סוד ההשלמה

סעודת משיח, שביעי של פסח תשפ"ו – כפ"ח

כוונות חדשות בספירת העמר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ספירת העמר מזמינה אותנו – כל שנה וגם כל ערב – להתחדש בכוונה הפנימית שלה. בשיעור שלפנינו עוד שתי כוונות חדשות לספירה שנלמדו השנה בסעודת משיח (בנוסף לכוונה היסודית משיעור הנשים בליל שביעי של פסח). בפרק א מוסברת הקבלת שבעה אורות שנבראו לפני העולם לשבע מדות הלב, וממילא גם לשבעת שבועות הספירה. פרק ב, בו הכוונה העיקרית, נותן הגדרות פנימיות חדשות לשבע המדות – התפשטות, הסתלקות, התחלקות, נחישות, השלמה, התכללות וצמאון (תשוקה). פרק ג, מגיע לעיקר ה'עבודה' הפנימית והרגישה, מקומה של ההשלמה עם המציאות, ונוגע בעצבים הרגישים של ה'דחיפה' להביא את המשיח. זהו חלקה האחרון של סעודת משיח השנה, המתפרסם כהכנה לשבוע ההוד ול"ג בעומר. השיעור "מוסיף והולך", מתקדם מכוונות 'קבליות' יותר להגדרות 'נפשיות' חדשות ועד ל'עבודה' – אל תעצרו באמצע!

א. שבעה אורות

שבעה אורות שקדמו לעולם

בזהר כתוב^[ב] שיש "ז' נהורין" שנבראו לפני העולם – אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח.

רבי לוי'ק, אבא של הרבי, מקביל^[ג] את שבעת האורות לשבע מדות הלב מחסד עד מלכות – שבעת ימי הבנין. וההקבלה בקצרה:

"אור תורה" שייך ליום הראשון של מעשה בראשית, היום של "יהי אור"^[ד]. סתם אור הוא "תורה אור"^[ה] ועל האור של היום הראשון^[ו] כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב"^[ז], "טוב לגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיכן גנזו? בתורה"^[ח]. מההקבלה הזו עולה דבר פשוט – עיקרו של "אור תורה" הוא דווקא "תורת חסד"^[ט] (הלומד תורה על מנת ללמד לאחרים^[י], וכך להפיץ את האור בכל העולם).

"אור גיהנם" – לגיהנם יש 'אוּר' (בשורוק), לשון אש, אך בפנימיותו יש לו גם 'אוֹר' (בחולם), "אור כי טוב" – "מה רב טובך אשר צפנת"[יא] ברוח צפון[יב] (צפון היינו שמאל, גבורה), ש"משם תפתח הרעה"[יג]. הטוב הצפון "גניז בגויה"[יד] (רק לעתיד לבא הוא יתגלה בבחינת "טוב הנראה והנגלה"). האור הגנוז בגיהנם הוא סוד "גם זו לטובה"[טו], בגימטריא גיהנם, כנודע[טז]. האוּר שייך בפירוש למדת הגבורה העונשת את הרשעים, כמבואר בתניא[יז]. מי עתיד 'לזכות' לאוֹר הצפון הזה? הגיהנם נברא ביום שני למעשה בראשית^[יח], היום שלא נאמר בו "כי טוב" (הנראה והנגלה, כנ"ל) משום שנבראה בו המחלוקת^[יט] – חלוקת-הבדלת המים העליונים מן המים התחתונים על ידי הרקיע, סוד "רקיע כעין הקרח הנורא"[כ] (טוב אותיות, ובגימטריא טוב פעמים א-דני, אותיות דינא, וד"ל) הרומז למחלוקת קרח[כא] וכל עדתו, היורדים חיים שאולה. רק לעתיד לבא יתגלה הטוב ויתקיים "צדיק כתמר יפרח"[כב], סופי תבות קרח, כמבואר באר"י[כג].

"אור גן עדן" שייך ליום השלישי, ש"הוכפל בו כי טוב"^יט?, "טוב לשמים וטוב לבריות"[כד] ('לבריאות'), עשית הטוב והישר[כה] בעיני אלהים ואדם[כו], "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[כז]. ביום שלישי נבראו העצים הנחמדים למראה וטובים למאכל (כולל עץ החיים שבתוך הגן ועץ הדעת טוב) – כאשר גן רומז למזיגת ריבוי הגוונים של התפארת (האדם שה' שם בגן עדן הוא ה'גנן' של הגן, הממונה על הגן, "לעבדה ולשמרה[כח] ב-רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא-תעשה, כמבואר בזהר הקדוש[כט]). בתחלת היום נקוו המים אל מקום אחד כדי שתראה היבשה, לצורך גן עדן, כאשר "נהר [של המים הנקוים בסוד 'אחד'] יוצא מעדן להשקות את הגן"[ל].

"אור כסא הכבוד", עליו נאמר "והוכן בחסד כסא"^[לא], שייך לספירת הנצח, ענף החסד (שהוא גם כסא עבורו וגם כיסוי לו, כיסוי האור שנברא ביום הראשון במאורות שנבראו ביום הרביעי, להבדיל בין היום ובין הלילה[לב]).

"אור בית המקדש" שייך בפשטות להוד, כדרשת חז"ל "'וההוד'^[לג] זה בית המקדש"^[לד].

עד כאן הקבלת האורות היתה כסדרם בזהר. עיקר החידוש הוא בשני האורות האחרונים, "אור תשובה" ו"אורו של משיח", אותם הופך רבי לוי'ק מהסדר הפשוט, ואומר ש"אור תשובה" שייך למלכות – לה שייכת תשובה כפשוטה[לה], תשובה תתאה, תשוב ה תתאה^[לו] (בעוד התשובה המקבילה לבינה היא בסוד תשובה עילאה, לה זוכים דווקא לאחר תשובה תתאה) – ו"אורו של משיח" שייך ליסוד, "מנחם משיב נפשי"^[לז], המנחם וגואל את המלכות^[לח] ("אורו" רומז למדה ה-ו, הכוללת את כל האורות שקדמו לה ומחברת אותם למלכות). הקדמת המלכות-התשובה ליסוד-המשיח מלמדת שצריך לעשות תשובה כדי לזכות לאורו של משיח – "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" ו"כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"^[לט].

כוונה בספירה

אם שבעת האורות שקדמו לעולם מקבילים לשבע הספירות מחסד עד מלכות (כפי שהן מושרשות באור אין סוף שלפני הצמצום, בסוד ז"ת ד"אחד"[מ]), יש כאן גם כוונה פשוטה לספירת העמר – כוונה של שבעת האורות, המתכללים זה בזה, בשבעת שבועות הספירה (שמקבילים למדות הלב המתכללות זו בזו, כמו הכוונה הפשוטה בסידור).

לפי ההקבלה הזו, היום – שביעי של פסח, יסוד שבחסד – הוא "אורו של משיח" שב"אור תורה", משיח שבתורה. היום הכי מתאים לעשות בו סעודת משיח, בה מדברים דברי תורה העוסקים במשיח שיגלה לנו תורה חדשה.

ועוד, היום המיוחד בספירה – ל"ג בעומר, הוד שבהוד, הילולא דרשב"י – הוא בית המקדש שבבית המקדש. הקבלה זו מתאימה למה שכתוב^[מא] שלגבי רבי שמעון בר יוחאי לא נחרב בית המקדש. החורבן נגע רק למקדש החיצוני, אבל המקדש הפנימי – המקדש שבמקדש – לא נחרב.

ב. הגדרות חדשות לספירות

התפשטות והסתלקות

כעת נגיע לעוד כוונה עיקרית בספירת העמר – עוד כוונה של שבע מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, שעושה 'הפשטה' לנקודה שלהן ונותנת להן הגדרה חדשה.

את הספירות חסד וגבורה אפשר לתאר בזוג המושגים ההפוכים – התפשטות והסתלקות. יש מקובלים שאומרים ששני המושגים הללו הם עיקר כל קבלת האריז"ל. מי שמכיר את ספרי הלשם יודע שאצלו כל סדר השתלשלות מוגדר לפי המושגים הללו – התפשטות והסתלקות[מב], התפשטות בחסד והסתלקות בגבורה. התפשטות היא גילוי אור פשוט ואילו הסתלקות גם היא גילוי אור, אבל אור שמתגלה בדרך של הסתלקות – כמו אור גיהנם – אור הסובב כל עלמין, שמתגלה דווקא בדרך של הסתלקות והתרוממות, ועליו נאמר "כד אתכפיא סטרא אחרא [על ידי הגבור הכובש את יצרו^[מג]] אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"[מד].

בשרש העליון, ההתפשטות וההסתלקות – החסד והגבורה – מופיעות עוד לפני ראשית התהוות העולמות. מדת החסד, "חסד לאברהם"^[מה], היא התפשטות אור אין סוף שלפני הצמצום. הצמצום עצמו הוא הסתלקות האור (לעינינו[מו]) בכח מדת הגבורה, מדת יצחק אבינו.

התחלקות והתכללות

אחרי ההתפשטות של אור אין סוף (מדת אברהם) וההסתלקות של הצמצום הראשון (מדת יצחק) בוקע קו וחוט של אור אין סוף אל תוך החלל – "אז יבקע כשחר אורך"[מז] – והוא מדת יעקב. מבואר בקבלה וחסידות[מח] שבקו עצמו יש פנימיות וחיצוניות, שהן בעלות תכונות הפוכות – חיצוניות הקו היא כח ההתחלקות האלקית, קו המדה שמודד את כל הפרטים המחולקים של העולמות זה מזה, ואילו פנימיות הקו היא חוט התופר את כל הפרטים ועושה ביניהם התכללות.

חיצוניות ופנימיות הקו, כח ההתחלקות וכח ההתכללות, הן בעצמן מדות התפארת והיסוד, מדות יעקב ויוסף, המחוברות ביחד, "אלה תולדות יעקב יוסף"[מט], "גופא ובריתא חשבינן חד"[נ].

מדת התפארת של יעקב בנויה על התחלקות, הרמוניה של ריבוי פרטים וריבוי גוונים. עד יעקב הכל פשוט ואחיד-יחיד – "אחד היה אברהם"[נא], "כי אחד קראתיו"[נב], ואחריו יצחק הוא "בנך יחידך"[נג] (בעוד ישמעאל, בן השפחה, איננו כלל בן יחיד של אברהם), ואפילו כאשר יש שני בנים ברחמה של רבקה היא בוחרת ביעקב ודוחה את עשו. אבל יעקב כבר מעמיד שנים עשר בנים, יב שבטי י-ה, שלכל אחד יש את הגוון המיוחד שלו – בית יעקב כבר לא בנוי על פשטות ואחידות, אלא על ריבוי גוונים שאמורים להתמזג יחד – "ישראל אשר בך אתפאר"[נד].

עניינו של יוסף, שמדתו יסוד, הוא ההתכללות – "בן פֹרת יוסף"[נה], פורת אותיות פותר ותופר[נו]. יוסף מסוגל לקחת את כל הפרטים שבחלום ולתפור אותם יחד וכך לפתור את החלום ולהחזיר אותו להיות אחד. זו הסבה הפנימית לכך שיעקב מעדיף את יוסף בין הבנים – הוא יודע שהעדפה של בן אחד יכולה להזיק[נז], אבל בעיניו יוסף איננו בן אחד בין הבנים, אלא הבן שמסוגל לעשות התכללות בין הבנים (מתוך הכלה של כולם, כמו שאומרים היום). הוא אומר לשבטים – יוסף הוא בעל הכח להכיל ולכלול את כולכם, שלא תהיו ענפין מתפרדין. גם יוסף בחלומותיו מנסה לשדר לשבטים: כל מה שאני רוצה הוא לאחד אתכם, לא להתנשא עליכם. אם לא תרצו להתאחד ולהתכלל יהיה פירוד ביניכם, ואני המסוגל לאחד אתכם – להפוך את שנים עשר השבטים ל"גוי אחד בארץ"[נח]. לכן יעקב מסר את כללות תורתו ליוסף[נט], לתת לו את כח התורה להכיל ולהכליל את כל השבטים.

צמאון

אחרי שני הזוגות שהסברנו – חסד וגבורה, שהם התפשטות והסתלקות, ותפארת ויסוד, שהם התחלקות והתכללות – נשארו שלש ספירות שצריך להבין, הזוג של נצח והוד וספירת המלכות. נתחיל דווקא מלהסביר את המלכות:

יש מי שאומר שגדר המלכות הוא הרצון לקבל. כמו שבעל הלשם כולל את כל הקבלה בהתפשטות והסתלקות, כך בעל הסולם מייסד את כל ההבנה של הקבלה על המושגים של רצון להשפיע ורצון לקבל[ס]. אכן, המלכות מקבלת מהיסוד – היא כלי לקבלה, "כלי ריקן מחזיק"[סא], בבחינת "דלית לה מגרמה כלום"[סב], רק מה שהיא דולה מלמעלה. כאשר הרצון לקבל נופל, בסוד "רגליה [של המלכות] יורדות מות"[סג], סוד גלות השכינה, הוא נותן יניקה וחיות לקליפת העלוקה – "לעלוקה שתי בנות הב הב"[סד], ואין כאן המקום להאריך בזה. מפני ה'בעיתיות' הזו של המושג "רצון לקבל" לא נשתמש בו בתור הגדרה של ספירת המלכות.

ישנם דרושי חסידות בהם מוסבר[סה] שענינה העיקרי של המלכות הוא צמאון לאלקות – תשוקה אדירה לה'. על הצמאון של המלכות נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"[סו] – את האהבה-הצמאון של כנסת ישראל לה' לא ניתן לכבות-להרוות במים רבים של גילוי רזין ורזין דרזין אורייתא. הצמאון הוא לה' עצמו, בלי נכונות להסתפק בשום דבר פחות מכך – "אנא נסיב מלכא"[סז]!

הצמאון מלמטה – שלא מוכן להסתפק בשום אורות וגילויים, אלא רק בעצמות ה' – הוא שגורם לגילוי העצמות מלמעלה. הדוגמה לכך היא הזוג הכי מושלם[סח], יצחק אבינו ורבקה אמנו – הצמאון האדיר של רבקה, היוצאת מן הקליפות ("והנה רבקה יוצאת"[סט]), מעורר את גילוי העצם אצל יצחק, עליו נאמר "פחד יצחק"[ע] (לפני החתונה הוא פחדן, אבל אחר כך הפחד עצמו הופך לצחוק, תופעה של גילוי העצמות).

ישנו משל ידוע[עא], שרבי שמעון בר יוחאי הוא שליח ששולח העם ברצונו להכיר את מלכו, והוא חוזר ומספר על המלך (בסודות ספר הזהר); האריז"ל הוא שליח שני, שחוזר ומביא לעם תמונה-צלום של המלך (בסודות המפורטים-הציוריים להפליא שבכתבי האריז"ל); אבל הבעל שם טוב הוא השלישי (המשולש), שמביא את המלך עצמו אל העם – העם שכבר לא מוכן להסתפק בסיפורים וציורים, בדיבורים על המלך, אלא רוצה לראות אותו ולקחת אותו לעצמו. בדור שלנו אנחנו זקוקים לבעל שם טוב, שיביא אלינו את המלך עצמו.

אם כן, לפי ההגדרות המחודשות כאן נגדיר את המלכות כצמאון או תשוקה ("ואל אישך תשוקתך"[עב], תשוקה מלמטה המעוררת תשוקה מלמעלה – "אני לדודי ועלי תשוקתו"[עג]).

נחישות והשלמה

הזוג שנשאר להסביר הוא של הספירות נצח והוד.

בשירת הים, שקראנו היום, אומרים "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[עד] – ה' מנצח במלחמה. אבל תכלית המלחמה היא להגיע אל השלום שאחריה. בספר השרשים לרד"ק – ובמקומות נוספים[עה] – מוסבר שבשרש שלם יש שלש משמעויות: תשלום (reimbursement), שלום (peace) ושלמות (completeness)[עו]. אכן, היום משתמשים במשמעות נוספת בשרש הזה – השלמה עם המציאות (acceptance). לפעמים מתארים את היחס בין הספירות נצח והוד כמו בין רגש המנצח (winner) לרגש המפסיד-נכנע (loser)[עז] – ההשלמה שייכת לספירת ההוד (שאחד ממובניה הוא הכנעה[עח]). בעיקרי האמונה של פנימיות התורה[עט] העיקר שכנגד ההוד הוא "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[פ], אבל לפעמים הצדיק מנסה לבטל גזרה ולא מצליח... אז הוא משלים עם המציאות (שאני ה-loser, שבדרך מליצה היינו עצם הלוז שלו).

בנצח צריך להיות תנועת נפש הפוכה מהשלמה. בהתחלה חשבתי להשתמש במלה עקשות – הרבי אמר שצריכים עשרה עקשנים[פא] – אבל אחר כך חשבתי שמלה יותר נחמדה היא נחישות (שהרי לעקשות יש גם משמעות שלילית[פב]). נחישות היא הכח של נחשון בן עמינדב[פג], שהיום, בשביעי של פסח, קפץ ראשון לים סוף ופעל את קריעת הים.

סיכום המבנה

אם כן, בכך השלמנו את כל המבנה:

ורמז: כל המושגים – התפשטות-הסתלקות-התחלקות-נחישות-השלמה-התכללות-צמאון עולה 207 (אור, אין סוף) פעמים הוי'! אם נחליף את המלה צמאון במלה תשוקה – התפשטות-הסתלקות-התחלקות-נחישות-השלמה-התכללות-תשוקה – יעלה הכל גל פעמים יעקב (רלא פעמים הוי')!

ג. השלמה בדרך למשיח

להשלים עם המציאות אחרי ג' תמוז

לפי הסדר הזה נצח שבנצח הוא היום של הנחישות שבנחישות ול"ג בעומר, הוד שבהוד – שבמובן מסוים הוא שיא ספירת העומר (יום מתן תורה, תכלית הספירה, של פנימיות התורה[פד]) – הוא היום של השלמה שבהשלמה. עיקר החידוש של הפרצוף הזה הוא ההשלמה – בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שצריכים להיות נחושים, עקשנים, וצריך להבין מה מקומה של ההשלמה (עם המציאות) בעבודת ה'.

נאמר את הדוגמה הכי רגישה כאן: חב"דניקים עסוקים בשאלה איך להבין ולחיות את המציאות שלאחר ג' תמוז. לא מוכנים להשלים עם ה'עובדה' שהרבי איננו כאן, עומד מולנו, כמו שהיה לפני ג' תמוז, ונאחזים בנחישות ובעקשנות ש'לא קרה כלום'. ידוע שמכל מדות הלב הרבי הכי 'אהב' את מדת ההוד ("מודה אני לפניך")[פה], שלדרכנו עתה היינו מדת ההשלמה עם המציאות. המסר הוא שדווקא כדי שהרבי יתגלה צריכים להשלים עם המציאות שה"נכסה"[פו] שלו איננו סתם אחיזת עינים, אלא הוא מציאות אמתית של "דעת תחתון" (וכידוע בחסידות[פז], על הפסוק "אל דעות הוי'"[פח], שעצמות ה"אל... הוי'" כולל יחד את שתי הדעות, דעת עליון ודעת תחתון, וששתיהן אמת 'באמת')[פט]. דווקא על ההשלמה הזו נאמר "אין משיח בא אלא בהסח הדעת"[צ]. הנחישות וההשלמה, הנצח וההוד, הם "תרין פלגי גופא"[צא] ולא סגי הא בלא הא – יחד עם הנחישות נדרשת גם הכרה במציאות ונכונות להשלים אתה (הרי יהודי הוא 'נושא הפכים' בעצם[צב], זהו היחוד האמתי שלנו, בו אנו נבדלים מכל עמי הארצות, להיות "עם חכם ונבון"[צג] היודע ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[צד]), ויחד עם ההשלמה לא מוותרים על הנחישות להמשיך לצפות ולחתור אל היעד, ההתגלות. זהו משהו שדורש הרבה העמקה, ואפשר לתת לו כמה דוגמאות:

השלמת גדולי החסידות

אנחנו יושבים כאן בסעודת משיח, כמו שקוראים לכך בחב"ד. בהרבה חסידיות עושים סעודה בזמן הזה, וקוראים לה סעודת הבעל שם טוב[צה]. נוהגים לספר בסעודה הזו את הסיפור של הצלת הבעל שם טוב בדרכו לארץ ישראל[צו]. הספינה שלו טבעה, הוא הגיע לאי, ובנס חזר לאניה אחרת שבסופו של דבר חזרה – כנראה בטעות – לתורכיה, והוא הבין שמשמים לא רוצים שהוא יגיע לארץ ישראל. יש שמדגישים[צז] בסעודה הזו את השמחה על כך שהבעל שם טוב חזר לאירופה, כי אחרת לא היתה מתפשטת תנועת החסידות. הם מסבירים שנסיון העליה היה סמוך להתגלות הבעל שם טוב – לפניה או מיד אחריה – וכל ה"יפוצו מעינותיך חוצה"[צח], ההפצה בה תלויה ביאת המשיח, לא היתה מתחוללת אחרת. אלו שלשה טעמים לסעודה, שלשה שלבים של משיח – השמחה על הצלת הבעל שם טוב, שהיא דבר גדול בפני עצמו; השמחה על התפשטות החסידות, שתביא משיח; והמשיח בפועל, שמאחלים שיבוא בסעודת משיח השנה!

אפשר להתבונן: הבעל שם טוב היה בדרך לארץ ישראל מתוך רצון להביא את המשיח (כמו ששלשה דורות אחר כך עלה רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ, מתוך מגמה משיחית). לפעמים קושרים את הנסיעה שלו לארץ לרצון להפגש עם בעל אור החיים הקדוש, מפגש שיביא את הגאולה, אבל לפי המסורת שהנסיעה היתה סמוך להתגלות זה הרבה לפני שבעל אור החיים הקדוש הגיע לארץ (בה הוא שהה רק בשנתו האחרונה). בכל אופן, ודאי הנסיעה לארץ היא בשביל להביא את הגאולה, אבל על פניו זה לא הצליח. הבעל שם טוב נופל מכל המדרגות שלו, הוא שכח אפילו אלף-בית, ובסופו של דבר הוא חוזר מהנסיעה בנסי נסים. מה קרה לו? הוא השלים – ה' לא רוצה שאגיע לארץ, ואני משלים (אני ה'לוזער' הנ"ל). בסופו של דבר התברר שדווקא זו הדרך להביא את הגאולה, על ידי הקמת תנועת החסידות והפצת המעיינות.

שלשה דורות אחר כך, בזמנו של נפוליאון, ידוע שהיתה מחלוקת בין גדולי החסידות. החוזה מלובלין, רבי מענדלי מרימינוב, המגיד מקוז'ניץ ועוד החליטו 'להתעקש' על הבאת הגאולה, שמלחמת נפוליאון תהפוך למלחמת גוג ומגוג והגאולה תגיע גם במחיר כבד של שפיכות דמים, ה"י, ואילו אדמו"ר הזקן הכריע שאין להתעקש, וצריך להשלים עם עיכוב הגאולה (כדי שתבוא בחסד וברחמים, בזכות הפצת המעינות חוצה)[צט].

"היום לא"

למדנו הרבה פעמים[ק] את הסיפור בגמרא[קא] בו רבי יהושע בן לוי שואל את המשיח "אימתי אתי מר?" והמשיח עונה לו "היום". כשעובר היום והמשיח לא מגיע טוען רבי יהושע בן לוי באזני אליהו הנביא שהמשיח הוא שקרן, ואליהו הנביא מסביר לו שכוונת המשיח היא לפסוק "היום – אם בקֹלו תשמעו"[קב].

אנחנו מסבירים לפי דברי המהר"ל בסוגיא, שיש כאן רמות שונות של תודעה – רבי יהושע בן לוי נמצא ברמת מודעות אחת, המשיח נמצא ברמת מודעות אחרת לגמרי, ואליהו הנביא משמש ביניהם כמתווך משום שהוא ברמת מודעות שנמצאת ביניהם. וממילא, ההסבר של אליהו הנביא בא ליישב את הדברים על דעתו של רבי יהושע בן לוי, אבל הוא לא בהכרח הכוונה של המשיח, שאומר "היום" בפשטות. אבל פחות הדגשנו שיש עוד שתי רמות מודעות – מעל ומתחת לשלש הרמות הללו: מחד, מתחת למודעות של רבי יהושע בן לוי, שמשוחח עם אליהו הנביא ועם המשיח, יש את המודעות של אנשים סתם, שהיא ודאי נמוכה בין ערוך. מאידך, מעל המודעות של המשיח קיים גם את הקב"ה בעצמו – המשיח אומר "היום" עם כוונה מסוימת, אליהו הנביא מבין את ה"היום" בעוד כוונה ורבי יהושע בן לוי גם הבין באופן מסוים, אבל מה הקב"ה אומר? "היום לא"...

הקב"ה ודאי רוצה את הכי טוב בשבילנו, וכשהוא אומר 'לא היום' הוא מתכוון להביא את המשיח מהמקום הכי גבוה, מהמדרגה של "היום לא"[קג] (דרגת "רעוא דכל רעוין"[קד] דמנחת שבת, ועד לכתר דרדל"א, 'רישא דלא', ו"חביון עז העצמות"[קה] שבו דווקא), שלמעלה מכל הציורים שלנו – וכדי לקבל את המשיח האמתי אין לנו ברירה אלא להשלים עם מה שה' עושה. בלי ההשלמה גם הנחישות לא תהיה אמתית, לא תהיה מפוכחת – במקום השלמה תבוא הסלמה (הקצנה) – ואנו עלולים לשגות בדמיונות בנודע למציאות וגם 'להנעל' על ציור שלנו שמחליף את המשיח האמתי שה' רוצה לשלוח לנו.

חמש מדרגות המודעות, מלמטה למעלה, הן כנגד נרנח"י: בנפש כל יהודי פשוט זועק "עד מתי?!" [קו]; ברוח שואל רבי יהושע בן לוי באופן מוגדר, "אימתי קאתי מר"; בנשמה יש את תודעת אליהו הנביא, תודעת הבחירה, לפיה משיח יבוא "היום אם בקֹלו תשמעו"; בדרגת החיה אומר המשיח "היום" כפשוטו; אבל היחידה נאחזת במאמר ה', "היום לא", שדווקא ממנו יבוא המשיח האמתי (היחידה הכללית), וד"ל[קז].

השלמה שבהשלמה

נחזור לל"ג בעומר: בכוונה של שבעת האורות אמרנו שהוד שבהוד הוא בית המקדש שבבית המקדש, מתאים לכך שאצל רבי שמעון בר יוחאי לא נחרב הבית – מה שנראה כמו התעלמות נחושה מהחורבן – ואילו לפי הכוונה הזו זהו יום של השלמה שבהשלמה (מתוך מבט מפוכח על החורבן והגלות). איך הכוונות מסתדרות יחד?

כשאומרים שלגבי רבי שמעון בר יוחאי לא נחרב הבית אין הפירוש שהוא 'מתעקש' שלא היה חורבן. הוא בוודאי מודע לגמרי לכך שהבית נחרב וגם משלים לגמרי עם המציאות הזו – ודווקא בזכות זה הוא זוכה שאצלו הבית לא נחרב לכתחילה (כמו ביאת משיח דווקא מתוך הסח הדעת ממשיח, כנ"ל).

בעומק, יש כאן קשר לדברי הרוגאטשובר[קח] שבעצם מעולם לא קיימנו עדיין את מצוות הצבור של העמדת מלך ובנין בית המקדש, משום שמה שעשינו לא התקיים. כלומר, רשב"י משלים לגמרי עם העובדה שמצות ה' בתורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קט] עדיין לא התקיימה כלל, והיא רק בגדר אמונה שלמעלה מטעם ודעת (טעם ודעת שהם רגישות למציאות). באמונה התמימה הזו – השייכת לתמימות ולהודאה של ההוד למה שלמעלה מטעם ודעת – יש ציור נצחי, שמתגלה אך רק למי שמשלים, באופן של השלמה שבהשלמה, עם כך שלא רק שבית המקדש לא נחרב, אלא שבעצם הוא לא היה ולא נברא כלל... מתוך ההשלמה שבהשלמה הזו זוכים לבית המקדש שבבית המקדש – האדם עצמו הופך להיות בית מקדש ("'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'"[קי], בתוך כל או"א דווקא) והופך להיות משיח (הכל בבחינת איפכא מסתברא – לא היה חורבן משום שכלל לא היה מקדש).