כד אלול – טעם בדיקת חמץ (פסחים ב, א)

פסחים ב, א - מחלוקת רש"י ותוס' בטעם בדיקת חמץ.

הר"ן (על הרי"ף) בישוב דברי רש"י: מן התורה די באחד מהם או בדיקה או בטול, וכיון שבדק שוב אינו עובר על בל יראה כו' אפילו אם לא בטל (רק שתקנת חכמים גם לבטל לאחר הבדיקה). נמצא שהבדיקה היא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא כפירוש רש"י.

והנה, הבטול הוא בלב ובפה וצריך להיות בלב שלם (מן התורה עיקר הבטול בלב, ו שבשם כדלהלן, כאשר הבטול בפה הוא סוד עטרת היסוד, וד"ל), ואילו הבדיקה במעשה, והוא יותר 'בטוח' מאשר הבטול - "המעשה הוא העיקר" היינו שהוא עיקר קיום הדבר, והוא יסוד תקנות חז"ל, לשמור-'להבטיח' שלא יבוא לידי איסור תורה (לעניננו, האיסור של בל יראה ובל ימצא, כאשר החשש שמא יבוא לאכלו בפסח הוא רחוק, כפי שהתבאר לעיל).

והנה, בדיקת חמץ, בכל פנות הבית, הוא בחינת בדק הבית, חיזוק כל אשר בבית וטיהור כל אשר בבית (כמו בפסח חזקיהו, לבל יראה ולבל ימצא כל פסול בבית. ודוקא אז אפשר להקריב ולאכול קרבן פסח להוי' בבית, בליל הסדר, בערב תאכלו מצות ועד לאפיקומן הנאכל על השובע זכר לקרבן פסח (וכן הזרוע של הקערה, במקום החסד, הוא זכר לקרבן פסח)

הבדיקה היא לשם בעור וכמו שמברכים עליה על בעור חמץ. נמצא שיש שלשה שלבים של בעור חמץ - בדיקה, בטול, בעור (מעשה, כונה, מעשה) - ואח"כ מצות עשה של אכילת מצה, בערב תאכלו מצות (שוב מעשה - מעשה לעילא - קודם מעשה לתתאה בבדיקה, ואח"כ מעשה לעילא בבעור, ולעילא ולעילא באכילת מצה, ה' בה' תליא וכלם בחכמה, י, עשית, וכמו שיתבאר. מעשה כונה מעשה מעשה = 1326 = אהבה-אחד פעמים אמונה, משולש אכל, ודוק).

בדיקה בטול בעור אכילה ר"ת ב-ב-ב-א, כנגד ששת ימי החול, המתחלקים לשנים-שנים-שנים, ויום השבת קדש, סוד ממחרת השבת דיום טוב ראשון של פסח שבו מקיימים מצות בערב תאכלו מצות.

והנה, החמץ הוא בחינת ישות והמצה בחינת בטול. נמצא שיש שתי בחינות בטול - בטול החמץ בלב ואכילת-הפנמת הבטול לה' באכילת המצה, מיכלא דמהימנותא.

יוצא שארבעת השלבים הנ"ל הם כנגד אבי"ע (שכנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה) מלמטה למעלה: בדיקת חמץ בעשיה (ה תתאה שבשם), וכנ"ל דהיינו עיקר תיקון לבוש המעשה בנפש; בטול חמץ בלב, יצירה (ו שבשם); בעור חמץ באש דאמא ("אש ממים" בלשון ס"י, ה עילאה שבשם, ה, ממים, י), שרפים בבריאה; מצה באצילות (י שבשם, בטול לאלקות). שני הבטולים הם סוד "מה שמו ומה שם בנו", וד"ל.

והנה, בתוס' רבינו פרץ הביא בשם רבינו יחיאל מפריש שדחה את ראיות התוס' מחמץ בשמי קורה וחמצו של נכרי כו', ששם מדובר בחמץ ידוע שאז יש חשש שמא יבוא לאכלו משא"כ לחמץ שאינו ידוע, טעם תקנת בדיקת חמץ. ובפנימיות, בחמץ ידוע היצר חזק יותר ומושך את האדם לאיסור בשוגג, משא"כ בחמץ שאינו ידוע, אין יצר חזק, ועל כן טעם בדיקת חמץ (שאינו ידוע מראש) הוא שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, כפירוש רש"י, ודוק.

שני טעמי תוס' לחשש שמא יבוא לאכלו יותר מאשר בשאר איסורי תורה: א. אין בדלים מחמץ כל השנה. ב. החמירה תורה בחמץ בבל יראה כו'.

והר"ן קישר בין שני הטעמים וכתב שיתכן שמפני החשש של שמא יבוא לאוכלו, מפני שאין בדלים ממנו כל השנה (הטעם הא' הנ"ל) החמירה תורה בחמץ בבל יראה כו' (הטעם השני הנ"ל), וכן משום חומרת חיוב כרת בחמץ.

רואים מכאן שדוקא הדבר שאין בו שום איסור כל השנה כולה, ושלכן אין בדלים ממנו, בבוא זמן איסורו (חמץ בפסח) גדל האיסור מאד, יותר מאשר שאר איסורי תורה האסורים תמיד!

ויש מחלוקת ראשונים אם איסור כזה, איסור זמני, נקרא דבר שיש בו מתירין, שאינו בטל אפילו באלף (תוס') ועל כן חומרתו, או משום שהוא חוזר לאיסורו (בפסח הבא) אינו נחשב דבר שיש בו מתירין (מרדכי ור"ן), ודוק.

ואחרונים דימו איסור חמץ בפסח לעוד איסורים זמניים, ובפרט לאיסור נדה, והסבירו שאין כאן איסור חפצא (שאין שום 'מיאוס' בחפץ החמץ או האשה, שהרי מותר/ת לאחר זמן) אלא עיקרו איסור גברא (היות שהוא תלוי בזמן או במצב, הגבלת הזמן והמצב הופך את זה לסובייקטיבי, כלומר חוויתי ולא מציאות אובייקטיבית, ודוק).

ומכאן ראיה לחומרת הגברא ביחס לחפצא, חומרת עולם הרגש האישי-פנימי ביחס לעולם המציאות החיצוני.

והוא על דרך ההבדל בין תדיר (חפצא) למקודש (גברא).

איסור חמץ היינו תיקון הגאוה, ישות. איסור נדה היינו תיקון התאוה.

שניהם לצורך שעל ידי איסורם בזמנים מיוחדים יחזרו להיות חביבין, בתכלית הקדושה, לבעליהם כבעת כניסתה לחופה. הרי צריך להיות אין בין יש ליש, כדי לרענן את היש תמיד, לאפשר שיהיה במודע לשם שמים באמת (ולא מצות אנשים מלומדה, שגרה סתם), וכידוע שתענוג תמידי אינו תענוג כלל.

והנה, חמץ-נדה ר"ת חן, שקר החן לשם חן אמת כאשר אשה יראת הוי' (בשמירת דיני טהרת המשפחה, ובנקיון הבית ממשהו חמץ בפסח) היא תתהלל בחן וביפי שלה.

חמץ במילוי = שבת, זך פעמים הוי' ב"ה (היהלום של שם הוי')! נדה במילוי = הוי' פעמים אהיה (ג"פ יעקב כו'). ביחד - 1248 = 48 פעמים הוי', ו"פ יצחק, נמצא שהערך הממוצע של כל אות במילוי = יצחק, צחק עשה לי (= תרי"ג) על ידי האין שבין יש ליש (יצחק שבין אברהם ליעקב), וד"ל.

וכתב החתם סופר בשם רבו רבי נתן אדלר ז"ל שמפשט הפסוק - אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא ישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שחומרת האיסור, כרת, הוא מפני שהוא זמני-עובר) - משמע כדברי הר"ן הנ"ל בטעם השני משום איסור כרת. ומוסיף החתם סופר שגם יש להבין מפסוק זה את הטעם הראשון, משום שאיסורו רק שבעה ימים וכל השנה מותר, ודוק.

תשביתו לשון שבת, חמץ במילוי בגימטריא שבת כנ"ל. שבת היינו עיקר סוד האין שבין יש ליש - בטול מלאכה דששת ימי המעשה (אצילות, בין בי"ע מכאן ובי"ע מכאן, וד"ל).