כד אלול – שויתי הוי' לנגדי תמיד

המשך דברי המגיד:

תורה מתכתבת של הה"מ עם התורה הנ"ל:

שויתי הוי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט.

רחום (המדה השניה של י"ג מדה"ר) הוא גזירה שוה (בין שנים). כי מי שהוא רחום הו משלשל מחשבתו בתוך המרוחם.

כאן החידוש הוא "מחשבתו", ללמד שעיקר ההשתלשלות הנ"ל לצמצם את עצמו בבחינת עמו אנכי בצרה היינו בכח המחשבה. ומתאים לתורת הבעל שם טוב שבמקום מחשבתו של אדם (מחשבה דוקא, לא דבור כו'. ולפעמים מובא במקום רצונו כו', וכידוע בדא"ח שרצון ומחשבה קשורים בעצם, כמו הרצון ומחשבה דאנא אמלוך ועוד) שם הוא נמצא כולו.

מדת רחום היא המדה הכללית של י"ג מדות הרחמים, כולן רחמים, כרחם אב על בנים (תוך כדי שמשתעשע אתם כו' כנ"ל במשל משיכת הזקן) - כולן נקראו רחמים על שם מדת רחום.

והנה, מבואר באר"י שבסוד הדיקנא (דאריך אנפין, פרצוף הרצון, מחשבה עילאה כנ"ל, סוד מוחא סתימאה בפרט המאיר ב-ח מדה"ר הראשונות) מדת רחום היינו שערות, צמצומי, השפם, המתחלק לשנים, מה שהשפם נמשך לכאן ולכאן, ולימין ושמאל, כאשר השביל הפנוי משערות שבין שני צדדי השפם היינו התיקון השלישי של הדיקנא, וחנון (המצטרף בעצם לרחום - רחום וחנון).

מכאן נבין למה רחום, גזרה שוה, הוא באמת שתי גזרות, רחמים לשון רבים כאשר מיעוט רבים שנים (משא"כ חנון, חנינה, הוא לשון יחיד, ודוק).

המשך: אז הוא בשוה עם המרוחם בצערו ובחסרונו. בתורה הקודמת היה כתוב צער ודחקות, כאן הוא מוסיף חסרון. י"ל חסרון בחסד, חס דית, דחקות בגבורה, צמצום, וצער בתפארת, עיקר תחושת הרחמים שבתפארת.

אך היכולת שאנו יכולים לשלשל מחשבתו יתברך בתוך חומרינו, וגם לבקש זאת מאתו, והיכן היראה.

ואז מיא את משל הזקן כנ"ל שאין במשיכת התינוק את זקן אביו העזה בלתי רצויה, אלא היא היא המעוררת את אהבת ורחמי האב על בן ושעשועיו אתו. ועי"ז הקב"ה משלשל מחשבתו ומרחם עלינו.

וזהו שויתי הוי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט ר"ל שהשו אותו יתרך בתוך מחשבתינו תמיד (המחשבה שלו בתוך המחשבה שלנו) והוא מכח הימין דוקא, מדת האהבה שלו אלינו ומדת האהבה שלנו אליו בשוה, ימין ולא שמאל, יראה, כי מימיני (אהבתי אליו יתברך) בל אמוט (אלא אעורר את רחמיו יתברך עלי ועל כל ישראל), וד"ל.

שויתי הוי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט = 1581 = 17 פעמים 93.

מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה = 1598 = 17 פעמים 94. יחד = 11, טב (שרש טוב), פעמים 17, טוב, ברבוע, ברא אלהים (וכידוע שטב בר"כ = טוב בר"פ). הכל טוב מאד, כפי שמתגלה בראש השני, יום הששי של מעשה בראשית, יום ברוא אדם אותיות מאד, שבו נאמר וירא אלהים את כל אשר ברא והנה טוב מאד - גם המצר טוב, כאשר מקיימים שויתי הוי' לנגדי תמיד, הוי' שם הרחמים, ודוק.