כז אלול – אדם ונחש מועדים לעולם (ב"ק טו, ב)

ב"ק טו, ב משנה:

חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה... והאדם... והנחש מועד לעולם.

וראה רש"י (לדעת שמואל, משא"כ לדעת רבינא שחמשה מועדין היינו אותם חמשה תמין כאשר הועדו) בתמין מנו חמשת נזקי הקרן (הקרן ותולדותיה) כ"א בפנ"ע ואילו במועדין נכללו כולם כאחד משום דע"י העדאה דעדים אתי בהו חיוב נ"ש הלכך חדא מילתא הוא.

ולכאורה צריך לומר שגדר חמשה תמין הוא גדר ב'חפצא', של הטבע-ראשון של השור (ישנן חמש תכונות שונות של טבע השור), ואילו גדר המועדין הוא גדר ב'גברא' של העדים (הרואים ומעידים על מעשה השור).

ובפנימיות, העדים למעשה השור והמתרים בבעלים שעליו לשמור את שורו, הם הקובעים את מציאות השור ש'עבר' מטבע ראשון של תם לטבע שני של מועד. כלומר שללא העדים כו' היה באמת, מצד עצמו, נשאר תם (כטבע הראשון שלו).

ומכאן נבין למה אדם מועד לעולם, היות האדם דינו 'גברא' בעצם ולא 'חפצא' (חפצא הוא קנין דאדם, אך האדם הוא גברא, אינו קנוי למאן דהו, אלא כולו ברשות עצמו, הוא עצמאי וכל עצמאי הוא בעצם גברא, ודוק).

גם אצל אדם יש טבע ראשון וטבע שני, אך ככלל הטבע ראשון הוא בחינת התהו שלו והטבע שני התיקון, היינו מה שרוח האדם עולה למעלה. משא"כ רוח הבהמה יורדת היא לארץ, הרי הטבע ראשון שלו הוא תם והטבע שני (שהוקבע על פי אדם כנ"ל) הוא מועד להזיק (העדאת האדם מקרב את הבהמה להיות כאדם דמועד לעולם כנ"ל).

והנה, מה שהאדם מועד לעולם הוא מצד כח המדמה שבו, אדם לשון מדמה. ומזה נבין למה הנחש (הלעומת זה של האדם) הוא מועד לעולם (גם אליבא דרבי אלעזר במשנה) - הנחש כולו בחינת ניחוש ודמיון.

כח המדמה של האדם (שעושה אותו מועד לעולם) הוא הוא הנחש שבו.

נמצא שגם אדם וגם נחש הם בחינת 'גברא' בעצם (כאשר גדר 'גברא' הוא 'מדבר' [גבר-דבר מתחלפים], כמו הנחש הקדמוני בגן עדן מקדם, שקצצו לו את רגליו הולכי רכיל, אך נשאר 'מתקשר' תמיד עם כח המדמה שבאדם) ואילו בהמה בחינת 'חפצא' כנ"ל.

אדם (גברא) ובהמה (חפצא) תושיע ה'.הבהמה של המשנה היינו השור. אדם, בהמה-שור, נחש משלימים ל961, אל ברבוע כו', ודוק.

ועל פי זה נבין למה בנחש כרוך על עקבו אינו מפסיק ואילו ברואה שור (אפילו תם) מפסיק. המפרשים מאד התלבטו בסתירה זו כידוע.

והנה, על פי פשט, י"ל שכל תנועת האדם להשתחרר מאחיזת הנחש רק מגביר את הסכנה של הכשת הנחש משא"כ לגבי השור.

ובפנימיות, הנחש הוא 'חלק' מנפש האדם, כח המדמה שלו כנ"ל, ואין להאבק עמו רק להסיח את הדעת ממנו לדברי קדושה (כמו עמידתו בתפלה לה') כמבואר בתניא לגבי עבודת הבינוני, ודוק היטב.