מתכוננים לגדלות

מאור עינים שבת הגדול

יום שבת ויקהל-פקודי-החדש, כ"ה אדר פ"ו – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הנושא היסודי בו עוסק תדיר המאור עינים, העליה מקטנות לגדלות, מקבל זוית חדשה בשבת הגדול – נקודת המעבר מהקטנות של מצרים לגדלות של פסח, החוזרת בכל שנה ושנה.

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו (שו"ע או"ח סי' תל).

עניינו של פסח, בתוך שלשת הרגלים, הוא חסד[ב], וגם שבת ההכנה לו נקראת "שבת הגדול", לשון גדולה, מדת החסד האלקית (כמו בפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה וגו'"[ג])[ד]. הגדולה מתקשרת בתורה הזו גם לנושא מרכזי החוזר שוב ושוב במאור עינים – המעבר מקטנות לגדלות. גדלות מוחין אמתית תלויה בהכרה בחסדי ה' (מדת הגדולה) ונסיו, כפי שיתבאר.

עבודה זרה – קטנות הדעת

הענין הוא, שאמרו רז"ל (שמו"ר פכ"א, ז) שעל הים היה קטרוג אלו ואלו עובדי עבודה זרה. וכי אפשר שהיו ישראל עובדי עבודה זרה ח"ו אז. אך שהיו ישראל משוקעים בנ' שערי טומאה בין הקליפות, והיו בקטנות הדעת, ולא היו יכולין לבוא אל הש"י.

ודאי שאם ישראל היו עובדי עבודה זרה כפשוטה ה' לא היה קורע להם את הים, כפי שהוא מנסח במקום נוסף[ה]: "שאם כן לא היה הש"י עושה להם נסים גדולים כל כך, כי קוב"ה לא עביד ניסא לשקרי ח"ו"[ו]. התיאור "עובדי עבודה זרה" מתאר את מצבם של בני ישראל – שקועים ב-נ שערי טומאה[ז] ובקטנות הדעת.

איך אפשר להגדיר מי שנמצא בקטנות הדעת כעובד עבודה זרה? במקום הנוסף הוא מרחיב:

רק הוא כמו שאמרו חז"ל (כתובות קי.) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.

"כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה", ובניסוח עוד יותר חריף – "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם"[ח]. ההסבר בחסידות הוא שחיים בארץ ישראל הם חיים של בטחון מוחלט שכל השפע הבא לאדם הוא אך ורק מה', ואילו עבודה זרה בטהרה היא בטחון בדרכים-אמצעים גשמיים להשגת פרנסה, שהם בבחינת "אלהים אחרים" ("וכשאדם מטריד מחשבתו ולבו רק בעניני עולם הזה כל הימים הוא מוריד שכלו שבראשו לדבר הנשפע מכוכבים ומזלות ונעשה גם הם בחי' אלהינו למעשה ידינו כי מעשה ידינו שהוא עסק הפרנסה נעשה מזה בחי' אלהים אחרים"[ט]). בגדלות הדעת רק נוכחות ה' ממלאת את דעת האדם אבל בקטנות הדעת תופסים מקום בדעתו כוחות נוספים:

כי מרגלא בפומיה דהרב בעש"ט נבג"מ זכותו יעמוד לנו, על מ"ש (דברים יא, טז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, תיכף כשסרתם מאת ה' מיד ועבדתם אלהים אחרים. כי זהו עיקר הדעת לידע שכל כוחותיו וחיותו הוא הבורא ב"ה, שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא יתברך מנענע כל הכוחות שלו, ותיכף כשסר מדעת זה נעשה עובד אלהים אחרים, כוחות אחרים זולת הבורא ב"ה, שאין לו דעת זה שכל הכוחות שלו הוא הבורא ב"ה.

הרמב"ם מביא את ההוכחה לכך שה' אינו גוף מכך שהוא מסובב תמיד את הגלגל הגדול[י], הוא "כח המניע הבלתי מתנועע"[יא], וכאן המודעות הזו שייכת לכל אחד בפרט – להכיר שכל תנועה שלו היא נוכחות של ה' בתוכו[יב]. ההכרה הזו צריכה למלא את כל הדעת, את כל המודעות, שלא יהיה שום חלל פנוי ממנה. כאשר חלילה יש כזה חלל אז "'הבור רֵק אין בו מים' אבל נחשים ועקרבים יש בו"[יג] – החוסר במודעות ("וסרתם") נחשב מיד עבודה זרה ("ועבדתם אלהים אחרים") משום שהוא נותן מקום למשהו אחר. החלל במודעות הוא רִיק (ואקום) שמושך לתוכו את אוירה הטמא של חוץ לארץ[יד] (שעל כן האריך אדמו"ר הריי"צ[טו] בחשיבות טהרת האויר שסביב האדם).

וזהו כל הדר בארץ ישראל וכו', ר"ל שהארציות שלו הוא גם כן ישראל כראוי לאיש הישראלי להיות לו הדעת הנ"ל, אז דומה כמי שיש לו אלוה. מה שאין כן הדר בחוץ לארץ, שהוא חוץ לגבול הקדושה שאין לו הדעת הנ"ל, אז דומה כמי שאין לו אלוה. ולכן אז במצרים שהיה הדעת בגלות, על כן היה קטרוג אלו ואלו עובדי עבודה זרה, אבל לא ח"ו שעבדו עבודה זרה ממש.

יציאת מצרים – מקטנות לגדלות

אם כן, קטנות הדעת שהיתה במצרים, כשלא כל הדעת היתה מלאה בגדלות ה' (אלא בקטנות האדם ותחבולותיו), נחשבת כעבודה זרה. אכן, תכלית הירידה לקטנות היא "ירידה צורך עליה"[טז]:

והוציאם הש"י משם ובאו לגדלות. וזהו ותרבי ותגדלי (יחזקאל טז, ז), שבאת לגדלות המוחין[יז].

הנביא יחזקאל מתאר את יציאת מצרים כלידה וגדילה מקטנות לגדלות – "ותרבי ותגדלי", בכמות ("ותרבי") ובאיכות ("ותגדלי")[יח], כאשר אצל בני ישראל 'כמות עושה איכות'[יט] והריבוי הכמותי מביא לגדלות באיכות[כ].

מקטנות לגדלות במעגל השנה

וזהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה יא.).

דיש שני מיני גלות, דהיינו גלות כללי והוא גלות כלל ישראל בין האומות, ויש ג"כ גלות פרטי דהיינו אצל כל אחד מישראל שהנשמה בגלות אצל היצר הרע.

קטנות האדם היא משום ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"[כא] – נמצאים בגלות בידי היצר הרע, משועבדים ל'כח' אחר[כב]. הגלות הפרטית היא 'עצמית' יותר מהגלות הכללית – בדרך כלל יהודים 'מסתדרים'-'חיים' בגלות הכללית, אך היצר הרע, הנחש הקדמוני, בא להרוג אותם ממש, קודם ברוחניות ואחר כך בגשמיות.

והנה זה כלל גדול[כג], שבכל זמן מהזמנים, נעשה תמיד כשבא הזמן ההוא בכל שנה, נעשה כמו שהיה בפעם ראשון.

הזמן איננו רק קו, המתמיד לנצח מהעבר את העתיד, אלא (גם) עיגול החוזר חלילה (בסוד המשכת הקו מהעיגול הגדול שלפני הצמצום, כאשר שילוב העיגולים הנצחיים עם הקו המתקדם יוצר ספירלה המתעגלת ומתקדמת[כד]). לכן, עוד לפני עבודתנו, הפועלת את "והימים האלה נזכרים ונעשים"[כה], עצם חזרת הזמן פועלת שוב את אותה פעולה[כו] – כך הוא במחזור השבועי, בו "שבת קביעא וקיימא"[כז], וכך בחגי ישראל שמציינים מאורעות במעגל השנה[כח] (על דרך תיאור סיבוב כדור הארץ, שכאשר הוא חוזר לאותה נקודה אפשר לתפוס מה שאבד אמש[כט]).

ולכן אנו מברכין שהגיענו לזמן הזה.

וזהו בניסן נגאלו ויצאו מקטנות לגדלות, ובניסן עתידין ליגאל, דהיינו בכל שנה ושנה כשבא אותו הזמן יכול לצאת מקטנות לגדלות כמו בפעם הראשון.

המעבר מאדר לניסן הוא מעבר מקטנות לגדלות. באדר הנסים מלובשים בטבע, והדעת לא תופסת שהכל הוא ה', ובניסן זוכים לנסים גלויים שמעל הטבע, והתודעה מלאה כולה בנוכחות ה' לבדו[ל]. שבת הגדול עצמה, על שם הנס, היא הכנה לראית נסים ונסי נסים – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[לא].