כג תשרי – סוד התשיעיות במעשה בראשית

פרשת בראשית:

ידוע הכלל של בעל מי השילוח ש"בכל מקום נמצא בפסוק התשיעי [מהתחלת הסדר] כוונה עמוקה מכפי שנראה לעין כל על פי פשוטו [כי התשיעי רומז למדת יוסף הצדיק יסוד ויש בזה דבר נסתר וכדאיתא בזוה"ק דאות ט טובך סתום בגווך וצפון בגווך]".

והנה, בפרשת בראשית, הסדר הראשון בתורה, כאשר הכל הולך אחר הפתיחה, ובתר רישא גופא אזיל (בתר ראש יוסף, ברכות לראש צדיק), הפסוק התשיעי הוא הפסוק הראשון של יום שלישי של מעשה בראשית, שהוא גמר מלאכת המים של יום שני:

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן.

כאן מופיעה תבת "אחד" פעם שניה בתורה, לאחר "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". קודם גילוי האחד בזמן ואחר כך גילוי האחד במקום.

יחסית, הזמן והמקום הם זכר ונקבה כנודע. בלשון ספר יצירה, הזמן הוא "שנה" והמקום הוא "עולם". גילוי האחדות ב"נפש" (השלמת סוד עש"ן) היינו הנאמר בפרשה השניה של מעשה בראשית, לאחר בריאת אדם וחוה - "והיו לבשר אחד", וכמבואר באריכות במ"א.

גילוי האחדות במקום הוא במקוה המים (מקום-מקוה לשון נופל על לשון), כדי שתראה היבשה, שתוכשר הארץ למאמר הבא במעשה בראשית, עיקר מלאכת יום שלישי - "תדשא הארץ דשא גו'" (המאמר הנצחי של מעשה בראשית, כמבואר באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי חד בהון).

השרש המיוחד, החדש, בפסוק ט - טוביה גניז בגוויה ("מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", נטה שמאלו וברא ארץ, וד"ל) הוא "יקוו [המים]", לשון כינוס (כתרגומו יתכנשון), לשון תקוה ולשון קו.

והוא סוד הצמצום - כניסת כל המים (המים התחתונים, מתחת השמים) אל מקום אחד, צמצום לצדדין שדוקא שם מקומו של עולם, מקום אחד ("הנה מקום אתי" - אני מקומו של עולם ואין העולם מקומי), העיגול הגדול של אור אין סוף ב"ה המקיף את מקום הצמצום-מקום-פנוי.

על ידי זה, ותראה היבשה, סוד הרשימו שבמקום החלל.

אז נמשך הקו, הרמוז אף הוא ב"יקוו" כנ"ל, מהא"ס (התפארת הנעלם שבבחינת יחיד) למקום הרשימו, להצמיח את מציאות כל העולמות א"ק אבי"ע.

וראה בשרשים לרד"ק שקו לשון בנין, כמו בכל הארץ יצא קום, בנינם, עיי"ש. היינו בנין כל העולמות על ידי הקו, וד"ל.

בסוף המשכת הקו האור עולה בסוד אור חוזר, סוד התקוה טובה של כל מה שה' ברא בעולמו לכבודו, להתבטל אליו יתברך (מיש לאין), מתוך הכרה שאין דבר עושה את עצמו, ולקוות בכל יום ובכל רגע תמיד להתגלות כבוד שמים, "והארץ האירה מכבודו", שהוא מקור ההתהוות, החיות והקיום של כל היצור, ודוק.

והנה, בפסוק זה יש 13, אחד, תבות (כמו בפסוק יום אחד וכמו בפסוק בשר אחד) ו52, אחד פו"א, אותיות, יחס מושלם של 1:4. וגימטריא הפסוק כולו = 3068 = אחד פעמים ורב כח, שיעור קומה של יוצר בראשית!

3068 = 52 פעמים 59, נמצא שהערך הממוצע של כל אות בפסוק = 59.

והנה, בעל מי השילוח מביא את הכלל שלו בפרשת בלק על הפסוק התשיעי בפרשה: ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי (עיי"ש הכוונה העמוקה שבפסוק זה) = 1593 = 27 פעמים 59.

נמצא שהמכנה המשותף של שני הפסוקים הוא המספר 59 (המספר הראשוני ה-חי, בגימטריא יחיאל, אם-חי, אם כל חי, רומז לחוה) שעולה זנב, בסוד "חד אמר פרצוף וחד אמר זנב".

ומבואר בקבלה שזנב רומז ליסוד (המדה התשיעית) דקטנות (שהוא גם סוד הנחש הקדמוני שפיתה את חוה), ששם עיקר תאות המשגל (ואל אישך תשוקתך, כדלקמן, וכן תאות האיש לאשה, שבקדושה היינו תאות צדיקים אך טוב, אך מיעוט, למעט בתאוה הגשמית, ואז אך טוב לישראל קדושים).

והוא גם סוד טב למיתב ט"ן דו כו' (נ היא האות התשיעית מסוף הא"ב, ודוק).

והנה, 59, זנב = נדה. נמצא שמחלוקת רב ושמואל הנ"ל - חד אמר פרצוף (רב) וחד אמר זנב (שמואל), בפירוש "ויבן הוי' אלהים את הצלע", שנאמר בשעת כניסת חוה לחופה ("ויבאה אל האדם") - אמנם היא כבר בנויה לאשה אך י"ל שעדיין הרשימו של זנב, דהיינו מצב רוחני של היותא נדה בכח (שבחטא עץ הדעת התממש בגשמיות, וד"ל) היינו מחלוקת מה לכתחילה - חופת טהרה או חופת נדה, כנוהגים כך לכתחילה!

למ"ד שחופת נדה לכתחילה, כך תחלת-עיקר הקשר בין האיש לאשה, וכך אמור להישאר כל החיים, שהיא תזנב אחריו (מתוך חשש לפגם הברית שלו).

משא"כ למ"ד פרצוף (וכסתם דעת חז"ל שדו פרצופין נבראו, והתחתנו לאחר הנסירה והחזרה פנים בפנים) היינו שלכתחילה זיווג האיש והאשה הוא בטהרה, ללא חשש מיצר הרע, סוד התיקון, מתקלא, אשגחן אפין באפין - כל או"א מראה פנים (פרצוף) מאירות ומסבירות ושוחקות לשני, ודוק היטב.

וי"ל שהכלל הגדול הנ"ל של בעל מי השילוח קאי לא רק לגבי פסוקים (הפסוק התשיעי מתחלת הסדר) אלא גם לגבי אותיות, תבות ופרשיות כו' (מאותה סבה, שכל תשיעי רומז לספירת היסוד, המכונה "כל", ובה כח של נשיאת הפכים, "רז", י-סוד, וד"ל).

לפי זה, נמשיך להתבונן בתשיעיות של סדר בראשית (הראש הכולל של כל התורה כולה):

האות התשיעית בתורה היא ה-א של ברא (השלמת ה'ניב' הראשון בתורה, סוד דבר וחצי דבר כנודע) - בראשית ברא, האלף השניה בתורה, על דרך ה"אחד" השני בתורה, "יקוו המים אל מקום אחד" כנ"ל!

התבה התשיעית בתורה היא "היתה" - "והארץ היתה תהו ובהו וגו'", ההופעה הראשונה בתורה של השרש היה, לשון הויה, יש מאין (לפי הרמב"ן, ברא הוא לשון התהוות יש מאין. ברא - הפועל של הפסוק הראשון, היתה הפועל של הפסוק השני, שניהם המלה השניה בפסוק. אך בחלק השני של הפסוק השני יש עוד פועל - מרחפת. בראשון פועל 1, בשני 2 פועלים. ברא היתה מרחפת, 5-4-3 אותיות, סדרה עולה של כפולות 7: 203, 420, 728. בסיס 91, שמינית 728, ודוק. המספר הבא בסדרה הוא 1127 = 7 ברבוע פעמים 23 = והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד, ודוק. עד כאן 42 פעמים 59!).

יש בתבה זו - היתה - גם משמעות של שבירה (לשון הוה על הוה), סוד שבירת הכלים בעולם התהו, "והארץ היתה תהו". תהו = יש מאין כנודע. היינו הרגשת היש של אנא אמלוך מתוך מקור האין, הבטול האמיתי ליש האמיתי, וד"ל.

הפסוק התשיעי בתורה הוא "ויאמר אלהים יקוו המים אל מקום אחד וגו'" כנ"ל.

הפרשיה התשיעית בתורה היא פסוק קללת חוה לאחר חטא עץ הדעת (שנגרם על ידה, ויש לומר דהיינו עיקר תוצאת החטא, וקביעת מנהג העולם לאחר החטא, וד"ל):

"אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".

והוא ימשל בך = היתה - חזרת העולם (הארץ, הנוקבא) לתהו כנ"ל!

היתה (והוא ימשל בך), 420 (יהלום 20 כו'), הוא הלעומת זה של יחוד יעקב-רחל, כמבואר במ"א.

ממוצע כל תבה של והוא ימשל בך = 140 (חכמה-בינה, חמה-לבנה, רמז למקור חטא עץ הדעת בטענת הלבנה ומיעוטה, במה שאמא, בינה, מקננא בכורסיא, עולם הבריאה, ראשית התהוות היש מאין, וד"ל). ממצוע כל אות = 42 (אמא, שם מ"ב).

140 ועוד 42 = 182 = יעקב וכאשר נושא את רחל = 420, היתה, והוא ימשל בך (כידוע שבזיווג יעקב ורחל היא למטה ממנו, כתוצאה מחטא חוה, משא"כ ביחס לשרה, שהיא מעל לאברהם, ורבקה, ששוה ליצחק, וד"ל).

בכל פסוק הפרשיה התשיעית בתורה, אל האשה אמר גו', יש 16 תבות ו56 אותיות, והוא עולה 4246 = 22 פעמים 193, כאשר התבה החותמת את הפסוק הוא בך = 22 (נמצא שיש כאן 192, ג"פ אדם-חוה, פעמים בך ועוד בך בסוף)!

בקבלה, 193 הוא סוד השם הקדוש טפטפיה, יחוד טפות הזרע של האיש והאשה. והוא סוד האות ז (של זנב כנ"ל) במילוי המילוי: זין יוד נון. והוא סוד מילוי השם הקדוש כוזו (חילוף הוי', כמו במזוזה): כף ואו זין ואו (מילוי מ"ה - 193 היינו הראשוני ה-מה), כידוע פירוש הבעל שם טוב לשם זה בעבודת האדם - כ"ו (הוי') בז"ו ובז"ו (כלומר בכל דבר ודבר - "שויתי הוי' לנגדי תמיד"). וסוד אני הוי' אלהיכם, חותם ק"ש, כמבואר בכוונות.

נחזור ליקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד: ראינו שבשרש קוה (= אלף-פלא) יש שלשה פירושים, לשון מקוה, לשון קו ולשון תקוה. ממוצע מקוה-קו-תקוה = 256, 16 ברבוע, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8 [מקוה קו = 257, 256 ע"ה; תקוה, 511, ע"ה = 512 = ב"פ 256]. והוא סוד אהרן כהנא רבא, עבודת השי"ת במקדש ואהבת ישראל (בברכת כהנים ורפואת כל מחלה בגו"נ) באהבה רבה עד כדי מס"נ.

וי"ל ששלשת הפירושים של קוה מקבילים לשלשת קוי עולם התיקון (תיקון לשון קוין, סוד המתקלא, וד"ל) - מקוה מים בחסד, בחינת אברהם - זכור אב נמשך אחריך כמים (כניסת מים שאין להם סוף אל מקום אחד, אל המקום שעמד שם אברהם לפני ה'. מקום אחד היינו המקום של אחד היה אברהם).

סתם קו הוא הקו האמצעי (שנמשך ישירות מהקו וחוט אוא"ס הבוקע לתוך החלל כנ"ל). והוא סוד קו הבנין כנ"ל שבונה כל העולמות. חיצוניות הקו הוא כח ההתחלקות שלו, מצד השמאל שבו, אך פנימיות הקו הוא כח ההתכללות שלו, מצד הימין שבו, כאשר הוא נוטה לימין לאכללא שמאלא בימינא וד"ל.

תקוה היינו סוד קו שמאל, העולה מלמטה למעלה - קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'!

מקוה - אברהם; תקוה - יצחק; קו - יעקב = 1406, יהלום 37, יחידה כו'. כנף שתי המערכות = 65, שם אדנ-י ב"ה, ודוק.