כ תמוז – משכני אחריך נרוצה

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך.

פסוק זה הוא הפסוק הרביעי במגלה, והוא חותם את הפרשיה הראשונה שלה לפי המסורה.

יש בפסוק דוד תבות וחיים אותיות.

והנה, חתימת-סוף הפרשיה נעוצה בתחלתה - שיר השירים אשר לשלמה - ד תבות וטוב אותיות (ממוצע ד אותיות חיים כנודע), ביחד, חי תבות ופה אותיות.

שני הפסוקים יחד עולים 4995 = אדם פעמים פלא, כאשר אדם במספר קדמי עולה אדם פלא = יוסף, הצדיק חי עלמין, ו"פ הוי' ב"ה, כנודע.

כל הפסוק - משכני גו' - עולה 3014 = 22 פעמים 137, כאשר עד ונשמחה = 1918 = 14 פעמים 137 ומבך עד אהבוך = 8 פעמים 137 (ומהוי' אשה משכלת), ודוק.

137 הוא סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה כנודע.

יש בפסוק 7 פעלים ועוד 7 תבות. שבעת הפעלים הם משכני (420, יחוד יעקב-רחל, יהלום 20 = חבר-חבר, האשה הטובה היא החבר הטוב), נרוצה (351, משולש הוי', חצי שבת), הביאני (78, יהלום 12, 3 פעמים 26, שם של יב אותיות, ג אזכרות הוי' דברכת כהנים), נגילה (98, הרבוע הכפול של 7), ונשמחה (נגילה ונשמחה מחוברים ועולים יחד 507, ג"פ אהבה-אחד ברבוע), נזכירה (292, חכמה ברצוא ושוב), אהבוך (34, טוב-טוב - אהב הוי', ד פעמים בתנ"ך: משפט, משפט שערי ציון, צדיקים, ודוק).

כל שבעת הפעלים יחד עולים 1682 = הרבוע הכפול של 29, דהיינו 29 פעמים חן, ודוק.

שבע התבות האחרות עולות 1332, יהלום 36 = וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, פסוק הכותרת של עשרת הדברות.

בפסוק זה מופיע הביטוי דדיך מיין פעם שניה מתחלת המגלה. יש עוד פעם אחת בהמשך המגלה (ואין עוד בתנ"ך) - מה טבו דדיך מיין.

כי טובים דדיך מיין, נזכירה דדיך מיין, מה טבו דדיך מיין - 15, 14, 13 אותיות, ס"ה 42 (יד-יד-יד) אותיות, סוד שם מב, השם של מעשה בראשית ועלית העולמות כנודע.

וידוע בכתבי האריז"ל ששם מב דאצילות היינו מב אותיות של שם מה, שרש מילוי (יד אותיות) ומילוי המילוי (כח, יד-יד אותיות): י-ה-ו-ה, יוד הא ואו הא, יוד ואו דלת הא אלף ואו אלף ואו הא אלף. ושם מב דבריאה היינו סוד אהיה אשר אהיה. ושם מב דיצירה היינו מב אותיות דר"ת תפלת אנא בכח כו'.

בחשבון: 838, 42, 3701, וביחד עם כי טובים דדיך מיין, נזכירה דדיך מיין, מה טבו דדיך מיין (895, וידבר הוי' אל משה לאמר) = 5476 = 74, עד (הוי' בכם) ברבוע, כאשר ממוצע ה-4 = 1369, 37, הבל-יחידה, ברבוע = ורוח אלהים מרחפת על פני המים - זה רוחו של מלך המשיח.

כל דדיך מיין = 148, ב"פ עד (על פי שני עדים) = ד"פ הבל-יחידה = נצח (ישראל). נמצא ש5476 הנ"ל (עד ברבוע) = ג"פ 148 ועוד 5032 = 37 פעמים 136 = הבל פעמים קול, סוד ז הבלים דמעשה בראשית ו-ז קולות של מתן תורה, וד"ל.

רק שתי ההופעות של דדיך מיין בפרשיה הראשונה של המגלה - כי טובים דדיך מיין, נזכירה דדיך מיין = 685, ה"פ 137, מספר ההשראה ה-19 (לאחר 613), יחוד בעז-רות, מקור מלכות בית דוד ושלמה. והם שרש המלך והמלכה של מגלת שיר השירים.

הקשר בין טוב (כי טובים, מה טבו) לזכר (נזכירה) הוא סוד מח הדעת (כח היחוד של החתן והכלה) שמצד שרש החכמה שבו הוא מח הזכרון, כאשר השם הקדוש של הדעת הוא שם הטוב - אהוה - וכמו שכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב (מורנו הבעל שם טוב נקרא כך על שם שם הטוב הנ"ל, ר"ת את השמים ואת הארץ, הכח האלקי המחבר בין שמים לארץ, בין רוחניות לגשמיות, להיות האדם בבחינת אין וועלט אויס וועלט, טוב לשמים וטוב לבריות, כימי השמים על הארץ).

זכרון-טוב משלימים ל300, רוח אלהים (מילוי אלהים: אלף למד הי יוד מם), הוי' באתב"ש, שם מצפץ וכו'.

מבואר בדא"ח שהפסוק שמחבר בין שני המושגים-לשונות הוא זכר רב טובך (37) יביעו.

זכר-טוב במילוי (מה) = 1521 = טל, הוי' אחד, ברבוע, שעולה זך מילויי שם הוי' ב"ה (אותיות השרש - זך פעמים הוי' = 702, שבת, אותיות המילוי = 819 אחדות פשוטה, פירמידה אחד-אהבה).

כעת נגיע לפירוש הפסוק בהשראת ביאורו של האור החיים הקדוש:

משכני אחריך נרוצה - אומרת הכלה לחתן, תוציא-תמשוך אותי ממקומי בו אני נמצאת, בו אני שקועה ולא מסוגלת לזוז, ואז, ממילא ארוץ אחריך בכל לבי לדעת מקומך איו ושם להדבק בך.

בסנה אומר משה לה' - אסורה מכאן (בעזרתך) להתקרב שם - לדעת אותך במקומך אתה (שהוא גופא הדעת מה שהסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, נשיאת הפכים שרק בכח נמנע הנמנעות ב"ה, מה שהוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וד"ל).

משכני ממקום הדעת-תחתון שלי (שלמטה היש ולמעלה האין האלקי הנעלם המהוה את היש הנברא) כדי שאוכל להגיע למקום הדעת-עליון שלך (שלמעלה היש האמיתי, הנושא הפכים, ולמטה כולא קמיה כלא חשיב, בהיות כל דבר נברא בפני עצמו פלג גופא, בחינת לא טוב היות האדם לבדו, דהיינו שבהיותו לבדו, מרגיש את מציאות עצמו, הנו כלא (טוב) חשיב, וד"ל.

על אותו מקום עליון של ה' (מקום החתן) נאמר הביאני המלך חדריו (חדר בתוך חדר, עד למקום היחוד-הדעת אתו עמו). ושם נגילה ונשמחה בך, בעצמותך.

ושם נזכירה דדיך מיין, ושם יתחברו שני השירים שלנו להיות שיר אחד - שיר השירים - סוד מישרים (משירים, משני שירים, נעשה שיר אחד) אהבוך - מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.

והנה, כאשר ה' מושך את האדם מתוך המצרים שלו כבר מאיר בנפשו הארה מעין דעת עליון (עוד טרם הגיע לחדרי חדריו של המלך), וכבר אינו זקוק לכלום בגשמיות, אינו מודאג משמא יחסר לו כלום בעלמא דין, עלמא דשיקרא - הוא משליך, בפשטות, את כל יהבו על השי"ת (מלכו-חתנו), מה שמעורר אצל הדוד אהבה עזה לכלתו. וכמו שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ללא שום הכנת צידה לדרך וכיוצא בזה).

מהרגע הראשון שאני יוצאת מהמצרים שלי אני כבר מציירת בנפשי את הביאני המלך חדריו גו'. ולא שהביאה לחדרי המלך הוא העיקר אלא שאנא נסיב מלכא עצמו הוא העיקר, הרי מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כידוע פירוש אדמו"ר הזקן על פסוק זה.

ופשיטא שזכרון דבר זה (זכרון העתיד לבוא) טוב ויקר בעיני, באין ערוך כלל, משמחת היין (כולל שמחת היינה של תורה) - נזכירה דדיך מיין.

וכך חותמת הכלה את דבריה, הרי אני מאותם מישרים שאהבוך באמת ובתמים, אהבוך את עצמותך, ללא שום פניה לדבר אחר כלל, רק רצון פשוט של אנא נסיב מלכא כנ"ל.

והיינו גם מה שמישרים משמע קשר ישיר, ללא שום אמצעי (ממוצע המחבר), ישראל (הכלה) וקודשא בריך הוא (החתן) בלחודוהי, שהוא סוד הקשר הישיר בין ישראל לה', קשר של תשובה מאהבה רבה (שלא באמצעות התורה, כמובאר בדא"ח) למעלה מטעם ודעת לגמרי.