוא תכלית המכוון, מה שאדם מכוון אליו את פניו, בעוד הרצון מתייחס גם למה שדרכו יושג התענוג, מה שאדם עושה בדרך אחור). ממילא, "אין לך תענוג כקבלת התורה, שהיא יחוד פנים בפנים". ורמז מכוון למתן תורה: "פנים בפנים" ועוד תענוג עולה "נעשה ונשמע"[סט], שבני ישראל אמרו דווקא מתוך פניה לה' פנים בפנים (וכן עולה רשפי אש, מתוכה דבר ה' בפנים בפנים אל כל קהלכם; כלות הנפש, שחוו בני ישראל במתן תורה[ע]; ע פנים לתורה[עא]), וד"ל.