תיקון הדעת – החיבור לכלל

י"ט סיון תשפ"ה – כפ"ח

קיום מצוות באופן בוגר; בר-מצוה ישראל שי' פריימן (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לבר-מצוה של נכד הרב יש העמקה בסוד הדעת בקיום המצוות – הדעת המיוחדת שמקבל בר-מצוה, וצריכה להאיר בכל אחד ואחת מאתנו מרגע החיוב במצוות ואילך. פרק א מונה שלשה פירושים בבר-מצוה – עבודת מאהבה של בן (ברא), כח לברר את המציאות וגם את טעמי התורה וכח לברוא מציאות חדשה בעולם (בניגוד לחוק שימור החומר והאנרגיה) ובתורה (ב"תורה חדשה" של משיח). פרק ב מלמד על המעבר במצוה מצוותא עם ה', הממוקדת בעיקר בתיקון האדם את נפשו שלו, לצוותא עם כל ישראל, מתוך יכולת להתחבר לכלל ו'לאהוב מה שהאהוב אוהב'. פרק ג, הנוגע גם בפרשת השבוע, עוסק בתיקון הדעת בו עוסק משה רבינו – בקבלת הערב רב ובשליחת המרגלים – תוך לקיחת הסיכונים הנדרשים, מתוך הבנת ההכרח בכך כדי להביא את הגאולה האמתית והשלמה.

א. עבודת בר (מצוה): עבודה מאהבה, בירור ובריאה

לעבור מעבודת עבד לעבודת בן

היום אתה חוגג בר-מצוה. מה ההבדל בין הנחת התפילין שלך ביום ששי שעבר להנחת התפילין שלך היום? היום אתה בר-מצוה – הפשט הוא שאתה מחויב במצוות דאורייתא. גם קודם עשית מצוות וגם קיימת מצוה, מצוה של חינוך מדרבנן[ב], וכעת אתה חייב במצוה גם מן התורה. אבל יש כאן עוד ענין: מי שמקיים מצוה יכול לקיים בבחינת עבד, בקבלת עול פשוטה, בלי הרגשת אושר פנימי, ויכול לקיים מצוות בבחינת בן. הפירוש הראשון של בר-מצוה (מבין שלשה פירושים שנפרט אי"ה) הוא שתקיים מצוות בבחינת בן. קיום המצוות שלך כעת ימשיך להיות גם בקבלת-עול של עבד, אבל החידוש הוא מעלת הבן. את קבלת העול של העבד קבלת בחינוך שלך, כך ראוי, וכעת הזמן להרגיש את עצמך כבן לקב"ה.

כתוב[ג] שעבד עובד מיראה ובן עובד מאהבה. הילד בחדר עם יראה מהרצועה של המלמד, ואף על פי כן "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן"[ד] עולה עד כסא הכבוד ממש[ה], אבל זה עדיין לא התכל'ס. התכל'ס היא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[ו]. התכל'ס היא לעבוד את ה' מתוך אהבה ומתוך רצון אמתי. למי יש רצון אמתי לקיים את דברי המלך? בן המלך. יש גם "בן שנעשה עבד"[ז], כמו שהרבי הרש"ב אמר על עצמו ביחס לאבא שלו, הרבי המהר"ש[ח]. בכל אופן, החידוש הראשון של בר-מצוה שהוא מקיים את המצוות בבחינת בן, לא רק בבחינת עבד – העבד שבו כלול בבן שבו, כאשר העיקר הוא הבן, שהרי "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", כנ"ל.

בירור המציאות וההלכה

בר-מצוה מקבל דעת. צריך להבין מה המשמעות. הרי לפני כן הוא גם היה חכם ונבון, וגם עם בחינה מסוימת של דעת – גם לפי האריז"ל, יש הרבה דרגות של דעת[ט] – אז צריך להבין מה מתחדש בבר-מצוה, בה הדעת שהוא מקבל היינו ענין גמר כניסת הנפש האלקית שלו, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בשו"ע[י].

בכל אופן, מהו הפירוש השני של בר? הפירוש הראשון של בר הוא לשון בן, כנ"ל, והפירוש השני של בר הוא לשון בירור. כלומר, מבר-מצוה, אתה לא רק מקיים מצוות כמו שילד יהודי חסידי מקיים מצוות, אלא שאתה יכול עם המצוות שלך לברר את המציאות – לתקן את המציאות, להעלות את הניצוצות הקדושים מתוך המציאות, לגלות את הקדושה האלקית שבעצם המציאות של עלמא דין, כמו שהסברנו קודם[יא]. לפני בר-מצוה אתה לא יכול לעשות חיל כפירוש האור החיים הקדוש[יב], להעלות ניצוצות. יש גם מכתב של הרבי[יג] שאומר זאת בפירוש, שעיקר החידוש של בר-מצוה הוא שעם המצוות שלך אתה יכול לברר ולתקן את המציאות החיצונית – זהו הפירוש השני של לשון בר (מצוה).

התפילין שהנחת ביום ששי היו מצוה – וכמו שנסביר, מצוה לשון צוותא וחיבור[יד], התחברת לה' בהנחת התפילין של יום ששי – אבל היום כשהנחת תפילין לא רק התחברת לה' אלא גם תקנת את המציאות החיצונית. התחברות לה' היא משהו גדול מאד, אבל יש גם מה שה' רוצה – ה' רוצה שיתקנו את העולם להיות דירה לו יתברך בתחתונים[טו], וזה תלוי בעבודה שלנו. שוב, הפירוש השני של בר-מצוה הוא היכולת לברר את המציאות על ידי המצוות.

בבירור של בר-מצוה יש עוד נקודה עמוקה: יש בדעת של הבר-מצוה גם יכולת לברר את הכוונה הפנימית של המצוה עצמה. יש בחז"ל מחלוקת בין חכמים ורבי שמעון אם דורשים טעמא דקרא[טז]. עד בר-מצוה לא היה שייך בכלל לדרוש ולברר את טעם המצוה. מה קורה אם הוא מברר את טעם המצוה? יכולה להיות לכך נפקא מינה מאד גדולה הלכה למעשה. אם הוא בטוח שהסבה שה' נתן את המצוה שלו בשביל כך וכך – בדרך כלל לא אומרים זאת, אבל רבי שמעון כן אומר, כי הוא קשור לפנימיות התורה[יז] – אז אפשר לברר את המצוה, אפילו בנגלה, ולהגיע לעומקה של הלכה, ומי שמגיע לעומקה של הלכה מחדש דינים בשלחן ערוך. זה כלול בתוך ה"בר" השני, לשון בירור, שהוא יכול לברר גם את הטעם, את רצון ה', בתוך המצוה עצמה. מי שלא בר-מצוה לא שייך לזה בכלל, צריך רק לציית למה שאומרים לו – אין לו כח לברר את הכוונה הפנימית של המצוה.

בריאה חדשה

מה הפירוש השלישי של בר-מצוה? עוד יותר עמוק: כתוב[יח] ש-בר היינו שתי האותיות הראשונות של התורה, "בראשית", ורמז מובהק ללשון "ברא". לא רק שיש ב"בר" בירור אלא גם בריאה, כמו שהרמב"ן כותב[יט] שבריאה היא התהוות יש מאין ואפס המוחלט. מי שבר-מצוה יכול על ידי המצוות שלו לברוא שמים חדשים וארץ חדשה[כ] – לא רק לברר את המציאות הקיימת אלא לברוא מציאות חדשה.

אמרנו שבר-מצוה יכול לברר את טעם המצוה וכך להגיע לעומקה של הלכה ולחדש חידושים. יש משהו עוד יותר גבוה שיוצא מהענין, שהוא יכול גם לברוא – לא רק שמים חדשים וארץ חדשה, אלא יכול לברוא גם חידושי אמת בתוך התורה גופא, חידושים שלא שמעתם אזן. הגם שאנחנו אומרים ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני"[כא], אנחנו יודעים שיבוא משיח ויחדש "תורה חדשה"[כב]. מה הפירוש של "תורה חדשה"? לא כאן המקום להאריך, אבל ככה קוראים לזה – "חידוש תורה מאתי תצא", והפשט בחז"ל שזהו חידוש שלא על פי שלחן ערוך כפשוטו. יש גם בעולם הזה הוראת שעה, או "גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה"[כג], אבל זה עדיין בחינת תהו. משיח יכניס בכלי את האורות דתהו הללו – שכבר היו מעולם, "הוראת שעה" ו"גדולה עברה לשמה" – ומזה תצא "תורה חדשה" לגמרי. אם כן, 'בר-מצוה', רומז גם על בריאת שמים חדשים וארץ חדשה, וגם על בריאת 'מצוה' חדשה, ודוק.

אנחנו רגילים להסביר זאת על פי מונחים-מושגים של המדע העדכני[כד]: אחד החוקים, שהוא 'חוק ולא יעבור' לפי המדע היום, הוא חוק שימור החומר והאנרגיה, שלא יתכן להוסיף חומר למה שקיים – אפשר רק לשנות את הצורה. לפי החוק הזה, כל העולם וכל הכח של האדם לשנות את מציאות העולם בא רק מעולם היצירה – עולם של שינוי הצורה – אבל אי אפשר לברוא חומר חדש או אנרגיה חדשה (שלפי המדע, היינו הך). זו אקסיומה ראשונה היום במדע. עם כל הקוואנטים וכל התקדמות המדע עדיין האקסיומה הזו חיה וקיימת, שאי אפשר להוסיף ליקום חומר חדש או אנרגיה חדשה. התורה אומרת הפוך: כשאתה מניח תפילין בבקר אתה ממשיך לתוך חלל הצמצום אור אין סוף מלפני הצמצום, דרך הקו, וככה אתה מוסיף ליקום אנרגיה חדשה – אור וכח שהופך להיות חומר, "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[כה]. זהו הפירוש הכי טוב ואמתי של מה זה בר-מצוה. בתפילין של יום ששי עוד לא המשכת 'קו' אור אין סוף לתוך חלל הצמצום, מקום עמידת העולמות כולם, עוד לא בראת משהו יש מאין ואפס המוחלט, והבקר כן עשית זאת.

אותו דבר בנוגע לאותו "תלמיד ותיק" (ששוה ישראל בעל שם טוב[כו], 1000 אורות של מתן תורה[כז], שזו כבר תורה חדשה של מלך המשיח), כשהוא מחדש חידוש הוא ממשיך מהתורה הקדומה בדרגה הכי גבוהה, לפני הצמצום לתוך העולם שלנו. האריז"ל אומר שהתורה שלנו היא תורת הבריאה[כח], אבל הבעל שם טוב (וכמוהו מלכא משיחא) המשיך גילוי אור אין סוף מאדם דאצילות שלפני הצמצום לתוך אדם דבריאה שהוא א"ק שלאחר הצמצום (ארבע בחינות "אדם" אינם ארבעה עולמות אבי"ע, ודוק[כט]).

אלו שלשה פירושים של בר-מצוה.

ב. (בר) מצוה – צוותא לה' ולכלל ישראל

"בשם כל ישראל"

נאמר עוד משהו:

מה עיקר החידוש שחוגגים עכשיו? איך הוא התחיל? מכך שעברת לפני התבה כשליח-צבור בערבית והוצאת אותנו ידי חובה. ביום ששי עוד לא יכולת לעשות זאת, רק היום. השינוי הזה אומר שקרה משהו מהותי, משהו עצמי: עד היום, ולא עד בכלל, היית 'פאר זיך' ('לעצמו') – היית ילד טוב, למדת, התפללת, עשית הכל בסדר, אבל לא היה לך כח לייצג את הצבור ולהוציא אותו ידי חובה, והיום אתה כבר יכול לייצג את כלל ישראל!

איך עוד נאמר זאת? ידוע שב"לשם יחוד" – שלפי מנהגנו מכוונים לפני כל מצוה, ואומרים לפני "ברוך שאמר" (כפתיחה לכל מצוות היום)[ל] – הכוונה היא "בשם כל ישראל". הבקר כשהנחת תפילין כבר יכולת לכוון "בשם כל ישראל". הנחת תפילין היא מצוה שבגוף, בה לפי תורת הנגלה אי אפשר להוציא את הזולת[לא] – אי אפשר להניח תפילין בשביל מישהו אחר. אפשר רק לקיים את המבצע של הרבי, ולהניח איתו תפילין, אבל לא לומר 'טוב, אתה לא רוצה להניח תפילין? אני אניח בשבילך'. לפי נגלה זה לא עובד ככה, אבל לפי נסתר כן אפשר להניח בשבילו[לב] – אבל רק אחרי בר-מצוה. אחרי בר-מצוה אתה יכול בהחלט לכוון שאתה מניח תפילין "בשם כל ישראל" – לדוגמה, יש אותו חיל שהיום באיראן לא מסוגל להניח תפילין, ואני מניח תפילין בשבילו. זהו משהו אמתי לחלוטין.

מהי דעת? התערבות-עריבות עם הכלל. לדעת פירוש להתקשר ולהתחבר[לג]. מובן שיש התקשרות לה' ויש התקשרות לעם ישראל. מה שאומרים עכשיו הוא גדול מאד: החינוך שקבלת גם היה דעת – איזו דעת? להתקשר לה', לעשות מה שה' רוצה (גם החינוך לאהבת ישראל היה משום שכך מצוה ה' בתורה). הדעת שאתה מקבל בבר-מצוה, שהיא עיקר הדעת, היא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", אבל עיקר החידוש הוא שעכשיו הדעת היא "בשם כל ישראל". הדבר דומה למה ששאלו את אדמו"ר הזקן אם יותר גדולה אהבת ה' או אהבת ישראל, והוא אמר שיותר גדולה אהבת ישראל, כי אתה אוהב מה שהאהוב אוהב[לד]. דעת כזו אין לפני בר-מצוה. הדעת הזו – לאהוב מה שהאהוב אוהב, לדעת שהעיקר והתכלית של אהבת ה' היינו אהבת ישראל – מקבלים בבר מצוה. אז אפשר גם להוציא את הציבור בגלוי, וגם לכוון שכל מה שאתה עושה ביחיד הוא "בשם כל ישראל" – חידוש מופלא.

ממוחין השייכים למדות למוחין בעצם

במאמר שחזרת עכשיו[לה] מדובר על תפילין. כתוב שם שיש מוחין דקטנות, שהם מוחין השייכים למדות, ויש מוחין בעצם. החידוש שהמוחין של בר-מצוה הוא מוחין בעצם. בסוף המאמר, אתה זוכר, הוא כותב שגם את המוחין בעצם צריכים להמשיך במדות.

מה הם מוחין השייכים למדות, מוחין דקטנות? את המוחין הללו גם היו לך ביום ששי ואתמול, לפני הבר-מצוה. קוראים לזה בחסידות עבודה אליבא דנפשיה, לשם תיקון נשמתך. כמו שהרביים מסבירים[לו] (ובפרט רבי הלל, בסגנון הבהיר שלו[לז]) שזו המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה", עליה נאמר ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"[לח]. אבל זה עדיין "פאר זיך", אתה רוצה להתקשר לה' ובכך לתקן את נשמתך.

אבל מוחין דגדלות, מוחין בעצם – אחד מפירושי הרבי (הפירוש השני)[לט] על ה-א שנכנסת לגולה והופכת אותה לגאולה, "אאלפך חכמה"[מ] ו"אאלפך בינה"[מא] – הם הקשר העצמי לעם ישראל. במדה מסוימת, זה יותר מהקשר הראשוני לה'. כמובן, הקשר הראשוני לה' הוא הבסיס שתמיד קיים, כמו שכתוב ב"חינוך קטן".

שער היחוד והאמונה וספר של בינונים – קטנות וגדלות

אם כבר הזכרנו את חינוך קטן בתניא – כמה פרקים יש בשער היחוד והאמונה, שכעת לומדים? יב פרקים. אחד הפירושים[מב] שהולך על יב השנים הראשונות של החיים. בתוך יב השנים הראשונות, עד בר-מצוה, צריך להיות בקי בנפש בכל שער היחוד והאמונה. לכן ההקדמה של שער היחוד והאמונה היא "חינוך קטן". הוא אומר בהקדמה הזו, החידוש בהתחלת "חינוך קטן", שהחינוך הוא גם במצוות-עשה, ילד צריך לקיים הכל, ואז ממשיך ואומר שזה קשור ליסוד היסודות של אמונה ויחוד, יחודא עילאה ויחודא תתאה – וכל זה בשביל ילד קטן.

ידוע[מג] שהיתה התלבטות אצל אדמו"ר הזקן מה להקדים בתניא – האם להקדים את שער היחוד והאמונה לספר של בינונים או הפוך? לא דבר פשוט, לכן הוא התלבט, ובסוף הכריע להקדים את ספר של בינונים. לפי מה שהסברנו עכשיו, מה הסברה להקדים את שער היחוד והאמונה? לפי סדר החיים – אם הוא צריך להיות לפני בר-מצוה, צריך להתחיל בו. אחר כך, מה הווארט, מה הבסיס, של ספר של בינונים? שיש מציאות של צבור – צדיקים, בינונים ורשעים[מד]. צריך לשאוף ל"מדת כל אדם", שהיא מדת הבינוני[מה], אבל המנטליות היא של צבור. לכן יש הוה-אמינא להקדים את חינוך קטן לתודעה שיש בעם ישראל צבור, ספר של בינונים, ולשאוף כמו הפירוש הראשון של האוה"ח[מו] – שאם כולם יהיו בינונים יבוא משיח על ענן[מז], בבחינת "אחישנה"[מח]. אין לצפות שכולם יהיו צדיקים של תניא, כמו שכתוב בפרק א של תניא, "ראיתי בלי עליה והם מועטים"[מט]. לכן אדמו"ר הזקן עצמו, כמו רבה[נ], אומר "כגון אנא בינוני"[נא]. למה אני בינוני? כי אני רוצה להזדהות עם כולם. עיקר ההזדהות עם כולם היא הצבור, צדיקים בינונים ורשעים, אבל "מדת כל אדם" היא מדת הבינוני, יעקב. לכן גם כתוב בפירוש בחסידות שגם אחרי שינוי השם מיעקב (הבינוני) לישראל (הצדיק) נשאר השם יעקב[נב]. לא סתם יעקב עולה ז"פ הוי' ב"ה. גם בישראל יש הרבה רמזים, אבל הכי פשוט הוא יעקב – ז"פ הוי', "כל השביעין חביבין"[נג]. ז"פ הוי' הם כנגד שבעת הנרות של מנורת הזהב בבית המקדש – שבעה "נר הוי' נשמת אדם"[נד] (כאשר "אתם [ישראל] קרוים אדם"[נה]).

תפילין של "ומי כעמך כישראל"

איך אני יודע שבאמת התפילין שלך היום הם "בשם כל ישראל"? גם מתוך מה שאמרת במאמר, בו הובאו דברי הגמרא[נו] שבתפילין דמרי עלמא כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[נז]. מה כתוב בתפילין שלנו? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נח]. מה ההבדל? כתוב בגמרא שם שאנחנו עושים מה' חטיבה אחת כשאומרים "שמע ישראל... הוי' אחד" והוא עושה מאתנו חטיבה אחת בארץ. רמוז במאמר שעד עכשיו הנחת תפילין של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ומהיום והלאה אתה יכול להזדהות לגמרי ולהניח את התפילין של ה' עצמו, שהם "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

יש רמז מאד יפה: הפסוק הזה כתוב פעמיים, בשמואל ובדברי הימים. בשמואל כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[נט], הנוסח שאדמו"ר הזקן בחר לרעוא דרעוין, מנחה של שבת, ובדברי הימים שכתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בלי ה-כ. ידוע[ס] ש"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" עולה מב פעמים הוי' (1092), סוד מב אזכרות שיש בתפלין – כא (אהיה) בתפילין של יד ו-כא (אהיה) בתפילין של ראש (סוד "אהיה אשר אהיה"[סא]). בלי ה-כ, כמו שכתוב בדברי הימים, שוה 20 פחות (1072), כמובן. מה הממוצע? מה קורה אם אחבר שניהם יחד? ודאי זה מה שהתנ"ך רוצה כשהוא כותב אותו פסוק בשתי צורות. החיבור שלהם עולה 2164, ארבע פעמים ישראל (541). הפסוק הזה רוצה לשדר, בשני האופנים – גם הפשט של הפסוק, ועוד יותר מודגש ברמז – שהתכל'ס היא ישראל.

איך עוד רואים? בפרשת "בהעלתך", שקראנו אתמול בתורה, יש פסוק אחד עם חמש פעמים "בני ישראל" – "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ"[סב]. אלו הכי הרבה הופעות של ישראל בפסוק אחד בתנ"ך. אבל יש עוד פסוק בהמשך "בהעלתך", "עַל פִּי הוי' יַחֲנוּ וְעַל פִּי הוי' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת הוי' שָׁמָרוּ עַל פִּי הוי' בְּיַד משֶׁה"[סג] – פסוק עם ארבע הופעות של שם הוי', גם הכי הרבה הופעות בפסוק אחד בכל התורה. משהו מיוחד של פרשת "בהעלתך", שיש הכי הרבה ישראל בפסוק אחד והכי הרבה ה' בפסוק אחד. מי יותר? כתוב[סד] ש-ה פעמים "ישראל" הן כנגד נרנח"י (נפש-רוח-נשמחה-חיה-יחידה) של ישראל, שהן בעצם ה האותיות של ישראל, ו-ד פעמים שם הוי' הן כנגד ד אותיות שם הוי', י-ה-ו-ה, שהן נרנ"ח, בלי גילוי קוצו של י, היחידה בפני עצמה (אלא כמו שכלולה באות י גופא, ובסוד חלוקת הזהר את דרגות הנפש לארבע – נפש רוח נשמה נשמתא לנשמתא[סה] – כאשר נשמתא דנשמתא כוללת גם סוד החיה וגם את סוד היחידה, שני המקיפים של הנפש). כלומר, גילוי היחידה בפני עצמה, מעלת החמש על הארבע[סו], הוא דווקא בתוך ישראל. אם מוסיפים ישראל לשני הפסוקים של "ומי כעמך" מקבלים חמש פעמים ישראל, כמו בפסוק הזה. כל זה אומר שעיקר החידוש הוא ישראל.

אם כן, אמרנו כמה דברים על הדעת המיוחדת שמתחדשת בבר-מצוה.

ג. עבודת משה-משיח – תיקון הדעת

"שלח לך" – שלוחים על דעת משה

נסיים עם עוד דבר אחד:

קודם דברנו על רפח ניצוצין. משה רבינו קבל את הערב-רב על דעת עצמו[סז]. הענין הזה שייך לראשית הפרשה שלנו היום – "'שלח לך'[סח] לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח", כך כותב רש"י. יש את הדעת של משה רבינו, שכנראה רוצה, לכן הוא שולח – "אם תרצה שלח". שלש המלים הללו, "אם תרצה שלח", שוות ג"פ (ממוצע כל מלה) משיח – סימן שמשיח צריך לעשות מה שהוא רוצה (באמת של משה שבו) לעשות.

הקב"ה מסכים – "אני איני מצוה לך, שלך לך לדעתך, אם תרצה שלח". קודם ה' אמר ליהודי הראשון "לך לך"[סט], המפרשים[ע] משווים בין שני הפסוקים. לאברהם עדיין אין את מי לשלוח, נעבעך, יש רק אותו. אצל שניהם ההליכה לארץ ישראל. משה רבינו הוא מלך[עא], "ויהי בישרון מלך"[עב], ולא צריך ללכת בעצמו – הוא יכול לשלוח שלוחים. הוא רק צריך הרבה שלוחים שהם בבחינת "שלוחו של אדם כמותו" – "כמותו ממש", כמו שכותב אדמו"ר הזקן[עג] –ובכך הוא לא הצליח, נעבעך (בדרך צחות: נעבעך עולה רבי, פעמיים נעבעך, הנ"ל עולה משיח בן דוד – הוא הכי נעבעך...). כך הוא רצה, גם רמוז במלה "לך", "לדעתך", שהם יהיו לדעתך. אם תמצא כאלה מרגלים, שהם מאה אחוז לדעתך, שלוחים של הרבי שהם "לדעתך", לא לדעתם, אז העסק יצליח. אם לא – זה סיכון, זה סיכוי והימור על אי-הצלחה.

קודם כל, רואים שמשה רבינו יודע שזה לא פשוט. הרי הוא מתפלל על יהושע "יה יושיעך מעצת מרגלים"[עד]. המפרשים שואלים[עה] איך הוא מתפלל עליו ושולח את המרגלים ביחד. הוא יודע שלא פשוט. הוא מקווה לטוב, מתפלל, ולוקח על עצמו את הסיכון. ה' לא מצוה אבל נותן לו רשות – כי משיח חייב להתנהג ככה. הזכרנו את סבא ישראל, שהבר-מצוה קרוי על שמו, אז נזכיר גם את סבא משה, שהרבי אמר לו – אתה תעשה ואחר כך תדווח לי מה עשית. אל תשאל אותי מה לעשות – לך ותעשה כמו שאתה מבין, ואז תדווח. האם זו הוראה כללית לכולם? איני בטוח, אבל במשפחה שלנו יש בזה כעין הוראה לכולם. כל מי שקשור, כולם כאן "משפחה אחת באהבה"[עו], זו ההוראה שהשווער קבל – לעשות ואחר כך לדווח. יש את ה"לך לך" של אברהם ואת ה"שלח לך" של משה רבינו, ויש בזה הרבה רמזים יפהפיים.

תיקון הערב-רב – "כל ישראל ערבים"

שוב, אמרנו שמשה רבינו קבל את הערב-רב. כתוב[עז] שערב-רב שוה דעת. למה הוא קבל אותם? כי הוא כללות הדעת של עם ישראל וכללות הדעת של כל העולם כולו[עח]. האם משה רבינו מתחרט על זה? הם השפיעו עלינו בחטא העגל[עט] ובכל החטאים[פ] – הכל בגללם. הקב"ה אומר שאתה, משה רבינו, חייב לחזור בגלגול בכל דור, עד שתתקן לגמרי את הערב-רב[פא] שקבלת על דעת עצמך. כאשר תתקן את הערב רב – יבוא משיח (ערב-רב ועוד משה, היינו דעת משה שהוא דעת המכריע – הכרעת הדעת על ידי משה דוקא – עולה אחדות פשוטה וכו', 13 פעמים 63, שם סג, וד"ל). התיקון השלם של הערב-רב כדי להביא משיח הוא עוד משהו שמקביל לכך שכאשר יתבררו ויתעלו כל רפח הניצוצין יבוא משיח, אבל רפח הניצוצין נפלו בשבירת הכלים של עולם התהו לפני בריאת העולם שלנו ואילו את הערב-רב משה רבינו קבל, ומשיח לא יכול לבוא לפני שמשה רבינו יתקן אותם (בסוד "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[פב], וד"ל).

נעמיק עוד: מה משמעות הרמז ש-ערב רב שוה דעת? קודם כל, צריך להיות "את זה לעמת זה עשה האלהים"[פג]. אם יש ערב רב של קליפה צריך להיות גם 'ערב רב' של קדושה. גם לגבי הערב רב דקליפה, משה רצה שיהיו יהודים – כמו יוסף שמל את כל המצרים[פד], כמו שלמה שנשא נשים מכל האומות כי רצה להעלות את כל הניצוצות שבעולם[פה]. שלמה חטא, כתוב בפירוש, הלך נגד מצוה מפורשת בתורה[פו]. יוסף הצדיק, עם כל הכבוד, גם טעה – כתוב[פז] שנתן כח למצרים לשעבד את היהודים. מה עם משה רבינו, שהוא הכי גדול מכולם, הוא טעה או שלא טעה? כמו היום, "שלח לך", אם הוא היה יודע מה התוצאה הוא ירים ידים ויאמר 'טעיתי ששלחתי את המרגלים האלה'? יכול להיות, גם הכי גדול טועה ומודה[פח], "אשר נשיא יחטא"[פט], "אשרי הדור שהנשיא חוטא ומתוודה על חטאיו"[צ]. בכל אופן, ספק אם במקרה הזה של קבלת הערב-רב משה יתחרט ויודה שטעה (בגדול).

אז מה הווארט? שיש ערב רב – בגימטריא דעת (כנ"ל) – גם בקדושה. משה רבינו באמת רצה לגלות את הערב-רב בקדושה. ערב כמו "כל ישראל ערבין זה בזה"[צא] – יש תערובת של קליפה, תערובת של טוב ורע, ויש גם תערובת של קדושה, כמו שנסביר. גם תערובת דקדושה צריך לברר, הבר-מצוה צריך לברר את התערובת. רב לשון רבים – הרבה, צבור, כולם. הפירוש החיובי של ערב-רב הוא שצריך "כל ישראל ערבין זה בזה", כל הרבים של עם ישראל צריכים להיות ערבים זה בזה. מי שפעל זאת בקליפה הם הערב-רב עצמם, הם החטיאו – הם השפיעו בעם תחושה שאנחנו כולנו מה שנקרא 'באותה ספינה'. המנטליות הזו, שאנחנו כולנו יחד, לטוב ולמוטב, היא הדעת דקליפה שהשפיעו הערב רב. דווקא הדעת הזו חייבת להיות, הגם שתביא לחטאים הכי חמורים. צריך לברר את הדעת הזו, שכולנו מעורבים, כולנו באמת באותה הספינה, כולנו יוצאים לקרב ביחד, כעם אחד. לדעת בבירור ש'כולנו בספינה אחת' היינו חכמה יהודית יחודית, והרמז: ספינה בגימטריא "אאלפך חכמה" (בחינת מוחין בעצם, כנ"ל, דהיינו כוונת "בשם כל ישראל", ודוק – "אאלפך" גם מלשון "רבבות אלפי ישראל"[צב])[צג].

בעיית הגיור

מה הבעיה של הערב-רב? שלא למדו תניא, שלא קבלו חינוך יהודי. מה היה החטא? שהבסיס של האמונה בה' לא היה חזק אצלם. עוד פעם, הם לא קבלו חינוך יהודי – עד גיל בר-מצוה ולא עד בכלל. היהודים שיצאו ממצרים זכו לחינוך יהודי, לכן בלי הערב רב לא היו באים לידי חטא. אבל הערב רב, כמה שרצו להסתפח לעם ישראל לא קבלו כזה חינוך. זו הבעיה של גיור היום – אי אפשר שגר יתגייר בלי שמכיר ומפנים בפנימיותו את כל הכתוב בשער היחוד והאמונה.

הגר צריך לעבור תהליך שיקבל מה שילד יהודי מקבל מלידתו, מגיל אפס, ועוד קודם, מהרחם, כשנר דלוק על ראשו[צד]. את כל זה צריך לקבל גר לפני שהוא מתגייר. זו היתה כאילו ה'טעות' של משה – הוא ודאי הבין זאת, אבל אמר שאף על פי כן, חייבים את המושג ערב-רב למעליותא, ששוה דעת. שוב, הדעת היא הערבות שכולם יחד, כולנו דבר אחד, ולאהוב את ה' בשלמות זה לאהוב מה שהוא אוהב. והעיקר, שיתקיים אצלנו "כגר כאזרח".

לרכז את השובבות

נסיים בזה שהיום ההילולא של האברבנאל. זהו גם המקום להזכיר שביום הזה יש שמחה מיוחדת, שבדיוק שנה לפני שנולדת היה לי חג גאולה פרטי, שיצאתי בשלום מגלות ספרד. בדיוק כמו האברבנאל, שניצל ברגע האחרון – בתחלת האינקיוויזציה – מספרד[צה], גם אני ביום הזה נצלתי מספרד. אם כן, מסתבר שהוא פעל את זה...

נספר לכבודו סיפור קצר ויפה עליו[צו], עם ווארט שעוד צריך לחפש לו מקור בחב"ד. זהו סיפור ששייך באופן מובהק לבר-מצוה, שיש בו גם הסבר מה יכולה להיות הדעת שיש בבר-מצוה: מספרים שהוא היה משחק כמה דקות ביום, כמו ילד. הוא היה סוּפּר-עסוק, לא היה מסוגל לכתוב את כל הספרים שלו כי היה שר בממשלה. היו לו תפקידים 'מעל הראש', והוא היה תלמיד חכם, הרב של כל היהודים, ובכל זאת הוא היה משחק כמו ילד שובב עשר דקות בכל יום. איך הוא הסביר את ההנהגה שלו? הוא אמר שכל אדם נולד שובב, הרי "יצר לב האדם רע מנעריו"[צז], והשובבות הזו לא עוזבת אותו כל החיים – אין סיכוי שיפסיק, כמו שהוא נולד כך הוא ימשיך כל החיים (ווארט שמתאים לר' אשר). אלא מה? אם הוא בר-דעת – שירכז את השובבות. הוא אומר שבאופן טבעי השובבות מעורבת אצלו בכל מה שהוא עושה – גם בכל דבר טוב, בלימוד תורה, בקיום מצוות, בהכל יש טפת שובבות של הנערות שלו. מה העצה? אם יש לו מספיק דעת – דעת היא ריכוז[צח] – הוא יכול לרכז את כל השובבות בכמה דקות, ואז 'יצא ידי חובה' של השובבות שלו, וכל היום יהיה פנוי אך ורק לקדש, לתורה, לתפלה ולמעשים טובים.

יש כזה דבר בחב"ד? [מה שהרבי מספר כמה פעמים[צט] על הרשב"א, שעם כל שיעוריו היה לו זמן לטייל כל יום.] הוא היה מטייל, לא בדיוק משתובב – אבל דומה. כאן מדובר על ממש לשחק. קודם כל, מה רואים? קודם דברנו על הערב-רב. מהו הערב-רב? תערובת טוב ורע, שיש טפת רע בכל דבר טוב[ק]. מה השלב הראשון של מעבר מבינוני לצדיק? לרכז את כל טפות הרע – לא לגמרי רע, נקרא לכך שובבות, לרכז את כל השובבות – שיש במה שאתה עושה בכמה דקות, ואז כל היום תהיה טהור ונקי, תוכל לעשות חיל (לפי פירוש האור החיים הקדוש שהזכרנו קודם). הווארט הזה דומה לשעיר לעזאזל, לשלוח משהו לקליפה[קא], ובעיקר לפירוש הידוע[קב] של מורנו הבעל שם טוב על הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך"[קג].

בתניא כתוב[קד] שהשלב הראשון של עבודת הצדיק הגמור הוא להגיע ל"לבי חלל בקרבי"[קה], להרוג את הרע לגמרי[קו], אבל לבינוני – ואפילו לצדיק שאינו גמור – יש טפת רע בכל דבר, תערובת גמורה של טוב ורע בכל דבר. יש שלב בינים, שהוא היכולת לרכז את כל טפות הרע, את כל הערב-רב. כמו שדברנו המון פעמים[קז], היום אי אפשר להצביע על מישהו בעם ישראל ("אשר בשם ישראל יכונה"[קח]) ולומר עליו שהוא ערב-רב, חס ושלום, כי הערב-רב מעורב בכולם – בתוכי, בתוכך, בתוך כל אחד מעורב ערב-רב. השאלה אם אפשר להוציא אותו, לפחות מעצמי, כי הוא מעורב בכל מה שאני עושה. כתוב[קט] על הבעל שם טוב שהוא 'אף פעם לא היה ילד'[קי]. אבל בכולנו, שאיננו הבעל שם טוב, ודאי יש בחינה של ערב רב, והוא מעורב בכל, ובבר-מצוה מתחילים לקבל את הכח לפחות לרכז ו'לצאת ידי חובה', לרכז את כל השובבות בכמה דקות – כמו בחדר, שנותנים רבע שעה לשחק – ואחרי כמה דקות משחק תוכל להיות רציני ורגוע כל היום.

[אפשר שטות דקדושה[קיא].] נכון, אבל אם אני לא מרכז את השטות אני ודאי לא יכול להפוך אותה. אמרנו שהשלב הראשון של הצדיק הוא "ולבי חלל בקרבי", שהרג את הרע שבו, אבל הוא כותב בתניא שהשלב השני הוא כאילו לחזור אחורנית – "אתהפכא חשוכא לנהורא"[קיב], צריך לחזור לחשך על מנת להפוך אותו לאור. בפעולה של האברבנאל, שמרכז הכל לכמה דקות, הוא יכול לתפוס – בלי הריכוז הוא לא יכול לתפוס – ואז הוא יכול להפוך ממש את כמה דקות של שחוק ל"שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד"[קיג], להפוך לגמרי את הכל לקדושה. אז אני צדיק גמור בדרגה העליונה של אתהפכא.

אם כן, זכותו של האברבנאל יגן עלינו, ושנלמד ממנו ושיעזור לנו להכות את האויבים שלנו, ובא לציון גואל תיכף ומיד ממש.

לכבוד הבר-מצוה היתה השראה בלילה, וחברנו ניגון מאד פשוט אבל יפה על "לכה דודי".

שיר המעלות.

[סבתא שואלת על ארבע בבות.] נכון. נגנו ארבע בבות וניע-זשורצי.