טז תשרי – נבדוק בשית בריאת האדם ובדיקת חמץ

פסחים שם:

והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא מכדי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה נבדוק בשית. וכי תימא זריזין מקדימין למצות...

נבדוק בשית רומז לבראשית - ברא-שית, ברא לשון ברור והוצאה לבר, מחוץ לרשותו (שלא לעבור עליו משום בל יראה, כדעת רש"י ורמב"ם, שלא כדעת ראב"ד כו').

וידוע שברא-שית רומז לששת ימי בראשית, כאשר תכלית הבריאה (הרמוזה בתבת בראשית, כנודע מתקוני זהר כו') היא בריאת יום הששי, בריאת אדם הראשון, סוד אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, כפירוש הבעל שם טוב.

במדרשים מצאנו שכל שעה מי"ב שעות יום הששי הוקדשה והתייחדה בשלב אחר של בריאת אדם הראשון ובכל מה שהתרחש אתו עד לגירושו מגן עדן בשעה הי"ב.

וממילא, נבדוק בשית רומז שעלינו לבדוק מה קרה לאדם הראשון, עסתו של הקב"ה במעשה בראשית, ביום בשית בשעה השית, ומכאן נלמד מוסר השכל להו"א של בדיקת חמץ ולמצות ביעור חמץ בשעה הששית (שעת ה'טעות' בין קודם חצות ללאחר חצות לדעת רבי מאיר, המאיר עיני חכמים בהלכה).

נביא את הדעות השונות של מדרשי חז"ל:

סנהדרין לח. א"ר יוחנן בר חנינא... שש ששית קרא שמות (שביעית נזדווגה לו חוה - בחצי הראשון של היום היה רווק, לא טוב היות האדם לבדו, בחצי השני של היום היה כבר נשוי).

לפי זה, השעה הששית היא השעה שלאדם יש שכל טוב, הבחנה, לזהות כל דבר שבמציאות, לדעת מה זה חמץ כו', ושעליו להיות חוץ למציאות (בל יראה ובל ימצא).

אבות דרבי נתן. רבי יהודה בן בתירה אומר... ששית נתנה בו נשמה.

עד השעה הששית היה האדם עפר מן האדמה, ובשעה הששית נאמר ויפח באפיו נשמת חיים. לבדיקת חמץ צריכים נשמת חיים (כולל נשימה ארוכה לבדוק במתון, ביסודיות). והרמז: בדיקת חמץ ועוד נשמת חיים = 1512 = 4 פעמים חשמל (משולש זך), חשמל ברצוא ושוב, חש לשון לחוש (במציאת החמץ, הישות, השאר שבעסה) ומל לשון כריתה, ביעור החמץ.

ויקרא רבה. בששית עשאו גלם (בשביעית נפח בו נשמה). לדעה זו, בשעה ששית היה האדם עדיין בבחינת עפר מן האדמה, ללא רוח חיים. ויש לחקור איך הוא מסוגל לבדוק אחר החמץ (הישות שבו) במצב זה.

וצריך לומר שהבדיקה היינו ההכרה (שבבחינת מזליה חזי) של עצם מצבו הקיומי, שהוא כולו חתיכה אחת חמץ (על דרך הווארט של ר' הלל שמי שאין בו את מדת ההשתוות, בטול מציאותו כיש נפרד בפני עצמו, יש לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח.

פסיקתא דרב כהנא (ומדרש הגדול בראשית). בששית העמידו גלם על רגליו (בשביעית זרק בו נשמה). והוא כמו בויקרא רבה עם תוספת פרט של העמידו על רגליו, כלומר שגם גלם, ללא נשמת חיים, יכול לעמוד על רגליו.

ויש לדרוש רגליו לשון הרגליו, סוד נה"י, רגלים, פרצוף העיבור, המוטבע שבנפש (דפוסי התנהגות). בדיקת חמץ זו היא בבחינת מצות אנשים מלומדה, טבע יהודי פשוט של התרחקות מחמץ בפסח.

והנה, גלם בחינת יש, בחינת אני. ואילו חכם בחינת אין, והחכמה מאין תמצא.

חכמה = גלם, את זה לעומת זה עשה האלהים.

גלם בהכאת אותיות = 3600 = 60 ברבוע, חכם בהכאת אותיות = 6400 = 80 ברבוע. יחד = 10000 = 100 ברבוע, 10 בחזקת 4!

בשעה ששית גלם ובשעה שביעית חכם, וד"ל.

ורמז: גלם במילוי: גימל למד מם = אני-אין במילוי: אלף נון יוד!

נמצא שבכללות יש ג דעות לגבי שעה ששית ביום הששי, שית שבשית, סוד בראשית כנ"ל: עשהו גלם (והעמידו על רגליו), נפח בו נשמת חיים, קרא שמות. שתי הדעות האחרונות הן כנגד ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא, בחכמה לקרוא שמות.

ויוצא ששלש הדעות הן ממש סוד פסוק יצירת האדם: וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה [עשהו גלם] ויפח באפיו נשמת חיים [נפח בו נשמה] ויהי האדם לנפש חיה [קרא שמות]. והוא סוד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה כנ"ל.

בריאת האדם, בריאה לשון בריאות-שלמות, הוא ענין בדיקת החמץ, הישות, ובטולו-בעורו מן העולם, שאזי דוקא זוכה לרוח הקדש לקרוא שמות, משרש בחינת קדמון שלפני הצמצום (עולם המלבוש, רל"א שערים פנים ואחור, שרש כל השמות של מעשה בראשית - לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר).

כשמתחתן עולה מסוד קדמון לסוד אחד שלפני הצמצום, והיו לבשר אחד. ואם לא היה חוטא היה ממשיך לעלות לסוד יחיד, העלם העצמי של אור בעצמות המאור (אך על ידי החטא נפל מדרגת אחד לעלמא דפירודא, וממילא גורש מגן עדן בו מאיר האחדות הפשוטה, וד"ל).

זריזין מקדימים היינו שממשיכים מחבינת קדם (כנ"ל), בחינת קדמון שלפני הצמצום, מה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל.

מדת הזריזות היא מדה שלפני צמצום (הצמצום הופך כל תהליך שיהיה בדרך של מדידה והגבלה, שלב אחר שלב, סדר השתלשלות, קמעא קמעא).

הזריזות היא השראה אלקית, שמעל לזמן ומקום.

המשכת אור הקו, מבחינת קדמון הנ"ל, שרש הזריזות, להתלבש באדם קדמיון, היינו סוד ההתלבוש, הממוצע בין ההשראה לסדר ההשתלשלות, וד"ל.

קריאת השם היא בעצם נבואה של כל מה שעתיד להיות ב'חיה' זאת - ויהי האדם לנפש חיה (ויהי האדם לנפש = ישראל. באוירא יש חיה ששמה ישראל, וד"ל).