הקלטה לבר מצוה משה-צבי שי' הענדל

ו' אייר תשפ"ו – כפ"ח

"ילחם מלחמות ה'"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בל"ג בעומר התקיימה בארה"ב, בשכונת "כי שם צוה ה' את הברכה", חגיגת בר-מצוה לנכדו של הרב, שנקרא משה-צבי – על שם סבו, הרה"ח משה-צבי הלוי סגל ע"ה, מגדולי הגבורים הלוחמים לחרות ישראל ותקומתו כרצון ה'. מהרב נבצר להגיע, אך הוא הקליט מראש שיעור יפהפה – 'נשיקה חסידית' – לכבוד חתן בר-המצוה. פרק א עוסק בסודות השם משה-צבי, הרומז ל"גואל ראשון" ו"גואל אחרון", כאשר הצבי מבטא את הטבעיות לה נזכה בתורת משיח. פרק ב מבאר כיצד חמשת השלבים שמפרש הרמב"ם כשהוא מתאר את המשיח – חמש העליות שכנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה של המשיח עצמו – מתקיימים במהלך חייו של כל יהודי, כחלק מהתפתחות ניצוץ-משיח שבו. דגש מיוחד מושם על השלב של בר-מצוה, בו נכנס היהודי לשלב של "ילחם מלחמות ה' – וינצח!".

א. סודות משה-צבי

משה-צבי – גואל ראשון וגואל אחרון

משה-צבי, מזל טוב מזל טוב בהגיעך למצוות, שתלך מחיל אל חיל בדרך החסידות – שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן, שליח של הרבי – וגם בדרך הסבא-רבא שאתה נקרא על שמו, משה צבי.

נתחיל להתבונן במשמעות השם שלך – מה זה משה? מה זה צבי? מה הקשר ביניהם?

משה הוא משה רבינו – "משה אמת ותורתו אמת"[ב], "הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון"[ג]. בכל אופן, יש הבדל בין ה"גואל ראשון" של משה וה"גואל אחרון" של משה. כלומר, יש הבדל בין משה למשיח. מה ההבדל? הרבי הקודם מביא[ד] שההבדל הוא המלה "אחד". בשביל להפוך את משה (345), שהוא גואל ראשון, למשיח (358), שהוא גואל אחרון, צריך להוסיף לו אחד (13).

כמו שנסביר, בצירוף השמות שלך, משה-צבי, השם משה רומז למשה רבינו, "גואל ראשון", אבל דווקא השם השני, צבי, רומז ל"גואל אחרון", שהוא מלך המשיח. משה הוא אמת – "משה אמת ותורתו אמת", כנ"ל – אבל כתוב[ה] שמשיח הוא בעיקר אמונה פשוטה, שלמעלה גם מהאמת[ו]. בלשון הקבלה והחסידות האמונה שייכת לראש העליון של הכתר, רדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע)[ז], ובתוך האמונה שורה "חביון עז העצמות"[ח] – עצמותו יתברך שורה ומתלבשת בתוך האמונה הפשוטה הטבעית של כל יהודי, כל אשר בשם ישראל יכונה.

הרמז הפשוט הוא שצבי בגימטריא אמונה. עוד כתוב בספרים הקדושים[ט] שצבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה"[י]. מיהו הצדיק? היסוד, "וצדיק יסוד עולם"[יא]. בתוך המלה צדיק יש ב אמונות, "באמונתו"[יב]. כלומר, הגימטריא של צדיק (204), שוה בדיוק פעמיים אמונה, שתי אמונות[יג], צבי-צבי, צבאות[יד]. בספרי הקבלה כתוב[טו] שהפסוק שרומז לכך הוא "מכנף הארץ זמִרֹת שמענו צבי לצדיק"[טז].

"צדיק באמונתו יחיה"

עוד כתוב, באותם ספרי קבלה, שאפשר לקרוא את הפסוק "צדיק באמונתו יחיה" כ-יִחְיֶה (בעצמו) אבל אפשר גם כ-יְחַיֶּה (את זולתו). כידוע, היו צדיקים שקראו כך והיו שכך[יז], אבל בקבלה כתוב לאו דווקא שהצדיק יְחיה (אנשים) אחרים – כמו שפירשו בחסידות הכללית, שהצדיק מחיה באמונה שלו את הקשורים אליו – אלא שהוא יְחיה את האמונה.

הצדיק הוא היסוד והאמונה היא לא רק כתר – ובתוכו גופא פנימיות הכתר בפרט, רדל"א – אלא גם מלכות[יח]. הרי "אני ראשון [כתר] ואני אחרון [מלכות]"[יט], "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[כ]. נאמר[כא] ששרש המלכות בפנימיות עתיק, האמונה הפשוטה של היהודי. לכן, לפעמים האמונה היא הרדל"א, כמו שאמרנו, ולפעמים היא המלכות של היהודי. הצדיק "רץ כצבי"[כב] – "בו ירוץ צדיק ונשגב"[כג] – כדי להחיות את המלכות. המלכות היא כנסת ישראל, וממילא הצדיק מחיה את כל היהודים, כל אחד ואחד. כל הנשמות צריכות לצאת מה"גוף"[כד], יסוד הנוקבא של המלכות דאצילות[כה], ולהוולד בעולם הזה – והצדיק מחיה אותן עם האמונה, עם האמונה הכפולה שכלולה בו. מהי אמונה כפולה? האמונה בה' והאמונה במשה רבינו (שבכל דור[כו]) – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[כז].

צירוף השמות משה-צבי

למה מצרפים את שני השמות האלה יחד? ידוע הרמז הפשוט ש-צבי הוא משה באתב"ש, למפרע. אם נקח את השם משה ונחליף את אותיותיו באתב"ש ה-מ היא י, ה-ש היא ב וה-ה היא צ – כותב את המלה צבי הפוך (משה – אור ישר מלמעלה למטה; צבי – אור חוזר מלמטה למעלה). לכן נהוג לצרף את שני השמות האלה יחד.

כשעושים את הגימטריא של שני השמות יחד, משה-צבי שוה "ואמת" (447), התיקון השביעי-החביב – כנגד משה רבינו (עליו נאמר "כל השביעין חביבין"[כח]) – ב-יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת"[כט] ("'ואמת' ראה ונפל על פניו"). מה ה-ו באה להוסיף לאמת? את התכל'ס, וגם השרש, של "אשת חיל עטרת בעלה"[ל], איך שהאמונה היא גם המלכות שמקבלת מהאמת, אבל גם בשרש היא "חביון עז העצמות" שבתוך האמונה, שהיא המחיה גם את האמת, את כל הספירות בכלל, ובפרט את הקו האמצעי, כח הנושא הפכים. הכל מקבל מהאמונה הפשוטה, שם שורה עצמותו יתברך.

יש עוד רמז, לא כל כך ידוע, למה צבי מצטרף למשה, לפי סוד התמונה של אותיות משה: אחד מהספרים הראשונים של הקבלה הוא ספר התמונה, שמנתח כל אות לפי הציור שלה, המורכב מאותיות בסיסיות אחרות, שלא מתחלקות. כתוב שם שהאות מ היא בעצם כ ו-ו – רמז לשם הוי' ב"ה. יש עוד אותיות באלף-בית שהציור שלהן הוא כו, אבל העיקרית היא ה-מ – כ עם ו. ה-כו, שם הוי', גם רמוז בשם משה, שכידוע בהיפוך אותיות הוא השם[לא]. כל השם כבר רמוז ב-מ, האות הפותחת את השם משה. מה לגבי ה-ש? כתוב שה-ש מתחילה משלשה קוים, שכל קו הוא ו. זה כבר אומר שהציור של ה-ש קשור למלה חי, כי ווו עולה חי. אבל כתוב שמעבר לכך, כאשר מתבוננים בתמונת האות ש צריך לראות שכאשר שלשת הקוים, הנפרדים למעלה, נמשכים למטה הם מתאחדים בנקודה אחת של היסוד. שלשת הקוים הם כמו שלשת האבות, אברהם מימין, יצחק משמאל ויעקב באמצע, אבל שלשתם מתחברים בנקודת היסוד שכנגד יוסף הצדיק – שהיא בעצם נקודת הצבי (ה"צדיק יסוד עולם", כנ"ל) – ונקודת החיבור והאחדות היא בצורת י. כלומר, יש שלשה קוים שנמשכים לנקודה אחת. חי (ווו) ועוד י כבר עולה יחי, כח. אבל זהו לא סוף ההתבוננות. עוד כתוב שבראש כל אחת משלש אותיות ה-ו – שהן החג"ת – יש י. ה-י שבראש קו ימין היא "אלהי אברהם" (חכמה), ה-י שבראש קו שמאל היא "אלהי יצחק" (בינה) וה-י שבראש הקו האמצעי, יעקב, היא "אלהי יעקב" (דעת)[לב]. אם כן, יש ב-ש חב"ד (ייי), חג"ת (ווו) ויסוד (י). כמה שוה הכל יחד (4 יודין ו-3 ווין)? חן. כתוב[לג] שיש שתי אותיות של חן – סימטריה – באלף-בית. אין אות בולטת בחן התמונה שלה כמו האות ש. אבל גם האות א, האות הראשונה של האלף-בית, המקור והשרש של כל האותיות, היא סימטרית לגמרי – י למעלה, י למטה ו-ו באמצע – "אשת חן"[לד]. גם י-ו-י שוה הוי', כמו ה-מ של משה. בכל אופן, ה-מ היא כו, 26, וה-ש היא חן – יחד יש כבר חִנוּך, חנוֹך, שהוא הרבי של משה רבינו[לה]. נשארה ה-ה של משה. בספר התמונה דבר פשוט שה-ה היא שוב שלשה ווין, אבל בציור אחר – קו למעלה, קו למטה וקו מחבר בצד ימין. אם כן, אף על פי שהחשבון הרגיל של ה הוא 5, לפי הציור הוא חי. מה קורה כשמחברים את כל שלשת החשבונות של תמונות אותיות משה – 26 ועוד 58 ועוד 18? מקבלים בדיוק 102, צבי, אמונה!

צבי שוה גם ו"פ טוב – ששת הצירופים האפשריים של אותיות טוב, הפרצוף השלם של טוב. הבעל שם טוב קרא לבנו יחידו צבי, גם כי צבי רומז למשיח, כנ"ל, וגם כי צבי בגימטריא בעל – כל המלים בעל שם טוב הן כפולות טוב, והעיקר שהמלה הראשונה, בעל, עולה ו"פ טוב. טביא בארמית (לשון טוב) הוא התרגום של צבי. זהו חילוף של צ (90) ב-ט (9), חילוף שבאלף-בית אי"ק בכ"ר הוא היסוד[לו] (טביא שוה טובה, "איהו טוב ואיהי טובה"[לז]). חז"ל אומרים "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"[לח]. לומדים שישראל הם ה"טובים" לפי הפסוק "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם"[לט], מהפרק החדש של הרבי. על מי נאמר ה"יבא טוב"? משה רבינו, "ותרא אותו כי טוב הוא"[מ]. כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מא] – הצהרת האמונה של עם ישראל – המלה ששוה 102 היא "אלהינו", שיש בה שש אותיות. כלומר, ממוצע כל אות הוא טוב, ו"פ טוב. הכח הזה – אמונה, שלמות הטוב – הוא "אלהינו", הכח והחיות שלנו[מב] בגימטריא צבי.

שוב, מה למדנו עד עכשיו? שיש שני רמזים חשובים, אחד יותר ידוע ואחד פחות ידוע, למה מצרפים את צבי למשה. היותר ידוע ש-צבי עולה משה באתב"ש, והפחות ידוע הוא שמשה עצמו עולה צבי לפי חשבון ציורי אותיות משה, עם כל החן שבהתבוננות הזו. מכל הדמויות בתורה מי שהכי מצא חן בעיני ה' הוא משה רבינו[מג], כידוע[מד]. יש בהתבוננות הזו חן, חנוך ואמונה (צבי).

צבי – טבע משיחי

צבי הוא גם כינוי של ה' בשיר השירים – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[מה] – שחותם "ברח דודי ודמה לך לצבי"[מו]. על מי מדבר הפסוק? הקב"ה, הדוד בשיר השירים. אבל, כמו שהתחלנו להסביר, כתוב שהצבי רומז גם למשה, גואל ראשון, וגם למשיח, גואל אחרון – עם דגש על משיח.

בפרקי אבות כתוב "הוי רץ כצבי"[מז] – רץ לדבר מצוה ובורח מן העבירה[מח]. ריצה ובריחה הן תנועות טבעיות, שייכות לרגלים, למוטבע שבנפש. הן לא על פי שכל – אדם באופן אינסטינקטיבי בורח מן האש, בורח מן המות ורץ לדבר טוב, רץ לחיים. אם אדם בוחר בחיים, "ובחרת בחיים"[מט], לפי השכל, לפי ההתבוננות – מה טוב. אבל זו לא בחירה טבעית, לא מוטבע בנפש. לעומת זאת, צבי בורח מהעבירה ורודף אחרי מצוה בטבע.

בר מצוה מקבל תורה בקבלת עול, גם כשמשהו לא בא לו בטבע – העול הוא לא טבעי. לכן כתוב שתורת משה "הבל היא לפני תורתו של משיח"[נ]. מה ההבדל? בתורת משה אנחנו "הלואי בינוני"[נא] של התניא – יש שני יצרים, עם מלחמה מתמדת בין היצרים[נב]. לכן כתוב "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"[נג] – יותר חשובה קבלת-העול, כדי לפעול בכפיה את ה"סור מרע ועשה טוב"[נד], מאשר אם סתם 'בא לך' להיות אדם טוב. כתוב בגמרא שרב יוסף (שהיה סגי נהור ופטור ממצות) סבר בהתחלה ש"גדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה", אבל המסקנה, שגם הוא קבל, היא הפוכה. היום, בעולם הזה, ברגע שרוצים לעשות לפי הציווי מתעורר ה'מתנגד', ולמי שכופה אותו עם משמעת של חיל בקרב, בבחינת "מצווה ועושה", יש יותר חשיבות ויותר שכר ממי שעושה את הדבר בדרך ממילא, כי 'בא לו'. זו תורת משה. אבל הצבי, כמו שנסביר, הוא מלך המשיח – ואצלו הכל רץ בטבעיות, הוא רץ לדבר מצוה ובורח מן העברה, הכל במודעות טבעית.

על כך אנחנו מדברים הרבה[נה], על היעד האמתי שלנו – "אנו רצים"[נו], רצים לימות המשיח, אבל מהם ימות המשיח? הטבע היהודי (אידישע נאטור[נז]). שכבר יתקיים – בע"ה בקרוב ממש, עוד היום – "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[נח] ואז הכל יהיה בטבעיות גמורה, כמו הצבי, הטביא – טביא גם לשון טבע.

"נראה וחוזר ונכסה"

שיר השירים שייך לכל הימים מפסח עד שבועות. בשבועות עוברים להשראת מגלת רות[נט], אבל מפסח, כל ימות הספירה, ההשראה האלקית באה לנו משיר השירים, קדש קדשים. במגלת שיר השירים יש בעצם שלשה פסוקים של דמיון בין הדוד לצבי. הפסוק הראשון הוא "דומה דודי לצבי או לעפר האילים"[ס] והפסוק האחרון הוא "ברח דודי ודמה לך לצבי". במדרשים על הפסוקים מדובר על תכונות הצבי. הם מובאים הרבה בחסידות, במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי בדרך חיים, החותם במאמר שלם גדול על תכונות הצבי – מאמר מומלץ ללימוד במיוחד למי שנקרא צבי.

על הפסוק הראשון שאמרנו, "דומה דודי לצבי", כתוב במדרש "מה צבי שהוא נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונראה"[סא] – ככה היה אצל גואל ראשון וככה יהיה אצל גואל אחרון. כלומר, גם אצל משה רבינו הראשון היה "נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונראה", וזה כתוב דווקא פעמיים. כתוב, דבר פשוט, שאצל משיח עוד יותר קיים ה"נראה ונכסה ונראה" פעמיים. לפעמים מביאים "נגלה ונכסה ונגלה"[סב], אבל המלה במדרש היא "נראה". זו תכונה שקיימת גם אצל משה רבינו גואל ראשון, אבל עיקר התופעה הזו – שהיא "דומה דודי לצבי" – הוא אצל מלך המשיח גואל אחרון.

"עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה"

מה כתוב בפסוק האחרון? "ברח דודי", לא רק לברוח מהעבירה, אלא לברוח לשרש הצבי, ברדל"א, כך כתוב בפירוש בזהר[סג]. הצבי הוא ביסוד, הצדיק – "צבי לצדיק", כנ"ל – אבל צריך "ברח לך אל מקומך"[סד], לשרש הכי עליון, וככה הוא מחזק את האמונה של כנסת ישראל ומביא את ההתגלות של מלך המשיח, משיח בן דוד ("דומה דודי").

מה המדרש כותב על "ברח דודי ודמה לך לצבי"? משהו נוסף, אחר, על הטבע של הצבי. הוא כותב שכאשר הצבי ישן "עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה"[סה]. כלומר, הצבי אף פעם לא ישן עם שתי עינים סגורות. יש עוד פירוש ל"ברח לך דודי", שבזמן הגלות יש הסתלקות גילוי אלקות, אבל גם אז הצבי גם מחזיר פניו לאן שהוא בא. זו הנקודה שאדמו"ר האמצעי מסביר באריכות. "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"[סו], תמיד יש לו עין פקוחה להשגיח עלינו ברחמים.

אפשר לומר שהעין הפקוחה היא עין ימין של ה', העין האוהבת ומשגיחה על בניו תמיד, בכל מצב, והעין הקמוצה היא עין שמאל. כתוב[סז] שלעתיד לבוא יש עילוי של השמאל גם ביחס לימין. בלשון המדרש, "עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה", יש רמז לשתים נקודות (מתוך תשע הנקודות, בלי החטפים, שמכוונת כנגד הספירות מכתר עד יסוד[סח]) – פתח וקמץ. הוא לא כותב ש"עינו אחת" סגורה או סתומה, אלא "קמוצה" – שייך לקמץ, "וקמץ הכהן"[סט]. בקבלה הקמץ הוא ניקוד הכתר ופתח הוא הניקוד של החכמה. סתם ראיה והשגחה בעינים הן בחכמה, "עין פתוחה", מלשון פתח. אבל בעצם המשפט "עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה" אומר שגם בעין שמאל ה' משגיח עלינו, רק שהוא משגיח מתוך המקיף העליון, הסובב כל עלמין, הקמץ, הכתר. כלומר, יש עין של חכמה, המקור, ראשית הגילוי, של אור אין סוף הממלא כל עלמין, ועין קמוצה של הכתר – שגם היא השגחה לגמרי, ממדרגה עוד יותר גבוהה, השגחה פרטית, מתוך הכתר, הקמץ. בעצם זו השגחה משרש האמונה, מ"אני ראשון"[ע], ועד תכלית האמונה, "אני אחרון", שהיא הצבי, עצמות הצבי. החכמה, "מן המים משיתהו"[עא], שייכת למשה רבינו, שהוא גם ר"ת "ממכון שבתו השגיח"[עב] – אחד הרמזים המפורסמים של משה[עג]. השגחה גלויה שייכת למשה רבינו, אבל גילוי ההשגחה מן הקמץ, "עינו אחת קמוצה", היינו החידוש של תורת משיח, דווקא על רקע סוף הגלות, ש"אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה"[עד] – שם, מתוך מסירות הנפש של עם ישראל, מתגלה בסוף האור הצפון של "עינו אחת קמוצה", הצבי, שהוא עיקר ענין ביאת מלך המשיח. זה מה שחז"ל אומרים על הפסוק האחרון של שיר השירים, "ברח דודי ודמה לך לצבי".

אם כן, הסברנו שהצבי הוא גם סמל ומשל לקב"ה, וביחס ל"משה גואל ראשון" הצבי הוא בעצם "משה גואל אחרון", מלך המשיח. לכן הבעל שם טוב, המתחיל, הראשון, לפרסם את תורת משיח[עה], היה מאד קשור לשם צבי, עד כדי כך שהוא השם שבחר לתת לבנו יחידו, שכולו אומר אמונה פשוטה. כלומר, גואל ראשון הוא "משה אמת", "איהו אמת", אבל גואל אחרון הוא "איהי אמונה", 'איהי צבי'.

ב. התפתחות ניצוץ משיח בחיי האדם

מזה נעבור לעוד נושא: היות שמדברים שדווקא צבי הוא רמז מובהק לביאת מלך המשיח, אשר רץ במהירות לגאול אותנו "היום", נאמר עוד משהו חשוב לגבי מלך המשיח ולגבי המשמעות הפנימי של הבר-מצוה:

חמש פעולות משיח בכל אחד

כתוב בסוף הרמב"ם[עו], אחד הקטעים שהרבי הכי אהב להסביר ולפרש[עז], שההופעה-ההתגלות של המשיח היא בחמשה שלבים, שהם כנגד הנרנח"י של המשיח עצמו[עח] (משח, שרש משיח, אותיות חמש). השלב הראשון, הוא "יכוף כל ישראל" לקיים תורה ומצוה. השלב השני הוא ילחם מלחמות ה' וינצח. השלב השלישי, יבנה מקדש במקומו. השלב הרביעי הוא קיבוץ גלויות. השלב החמישי, שעל ידו תתקיים בשלמות מה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[עט], להיות אור (תורה חדשה) לגוים, הוא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[פ] (נקרא בפירוש מהפכה בלשון הפסוק).

"יכוף" הוא תיקון הנפש, גם של המשיח, כאשר הוא קודם כל מקיים את ה"יכוף" בתוכו (להיות "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[פא]), ומכך בא לכוף את כל ישראל, בדרכי נעם (כהדגשת הרבי[פב]), לשמור את התורה והמצוה. המשיח הוא הנשמה הכללית, הכי כללית של נשמות ישראל, כמו שהוסבר בזמן האחרון[פג]. קודם המשיח צריך להשלים בתוך עצמו את תיקון הנפש, אחר כך את הרוח, הנשמה, החיה והיחידה. כשהוא השלים את הנפש שלו הוא מצליח לכוף את כל בית ישראל, ברצון לקיים את התורה והמצוה כנ"ל. בכל אופן, המלה של הרמב"ם היא "יכוף", אתכפיא, יחסית עדיין תורת העולם הזה, תורת "משה גואל ראשון" שבתוך "משה גואל אחרון" (וכמו שמתאר הרמב"ם בפירוש את השלב הזה, שכל מצות תורת משה חוזרות ומתקיימות בשלמות). אחר כך הוא ילחם מלחמות ה' וינצח. אחר כך – בית המקדש. אחר כך – קיבוץ גלויות. ובסוף – הפיכת כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד.

נסביר בצורה פשוטה: הבעל שם טוב אומר שלכל אחד ואחד יש ניצוץ של מלך המשיח[פד], כמו שכתוב בתניא[פה] שלכל אחד ואחד יש ניצוץ של גואל ראשון, משה רבינו. הניצוץ של משה רבינו הוא ענין הדעת של כל אחד ואחד מישראל לדעת את ה' (על ידי התבוננות) ועל ידי זה לקיים את מצות תורת משה. אבל, כמו שאמרנו, משיח הוא בחינת מוטבע (הטבע היהודי), "רץ כצבי", זהו משהו אחר – תוספת על שלמות התורה והמצוות (כאשר "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[פו]), כמו שאמרנו שמשיח מוסיף על משה את גילוי האחדות (בבחינת ראיה, 'ראה ישראל... אחד'[פז], לשמיעה, התבוננות, של משה רבינו – "שמע ישראל... אחד") – אחד, 13 – גילוי שלם של יג מדות הרחמים של ה', היינו יציאה מהגלות בחסד וברחמים[פח] לישועת עולמים.

חינוך קטן – כפיה דתית

שוב, מה רוצים עכשיו להסביר, ולתת מתנה, נשיקה חסידית, לבר-מצוה שלנו, משה צבי שיחיה? שעד גיל 13 עיקר העבודה של האדם היא לתקן את הנפש, תיקון שנעשה על ידי חינוך של מצוות. אפילו אם הוא מאימת הרצועה, כתוב[פט] שהבל פיותיהם של תינוקות של בית רבן עולה מעלה-מעלה, יותר גבוה מכל דבר אחר. עד בר מצוה גם המחנך וגם המחונך צריכים לקבל מצוות בפשוטו – כאן זה חינוך רק מתוך כפיה.

חינוך טוב הוא כפיה בדרכי נעם, אבל בעצם הוא כפיה. היום, במדינה הזו קוראים לכך 'הדתה', על ידי החינוך כופים עליך להיות דתי. הכל טוב ויפה, כך ה' רוצה, כך הכי טוב – כי הכל כדי לחנך את האדם להיות טוב, שיזכה לחיים מאושרים.

בר מצוה – ילחם מלחמות ה' וינצח

אבל מה זה בר מצוה? מאיפה לומדים בתורה בר מצוה[צ]? מלוי, שנקרא "איש"[צא], כאשר היה בר-מצוה והלך להלחם עם אנשי שכם – שכם בן חמור, אבא חמור וכל הגוים שם – והוא נצח מכח ישראל סבא[צב]. יעקב לא הסכים במודע שלו למעשה של שמעון ולוי, אבל ה' כן הסכים[צג], ומשה רבינו גם הסכים, כידוע[צד]. מה זה אומר לגבי בר מצוה? כל המצוה, ההלכה, שבר מצוה הוא בגיל 13, לומדים מלוי שלקח את חרבו ("ויקח איש חרבו") להלחם באנשי שכם בשביל להציל את כבודה של אחותו דינה.

הווארט הוא שאחד הסודות, העניינים, של בר מצוה, הוא להלחם. הגיע הזמן להלחם! עד כאן היתה כפיה, עשינו אותך דתי, זה החינוך עד גיל בר מצוה, "יכוף". אבל מבר מצוה החידוש הוא "ילחם מלחמות ה' וינצח", השלב השני של משיח. כלומר, כל ההתפתחות כאן – של הילד, הנער, האיש, המבוגר – היא גופא הסדר של פעולות משיח שהרמב"ם מתאר בפרוטרוט. הרבי אהב לדבר על פעולות משיח[צה]. ישנן חמש פעולות משיח שצריך להוציא מהכח אל הפועל.

הפעולה הראשונה היא לתקן את הנפש, גם שלי וגם של כל מי שיש לי עליו השפעה. הפעולה השניה היא להלחם, עד "דידן נצח" ועד בכלל, "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[צו].

חתונה – בנין המקדש

הפעולה השלישית היא לבנות את בית המקדש. מה השלב הזה בחיי האדם? אם בבר מצוה הוא כבר לוקח את החרב ומתחיל להלחם, מה השלב של "בנה מקדש במקומו" אחרי שהוא מנצח? שיקים בית נאמן בישראל, "בן שמונה עשרה לחופה"[צז].

הרי הבית היהודי הוא מקדש מעט ממש – כאשר "איש ואשה זכו" יש "שכינה ביניהם"[צח], י של איש ו-ה של אשה, שם י-ה. "שכינה ביניהם" היא ממש "ושכנתי בתוכם"[צט], "בתוך כל אחד ואחד מישראל"[ק], במיוחד בזוג, באיש ואשה שמזדככים. "זכו" לשון הזדככות. ככל שמזדככים יותר ויותר פחות צריך כפיה לשם קיום הטוב ובריחה מהרע. ככל שהאדם זך ונקי – "זכה" – יותר 'בא לו' להיות כראוי באופן טבעי.

אם הוא מקיים את השלב השלישי הזה הוא כבר יזכה להיות בבחינת 'ודאי משיח'. עד כאן הוא רק בחזקת שהוא משיח. יש לו את עבודת האתכפיא – שאנחנו מסבירים עכשיו שהיא עד גיל בר מצוה, עבודה שהיא "חנוך קטן" בלשון אדמו"ר הזקן בתניא. בר מצוה היא כבר "ילחם מלחמות ה' וינצח", שצריך עוד להסביר יותר. עד המלחמות הוא בחזקת שהוא משיח – חזקה גם לשון תוקף, התוקף הנצרך בשביל להלחם מלחמות ה' ולנצח, בחינת "וחזקת והיית לאיש"[קא]. אחר כך, כשהוא נושא אשה והשכינה שרויה בבית שלו, כשהוא בונה מקדש, הוא כבר 'משיח ודאי' כנ"ל. "ביאת משיח" היינו כאשר הוא בא לביתו, חוזר משדה הקרב לנוהו, וד"ל.

פריה ורביה – קיבוץ גלויות

אחר כך הוא מקיים מצות "פרו ורבו"[קב] בהידור, לא מסתפק רק בבן ובת[קג]. גם אצל ה"עזר כנגדו"[קד] – שלא מצווה[קה], היא גם משתתפת במצוה וביתר מסירות נפש, כידוע[קו] – שאין אצלה שום היכי תמצי אחרת. מה הם עושים? קיבוץ גלויות. כל בן ובת שנולדים לזוג הם נשמה יקרה, שהיתה בגלות עד עכשיו, ומשיבים אותה לציון. ציון היא פנימיות המלכות, כנסת ישראל.

זהו רמז שככל שמולידים בקדושה ובטהרה נשמות, לא רק שעושים ממש קיבוץ גלויות (מעלים-מחזירים-מקבצים נשמות נדחות), אלא גם משפיעים על כל העולם במקיף – שכל היהודים ירצו ויתעוררו לשוב לציון. לשוב לציון פירושו, קודם כל, לשוב בתשובה, ואז לשוב לציון כפשוטו. מי שמשפיע על יהודי לעשות תשובה קיים מצות "פרו ורבו" ברוחניות, כמו שאומר אדמו"ר הזקן שפירוש "פרו ורבו" הוא "א איד דארף מאכן נאך א איד" ('על יהודי לעשות עוד יהודי')[קז], לקרב עוד יהודי לה' יתברך, לאבינו שבשמים. זהו קיבוץ גלויות.

זקנה – התמסרות למהפכה הרביעית

מה בסוף? לפריה ורביה כפשוטו יש גבול בגשמיות. הקב"ה ברא את האדם שעד גיל מסוים – יכול להיות גיל מבוגר – יש לו כח להעמיד תולדות בגשמיות. אבל לפי טבע העולם, שה' ברא לכבודו[קח], יש גיל שכבר אי אפשר בדרך הטבע יותר להוליד ילדים בגשמיות. מה צריך לעשות מאז? רק הפצת אור התורה והחסידות נטו. הפצה לא רק ליהודים, לשם קיבוץ גלויות כנ"ל, אלא לכל באי עולם, שכך דווקא מקדשים שם שמים בעולם, כמו אברהם אבינו, "אב המון גוים"[קט], שהקדיש את חייו, במסירות נפש, לפרסם אלקותו יתברך בעולם כולו.

כל זמן שאני מוליד נשמות – אני מוליד יהודים נטו, בלבד. אבל ברגע שכבר הפסקתי להוליד בעצמי – הגלגל חוזר, ממשיך להתגלגל, יש בנים ובני בנים, נכדים ונינים עד סוף כל הדורות. מתגלגל מעצמו, הגיע למסה קריטית – מה אני עושה עכשיו? צריך להקדיש את עצמי לעיקר רצון ה', "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קי], שעיקר רצונו ותכלית כוונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[קיא] הם "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". זו התגלות אלקות נטו.

העובדה שאדם לא מוליד בגשמיות בעצמו היא כבר סימן שהוא מתבטל, כמו "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[קיב]. אז מה הוא עושה? הוא רק צינור. כמו שיש שתי דעות מי עושה את השלב החמישי – ה' או המשיח[קיג]. גם לגבי בית מקדש יש שתי דעות כאלו[קיד], אבל כאן עוד יותר. השלב הזה הוא כנגד ה'אין' של המשיח, היחידה של משיח.

אם כן, הסברנו בקיצור שחמשת השלבים של הרמב"ם לגבי פעולות משיח, שבעצם הם הנרנח"י שלו, מקבילים לחמשה שלבים בחיי האדם, שהרי לכל יהודי יש ניצוץ משיח.

"ויך את המצרי" – שלבים במלחמות ה'

נחזור לבר מצוה, שאנחנו עכשיו חוגגים. צריך להסביר קצת יותר לעומק מה הכוונה שהבר-מצוה הוא בעצם "ויקח איש חרבו" – זהו המקור של הבר מצוה, של לוי בהגיעו לגיל 13. נחזור לשם של הבר מצוה – משה-צבי. הוא קרוי על שם הסבא, שהצטיין במלחמות ה'... קודם כל הוא נקרא משה.

משה רבינו גם עשה משהו דומה ללוי. קודם כל, משה רבינו הוא הנין של לוי, "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי"[קטו], כמפורש בדברי הימים. גם בחיי חיותו הוא היה מן המשוררים של הלויים[קטז]. הוא לוי, ודאי הולך בדרך סבא-רבא שלו, לוי בן יעקב אבינו. לוי עשה את המעשה שלו בגיל 13, המקור של גיל בר מצוה כנ"ל. גם משה עשה דבר דומה, "ויך את המצרי"[קיז], "ראשית דרכו של גואל ישראל"[קיח], גואל ראשון. השאלה באיזה גיל היה – לא דבר פשוט בכלל. במדרש[קיט] יש שתי דעות, לפי דעת אחת הוא היה בן 20 ולפי דעת אחת בן 40, ובסדר הדורות הוא מביא[קכ] שהיה בן 18, 18 לחופה. יש גם מקום שכתוב[קכא] שכבר התחיל – צריך לומר שהתחיל בכח (בציור המחשבה של משה, מחשבה המצטרפת למעשה ממש) – בגיל 13. אם נחבר את ארבעת הגילאים האלה יחד – 13 18 20 40 – נקבל 91 שהוא 13 במשולש, סכום כל המספרים -מ-1 עד 13 (ללמד שהכל הוא בכלל "בן שלש עשרה למצות")!

יש משהו עצמי אצל משה רבינו, כמו אצל לוי, שבגיל שלש עשרה כבר 'בא לי' להרוג את המצרי שמכה את אחי, לקיים מצות מחית עמלק. השלב השני ברמב"ם, "ילחם מלחמות ה' וינצח", בפירוש הולך בעיקר על מחית עמלק, ככה כתוב ברמב"ם[קכב]. ידוע מהבעש"ט שעמלק בגימטריא ספק. בעבודה הפנימית, לא שמשה צבי שלנו ילך לחנות ויקנה חרב או אקדח, ויתחיל לפעול את הפעולה השניה של מלך המשיח... אלא מה? הוא כן צריך לפעול אותה, אבל בפנימיות, שכך הדרך של הרבי – הוא צריך להרוג את הספק. בתוך כל אחד יש ספק. אחרי שהוא קבל בכפיה את התורה והמצוות – החינוך שלו עד עצם היום הזה, עד הבר מצוה. עכשיו הוא צריך להכיר שיש עמלק במציאות ושעליו למחות אותו.

מתי גומרים למחות אותו? אמרנו שמשמע שראשית ה"ויך את המצרי" (במחשבה על כל פנים) היה בגיל 13. שוב, אצל לוי פשוט שהיה בגיל 13, "ויקח איש חרבו". "איש" בחז"ל הוא גם כינוי מובהק למשה, כמו שכתוב בתחלת פרשת יתרו "איש לרעהו"[קכג], וכן "זה משה האיש"[קכד] ("משה נתנבא ב'זה'"[קכה]) – האיש הוא משה. בר מצוה גם נקרא איש, כפי שלומדים מלוי – אז ברור שה"איש" של משה רבינו מתחיל מבר-מצוה. מה קורה בגיל 18? השלב השלישי, הקמת בית, "בן שמונה עשרה לחופה". כנראה בגיל הזה יש שלב נוסף של מחית עמלק[קכו], עוד יותר, המשך של הבר-מצוה. בית המקדש הוא פועל יוצא מהפעולה השניה של "ילחם מלחמות וינצח".

אחר כך, הדעה שמשה הכה את המצרי בגיל עשרים. מה קורה בגיל עשרים? "בן עשרים לרדוף"[קכז]. יש הרבה פירושים ב"לרדוף". הפשט הכי פשוט הוא לרדוף אחר פרנסה[קכח] – שכשהוא נשוי עם ילד או שנים צריך כבר לדאוג לפרנס את ביתו. אבל לעניננו הרדיפה היא "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". כלומר, לאחר שמחית את עמלק במקומך (בתוך עצמך) מעתה יש לך לרדוף אחריו במקום אחר[קכט], למחות את העמלק שביהודים אחרים. "מקום אחר" היינו מקומו של אותו אחד עליו נאמר "יוסף הוי' לי בן אחר"[קל] – להפוך את האחר לבן[קלא]. עד גיל עשרים הוא הרג את המצרי שמזדמן לפניו, את העמלק שמזדמן לו ברחוב – העמלק שבתוך שעצמו, בתוך הנשמה שלו. אבל בגיל עשרים צריך לשרש אחרי עבודה זרה[קלב], לרדוף את עמלק בחוץ ולגמור אתו חשבון לגמרי.

מה קורה בגיל 40? "בן ארבעים לבינה", יש לו את תכלית ההתפתחות השכלית כדי למחות את הספק מהשרש, ואף להמתיק את שרש הדין שבספק לרחמים פשוטים בפנימיות אמא[קלג], סוד גיל ארבעים לבינה. עמלק הוא הלעומת זה של הדעת – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[קלד] – ומחיתו בתכלית, דהיינו אתהפכא החשוכא וטעמין מרירו שבו לנהורא ומיתקא[קלה], היא כאשר משה-משיח (שבכל אחד) מגיע לגיל ארבעים לבינה.

קירוב רחוקים מבר מצוה

כך אפשר להסביר את כל השלבים האלה. אבל נחזור שוב לגיל בר מצוה, ולחדד שהוא הגיל שעל האדם לתת את דעתו (בבר מצוה נעשה האדם בר דעת) להשפיע על הזולת. עד אז גם אפשר להתחנך למבצעים, אבל עיקר ההשפעה, בדעת שלמה, על הזולת מתחיל מבר מצוה – בחור צריך לצאת, ליטול לולב עם אנשים, להניח תפילין, להשפיע, לדבר אתם. הכל לקרב רחוקים בדרכי נעם, בבחינת "נעימות בימינך נצח"[קלו] – זה ה"ילחם מלחמות ה' וינצח" שרוצה הרבי.

מדברים על לקרב רחוקים. עלי לדעת (בהגיעי לדעת, בבר מצוה) שהם לא רחוקים בעצם – יהודי הוא קדוש, רק שמשהו חיצוני התלבש עליו, לכן לעת עתה אינו הולך בפועל בדרך ה'.

התפקיד שלנו הוא לאחד את כל היהודים תחת הדגל של משיח. אלו מלחמות ה' – שחוץ מלימוד התורה בשקידה והתמדה, של כל בר מצוה, צריך כבר לחשוב ולפעול בקירוב נפשות "לחיות עם משיח"[קלז].

הזכרנו לעיל את מאמרו של ריש לקיש (הלוחם מלחמות ה' הגדול) "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". בשביל לקרב מישהו אחר אני צריך קודם כל לקרב את עצמי. עלי להכיר ב"גוי אשר בקרבך"[קלח], במיוחד בעמלק בגימטריא ספק שבקרבך, ולמחות אותו (עם הרבה 'מח' לא 'כח', מח שבמקבלים בגיל בר מצוה). אחר כך אני יכול במאור פנים וחיוך על השפתים לקרב את היהודי שאני פוגש ברחוב.

ובכך אנו מברכים את הבר-מצוה שלנו, משה צבי שיחי', שילך ויעלה מחיל אל חיל, מהקביעה של החינוך ועד למלחמות של לוי ומשה רבינו בנערותם, ועד להקמת בית נאמן בישראל – שזה בנית בין המקדש – ועד להולדת הרבה-הרבה נשמות יקרות, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצות ובחסידות, ובסוף לקרב, להאיר לכל העולם כולו, ולקרב את כולם, עד ל"קער א וועלט היינט"[קלט] ('הפוך העולם היום'), להפוך את העולם כולו לדירה בתחתונים לקב"ה, כאשר כולם יקראו ויעבדו את ה' שכם אחד. והכל "היינט" (אין שום הכרח לחכות עד גיל שבעים כו'), כמאמר מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי, "היום" כפשוטו!

עד כאן, מזל טוב, שנשמע רק בשורות טובות לכלל ולפרט, והעיקר – התגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.