שבת חוהמ"פ תשפ"ו – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פסח מצה ומרור

בהגדה של פסח כתוב: "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו – פסח, מצה ומרור". דברנו לאחרונה, בשבת זכור, על שלישית המושגים עצמות-מהות-מציאות. אפשר די בפשטות להקביל את פסח-מצה-מרור לעצמות-מהות-מציאות:

קרבן הפסח, כמובן, הוא העצם של חג הפסח. בקרבן פסח יש מצות לא-תעשה מן התורה – "ועצם לא תשברו בו" (מדובר בעיקר בעצם עם מח, כדלקמן). עצמות קשורות בפשטות לעצמוּת, כמו שדורשים בחסידות על "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". הפסח, שנעשה רק ביום אחד ובזמן מוגבל מאד, הוא "מקודש" ביחס למצות, שנאכלות שבעה ימים – וחשוב לדעת שהרבי סובר כמו הפוסקים שיש מצוה באכילת מצה כל יום מימי הפסח – שהן ה"תדיר" של חג הפסח. בכלל, מצות נוהגות בכל הדורות ובכל המקומות, ואילו הפסח נוהג רק במקום המקדש (שגדרו הוא ה"מקודש", ובלעדיו רוב ההלכה – ודאי במצוות שאינן תלויות בארץ – עוסקת רק ב"תדיר").

המצה היא המהות של חג המצות. מצה היא לשון מהות, היא עולה ג"פ מה. מהי המהות ביחס לעצמות? בעצמות אין שום ציור והמהות היא כבר ציור שאפשר לשאול "מה הוא?". כמו שבשאלות ארבעת הבנים בחג הפסח, על כל אחד – חוץ מה"שאינו יודע לשאול" – כתוב "מה הוא אומר" ואחר כך השאלה שלו פותחת ב"מה" (שאלת החכם: "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה הוי' אלהינו אתכם"; שאלת הרשע: "מה העבודה הזאת לכם"; שאלת התם: "מה זאת"). שלש פעמים "מה" (שמופיעים כפול) בגימטריא מצה, כנ"ל. בשאלה "מה הוא?" שואלים מה האופי של העצמות (אופים את המצות). בכל ההקבלה כאן הכי פשוט שהמצה היא המהות.

המרור הוא המציאות...

אבל כדי לא להשאיר את המציאות כ"כולה מרור" עושים "כורך" – כורכים יחד את המצה עם המרור, "זכר למקדש כהלל". כשמחברים את המהות עם המציאות כל הדינים נמתקים. לכן, את המרור לא אוכלים בהסבה, אבל את הכורך כן אוכלים בהסבה (יש בזה שיטות בפוסקים, אבל הצמח צדק מכריע[ב] כדעות שכן מסובין באכילת הכורך, וכך אנחנו נוהגים) – והסבה היא גילוי תענוג עצמי. ההמתקה היא בזכות הלל (שמתחילים 'לומר' אותו עוד לפני כן), הנוטה לחסד.

ב. חזון העצמות היבשות

הטוב מחיה את האמת

באותו שיעור דברנו על עוד שלישיה עיקרית שמקבילה לעצמות-מהות-מציאות – אמת-טוב-צדק. יצאו ספרים על טוב ועל אמת, וצריך עוד ספר על צדק – הצדק מיישב גם את האמת וגם את הטוב, מחבר אותם במציאות. ההקבלה הזו שייכת להתבוננות בהפטרה שקראנו כעת – חזון העצמות היבשות של יחזקאל.

בהפטרה רואים שלפעמים העצמוּת יכולה להיות יבשה, והיא צריכה רוח חיים בשביל לקום לתחיה. העצמות, שאין לה שום ציור, יכולה להיות יבשה – וצריך שהמהות, הציור, תחיה אותה. הרמב"ם אומר שה' הוא אמת – זו העצמות. הוא שולל מה' כל ציור והגדרה, אי אפשר לשאול על ה' "מה הוא?". לכן הרמב"ם לא יגיד שהתכונה היחידה החיובית שאפשר לומר על ה' היא טוב, אבל רבי חסדאי באור השם כן אומר ככה וגם החסידות אומרת ככה. המהות מחדירה מים (בגימטריא ב"פ מה) שמחיים את העצמות היבשות.

העצמות והמהות הן כמו יחידה וחיה. באריז"ל פשוט שהיחידה למעלה מהחיה, אבל במדרש חז"ל החיה למעלה מהיחידה. יש ביחידה מעלה שאין בחיה ויש בחיה מעלה שאין ביחידה. היחס בין שתי המדרגות שייך לדיון שלנו מה קודם למה – האמת או הטוב. בעומק, זו השאלה מי קודם למי – התורה, "תורת אמת", או ישראל, שהם הטובים, כמו בניגון החדש מהפרק של הרבי "היטיבה הוי' לטובים". כתוב שאחרי הצמצום התורה היא למעלה מישראל, לכן ישראל צריכים להתקשר לקב"ה על ידי התורה, אבל לפני הצמצום ישראל הם למעלה מהתורה, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

עצמות-גידים-בשר-עור

יש בנבואה של יחזקאל ארבע מדרגות בגוף (עוד לפני שרוח החיים מחיה אותו) – עצמות, גידים, בשר ועור. הרביעיה הזו היא מבנה יסודי באריז"ל[ג] – עגב"ע (כמו עסמ"ב, עב-סג-מה-בן). עצמות הן כנגד החכמה, גידים כנגד הבינה, בשר כנגד המדות (ו"ק) ועור כנגד המלכות.

בגוף האדם יש רמח עצמות, כנגד רמח מצוות עשה, ו-שסה גידים, כנגד שסה מצוות לא תעשה. זהו כבר חידוש, לפי הזהר "'שמי' עם י-ה שסה, 'זכרי' עם וה רמח" הלא-תעשה הוא למעלה מהעשה, אבל כאן רואים בפשטות ש-רמח מצוות עשה הן בחכמה ו-שסה מצוות לא-תעשה הן בבינה – ברור שהתכלית העיקרית היא מצוות עשה, שהן גילוי אלקות (החכמה מכונה "ראשית הגילוי").

כמו שהזכרנו, באיסור "ועצם לא תשברו בו" העיקר הוא עצם שיש בה מח (אף שיש איסור גם בעצם שיש עליה כזית בשר, היינו ההבדל בין 'עצם פנימי' ל'עצם חיצון'[ד], 'מיעוט עצמות שנים', וד"ל). עצם ועוד מח בגימטריא רמח. יש גם עצם אחת מיוחדת, שממנה מתחילה תחית המתים – עצם הלוז. קשה למצוא את עצם הלוז[ה], אבל היא אחת מ-רמח העצמות, וממנה הכח לכל תחית המתים שמתוארת כאן בנבואה. גם עצם הלוז עולה רמח.

כמו שיש בעצמות עצם אחת מיוחדת לטובה, כך יש בגידים גיד אחד מיוחד לרעה – גיד הנשה. נשה היא לשון שכחה – הוא מנסה להשכיח את ה'. לפי זה כנראה ההגדרה של כל מצוות לא-תעשה הן שמירה שהאדם לא ישכח את ה' בשום מצב. מכיון שבינה היא שכל – לא כמו החכמה, שלמעלה מן השכל – תתכן בה שכחה. יתכן אפילו תלמיד חכם, גאון בתורה, שלומד כל היום אבל שוכח את נותן התורה. לכן צריך שמירה של מצוות לא-תעשה.

בשר ועור

בכל אופן, שתי המדרגות הן כנגד "הנסתרֹת להוי' אלהינו". עמלק מולק בין י-ה ל-וה – לא אכפת לו מ"הנסתרֹת", כל עוד הן לא מגיעות למציאות, "והנגלֹת לנו ולבנינו". הסברנו שהעצמות והגידים הם מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מה הם הבשר והעור? יש כמה אפשרויות לפרש. נגיד שלשה אופנים:

האופן הראשון: אם י-ה הן מצוות עשה ומצוות לא-תעשה מן התורה, הבשר הוא המצוות דרבנן. בכללות, הבשר כאן הוא התורה שבעל פה – לא רק מצוות דרבנן, אלא גם ובעיקר הפירושים של חכמים לתורה שבכתב. כמו שכתוב בתניא, בלי פירושי התורה שבעל פה אי אפשר לקיים את המצוות – יש מצוה להניח תפילין, כך כתוב בתורה, אבל בלי התורה שבעל פה אי אפשר לדעת מה הם תפילין. בקבלה ה-ו שבשם הוא הלכה, המשניות שהן הלכות פסוקות. אם הבשר הוא התורה שבעל פה, הפירושים והמצוות שמדרבנן, העור הוא עוד מדרגה מתחת – מנהג ישראל, 'תורת כנסת ישראל'. הביטוי במציאות של כל מצוות התורה הוא דרך התורה שבעל פה שמסבירה את התורה שבכתב ודרך מנהגי ישראל שמחזקים ומעמידים את כל התורה כולה.

האופן השני: מכיון שהבשר הוא כנגד הו"ק, המשמעות שלו היא מדות של "לב בשר", שבאות לידי ביטוי בתפלה. "לב האבן" הוא מה שמפריע להתפלל באופן של "רחמים ותחנונים לפני המקום" והבשר הוא הריכוך של הלב כדי להתפלל לפני ה'. לפי הרמב"ן, שהתפלה היא לא מהתורה, היא אכן לא חלק ממצוות עשה ולא-תעשה שכנגד העצמות והגידים – היא עמוד שלם בפני עצמו מהעמודים שהעולם עומד עליהם, והיא כאן הבשר. אבל אפילו לפי הרמב"ם, שיש מצות עשה של תפלה, זו תפלה פעם אחת ביום, והרי כתוב "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו". דורשים שהשם ברסלב רומז ללב-בשר – ומה התפלה של לב-בשר בברסלב? התבודדות, לדבר כל היום עם ה', גם כאשר נמצאים בתוך צבור.

העור, לפי האופן הזה, הוא דרך ארץ – להיות מענטש. העור הוא צורת האדם שמתגלה לזולת – הוא רואה רק את העור – והוא ההנהגה האנושית של האדם, "דרך ארץ" ש"קדמה לתורה" (הלואי שהיה 'מנהג ישראל' להיות מענטש, להתנהג בדרך ארץ... אבל זו הנהגה ש"קדמה לתורה", כאשר "נעוץ תחלתן בסופן" דווקא, "קדמה לתורה" ב"דרך ארץ", מלכות, "סיפא דכל דרגין").

האופן השלישי הוא שבשר ועור רומזים לאליהו הנביא ומלך המשיח. אליהו הנביא הוא מבשר הגאולה – בשר לשון בשורה. הוא מבשר בשורת השלום. יש כמה דעות מה התפקיד של אליהו הנביא, אבל בפשטות הוא בא בשביל "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אליהו מבשר את המשיח, והמשיח עצמו הוא העור. המשיח נקרא "חיוורא דבי רבי", הוא סובל מצרעת, מחלת עור, בשביל לכפר על העוונות שלנו – "אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" (על הנושא הזה נרחיב בע"ה בסעודת משיח).

רקב עצמות

חוץ מעצמות יבשות יש עוד מלה שמתייחסת לעצמות ומתארת תופעה שלילית – רקב. עצמות יכולות להיות יבשות וגם יכולות להיות רקובות. יש שלשה פסוקים בתנ"ך עם ביטוי כזה: הראשון – "יבוא רקב בעצמי"[ו]. יש פסוק שאנחנו מאד אוהבים לצטט, "אשת חיל עטרת בעלה", אבל מה סיומו של הפסוק? המצב ההפוך – "וכרקב בעצמותיו מבישה"[ז]. ההיפוך של "אשת חיל" הוא אשה "מבישה" – כולל אותיות יבש (היא מיבשת את בעלה), כולל גם את היובש של העצמות – והיא כרקב בעצמותיו של בעלה. הפסוק השלישי, אולי הכי מוכר, הוא "ורקב עצמות קנאה"[ח].

למה אנחנו מדגישים את זה? רקב מורכב משלש אותיות שכל אחד מששת הצירופים שלהן הוא שרש בלשון מקרא. אחד הצירופים של רקב הוא קבר – בקבר הגוף נרקב, העצמות נרקבות. בחזון העצמות היבשות מאד בולטת בקריאה החזרה הכפולה והמכופלת (הנראית כמיותרת) של הקברות בשני הפסוקים "לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הוי' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי"[ט].

לפני כן יש עוד צירוף של אותן אותיות, שרש קרב (ממנו גם המלה החשובה קרבן), בתחלת התיאור של מה שמתחולל אחרי שיחזקאל מתנבא על העצמות – "וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ"[י]. יש כאן יחס מדויק של 1:4 בין השרשים קרב ו-קבר. מכיון ש"הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה"[יא] המשמעות של התקרבות העצמות היא מה שקוראים היום קירוב – לקרב את כל היהודים. הקירוב של היהודים הוא ההכנה הראשונה לתחיה. עוד לפני שהעצמות מתקרבות מוזכרת רוח החיים – צריכים השראה של הרוח גם בשביל הקירוב – אבל רוח החיים הפנימית, שמחיה את העצמות בפועל, רק בסוף (אחרי שהעצמות מתקרבות זו לזו, "וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה", אבל "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"[יב])[יג]. פשט הביטוי "עצם אל עצמו" הוא שהעצמות מתקרבות זו לזו – עצם אל עצם אחרת ששייכת אליה. הקירוב-הדחיסה של דברים ביחד שייך לעוד שרש משלש האותיות הללו – רבק, שפירושו הצמדה, כמו "רבקות של שלש שלש בקר"[יד] שמצמידות יחד פרות (עד כאן הוזכרו השרשים רקב קבר קרב רבק בקר וחסר רק ברק – הברקת אור הבקר, סוד התחיה). אבל אפשר לדרוש את "עצם אל עצמו" גם בדומה ל"אמת לאמתו" (כנ"ל שהעצמות היא אמת), שבשביל לקום לתחיה כל עצם צריך להתקרב "אל עצמו", לחזור אל המהות והאופי שלו. כלומר, העצמות צריכה להתקרב אל המהות וכך לקום לתחיה.

נציין שחוץ מיובש ורקבון יש נקודת תורפה נוספת לעצמות, שבירה, כמו בפסוק שהזכרנו "ועצם לא תשברו בו" ופסוקים נוספים[טו]. אלו שלש נקודות תורפה שיכולות לפגוע בעצמת העצמוּת. היובש הוא חסרון של יסוד המים. הרקבון הוא חסרון של יסוד העפר, חסרון של "שוכני עפר", "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". השבירה היא הפגיעה בגוף העצם, מכח יסוד הרוח, כמ"ש "ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים", כאשר הסלעים היינו העצמות (בנוסף ליסודות המים, העפר והרוח, גם יסוד האש 'מתנקם' בעצמות – כאשר הן נשרפות כעונש[טז], כפי שעשה יאשיהו המלך[יז] בדבר ה'[יח]). סופי התיבות של יבש-רקב-שבר הם בעצמם שבר – הכל שייך לשבירת הכלים, הפגיעה בעָצמה של עצמוּת מלכי התהו – הם נשברים, מתים, מתייבשים ונרקבים, ואותם צריך להחיות, כתוכן נבואת יחזקאל[יט].

צמיחה משיחית

אכן, תכלית השבירה היא תיקון ורקבון הוא שלב הכרחי בדרך לצמיחה חדשה, כמבואר בחסידות, בסוד רקבון הגרעין בארץ בשביל צמיחה באין-ערוך בכמות ובאיכות. אחרי השבירה על ידי הרוח, היבוש מחוסר מים והרקבון המחזיר הכל לעפר – מתגלה כח הצומח שבעפר (שארית כח ה"יש מאין" של מעשה בראשית, כמבואר בתניא). תכלית הצמיחה היא "צמח שמו ומתחתיו יצמח", כרמוז בכך ש-רקבון עולה משיח.

ואכן, מיד אחרי יד הפסוקים של נבואת העצמות היבשות (הפטרת שבת חוה"מ פסח, כנ"ל) באים עוד יד פסוקים של נבואת איחוד עץ אפרים ועץ יהודה (הפטרת שבת ויגש). אלו שתי נבואות שבאות בהמשך זו לזו – אחרי העליה לאדמת ישראל, בנבואה הראשונה, מגיע חבור הממלכות בארץ, בנבואה השניה. עץ ועצם שייכים זה לזה (ושלד עצמות דומה לעץ וענפיו)[כ], וה"וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ"[כא] הוא ממש על דרך "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו".

בפרט, משיח בן דוד, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", הוא המשיח העיקרי הצומח מתוך הרקבון. לכן יש לומר שמשיח בן יוסף (בן אפרים) יוצא מהעצמות היבשות של יחזקאל (בגימטריא יוסף), שחז"ל אומרים בפירוש שהן היו עצמותיהם של בני אפרים שדחקו את הקץ ועלו ממצרים לפני הזמן (וכן משה לקח עמו את עצמות יוסף, משום שיוסף הוא בבחינת עצם דווקא), ומשיח בן דוד (הצומח מעץ החיים הנצחי, מלכות דוד שהובטחה לו לנצח) הוא הצומח מיחוד העצים שבנבואה השניה, "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם"[כב].

ורמז יפה: עצמות יבשות-משיח בן יוסף[כג] ועוד רקב עצמות-משיח בן דוד[כד] עולה ט פעמים משיח!