יב ניסן – היטיבה הוי' לטובים

"היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם" (פסוק מתוך הפרק החדש של הרבי, תהלים פרק קכ"ה).

"יבא טוב [משה - 'ותרא אתו כי טוב הוא'] ויקבל טוב [תורה - 'כי לקח טוב נתתי לכם'] מטוב [ה' - 'טוב ה' לכל'] לטובים [ישראל - 'היטיבה ה' לטובים']".

"היטיבה הוי' לטובים" = 164 = ד"פ היטיבה (41).

"לטובים" = 97 (מהיטבאל) = יחוד מה-בן, יחוד הנעשה על ידי שם ה"טוב", אהוה, ר"ת "את השמים [סוד שם מ"ה] ואת הארץ [סוד שם ב"ן]".

והנה, יש בתנ"ך עוד "היטיבה" אחד, גם בספר תהלים (פרק נא, פרק התשובה): "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם", פסוק שאמר דוד המלך כשחזרה לו רוח הקדש לאחר התשובה על חטא בת שבע, ראה מפרשים שם.

בשני הפסוקים "היטיבה" בראש הפסוק, בשניהם "היטיבה" (וגם שאר כל הפסוק) באותם טעמי מקרא (טעמי אמ"ת)!

"היטיבה" = אם (הבנים שמחה). יש במלה שלש הברות - הי-טי-בה (התבה היא מלעיל, כלומר שעיקר הדגש ב-טי, אך יש דגש משנה ב-הי, וגם מעין דגש ב-בה, תופעה המיחדת תבה זו - תופעה המודגשת ביותר בלחן שחברנו לפסוק זה). שלש ההברות במשולש פרטי (120 190 28) = 238 = רחל (ההברה העיקרית, טי = חוה) = דוד פעמים טוב, "מצא אשה מצא טוב" - היטיבה הוי' לטובים, לאיש הטוב מיטיב ה' עם אשה טובה, אם הבנים שמחה כנ"ל (שתי ההברות - הי בה = טובה).

בפסוק "היטיבה ברצונך את ציון" ההטבה (של ה') הוא התיקון וההארה של נקודת ציון, הנקודה הפנימית של הלב ("רצונך" - הרצון של ה' והרצון של פנימיות לב היהודי אל ה'), ה'הרגש' הפנימי והעצמי של יסוד הנוק', פרצוף רחל (פנימיות רחל, שבה מאיר פרצוף לאה, כאשר "חומות ירושלים", בנין פרצוף רחל, היינו חיצוניות פרצוף רחל, וד"ל).

היטיבה-היטיבה בהכאה (רבוע) פרטי = 335 = רחל אמנו!

והנה, מאמר חז"ל הנ"ל "יבא טוב כו'" מובא במדרש תהלים כאן (עה"פ "היטיבה הוי' לטובים), אך במסכת מנחות הוא מופיע יחד עם עוד שלשה "יבא...": "יבא אדיר", "יבא ידיד", "יבא זה". ממוצע אדיר ידיד זה טוב = חיים = ד"פ טוב, ממוצע ד"א חיים כנודע! נמצא שהכל כלול ב"יבא טוב... לטובים" - הכל טוב (וחיים, סוד "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" - "מצא אשה מצא טוב")!

וי"ל ש"יבא אדיר ויפרע מאדירים כו'" היינו כנגד ספירת הגבורה (בזמר "אדיר הוא בעליונים כו'" באידיש היינו "א שטארקער ביסט דו פון אויבין", בעל כח וגבורה); "יבא ידיד בן ידיד כו'" היינו בחסד-אהבה-ידידות (התכללות יד שמאל ביד ימין - "ידידי עז"); "יבא זה ויקבל זאת כו'" ביסוד (זה ביסוד וזאת במלכות כנודע); "יבא טוב כו'" בדעת, כמ"ש "גם בלא דעת נפש לא טוב", סוד שם הטוב, אהוה, כנ"ל שהוא שם הדעת.

והוא (הטוב-הדעת) העיקר מפני שבו תרין עטרין דחו"ג (ידיד, אדיר) והוא השרש של היסוד (זה), וד"ל. "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית".

"לטובים", ישראל, רומז (חוץ מהפשט, שכל ישראל, כל היהודים, טובים בעצם) לעבודה (של ישראל) של "טוב לשמים וטוב לבריות". היינו סוד הדעת (המתגלה ביסוד) הנ"ל, "את השמים ואת הארץ" - "דאחיד בשמיא וארעא". ועד לדרגת הבעל שם טוב - "אין וועלט אויס וועלט", בעת ובעונה אחת.

והנה, "אין טוב אלא תורה" ("... ויקבל טוב" - "לקח טוב"), היינו "תורת חסד [על לשונה]" שהיא "תורה לשמה" (= טוב פעמים חן, "חן טוב"), "ללמוד על מנת ללמד" = משיח פו"א!

ומבאר הרבי שאף על פי שדיני התורה הם דין ולא תמיד טוב וחסד - "יקוב הדין את ההר (אברהם, חסד לאברהם, קראו הר) - היינו מצד אמתה של התורה עצמה, ה'חפצא' של התורה. אך מצד אופן הלימוד של ה"גברא", בגישתו אל הקדש ד"תורת הוי' תמימה משיבת נפש", על לומד התורה להיות "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". הרי "כח דהיתרא עדיף" ו"הלכה כבית הלל" (הנוטים, מצד שכלם, להקל ולא להחמיר), וכן "מצוה לבצוע" דפשרה עדיף מדין (שלא יצלח הדין ליקוב את ההר) - התגברות האור (אין סוף שלפני הצמצום) על הצמצום חלל מקום פנוי, וד"ל (היינו סוד הקו, מה שחזר והאיר).

ה' נתן לנו את תורתו הקדושה, תורת אמת שהיא תורת חיים ותורת חסד, מתוך השתוקקות לקבל נחת ותענוג כאשר "נצחוני בני נצחוני", בבטול מדת הדין (של התורה, מה שעלה במחשבה לפניו יתברך לברוא את העולם במדת הדין, סוד הצמצום) לטובת מדת הרחמים (סוד הקו הנ"ל, "אז יבקע כשחר אורך" - אור החסד הדוחה וממתיק את חשכת הדין. ועד לגילוי האור העצמי של ה', מה שאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש, והרי הוא יתברך עצם טוב דוקא).

והיינו "היטיבה הוי' לטובים" - גילוי הטוב העצמי של התורה הקדומה בנשמות ישראל הטובים בעצם (כאשר מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר גם לתורה הקדומה. והוא ע"ד "דרך ארץ קדמה לתורה". מחשבתן של ישראל היינו השער לה', לתכלית הגילוי שישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד בעצם, וד"ל).

"ולישרים בלבותם" - סוד "ולישרי לב שמחה" - "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" ("נתתה שמחה בלבי" בהשגת עצם הטוב שבתורה, המתקבל בכי טוב בלבותם של הטובים, עם ישראל קדושים).