הליכה באמונה

מוצש"ק ח' אייר תשפ"ו – הקלטה

מאור עינים פרשת בחקתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במאור עינים לפרשת בחקתי ביאור נפלא במעלת החקים הבלתי מובנים על המצוות בהן מורגש "טוּב טעם ודעת", תוך הבנה עמוקה במהותה ועניינה של התורה בכלל כ"צלם אלהים" שהאדם נברא בתבניתו ומתקשר אליו. הביאור ממחיש כיצד דברי המאור עינים, המחיים והמלהיבים, עולים כפתור ופרח עם ההסבר הפנימי ב'אותיות' של קבלה וחסידות חב"ד.

חקים ומצוות

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם. הנה חוקים הם מצות שאין להם טעם ומצות הם שיש להם טעם,

יסוד התורה הזו הוא ההבדל בין החקים למצוות – לחקים אין טעם ולמצוות יש טעם[ב]. בפשט, הכוונה היא לטעם שכלי, אבל הפנימיות היא טוּב-טעם במובן של תענוג (געשמאק) שיש בכל מצוה – "טעמו וראו כי טוב הוי'"[ג]. כלומר, במצוות (עם טעם) יש תענוג ואילו בחקים (בלי טעם) אין תענוג, ואף על פי כן יש בהם מעלה.

וההסבר הפנימי: כידוע בחסידות[ד], מצוה היא מלשון צוותא וחבור – את המצוה מקיימים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", יש בה יחוד וזיווג בין הקב"ה וכנסת ישראל. יחוד אמתי הוא יחוד פנים בפנים, ש"אין לך תענוג" גדול ממנו[ה], משום שהתענוג בהגדרתו שייך לפנים. שרשו של התענוג בנפש הוא בפנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין, בעוד צד האחור של הכתר – חיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין – הוא שרשו של כח הרצון בנפש[ו] (ובו "אין טעם לרצון"[ז]). את החקים מקיימים בלי להרגיש בהם תענוג של מפגש פנים בפנים עם ה', אלא בקבלת עול בלבד – העול מוטל על האדם בהכרח, מצד האחור שלו.

אף על פי כן, מבואר בתורה הזו שיש לחק מעלה על גבי המצוה – הכיצד? מעל לכחות התענוג והרצון – שני פרצופי הכתר, המשתקף בעל-מודע של האדם – קיים כח האמונה, ובחסידות מוסבר[ח] שלרצון יש שרש באמונה שלמעלה גם מהתענוג (ובסגנון נוסף: פנימיות היא גם התלבשות, התענוג הוא בסוד ז הספירות התחתונות של פרצוף עתיק יומין שמתלבשות בגלגלתא דפרצוף אריך אנפין, אך האמונה היא בסוד ג הספירות העליונות של פרצוף עתיק יומין, שנשארות מופשטות-גלויות, בבחינת "ריש גלי"[ט], בלי תפיסה פנימית, וכך הן שרש דווקא לאחור). ובמלים פשוטות, כפי שיוסבר בסיום התורה הזו, את החקים מקיימים מתוך אמונה שהם הרצון האמתי של ה' (גם ללא כל תחושה של תעונג מורגש). כלומר, בעוד שבמצוה מורגש התענוג העליון, החק כולל גם את האמונה וגם את הרצון (וכך נשלמים שלשת הראשים שבכתר, אמונה-תענוג-רצון). ורמז: שתי המערכות, מצוה-תענוג ועוד חק-אמונה-רצון, עולות פעמיים (הממוצע) תריג – בסופו של דבר, את כל תריג המצוות צריכים לקיים גם כחק אלקי שלמעלה מטעם ודעת, וגם לשאוף להרגיש בהן את התענוג הפנימי על ידי חיפוש "טוב טעם ודעת" כפי היכולת[י].

במצוות האדם טועם את הטוּב האלקי באופן מורגש, בדבקות מוחשית בה', "אֹמר לדבק טוב הוא"[יא] (כרמוז בכך ש-טעם עולה ז"פ טוב). אבל ברור שגם החקים הם הטוב האמתי עבור האדם – ה' הוא עצם הטוב, שטבעו להיטיב[יב], וודאי שמה שהוא רוצה ממני הוא גם הדבר הכי טוב עבורי. אמנם איני רואה את הטוב הזה, אבל אני מאמין בו עד כדי כך שהוא הופך למוחשי אצלי. ואכן, כל ציוויי התורה, מצוות וחקים, נכללים בהגדרת "סור מרע ועשה טוב"[יג] – ועד שהבעל שם טוב אומר[יד] שהדרך היא "עשה טוב", וממילא יתקיים גם "סור מרע" ("סור מרע" על ידי "ועשה טוב"). כך, המלה אמונה – השרש העליון של החקים – עולה ו"פ (כל צירופי השרש) טוב, והמלה טוב בהכאת אותיות (ט פעמים ו פעמים ב) עולה חק (העולה "גם זו לטובה"). אכן, לעומת הטוב שבמצוות, שהוא 'טוב הנראה והנגלה', הטוב שבחוקים הוא טוב נסתר, עליו נאמר "טוביה גניז בגויה"[טו] – אותו "אור כי טוב"[טז] שנגנז בששת ימי בראשית[יז] משום שהיה גבוה מהעולם ("טוב מאד"[יח] שלמעלה מסתם "טוב"). תכליתה של העבודה, בסופו של דבר, היא לחבר את את הטוב הנעלה-הנסתר של החקים עם הטוב הנראה והנגלה של המצוות.

על יסודות ההקדמה הזו תתבאר בעזרת ה' כל התורה הזו, הסובבת על הקוטב של מעלת החקים, שבאים ליישב גם דיוקים בהבדלים שיש בלשון פתיחת הפרשה בין החקים והמצוות – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"[יט]:

ולמה אמר כאן תלכו וכאן תשמרו. גם מהו ועשיתם, כיון שישמרו בודאי יעשו.

ה"אם" רוצה להניק

ועוד קושיית המפרשים למה אינו כתוב רק שכר הגשמיות.

הברכה הראשונה כשכר על "בחקתי תלכו וגו'" היא "ונתתי גשמיכם בעתם" – גשם לשון גשמיות, המבטיח את ברכות השובע הגשמי שמצמיח הגשם. "הכל הולך אחר הפתיחה"[כ], וברכת הגשם כוללת גם שלש הברכות הכלליות (עליהן נאמר "ונתתי" בפרשה זו) – גשם-שלום-משכן (שלש הברכות הן כנגד עולמות-נשמות-אלקות[כא], אבל הכל נכלל בברכה הגשמית)[כב]. מדוע "אינו כתוב רק שכר הגשמיות"?

חז"ל מציינים כי המלה הפותחת את הפרשה – "אם [בחקתי]" – היא "לשון תחנונים"[כג]. ה' מתחנן אלינו, כביכול, על קיום החקים והמצוות[כד], כדי שיוכל להשפיע לנו את השכר הטוב. המלה "אִם" רומזת גם ל"אֵם"[כה], והאם משתוקקת להניק-להעניק לבן עוד יותר מתשוקתו לקבל ממנה – "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[כו]. מצדנו אפשר לתמוה מדוע מצוין השכר הגשמי, משום שאנו מחשיבים גם ובעיקר שכר רוחני, אבל מצדו של ה' עיקר רצונו הוא להעניק לנו גשמיות (בעוד בהענקה רוחנית אין חידוש). הרי ה' יתברך ברא את העולם כי נתאוה לדירה בתחתונים[כז], ודירה זו תתקיים דווקא כאשר ניכר לעין כל שנשפעת ממנו כל הטובה הגשמית לבניו-אהוביו ההולכים בדרך ה'. כשם שעיקר בחירת ה' הוא בגוף היהודי[כח], כך הענקת שכר גשמי על קיום המצוות היא תכלית ועצם הרוחניות.

צלם התורה

אחרי הקדמת השאלות הוא מתחיל את הרקע לתשובה:

אבל אמת הוא, שבתורה יש קומה רוחניות מן רמ"ח איברים רוחניים היינו רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידים רוחניים שהם שס"ה לא תעשה. ובאדם יש גם כן רמ"ח איברים ושס"ה גידים. והנה האדם נברא בצלם אלהים (בראשית א, כז). ולהבין הענין, וכי שייך לומר בו ית' שום תמונה ח"ו. אך הפירוש הוא[כט] בצלם של התורה, שהתורה נקראת אלהים שהוא צמצום[ל], שהש"י צמצם את עצמו לתוך התורה כדי שיוכל האדם שהוא בעל גבול ותכלית לדבק את עצמו בהשי"ת שהוא בלי גבול ותכלית, ולא היה באפשרי לדבק בו ית', לכן צמצם הש"י עצמו לתוך התורה. ואדם נברא בצלם אלהים של התורה, שהוא הקומה רוחניות רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה.

"תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא"[לא] (ואף יותר מכך, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"[לב]), ואף על פי כן יש הבחנה בין ה' יתברך ותורתו, כאשר התורה היא צמצום-ריכוז המגלה את עצמותו יתברך בעולם (כדרשת חז"ל על "אנכי" בפתיחת עשרת הדברות – "אנא נפשאי כתבית יהבית"[לג]). לכן, על אף שהתורה היא "תורת הוי'"[לד] והמצוות הן "מצות הוי'"[לה], היחס בין עצמות ה' לתורתו הוא היחס של שם הוי' ("הוי' אחד"[לו]) ושם אלקים (מדת הדין והצמצום). לכן התורה פותחת ב"בראשית ברא אלהים" (השם החוזר בכל מעשה בראשית) וגם פסוק הכותרת של מתן תורה (מפי הגבורה[לז], כח הצמצום) הוא "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[לח] (כאשר רק אחר כך מתגלה ש"אנכי הוי' אלהיך" ו"הוי' אלהינו הוי' אחד" – "הוי' הוא האלהים"[לט], ה' ותורתו הם אחד). לה' עצמו אין תמונה ודמות, אבל הצמצום של התורה הוא כבר "צלם" מוגדר, כאשר הבלי-גבול האלקי מתרכז לתוך תמונת אותיות מוגבלות, המאפשרות לאדם המוגבל להתחבר לה'.

לפי זה, בריאת האדם "בצלם אלהים" היא בריאתו בצלם התורה[מ], כאשר קומתו כוללת רמח אברים גשמיים ו-שסה גידים גשמיים כנגד רמח מצוות עשה ("עשה טוב") ו-שסה מצוות לא תעשה ("סור מרע"), האברים והגידים הרוחניים (כפי שהוזכר, המניע העיקרי לקיום רצון ה' הוא "ועשה טוב" – הפועל גם "סור מרע" – כרמוז בכך ש"בצלם אלהים" בגימטריא רמח, וכן עולה אברהם, איש החסד והאהבה, המניע הפנימי של בריאת העולם, "בהבראם"[מא]-"באברהם"[מב], כנודע).

"אך בצלם יתהלך איש"

והנה האדם השלם הוא כשהוא אחד עם הצלם, דהיינו הקומה גשמיות שלו הוא אחד עם הקומה רוחניות של התורה אדם העליון, וכשמנענע אבר גשמי מנענע ומעורר אבר העליון.

אדם השלם הוא אחד עם הצלם (ש-צ מתחלפות באותיות השינים), המקיים בעצמו "כל עצמותי תאמרנה הוי'"[מג] – כל תנועת אבר שלו למטה מניעה את האבר המקביל מלמעלה (בסוד "בראשית ברא [אותיות אבר] אלהים את השמים [האברים הרוחניים למעלה] ואת הארץ [האברים הגשמיים למטה]") ופועלת גילוי אלקות בעולם[מד]. מתוך הגעגועים של האדם שירד לעולם לשרשו העליון – "אדם העליון"[מה], "צלם אלהים" של התורה – הוא מתקשר אליו ופועל בו נענועים והדבר מעורר שעשועים בכל העולמות[מו] (כמסופר על רבי אלימלך מליז'נסק, שכל מלאכי מעלה התקבצו לצפות בכל תנועה שלו[מז]).

וזה נקרא אדם שלם. כמאמר (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, ר"ל מי שמהלך עם הצלם, שהוא אחד עם הצלם, אז נקרא איש. אבל כשלא עשה איזה מצוה או עבר איזה עבירה, הוא חסר אבר אחד או גיד אחד, ואינו שלם.

אדם השלם היא איש – שם של גדולה[מח] – מקיים "אך בצלם יתהלך איש"[מט], הוא מחובר באופן מלא ל"צלם אלהים" של האדם העליון מתוך שמירה על כל רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה. אדמו"ר הזקן מסביר[נ] שהתהלכות (לעומת הליכה סתם) היא תנועה של "רצוא ושוב"[נא], התקרבות והתרחקות, כאשר בשתי התנועות צריכים לקיים "אתהלך לפני הוי'"[נב]. רמח מצוות עשה הן ההתהלכות לפני ה' בזמני העליה ו-שסה מצוות עשה הן סוד הרשימו ששומר את האדם לפני ה' גם בזמני הירידה (שמתוכה מגיעים לעליה גדולה עוד יותר).

המפתח להתהלכות הזו בצלם הוא המלה הראשונה בביטוי – "אך", לשון מיעוט. כדי להגיע לדבקות וחבור של האדם התחתון עם האדם העליון נדרש מיעוט עצמי, "כי אתם המעט מכל העמים"[נג], "שממעטים את עצמכם"[נד] – הישות היא גורם הפירוד והניתוק בין האדם התחתון והאדם העליון ורק אחרי שממעטים אותה בכללות ניתן להגיע לדבקות בכל הפרטים.

רגלים יהודיות בריאות

והנה מפני מה נצטוונו לעשות החוקים שאין להם טעם. הוא, כי במצות שיש להם טעם אין צריך שום אמונה בעשייתן, שמבין שצריך לעשות כך. אבל בעשיית החוקים לא יעשה אותם רק כשמאמין שיש בורא ב"ה שאמר לעשות כך, וצריך לעשות רצונו.

כאן נאמר בפירוש ובפשטות מה שכבר הקדמנו באריכות בתחלת הדברים: במצוות עם טעם יש הבנה וממילא תענוג ("גילוי עתיקא [התענוג] באמא [בינה]"[נה]) אך מעלת החקים היא דווקא האמונה – אמונה בקיום ה' ("ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט"[נו]) ושהמצוות הן רצונו שאנו מחוייבים לעשות (לטוב לנו כל הימים).

והנה האמונה נקרא רגלין, שהם הרגלין המעמיד את התורה [ההמשכות והחקים מהרגלים.]. שקודם כל צריך להאמין שיש בורא ב"ה, הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג, ט). כמאמר (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה[נז], שהעמיד כל התורה על האמונה.

מעלת החקים – האמונה והרצון – באה לידי ביטוי דווקא ברגלים (הספירות נצח והוד, שמכונות גם "נחלי אמונה"[נח]). האמונה הטבעית של היהודי מתבטאת במוטבע שבנפש, הרגליו הטבעיים השייכים לרגלים (ככל שהוא מתאמן לבטא את אמונתו[נט]), והרצון העצמי מתבטא בריצת הרגלים בטבע יהודי, לרוץ לדבר מצוה ולברוח מן העבירה[ס] (מקור הרצון הוא עצם הגלגלת, המתחלקת-נבקעת – בסוד "בקע לגלגלת"[סא] – להיות רגל-רגל, כנודע[סב]).

לכל לראש, הרגלים מעמידות את כל הגוף ואת הראש – קיום המצוות ולימוד התורה עומדים על האמונה[סג]. שתי רגלים לאמונה (שהן בעצם האמונה והרצון) – אמונה בבריאת העולם, "הוא אמר ויהי"[סד] (אמונת הנצח, רגל ימין), ואמונה בגילוי רצון ה' בתורה ומצוותיה, "הוא צוה ויעמוד" (אמונת ההוד, רגל שמאל). על כך נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת" – חבקוק עצמו עולה חק-חק[סה], חק האמונה בבורא וחק רצונו שלמעלה מטעם ודעת המתגלה בתורה (והיינו "וצדיק באמונתו יחיה"[סו] – ב אמונות הכלולות ב-צדיק, העולה ב"פ אמונה, "ויאמינו בהוי' [מציאות ה'] ובמשה עבדו [המגלה את רצון ה' בתורה[סז], ובכך מגלה לנו את הטוב הנעלם, הרצוי לנו באמת, כרמוז בכך ששמו הנעלם של משה עצמו הוא 'טוב'[סח]]", וד"ל).

מכאן חוזר בעל המאור עינים לבאר את הדיוקים בהם נפתח הדרוש:

וזהו ואם בחקותי תלכו, שחוקים הם מצות שאין להם טעם והם תלוים באמונה, לכן אמר תלכו שהאמונה נקרא רגלין כנ"ל.

תכלית ירידת הנשמה לגוף היא הפיכת האדם מ"עומד" ל"מהלך"[סט], על ידי ההליכה בתורה ומצוותיה. לכן החוש של חדש סיון, בו ניתנה התורה, הוא חוש ההילוך[ע] - תכלית מתן תורה היא השרשת שרש הנשמה של היהודי בתוך הגוף-המציאות שלו. העמידה היציבה על רגלי האמונה, המתבטאות דווקא בחקים, מאפשרת את ההליכה בעולם – "בחקתי תלכו".

ועשיתם אותם, ר"ל תעשו את המצות למעלה, שתגמרו את הקומה העליונה.

על ידי הקיום של המצוות למטה זוכים גם ל"עשיה לעילא"[עא] – לקשר את כל פעולות האדם התחתון לאדם העליון, הן במצוות המפורשות והן בקיום "בכל דרכיך דעהו"[עב] בכל מעשה גשמי:

ונתתי גשמיכם בעתם, ר"ל כל מה שתעשו אפילו הגשמיות שלכם יהיה הכל מקושר בקומה העליונה, אפילו אכילה ושתיה ושאר דברים גשמיים הכל יהא מקושר בקומה עליונה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.