י סיון – נשמות שמים ונשמות ארץ

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

שמים וארץ הם שני סוגי נשמות - נשמות שמיימיות ונשמות ארציות.

כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפח שמים [קרא אני אליהם יעמדו יחדו] - נטה שמאלו וברא ארץ נטה ימינו וברא שמים.

נשמות שמיימיות, ימניות, הן נשמות של אם אסק שמים שם אתה, ואילו נשמות ארציות, שמאלניות, הן נשמות של ואציעה שאול הנך.

בפסוק הראשון של התורה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, השם הקדוש אהוה (שם הטוב, השם של ספירת הדעת במוחין וספירת היסוד במדות), ר"ת את השמים ואת הארץ, מחבר ומאחד את נשמות הימין (שמים) ונשמות השמאל (ארץ).

ישנה תופעה דומה ביום שני של מעשה בראשית: ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, בקדימת המים התחתונים, מי השמאל, למים העליונים, מי הימין, אך כאן בדרך של הבדלה, לא בדרך של איחוד כמו בפסוק הראשון של יום ראשון.

והנה, אותו איחוד של שמים וארץ של הפסוק הראשון מיד נשבר בתחלת הפסוק השני - והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. השמאל נפרד מהימין, הארץ מן השמים, ומיד הפכה הארץ תהו ובהו וחשך.

או אז הבורא יתברך ברא רוח - ורוח אלהים מרחפת על פני המים - זה רוחו של מלך המשיח, מי שביכולתו להפוך חשך לאור, תהו לתיקון.

רוח זו של מלך המשיח, עליו נאמר ונחה עליו רוח ה' גו', מרחפת על פני המים, היא שורה על פנימיות המים, כאשר אין מים אלא תורה ואין מים אלא תשובה (וצדקה, סוד שלח לחמך, צדקה, על פני המים, תשובה, כמבואר בספה"ק).

משל למה הדבר דומה: בא רב צעיר לכהן כמרא דאתרא במקום שמעורבות שם נשמות שמיימיות ונשמות ארציות, כאשר חלק ניכר מאותן נשמות ארציות נמצאות במצב (רוחני) של תהו ובהו וחשך. על אותו רב צעיר לדעת שעיקר תפקידו הוא לפעול, במס"נ, למען אותן נשמות של שמאל, הרחוקות לע"ע ממורשת ישראל.

ידועה המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל וחכמים: ב"ש אומרים שמים (לשון שמאי) קדמו (כדמוכח מסדר הפסוק הראשון - בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ) וב"ה אומרים ארץ קדמה (כדמוכח מסדר הפסוק הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית - ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים), ואילו חכמים אומרים שניהם נבראו כאחד (כדמוכח מהפסוק הנ"ל אף ידי גו' קרא אני אליהם יעמדו יחדו, הגם שבאותו פסוק גופא קדמה ארץ לשמים, אף ידי יסדה ארץ לוימיני טפחה שמים).

ומבואר בדא"ח שאלו ואלו דברי אלהים חיים: לאחר הצמצום הראשון ב"ש צודק (שמים, רוחניות, קדמה לארץ, גשמיות), אך לפני הצמצום (שהוא לפני בריאת הזמן), בבחינת קדמון (מה שהבורא יתברך שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל) שם הכל מתוכנן, מוכן ומזומן, כאחד בלי קדימת אחד לשני - שם שניהם יעמדו יחדו (עמידה זו היינו מה שעומדים-מוכנים לצאת מן הכח אל הפועל).

אך בבחינת יחיד שלפני הצמצום (העלם האור העצמי של הבורא בעצמותו ממש) שם ארץ קדמה, כדעת בית הלל (וכמו שרמוז גם בפסוק של יעמדו יחדו כנ"ל), שהרי נעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה, וכל הבריאה כולה הוא עבור עם הארץ, העם שבגינו נבראת ארץ, דהיינו נשמות ארציות דוקא, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא.

בא משיח (אותו רב צעיר כנ"ל) - רוח אפינו (הרוח-חיים של אותן נשמות של אף ידי יסדה ארץ, מי שרוח הבריות נוחה הימנו, שאז רוח המקום נוחה הימנו) משיח הוי', ומתחיל להאיר, להורות לבני עמו, להפיץ אור תורה - ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.

והנה, אפילו בין אוה"ע מקובל שהנייר הראשון שעולה על שלחנו של מלך-קיסר חדש זוכה לחנינה.

כך ההוראה הראשונה, האור הראשון, של רב חדש צריך להיות הוראה של חסד (בית הלל לקולא, כח דהיתירא עדיף, תורה לשון היתר כנודע). אותו אור ראשון, יהי אור, מיד מתקבל בטוב על ידי כל שומעיו, ויהי אור.

אך על אותו אור ראשון נאמר שאור וחשך משתמשים בערבוביא, כלומר שגם חלק החשך המעורב באור זוכה להיתר.

אבל לא יתכן להשאיר כך את סדר ההוראה. הרי עלמא דין הוא עלמא דשקרא וזקוק לבירור והבדלה בין הטוב לרע, בין הטהור לטמא וכו' (כפי שנאמר להורות בין...).

אכן לע"ל כאשר יקוים היעוד של ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (מכח הרוח טהרה, רוח הוי', השורה על מלך המשיח, שהוא רוח אפינו, רוח הקדש הממתיקה את כל החרון אף שבעולם, להיות אף עשיתיו למעליותא) כל התורה כולה תהיה בגלוי תורת חסד, תורת היתר (וכמבואר בחסידות שהיתר היינו היכולת להעלות את החפץ עליו יש שאלה ולהכלילו בקדושת האלקות).

והיינו פירוש הפסוק הבא בתורה: וירא אלהים את האור כי טוב - אור התורה בעצם הוא רק טוב, ומשום כך כעת צריך לגנוז את גילוי עצם הטוב (של התורה) מתוך תודעה שתכלית התורה, גילוי עצמותה, שמורה לצדיקים לעתיד לבא (כאשר יתגלה שועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכנודע שארץ נוטריקון אור זרע לצדיק, אותו צמח צדיק, אמת מארץ תצמח, האמת הצומחת מנטה שמאלו וברא ארץ, וד"ל).

והיינו ההמשך: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך - כעת עלינו (על אותו רב צעיר) להבדיל בין המותר (אור) לבין האסור (חשך), לא לתת לחשך להתערבב באור, להיות בבחינת שמאל (גם במובן של את השמאל, את שרש החשך שבשמאל) דוחה וימין מקרבת.

בשביל זה צריך גם אמץ של קדושה, לקיים לא תגורו מפני איש, לעמוד בפרץ (ואלה תולדות פרץ עד לדור העשירי, קדש לה' - וישי, ר"ת יחד שבטי ישראל - הוליד את דוד דא מלכא משיחא, משיח בן דוד).

צריך להפריד בין האור והחשך (בין המותר לאסור להיות סור מרע ועשה טוב, בקדימת השמאל דוחה לימין מקרבת, לא כן עבדי משה, לפי הפשט, כאשר רב חסידי גם יודע לקיים את פירוש-הוראת הבעל שם טוב שהסור מרע יהיה על ידי העשה טוב, שאז דוקא זוכים לבקש שלום ורדפהו) ולשים כל אחד במקומו, בתחומו - ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. יום רומז לביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד, ישועה וגאולה, ולילה רומז לחשכת הגלות המר.

אך ראה זה פלא, שני התחומים הנפרדים מתחילים להתערב שוב (מכח גילוי האין האלקי, אין מזל לישראל, של בין השמשות) - ויהי ערב. והוא על ידי הידיעה שכל ישראל ערבים זה בזה (תודעה שעל הרב הצעיר להמחיש כאשר מתערב עם כל שכבות העם, כפירוש רש"י לרוח נמוכה ונפש שפלה, מדות אברהם אבינו, עיי"ש).

ואז ויהי בקר, גם במקום שצריכים להעביר בקורת, הבקורת מבריק כבקר אור, כולה בקורת בונה (מתקן) המתקבל על דעת כולם.

ואז, התכלית - יום אחד, הכל יום הכל אחד - מהבדלה זוכים להמתקה ואחדות אמיתית.