כח אלול – פכים גדולים ופכים קטנים (ב"ק טז, א)

ב"ק טז, א:

הבדל בין פכים גדולים לפכים קטנים.

[פך גדול = 143 = 13 פעמים 11; פך קטן = 259 = 7 פעמים 37 - זוג של 13 ו7, כאשר הפך-גדול הוא הזכר והפך-קטן הנקבה, קשור לסוד חזרת יעקב אבינו על פכים קטנים דוקא, כדלקמן]

במשנה שנינו שרביצה היא תולדת קרן, ומיסודה (טבע ראשון שלה), בקרן תם, אין הבהמה מועדת לרבוץ על הכלים ולשוברם.

ואמר רבי אלעזר לא שנו אלא על פכין גדולים (שאין דרכה לעשות כן ולכן היא תולדה דקרן המשונה) אבל אם הבהמה רבצה על פכים קטנים ושברתם אורחיה הוא והוא תולדה דרגל וחייב נ"ש.

ומביא הגמרא ראיה לר"א מברייתא שהבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר (כלים בהילוכה) ולמעך (ברביצה, כך הבינה הגמרא בקושיתה) את האדם ואת הבהמה ואת הכלים וי"ל כר"א שהמשנה מדברת בגדולים והברייתא בקטנים.

ודוחה הגמרא שמא אין כוונת מיעוך דברייתא רביצה אלא מעיכה מן הצד (לכותל), ותולדת רגל הוא, ואילו לגבי רביצה, תולדת קרן, אין הבדל בין כלים גדולים לקטנים.

ומביאה הגמרא גרסה הפוכה בדברי ר"א שסובר שאין הבדל ברביצה בין כלים גדולים לקטנים דקטנים נמי לאו אורחיה הוא, והוא תולדה דקרן תם ומשלם ח"נ.

ומקשה הגמרא מהברייתא הנ"ל, ומתרץ ר"א כנ"ל שאין הברייתא מדברת ברביצה כלל אלא במיעוך מן הצד, ותולדת רגל הוא.

ומביאה הגמרא גרסה שלישית, שר"א בא לכתחילה לתרץ את הסתירה בין המשנה לברייתא ומתרץ ע"ד הגרסה הראשונה הנ"ל שהמשנה מדברת בפכין גדולים (דלאו אורחיה בכך וקרן משונה הוא דמשלם ח"נ) והברייתא מדברת בפכין קטנים (דאורחיה הוא ותולדה דרגל הוא ומשלם נ"ש).

והנה, הרמב"ם פסק כגרסה הראשונה והשלישית. אבל הרא"ש פסק כגרסה השניה (וכן משמע ברי"ף).

וי"ל בדרך דרש שמה שיעקב אבינו חזר על פכים קטנים היינו שעסק בסוגיא זו וחקר האם אורחיה דשור לרבוץ על פכים קטנים או לא. בתחלת הפרשה אומר יעקב (לעשו) ויהי לי שור וחמור ורומז למשיח בן יוסף שנקרא שור ומשיח בן דוד שרוכב על חמור.

החקירה היא האם אורחיה דיוסף, שור, לרבוץ על פכים קטנים או לא. עבודת יוסף הצדיק (ומשיח בן יוסף) הוא בירור שני (העלאת רפ"ח נצו"ק ממלכות דאצילות ליסוד וכו', העלאת גרי צדק, להתאחד בשרש ישראל ממש, העלאת הנוק' להיות שוה בקומתה עם הדכורא ממש), דהיינו הפכים קטנים (בחינת נוק' כנ"ל, סוד נשיו של יעקב, שברר בירור ראשון אצל לבן אביהן וכעת בא לברר בירור שני בהביא אותן לארץ ישראל, וד"ל) של יעקב.

על ידי עבודה זו זוכה יעקב לנצח את מאבקו עם שרו של עשו ולזכות לשמו ישראל שעולה יעקב ועוד פכים קטנים כנודע!

בבירור ראשון (של שאר השבטים, חוץ מיוסף, השור של הקדושה, ובסוד אלה תולדת יעקב-יוסף, גופא ובריתא חשבינן חד, רחמי אמת) לאו אורחיה דשור לרבוץ (לשון זיווג) על פכים קטנים, משא"כ בבירור שני.

והוא ע"ד ההבדל בין השגחה כללית דבירור ראשון להשגחה פרטית דבירור שני, מעלת הפרט על הכלל, בהתגלות התכללות הכלל בתוך כל פרט ופרט, וד"ל.

וממילא פוסק יעקב כדעת הרמב"ם שאורחיה דשור לרבוץ על פכים קטנים. וכן משמע מפשט הסוגיא שזו לפי הגרסה הראשונה וגם לפי הגרסה האחרונה, ודוק היטב.

והנה, אותו פך (לשון אתהפכא כנודע) קטן שכולל את הכל (ומגלה שבכל פרט ובפרט נכלל הכל כנ"ל, וממילא הוא בסוד מועט מחזיק את המרובה) הוא הפך שמן טהור (ר"ת פשט, בגימטריא נסתר) החתום בחותמו של כהן גדול, שאינו מקבל טומאה, שמעל לשניות של טמא-טהור אלא טהור בעצם, טהור בטהרתו. והוא סוד חג החנוכה, מהדרין מן המהדרין היינו סוד בירור שני של יוסף ויהי לי שור (לי שור = יעקב יעקב יעקב = יצחק יעקב יוסף = שמן במילוי, סוד הפך שמן טהור וממנו נס המנורה דחנוכה לדלוק שמונה ימים בהיותו מועט מחזיק את המרובה כנ"ל צמצום לשון ריכוז ע"ד צמצם שכינתו בין שני בדי הארון, גילוי הנורא של יעקב ביוסף, וד"ל) כנ"ל.