כח אלול – סוד נסירה בתורת המגיד

סוד נסירה בתורת המגיד:

ובהקדם - ביום ששי של מעשה בראשית, יום א' דראש השנה (א תשרי אותיות ראשית, מגיד מראשית אחרית, מרשית השנה ועד אחרית שנה, כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, החל מתקיעת שופר מן המצר אל המרחב, כמבואר בדא"ח) נבראו אדם וחוה דו פרצופין אחור באחור (דהיינו כל אחד עסוק בעניני עצמו, תוהה ובוהה מאין באתי ולאן אני הולך). בא הבורא יתברך, במדת עולם חסד יבנה, ונסר אותם זמ"ז (במדת החסד שלו) כדי להחזירם פנים בפנים (בתחלה ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כנגדו, פנים בפנים דוקא), על מנת לקיים על כן יעזב איש את אביו (מאין באת) ואת אמו (לאן אתה הולך) ודבק באשתו (שכ"א פונה לשני באמת, חושב ועסוק רק בלהתקשר ולהתחבר עמו באמת) והיו לבשר אחד (לבשורה אחת של הנה זה בא, לידת הגואל).

וכמה רמזי נסירה:

נסירה = 325, 13 (אחד היה אברהם) פעמים 25 (יהי אור, אברהם התחיל להאיר), משולש 25 (5 ברבוע, סוד בהבראם, ב-ה בראם, באברהם, מדת עולם חסד יבנה כנ"ל).

ממוצע כל אות של נסירה = 65 (5 פעמים 13) = שם אדנ-י, "וזה זכרי לדר דר" (כשם שאני נקרא - ויקרא שם בשם ה' אל עולם), השם החידש-גילה אברהם אבינו.

ועוד, בדילוג אותיות נסירה = 65 = אדנ-י ונסירה = 260 = ד"פ אדנ-י, אדנ-י ברצוא ושוב. יחס של 1:4, ודוק.

ועוד, נסירה בר"פ = 46255 = 215 ברבוע (215 היינו אותיות ירה של נסירה - נס ירה)!

כאשר נפתח משהשרש נ-ס-ר (50 60 200) סדרה רבועית - בסיס 130 = אדנ-י אדנ-י - אזי עד 7 מקומות יעלה 5110 = 7 פעמים 730, 14 פעמים שס"ה = 70, סוד, פעמים 73, חכמה (כלם בחכמה עשית). ועד 13 מקומות יעלה 38610 = הכל פעמים שבת, זך פעמים הכל פעמים הוי' כו'!

סוד הנסירה = 400, שלמות של כפ"כ, ת רשים רשימו לעתיק יומיא, סוד הרשימו, וד"ל.

וכעת נגיע להסברים העמוקים מאירי העינים של הרב המגיד נ"ע:

היות שהנסירה היא מעין ניתוח צריך מקודם הרדמה, דורמיטא דז"א, [ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כנגדו דוקא כנ"ל, ועל כן -] ויפל הוי' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו (ע"כ 2592, הרבוע הכפול של 36, לאה, שכולה ננסרה ביום הראשון של ראש השנה כדלקמן. ויפל הוי' אלהים = רחל, היינו תכלית הכוונה לנסר את רחל ולהחזירה פנים בפנים עם ז"א בעשרת ימי תשובה וארבעת הימים שבין יוה"כ וחג הסכות, וד"ל) גו'.

[דברות המגיד ר"ה אות ג ואותיות ט-י-יא] ענין שינה של ז"א בראש השנה, למשל כשבעל מלאכה בונה בנין י לו התפארות מזה הבנין, וכרוצה לתקן זה הבנין בחידוש אחר מסלק מחשבתו מזה ההתפארות שהיה לו בתחלה ד שיתקן זה הבנין ויהיה לו התפארות אחרת, וזה אפשר סוד השינה.

ההתפארות היא סוד ספירת התפארת, כללות פרצוף ז"א, שענין השינה, הדורמיטא, שלו הוא שהחיות, המוחין, שלו מסתלקין ממנו.

החיות היינו הטעם, לשם מה בנה הבנאי את הבנין, לשם מה ה' ברא את העולם. הטעם הוא בשביל ישראל אשר בך אתפאר. ובראש השנה - תכלה שנה וקללותיה (ממה שהטעם לא התקיים כדבעי) תחל שנה (לשון שינוי, תיקון הבנין הקודם) וברכותיה - על ידי שישראל עושים לקב"ה, אבינו שבשמים, נחת רוח, שיוכל להתפאר בנו כדבעי, וד"ל.

השינה, דורמיטא דז"א, היינו סילוק הטעם, שהוא גם סוד הניגון, וכידוע המשל של שכחת הניגון, אך בר"ה כאשר זוכים להמליך את ה' מחדש ברצון ובשמחה, זוכים לזכרונות לזכור אותו ניגון אבוד, לשיר אותו בסוד שופרות, וכך לעשות נחת רוח לה' שיתקיים ישראל אשר בך אתפאר, התעוררות ז"א על ידי התקיעות.

וע"פ זה נבין את שתי הדעות האם בניסן נברא העולם או בתשרי, והרי או"א דא"ח - בניסן, סוד אור ישר (חדש האביב, האותיות כסדרן) נברא העולם במחשבת ה', כלומר גילוי טעם הבריאה, ישראל אשר בך אתפאר, ואילו בתשרי, סוד אור חוזר (ת-ש-ר-י אותיות בסדר למפרע דהיינו אור חוזר) נברא העולם בעובדא (שבעובדא עשית הכלי, השומר, קודם להמשכת האור, גילוי הטעם לדבר הבנין, כפי שעלה במחשבה כו').

וידוע שאלהים = כלי הוי'. וזה דכתיב עלה אלהים בתרועה, סילוק המחשבה מהעובדא דעשית הכלי, סוד הדורמיטא, הוי', גילוי הטעם הפנימי, ישראל אשר בך אתפאר, בקול שופר (היינו התקיעה, תקיעת המחשבה בטעם הפנימי), דהיינו מן מצר אל המרחב כנ"ל, וד"ל.

וזה פירוש שירו לה' שיר חדש היטיבו נגן בתרועה. שירו לה' שיר חדש - שיר לשון התחלה (שירותא, בראשית אותיות שיר תאב), התחלה חדשה בר"ה, ישראל אותיות שיר אל כנודע (לעיני כל ישראל בראשית - תאב = אחד פעמים אל, וד"ל) - היטיבו נגן (חידוש טעם הבריאה בשביל ישראל) בתרועה (ע"י עלה אלהים בתרועה גו' כנ"ל, סילוק המחשבה מטעם השנה שעברה ותקיעת המחשבה בטוב טעם של השנה הבאה עלינו לטובה, שנה חדשה, שינוי חדש, חידוש בעצם לא רק חידוש הישנות, בחינת שינה כנ"ל וד"ל).

יש תקיעה לפני התרועה ותקיעה לאחר התרועה, ללמד שהתרועה היא בעצם הממוצע המחבר בין תקיעת הרצון והמחשבה בטעם הבריאה לפני שנברא העולם בפועל לתקיעת הרצון והמחשבה בטעם הפנימי של הבריאה (ישראל אשר בך אתפאר) לאחר גמר מעשה בראשית, היינו החיבור בין "יחיינו מיומים", ב ימי ר"ה, יום ששי של מע"ב, לפני גמר הבריאה, ויום שביעי של מע"ב, לאחר גמר הבריאה (באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה).

והיינו מה שתרועה הוא לשון שלום ורעות, ע"ד ואהבת לרעך כמוך (לא רק לשון שבירה כמו בפירוש הריעה לה' כל הארץ, שבירת הארציות והחומריות, על ידי סילוק המחשבה מהעובדא כנ"ל וד"ל).

ועוד מסביר הה"מ שבדבור (פרצוף רחל) יש קול ואותיות, היינו יחוד זו"נ (קול אותיות = 959 = 7 פעמים 137 = אברהם במספר קדמי = אך בצלם [אברהם = בצלם אלהים] יתהלך איש). משא"כ במחשבה (פרצוף לאה) יש אותיות אבל אין קול, היינו סוד נסירת הקול (ז"א) מהאותיות (נוק' דז"א). והיינו כשהמדבר חושב לדבר דברים חדשים שרוצה לחדש הדבור אז מחשבתו אינו לאא באותיות של הדבור שרוצה לחדש-לדבר ולא בקול כלל, ובך ננסר הדבור (רחל) מן הקול (יעקב, ז"א) והקול ישן בסוד ויפל הוי' אלהים תרדמה על האדם ויישן כנ"ל.

ולכן אנו תוקעין בשופר והוא קול בלי דבור והיינו שמעוררין את הקול העליון שהשי"ת יחשוב שוב בקול והוא ענין התקיעה שיתקע המחשבה בקול. והוא מכח הקלא-פנימאה דלא אשתמע המתגלה בקול השופר וד"ל.

והנה איתא בכוונות האריז"ל שביום הראשון של ר"ה ננסרת לאה כולה, והיינו כנ"ל שבמחשבה (לאה) יש אותיות (הדבור, מה שרוצה לחדש בדבורו) ללא קול, כלומר שהמחשבה (לאה) ננסתרת מן הקול לגמרי.

משא"כ נסירת רחל היא במשך עשי"ת כולם. והמשל - שען המרכיב חלקי השעון לעשותם שעון שלם. לפני המתחיל להרכיב החלקים תכלית השעון היא רק במחשבתו בפועל ובכלי רק בכח, אך ככל שבונה-מרכיב את חלקי השעון כך מתגלה הכוונה, התכלית, של השעון, וכאילו נפרד, ננסר, מחמר הגלם של הכלי, עד שבגמר עשית השעון כל תכלית מתגלה ו'מדבר', דהיינו סוד בנין פרצוף רחל, עלמא דאתגליא (והפרדתה מדיבוקה, אחור באחור, מחומר הכלי, ענין הנסירה) בעשי"ת.

לשון המגיד: ... עד שכשמחבר כל החלקים אז נתפרד כל התכלית מהכלי, שכבר התכלית ידוע ונכר בפועל.

והנה, תכלית (סוד המלכות ב"חמר, צורה, פועל, תכלית" כנודע) לשון כלי, אך בתחלה התכלית היה נעלם בתוך הכלי (בסוד דו פרצופין אחור באחור כנ"ל) ולבסוף נתגלה התכלית במלוא הדרה (בבחינת הוד מלכות).

רחל היא סוד הזמן כנודע - הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד - היינו המשל של השעון דוקא (משל השייך למגיד בפרט, כנודע שהכיר בשען בהסתכלות שלו על השעון, הוא ראה את הפועל בכח הפועל בנפעל, וד"ל).

ועוד מסביר הה"מ: בר"ה לפני התקיעות (לעורר ז"א) היתה מחשבתו יתברך כביכול רק על בנין המלכות וסילק מחשבתו ממדותיו הקדושות של המשכת אהבה ויראה והתפארות וכו' לבניו עם ישראל. היינו סוד הנסירה. אך על ידי התקיעות התעורר כביכול, להמשיך מחדש את מדותיו להתגלות בנשמות ישראל, באור חדש, שלא היה לעולמים כמבואר בתניא. הכל לתכלית גילוי ויחוד המדות במלכות עצמה. קודם האהבה היתה נכללת בהעלם בתוך המלכות (בחינת אחור באחור כנ"ל) וכעת היא מתגלה, היינו סוד הנסירה לשם היחוד פנים בפנים, וד"ל.