הקלטת סרטונים

מקבץ ווארטים חסידיים קצרים, להקלטה והפצה

כ"א מרחשון ע"ז – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יפוצו

ביום ראש השנה תק"ז מורנו הבעש"ט עשה עלית נשמה ונכנס להיכל של מלך המשיח, ששמה לומדים כל התנאים, כל הצדיקים, וגם שבעת הרועים, אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד. בהיכל הוא ראה שיש שמחה מיחדת, לא משהו שגרתי, והוא פחד שאולי השמחה הזו כי הוא מסתלק מהעולם הזה, ששמחים לקבל אותו למעלה בשמים. מיד אמרו לו שלא ככה, אדרבה, אנחנו מאד נהנים ושמחים בעבודת שלך בעולם הזה, לא רוצים לקחת אותך עכשיו. הוא מסיים את הקטע הזה במכתב שלו לגיסו שעד היום לא יודע מה היתה השמחה הגדולה שם. רק אז, בהתגלות הזו, שאלתי את משיח מתי אתה בא, "אימתי קאתי מר", והמשיח אמר שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" ועם ישראל יקבלו השראה ממך, יוכלו לעבוד את ה' קצת כמוך, יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון ויבוא המשיח. הבעש"ט אומר שלא יודע למה היו כל כך שמחים. אפשר לומר, בדרך אפשר כמובן, שידעו וצפו שהולך להיות פה דו-שיח, שהבעש"ט ישאל את משיח מתי הוא יבוא, תכלית עבודת ה', והמשיח יענה לו שתלוי בך, בהפצת מה שלמדתי אותך והשגתי. וזה שיש התגלות שהדרך להביא את המשיח היא הפצת תורת חסיודת זו כבר פתיחת הפתח, אתחלתא דגאולה, של השפע הרב, האין סופי, של האור האלקי, וזה כבר פועל למעלה ביאת משיח.

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי

השכן השוכן

הרב המגיד ממעזריטש אמר שדווקא בזמן הזה, בזמן הגלות, ששכינתא מחוץ למקום שלה, מחוץ למקדש, אין מקדש, וגם מחוץ לארץ ישראל, שעם ישראל נפוץ בחוץ לארץ והשכינה אתם, דווקא בזמן הזה יותר קל שצדיק ישיג רוח הקדש מאשר בזמן הבית. למה? כי בזמן הבית המלך בהיכלו וקשה להכנס אליו, אבל בזמן הגלות המלך מחוץ לארמון, והא בדרך, ויחסית קל להתקרב. כל יהודי שרק רוצה להדבק בשכינה, שבגלותא אתנו יחד, יכול בקלות יחסית להשיג מדרגות מאד גבוהות של רוח הקדש. לפי הווארט הזה, שהוא מאד חשוב, שבזמן שקשה לכלל הפרט יכול להתדבק יותר הוא פירש מאמר חז"ל בפרקי אבות, "הרחק משכן רע". ה' אתנו בכל מקום, גם בטומאה. הוא דרש, ווארט חסידי, שהשכן שלך הוא תמיד הקב"ה, רק תרחיק ממנו את הרע שלך בעצמך. אם תרחיק ממנו את המדות רעות שלו מיד תרגיש שהוא שוכן איתך יחד, השכן שלך הוא ה', ואז תוכל בקלות להגיע לדרגות עד לרוח הקדש.

תניא איתן ונתאי

ידוע שספר התניא נקרא תניא כי תניא אותיות איתן, הוא בא לגלות את האיתן שבנשמה. יש גם שם של תנא, אחד מגדולי ישראל, ששמו צירוף אותיות תניא ו-איתן. מיהו? נתאי הארבלי. מיהו נתאי, צירוף אותיות איתן, האותיות שמשמשות לעתיד לבוא? הוא חבר של יהושע בן פרחיה, בתקופת הזוגות שדבריהם כתובים במשנה. יהושע בן פרחיה היה הנשיא ונתאי הארבלי היה אב בית דין. יהושע בן פרחיה אמר "עשה לך רק וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" ובא נתאי הארבלי, שרש ספר התניא, ואמר "הרחק משכן רע ואל תתודע לרשע ואל תתייאש מן הפורענות".

יהושע בן פרחיה אומר מאמר יפה, חיובי, עשה לך רק וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ופתאום בא החבר שלו ועושה איזון מענין מאד, מתחיל לגעור, לצעוק, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענות, שעל פי פשט אומר שאל תתייאש מכך שבקרוב תבוא הפורענות לרשע ולא כדאי להתחבר אליו, כמו קרח ועדתו, הארץ תפתח את פיה ותבלע אותם ולא כדאי לך להיות שם.

רואים כאן איזון. אבל למה תניא? קשור לנתאי. נתאי הוא קיצור של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". נתאוה לשון מאד מיוחדת, לא כתוב התאוה אלא נתאוה, בלשון נתפעל, והוא קיצור של זה ויש לו פה מאמר שקשור לזה.

יהושע – הכנעה, נתאי – הבדלה והמתקה

ידוע שיסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב, החסידות, הוא הכנעה-הבדלה-המתקה. הכנעה היא גם תוך כדי הערכה גדולה למי שיותר ממני או מי שאני יכול להעזר ולקבל ממנו.

במאמר של רבי יהושע בן פרחיה, המאמר ה'טוב' במרכאות, החיובי, "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", מאיפה בא שעלי לעשות לי רב? אני לא יודע הכל, צריך רב שילמד אותי. וגם חבר אני צריך, לא יכול להיות עצמאי בלי חבר. וגם כל אדם בעולם אני צריך לדון אותו לכף זכות שהוא יותר ממני. אם מעמיקים במאמר הזה רואים שהוא ההכנעה החסידית האמתית, שאדם מכיר במעלה הרמה של כל אחד יותר ממני, אז אם אני מכיר במעלת כולם אני בהכנעה.

מה בא נתאי הארבלי לעשות? בעצם הוא בא להשלים, שאם זכינו להכנעה, שהביטוי שלה הוא "עשה לך רב וכו'", כעת אני יכול לעשות הבדלה בנפש, להרחיק את הרע, כדי שהקב"ה ישכון בתוכי, כפירוש המגיד ל"הרחק משכן רע", ו"אל תתחבר לרשע", שאין לי שום חבור ליצר הרע שלי, הרשע שבתוכי, אז אלה ממש שני מאמרי הבדלה שבאה אחרי ההמתקה.

מה בסוף? "אל תתייאש מן הפורענות". לא כל כך ברור מה המשפט הזה רוצה לומר. הפשט הוא לא להתייאש שהפורענות תבוא במהרה לרשעים, אבל פורענות יכולה להיות גם לפרוע חוב, לשלם משהו טוב. על פורענות כתוב שהיו רשעים גדולים, באמת רשעים, שעשו צרות צרורות לחסידות, לגדולי האדמו"רים, כמו שהיה אחד שרדף את אדמו"ר הזקן והכניס אותו לכלא, כל הסיפור של י"ט כסלו. מה היתה הפורענות שלו? שהנכדים שלו הפכו להיות חסידים.

בדור שלנו התהליך הרבה יותר מהר. מה הפורענות של הרשעים? שהם חוזרים בתשובה, לא רק הצאצאים הופכים להיות חסידים אלא הוא עצמו הופך להיות החסיד הכי גדול. זו אתהפכא גמורה. אל תתייאש מן הפורענות, שאו-טו-טו הופכת להיות מהפכה גמורה וכל הרשעים יחזרו בתשובה. זה רמז לתכלית ההמתקה, שבאמת נתאוה הקב"ה לדירה בתחתונים, במקום שיש שכנים רעים, רשעים, אבל תתייאש מן הפורענות שמשיח בא, "הנה הנה מלך המשיח בא".

יום ה-עח

רחמים רחמים רחמים

כאשר חדש תשרי, הוא תמיד מלא, וחדש חשון חסר, שלא תמיד חסר, יוצא ש-יט כסלו הוא יום ה-עח, ה-78 של השנה, החל מראש השנה. ע"ח עולה שלש פעמים שם הוי' ב"ה, כמו שכתוב בכוונות לכוון כשטובלים את הלחם במלח, שגם לחם וגם מלח, כל אחד שלש אותיות, שוה שלש פעמים הוי'.

שם הוי' הוא שם הרחמים. מהם שלש פעמים רחמים? יש רחמים על עם ישראל, רחמים הכי פשוטים על יהודי שנמצא בצרה. הרחמים בקדושה הם פעילים, לרחם על מישהו היינו לגאול אותו. אם אני מרחם על מישהו אני עושה הכל כדי לעזור לו, ואם ה' מרחם ודאי שביכולתו לגאול אותנו, לחלץ אותנו מהצרות. הרחמים הפשוטים הם על יהודי.

יש פסוק מאד מלא רגש בתהלים, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד", אומרים לקב"ה שירחם על ציון, על ארץ ישראל. הראיה היא הפסוק הבא, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", מדובר באבנים של הארץ. היו צדיקים שהגיעו לארץ והתגלגלו בעפר ונשקו את האבנים, הרגישו שאבני ארץ ישראל שונות לגמרי מאבני חו"ל. לרחם היינו לרחם על הארץ, אי אפשר להביא גאולה לעולם בלי לרחם על הארץ, שעם ישראל יחזור לארץ וירחם עליה.

איזה עוד רחמים יש? יש לרחם על ה'. כתוב "רחמיך רבים הוי'" ואדמו"ר הזקן פירש שצריך לרחם על ה'. כל הרחמים האלה מרוכזים ופועלים את הפעולה בי"ט כסלו.

מה מה מה

כמה שוה התאריך הזה, י"ט כסלו? יט זה 19 ו-כסלו 116, יחד 135. מה זה 135? אם נחלק ל-3 זה שלש פעמים מה, שלש פעמים אדם. בקבלה מה הוא שם קדוש של הקב"ה. לוקחים את שם הוי', שהוא 26, וממלאים ב-א. כלומר, ו כותבים ואו וגם כל ה כותבים הא. סה"כ זה שם מה. אותיות השרש, י-ה-ו-ה, הן 26 כידוע, שם קדוש, שם הרחמים, ואותיות המילוי עולות 19, חוה. הכל יחד עולה אדם ורק המילוי הוא חוה. כידוע "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם [ביחד] אדם".

זה הרמז הכי מופלא שהשם הקדוש הזה ביחד שוה אדם ורק המילוי שוה חוה, יט. כל תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, קשור לתיקון חוה, העלאת המלכות לקראת ביאת המשיח. יט כסלו שוה מה-מה-מה והוא יום ה-עח בשנה שעולה הוי'-הוי'-הוי'. אם כן, הולך יחד, יש פה שלשה שמות הוי' וכאשר ממלאים כל שם הוי' עם ה-חוה שלו, ה-יט שלו, זה מה-מה-מה, בגימטריא יט כסלו.

סג עב

יט כסלו הוא יום ה-הוי'-הוי'-הוי' בשנה והוא שוה מה-מה-מה, המילוי העיקרי של שם הוי'. מה עוד שוה יט כסלו? כוונה על דרך כוונות האריז"ל. מעל שם מה יש את שם סג ומעליו את שם עב. כמה שווים יחד השמות סג ו-עב? 135, ששוה בדיוק יט כסלו. כלומר, יש פה שויון מאד חשוב בקבלה, ששני השמות העליונים, האשונים, כנגד אבא ואמא, חכמה ובינה בנפש, בטול ושמחה בנפש, עב-סג, שוים בדיוק שלש פעמים השם השלישי, שהוא הבן עצם, שבלשון הקבה נקרא זעיר אנפין, שם מה, שבמדות בלב הוא מדת הרחמים, פנימיות התפארת. יש פה שויון חשוב ביותר, שעב-סג שוה מה-מה-מה ושוה י"ט כסלו.

בכל מאדך

יט כסלו שוה מה-מה-מה. מה זה שם של ה', מילוי של שם הוי', כנגד מדת התפארת, הרחמים בלב, והוא גם שוה עב-סג, שני מילויים יותר עליונים של שם הוי' ב"ה, חכמה ובינה, שבפנימיות הם בטול ושמחה.

מה עוד אומר לפי תורת החסידות היחוד של עב-סג, שהוא השרש הכי עליון של י"ט כסלו? שם ע"ב הוא עצם הנשמה של היהודי, האיתן שבנשמה. זה בא לידי ביטוי במסירות נפש בפועל ממש, שכל יהודי, גם הקל שבקלים, על הרוב מוכן למסור את הנפש על קידוש ה'. זה בא לו משם עב שבנפש, זה אחד מיסודות החסידות וספר התניא של אדמו"ר הזקן, לגלות ולעורר את זה, להיות מודע לזה, לאיתן שבנשמה. תניא אותיות איתן.

שם ס"ג, כמו שכתוב בספר תניא קדישא, הוא שיא אהבת ה'. יש באהבת ה' שלש מדרגות, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". "בכל לבבך" זה "בשני יצריך", "בכל נפשך" "אפילו נוטל את נפשך" ו"בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" וגם "בכל ממונך", לתת לה' הכל. יש ווארט של בעל הגאולה ושל כל נשיאי חב"ד שיהודי לא יכול להיות בשום פנים נפרד מהאלקות, הוא חייב להיות מחובר לה', זה עצם של היהודי. לפעמים זה מכוסה, אבל החסידות מגלה איך יהודי תלוי בתלות עצמית לגמרי בה' יתברך. זה שאני לא יכול לחיות בלי הנוכחות מולי של "אתה", "ברוך אתה הוי'", שאתה ואני מוכרחים להצמד, להיות יחד ממש, זה גילוי שם עב. זה שמפני כך, בגלל זה, אני עולה בדרגות של אהבת הנפש, של השתפכות הנפש, של "רצוא" בנפש לרוץ לחיק אבי שבשמים, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ועד בכלל, מה שנקרא "עושין רצונו של מקום", זה שם סג בנפש.

הכח של י"ט כסלו הוא לחבר ולייחד שני יסודות אלה, עב ו-סג, שעולים יחד י"ט כסלו. להרגיש שאני וה' חייבים להיות יחד, אין אני בלי ה', והאמת שגם ה' רוצה אותי ולא יכול בלעדי. זה האיתן שבנשמה, וממילא זה מתייחד עם הס"ג, הרצוא האדיר באהבה גלויה, מתחיל מהלב, מגיע לכל הגוף, שזה הנפש, ומגיע עד לכל מה ששייך לי בעולם, המקיף הרחוק, "בכל מאדך". ככה צריך לייחד, להרגיש את היחוד הזה של עב ו-סג ביום הזה של הגאולה, י"ט כסלו.

בתחתונים

ה' ברא את העולם בשביל שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. מה אומרת המלה תחתונים? תחתונים הכוונה שיש פה מציאות שלא סתם לא קרובה לה', אלא ממש תחתון שגם מתנגדת להמצאות של ה', כלומר לגילוי של ה'. יכול להיות שבאיזה מקום גם הסטרא אחרא, גם הקליפה, קוראת לה' אלקא דאלקיא, אלקי האלקים, אבל אומרת ש"עזב ה' את הארץ". דווקא בקליפות, מקום שיש מתנגדים לכך שה' יתגלה, ה' ברא את העולם כדי שתהיה דירה שם לה'. דירה היא המקום הכי טבעי לך, וה' רוצה דירה דווקא במקום שלכתחילה יש התנגדות לנוכחות שלו.

מה קורה כשה' מתחיל להתגלות בקליפות? במלה הכי פשוטה, קליפה זה כמו אחד שהוא רשע וה' רוצה, לשם כך ברא את העולם, שהרשע הזה יעשה תשובה. הבעש"ט כבר תאר לנו תהליך של עבודת ה' שנקרא הכנעה-הבדלה-המתקה. הכל מתחיל מהכנעה. אם אין התנגדות, אם אין קליפה, אין מה להכנע. ה' גם ברא את העולם שיהיה מלך, הולך עם דירה בתחתונים, ו"אין מלך בלא עם", לשום עוממות, מציאות חשוכה ורחוקה.

השלב הראשון של התיקון שהוא יכנע. ברגע שהוא נכנע יכול להיות איזה בירור מיניה וביה בין הרע שלו, ההתנגדות החזקה שלו לאלקות, לניצוץ האלקי שמחיה אותו, ובסוף המתקה, להפוך חשוכא לנהורא, שהחשך הופך להיות והמר הופך להיות מתוק. העבודה הזו של הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה, יכולה להיות רק במציאות הכי נמוכה, במקום שיש התנגדות לה', בשביל זה ה' ברא את העולם, וההמתקה בסוף היא-היא הדירה בתחתונים.

נגד הזרם

כתוב "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים". לפני שהקב"ה בא לברוא את העולם, לפני שהתעורר אצלו ה"חפץ חסד", הוא קודם נמלך, התייעץ כביכול, בנשמותיהם של צדיקים, "ועמך כלם צדיקים", נשמות הצדיקים שעתידות להוולד לתוך עולם הזה. מסביר המגיד ממעזריטש שמה שה' נמלך בנו הוא שצפה מראש את התענוג האין-סוף שעתיד לקבל מאתנו בעולם הזה, עולם שאין תחתון למטה ממנו, שיש בו התנגדות אדירה להתגלות ה', ויש כח של אנטרופיה, כח ממש בתוך המציאות, בתוך העולם, שדברים נשברים ומתפוררים. והנה, בתוך המציאות הזו של האנטרופיה יש צדיק כזה שבמקום להחריב "אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'", שכל הזמן בונה את המציאות, אנטי-אנטרופיה לגמרי. יש זרם של התפוררות ויש מישהו בתוך המציאות, בים של אנטרופיה, ששוחה נגד הזרם.

הדבר הזה, שיש מישהו ששוחה נגד הזרם, הוא כל כך חידוש עצום שמראש תענוג אין סופי אצל הקב"ה ולשם כך, מה שהוא צופה את הדבר הזה, בשביל זה הוא ברא את העולם. זה כבר מתחיל להיות אצלו דירה בתחתונים. לכאורה אי אפשר להלחם נגד הזרם, אבל בסוף יתגלה שמי שכל החיים וכל הדורות שחו נגד הזרם, עם ישראל, בסוף מתגלה שהכל מתהפך לבנין אחד שלם, בנין בית המקדש השלישי. מה זה בית המקדש השלישי? תוצאה של כל אלה שבעולם הזה שוחים נגד הזרם.

נתאוה

"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", לה' כביכול יש תאוה. היתכן?! קודם נעשה גימטריא פשוטה: תאוה שוה בית. למה ה' מתאוה? הוא מתאוה לבית, דירה, דירה בתחתונים. כתוב שכל מי שאין לו בית אינו אדם. בשביל להקרא אדם צריך בית.

לפני בריאת העולם אכן "כי לא אדם הוא", ה' הוא לא אדם. אדם הוא איזה ציור, איזה שיעור, איזה ציור קומה. זה שה' רוצה בית הכוונה שה' רוצה להיות אדם, כמו שאנחנו אדם, רוצה להתחבר אתנו, ובשביל להיות אדם הוא צריך בית.

אדמו"ר הזקן אמר על המשפט הזה של חז"ל, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך בתחתונים", שעל תאוה אין שואלים קושיות. אי אפשר לשאול למה ה' רצה לברוא, למה יש לו כזו תאוה – על תאוה אין קושיא. מה הכוונה שעל תאוה אין קושיא? הכוונה שיש משהו בתאוה שהוא למעלה מהשכל. חושבים שחב"ד זה שכל, חכמה-בינה-דעת, אבל עיקר תמצית הנקודה של חב"ד שהשכל בעצמו מודה, כמו שאומרים כל בקר "מודה אני לפניך", שהעצם, העצמות, הוא למעלה מהשכל. זו ההכנעה, הבטול הכי פנימי, שיש בשכל, שהוא מבטל את עצמו.

מאיפה בא המשפט "נתאוה הקב"ה"? הוא הכי לא-שכלי שיש, בא ממלמעלה מהשכל. אי אפשר לתפוס לא רק למה ה' התאוה, אלא איך אפשר לומר שה' התאוה. זה לא שייך לשכל אלא לעצם שאין לו שום ציור, שום תמונה, על זה כתוב "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" ועל זה אמר אדמו"ר הזקן שעל תאוה אין קושיא.

בית-דירה

"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". דירה היא מלשון לדור, כמובן. גם רומז למלה דור, "דור ישרים יבורך". יש דירה בבית, הבית יכול להיות בית לכמה וכמה דורות שדרים בבית, "דור דורים", פסוק בתהלים שממנו חז"ל לומדים שגם בעת משיח יהיה בית שמחזיק שלשה דורות, משיח והבן שלו והנכד שלו. יש גם לשון נדר, שעיקר האותיות של נדר הן דר, ד-ר. ה' נשבע, כמו לנדור נדר, שלא נכנס בירושלים של מעלה עד שלא יכנס לירושלים של מטה, שתהיה לו דירה בתחתונים, הוא התאוה דווקא לדירה בתחתונים.

יש כמה וכמה פירושים למלה הזו דירה. המלה היותר נפוצה היא בית, כמו שהתורה מתחילה בבית – בראשית צירוף אותיות בית-אשר, בית מאושר. מה ההבדל בין בית לדירה? לגבי המלה בית יש שתי דעות במדקדקים מה השרש בעברית של בית. או לשון ביאה, שאדם בא לבית, יש לו מקום להכנס. גם יש מי שאומר שבית הוא קיצור של שרש בנה. הרבה פעמים ה-נ נופלת מהשרש, אז בית הוא מ-בנה, כי אדם בונה בית. לפי זה אפשר לתת סדר יפה של שלשה שלבים, שני שלבים של בית ואחר כך השיא הוא דירה בתחתונים. קודם צריך לבנות את הבית, בית לשון בנה. אחר כך, כשהבית בנוי, צריך להכנס לבית. בשביל זה יש מצוה של מזוזה, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם", שבא בשלום לתוך הבית. אחר כך, התכל'ס, שהוא דר בתוך הדירה שלו.

מה זה שהוא דר? כתוב בחסידות שהוא דר בעצמותו ממש, בלי שום מעצור, בלי שום התחשבות באף אחד. כל כולו, בצורה טבעית לגמרי, הכי הכי טבעי בתוך הבית שלו. זה מה שה' נתאוה, דירה, רק בשביל צריך גם לבנות את הבית ולבוא אליו. כמו התבה של נח, שקודם בנה אותה 120 שנה. אחר כך ה' אומר לו "בא אל התבה", תכנס אליה. הבעל שם טוב אומר שתבה היא מלה. קודם צריך לבנות, לבנות את המשמעות, להבין למה רוצה לומר. אחר כך, כשבנה את הבית, הוא צריך לבוא. לבוא לשון זיווג, לכן "ביתו זו אשתו", צריך להזדווג עם הבית. אבל יש את הזיווג הראשון, שעדיין לא מוליד, ויש שאחר כך דר בתוך הבית, מרבה, מקיים את המצוה של "פרו ורבו", והכל בטבעיות. בלשון חז"ל "לבו גס בה", זה הבית בטבעיות, בלי התחשבות בשום דבר, כי כעת המודעות הטבעית שלי היא אחד עם הרצון של ה' ועם התענוג של ה'. זו התכלית של הדירה, שה' עושה לו דירה בתחתונים שלנו.

לטהר את האויר

הבעש"ט למד אותנו שיהודי הולך בדרך ומגיע לאיזה מקום שהוא לא מתמיד מתכנן את היעד שלו, "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ", ה' מוליך אותו לאיזה מקום, ורק בזה שיהודי מאמין בה', שהוא אחד יחיד ומיוחד, מהוה את העולם ברגע הזה יש מאין ואפס המוחלט, רק עם האמונה הטהורה והצרופה שלו כך הוא מטהר את האויר, זה הביטוי.

המושג הזה, לטהר את האויר, מאד התקבל וחשוב ביותר במסורת החב"דית, שעל כל יהודי יש תפקיד, צריך להיות מודע לכך שיש לי תפקיד בתור יהודי שמאמין בה', לטהר את האויר של העולם. מה זה אויר בכלל? למה צריך לטהר אותו? האויר של חו"ל הוא באמת לא-טהור, צריך לטהר אותו. אפילו בארצנו הקדושה, אם יש יהודים שלא מתנהגים כדבעי, חושבים מחשבות לא טהורות, זה קצת מטמא את האויר. צריך כל הזמן לטהר את האויר. יש אויר, מים, מזון, לבוש, בית – הצרכים של האדם. צריך אויר לנשום, מים לשתות, מזון לאכול, לבוש ללבוש שיהיה חם, בית כדי לגור.

אויר הוא קוצו של י, מים הם ה-י, מזון הוא ה עילאה, לבוש הוא ו ובית הוא ה תתאה. האויר הוא קוצו של י, כתר, למעלה מהשכל לגמרי. על הכתר כתוב מאמר אדמו"ר הזקן על כך שה' התאוה לברוא את העולם כדי שיהיה לו דירה בתחתונים שעל תאוה לא מקשים קושיות כי היא למעלה מטעם ודעת. לכן דווקא באמונה הפשוטה של יהודי בפשיטות העצמות הוא מטהר את האויר, מטהר את הכתר של כל העולם, ואם יש כתר ממילא יש כל המדרגות, הכל משתלשל מהכתר עד למטה, עד ועד בכלל, עד בית המקדש השלישי שיבנה בהמהרה בימינו.

גשמיכם בעתם

גשמיות בעיתוי הנכון

כתוב בתחלת פרשת "אם בחקתי תלכו" "ונתתי גשמיכם בעתם".

"גשמיכם" הכוונה גשמיות בכלל. יהודי הוא זקוק גם לגשמיות, הוא צריך לאכול ולשתות ושאר הצרכים הבסיסיים, הגשמיים, שלו.

בגשמיות יש גם הנאה, תענוג. את ההנאה של הגשמיות על היהודי להעלות לקדושה, "בכל דרכיך", הדרכים שלך, "דעהו", לדעת את ה'.

איך פירש הרב המגיד ממעזריטש את המלים האלה, "ונתתי גשמיכם בעתם"? הוא אמר שהגשמיות חשובה מאד, בגשמיות יש את עיקר עבודת הבירורים, אבל צריך להיות "בעתם", במשקל, לא צריך להגזים, במשקל, כי אם אתה מגזים אתה גולש לחלוטין. צריך בעיתוי הנכון ובמשקל הנכון. כך מפרש הרב המגיד ממעזריטש.

יש שני זוגות שבטי י-ה שביחד, בתור זוג, הם הדוגמה העיקרית של הכח הזה – לשקול במשקל הנכון את הגשמיות, שזה עיקר תיקון עולם.

אחד מהם הוא שמעון ולוי. שמעון עסוק עם בירור הגשמי ולוי מוסיף לזה גם את הפן, המודעות הרוחנית, שנותנת את המשקל הנכון בדיוק כמה גשמיות צריך להתעסק וכמה הנאה צריך לקבל מהגשם. והנה, כשמחברים את השמות שלהם, שמעון-לוי, שכתוב בפירוש שיעקב כולל אותם יחד, "אחים", הם שוים "בעתם".

יש עוד זוג, עוד יותר חשוב לעניננו, שהוא הזוג של שני האחים יששכר וזבולון. הם עשו שותפות ביניהם, שזבולון הולך לעשות מסחר במרחק ונותן לתוך פיו של יששכר, תלמיד חכם, שיוכל לשבת ולעסוק בתורה. מי שעוסק בעיקר בגשם הוא זבולון, אבל הם צמד, הם יחד, "לא סגי הא בלא הא", לא יתכן אחד בלי השני. מי שנותן את המשקל, התובנה הנכונה בדיוק כמה גשמיות והיא היא רק תתמוך ברוחניות, הוא יששכר. שתי המלים "גשמיכם בעתם" יחד שוות בדיוק יששכר-זבלון. רק בעתם שוה שמעון-לוי וגשמיכם בעתם שוה יששכר-זבולן. צריכים את שני הזוגות האלה, ובכלל לקיים את הווארט היפה הזה של המגיד, שצריך גשמיות וצריך "דעהו" מתוך הנאת הגשמיות אבל צריך להיות במשקל הנכון.

לוי ויששכר

כתוב "ונתתי גשמיכם בעתם". אומר המגיד שצריך גשמיות אבל צריך בעתם, שיהיה בזמן הנכון ובמשקל הנכון, כדי שאדם יוכל להחזיק את הראש לקיים "בכל דרכיך", בדרכים שלך, "דעהו" לדעת את ה', תכלית העבודה בעולם הזה. בעתם שוה שמעון-לוי. לוי נותן את הדעת הנכון איך לעסוק נכון בגשמיות. גשמיכם-בעתם שוה יששכר-זבולן, יששכר נותן את המוחין, הענין של חב"ד, איך לווסת נכון את הגשם, את העיסוק בגשמיות, שהוא בעיקר התפקיד של זבולון.

עוד פעם, כאן רואים את הקשר בין המח, המוחין, השכל, לבין הלב. העיסוק בגשמיות הוא הלב, שעוסק בגוף-בגשם, "פליג לכל שייפין", מחלק את החיות לכל האברים, אבל צריך להיות מח שליט על הלב. יש כאן שני שבטים שהם המח, אחד שהוא לוי והשני שהוא יששכר. נעשה גימטריא יפה: לוי ועוד יששכר, 46 ועוד 830, שוה 876, שעולה 12 פעמים חכמה. ב"פתח אליהו" כתוב "שחכמה מוחא". אותו מח ששליט על הלב, מווסת, נותן את ה"בעתם" ל"גשמיכם", הוא מח החכמה דווקא. כי "בינה לבא", הבינה שורה בתוך הלב, והחכמה שולטת על הלב, כמו שמפורש בתניא. והנה, לוי ו-יששכר יחד עולים יב פעמים חכמה, כלומר שהחכמה של כל השבטים כלולה בשני אלה – החכמה לדעת איך להתעסק נכון ולווסת נכון את המגע הישיר שצריך להיות לכל יהודי עם הגשם של העולם הזה.

עו"ף יעופף

עיון ופלפול

גם בלימוד התורה יש עבודת הבירורים, כל עוד אוכלים ושותים ומקיימים את הציווי "בכל דרכיך דעהו". מה עבודת הבירורים שיש בתורה? אדמו"ר הזקן כותב בתניא בהדגשה רבה שכאשר לומדים הלכה דווקא, הלכה למעשה בעיון ופלפול, זה הביטוי שלו, שצריך ללמוד את ההלכה בעיון ובפלפול, ככה מבררים את הטהור מהטמא, הכשר מהפסול, ועושים בירורים עד שזוכים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, להוציא את ההלכה הברורה, הפסק בסוף, ההלכה למעשה, מתוך כל הסברות. יש הרבה אמת ויפי ותענוג בכל סברא, אבל בסוף חייבים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והבירור הזה הוא פנימיות עבודת הבירורים שיהודי עושה כשהוא לומד תורה, ודווקא הלכה בעיון ופלפול, הלשון הזה.

מה יש בעיון ופלפול, שככה צריך ללמוד נגלה בשביל לעשות את הבירורים של ההלכה? נעשה רמז מאד פשוט, שעיון ופלפול ר"ת, נוטריקון, עוף. איזה עוף יש כאן? ביום החמישי של מעשה בראשית כתוב "ועוף יעופף על פני רקיע השמים" וחז"ל מסבירים את כפל הלשון "ועוף יעופף" שזה מיכאל וגבריאל. מיכאל הוא שר של מים וגבריאל שר של אש, מיכאל הוא שר של כל מלאכי האהבה וגבריאל של יראה. אם כן, "ועוף יעופף", עוף שמגיע לשמים מעלה מעלה, איך? על ידי אהבה ויראה. לכל עוף יש שתי כנפים, אהבה ויראה, שבלעדיהן לא יכול לפרוח למעלה, לעוף, כך כתוב בזהר ומובא בתניא. כלומר, עיון ופלפול הם מאמץ שכלי, אבל כדי שיפעלו את הפעולה הרצויה, של בירור הבירורים ולא סתם בירור אלא העלאה שלהם, צריך ללמוד בעיון ופלפול לא רק שכלי, אלא "עוף יעופף", עיון ופלפול שיש בהם דחילו ורחימו, אהבת ה' ויראת ה', וכך משלימים את הבירורים שלשמם ה' ברא את העולם.

עין פלא

כתוב בקבלה שעוף קשור לספירת היסוד, לבחינת יוסף, "צדיק יסוד עולם". מה הרמז? עוף שוה יוסף, שוה שש פעמים הוי', ספירת היסוד היא הספירה הששית של הלב הכולל את כל המדות של הלב, ו הקצוות של הלב.

אמרנו שעוף נוטריקון עיון ופלפול בתורה, לברר את ההלכה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מה זה קשור לספירת היסוד? באמת צריך לומר שהעיון והפלפול של התורה, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", הוא תיקון הברית, קשור ליסוד. הלכה למעשה היא המלכות, אבל מי שמעיין ומפלפל כדי לברר את ההלכה למעשה, לא רק את הסברות היפות שיש בשכל, הוא היסוד. צריך הרבה שכל, אבל להוריד את השכל עד ליסוד, הברית, שיזדווג עם המלכות ויברר את ההלכה, יעשה את הבירור.

כתוב שספירת היסוד אכן מקבלת מאבא, כי "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", כלומר שמקבל את הבטול וגם את ההברקה של אבא בתוך היסוד. לקבל את ההברקה של אבא זו בחינת העיון, לשון עין, שהיא חכמה. זה גם פועל את שמירת הברית, העיון, המשכה מאבא ליסוד. אבל פלפול הוא אפילו יותר מזה, פלפול לשון פלא, ולא סתם פלא אלא פלא ועוד פלא, פלאי פלאים, כמו שכתוב בחז"ל שמי שרואה פיל בחלום פלאי פלאים נעשים לו. הפיל, הפלפול, הוא להמשיך מהפלא העליון, מקור השכל כמו שהוא בכתר עליון, מה שנקרא מוחא סתימאה, שגם מתגלה דווקא בספירת היסוד.

על זה כתוב מכתם, שמכתו תם, כך חז"ל דורשים, שנמשך מהכתר ליסוד, ו"מכתם לדוד", יורד לדוד ש"והוי' עמו", ש"הלכה כמותו בכל מקום". ממה הוא מקבל את זה? משמירת הברית. הווארט שהצדיק הוא בחינת עיון, שמירת הברית, אבל בעל תשובה שפגם בברית וצריך לתקן הוא סוד הפלפול, המשכה מהכתר ליסוד, "מכתם לדוד", שממשיך מהכתר לברית ובזה מברר ומתקין לעומק את "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", וההלכה שהוא מגלה, הבירור שהוא עושה, הוא בבחינת "פלא יועץ", שזה שם של מלך המשיח.

שפת המדינה

כתוב בחסידות שכאשר יהודים נמצאים בתפוצות, כל אחד בארץ אחרת, ובכל ארץ ישראל יש לשון, שפה מיוחדת, ומדברים בשפת המדינה ההיא, אז ככה מבררים ומעלים את השר של אותה אומה לקדושה, כאשר מדברים דברי תורה, דברי אהבת ישראל, דווקא בשפת המדינה ההיא.

עיקר הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים ואחר כך נתפזרו בכל תפוצות ישראל נמצא בלשון עם ועם. הדבר הזה מתשלשל:

הכי גבוהה היא לשון הקדש, הלשון של התורה.

אחר כך יש את האחורים של לשון הקדש, לשון תרגום, ארמית. שהתנאים והאמוראים במיוחד היו מדברים לשון ארמית. כל דבר שאמרו, כל פסוק שלמדו, תרגמו ללשון תרגום.

אחר כך, בתפוצות, יש גם מעין תרגום, שהיהודים מדברים בשפה המיוחדת הזו וגם לומדים בה תורה, שבכל ארצות אשכנז קוראים לשפה הזאת יידיש, שכמובן שיש לה קשר לגרמנית, אבל כבר הפכה להיות שפה יהודית לכל דבר, ויש גם לאדינו. כלומר, יש שפה מבוססת מתוך שפת אומות העולם שכבר הפכה להיות שפה יהודית מקורית, שיהודים מדברים, ולא רק במקום אחד אלא בהרבה ארצות.

אחר כך יש מה שצדיקים גדולים, כמו רבי שלמה מקרלין, שהדר לדבר פולנית ממש. היום כל מי שנמצא בארצות דוברות אנגלית מדבר אנגלית, ממש שפה זרה, צרפתית וכו'.

יש תורות בחסידות על האופי של שפות אומות העולם, שבדרך כלל בשפת אומות העולם שאינה יהודית יש הרבה קליפה, הרבה תאוה, כל מיני מדות מושחתות. אף על פי כן, כדי להשלים את הבירורים, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, חשוב מאד להכיר את השפות האלה וגם לדבר בהן בקדושה.

מה שאמרנו הוא בעצם י-ה-ו-ה, התבוננות מאד יפה. לשון הקדש היא ה-י, האצילות, הפנים של הכל. האחור שמזדווג איתו, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה ובינה – הוא בינה. השפה שלקוחה משפת כל עם אבל הופכת להיות יהודית היא כנגד ה-ו שבשם. יש את כל המדות הטובות של היהדות דווקא בשפה הזאת, היא הו"ק. כל הניואנסים שמשקפים את פנימיות הלב הם דווקא בשפה זו. אבל אחר כך, כדי לתקן ולברר את המלכות, ה תתאה שבשם, צריך לדבר אנגלית וצרפתית וכל השפות שבעולם, כל שבעים הלשון, שיוסף הצדיק הכיר בהם וכך הוא מלך. לא יכול למלוך בלי להכיר את כל השפות, וגם הסנהדרין צריכים לדעת את כל השפות. כך, שנזכה לברר את כל הניצוצות באמצעות הדיבור בקדושה בכל הדרגות של הלשון, עד לשבעים לשון של אומות העולם.

[יש הבדל בין לשה"ק לעברית שלנו?] יש מי שאומר ככה, אבל בפשט זה אותו דבר. "אצילות איז אויך דא", כשמדברים בלשה"ק בעשיה מגלים כאן את השכינה. התלוננו שמדברים על זה בעולם אז מורידים את השכינה לגלות.

פשטו ידיכם בטוב

באנגלית המלה בשביל ה' יתברך היא גאד, מאד קרוב למלה באנגלית גוד, טוב. מאד מתאים, אי אפשר לומר על עצמותו יתברך שום דבר חוץ מזה שהוא עצם הטוב. גם באידיש, מדרגה מעל האנגלית, ה' הוא גאט וטוב הוא גוט.

יש ווארט פלאי ביותר מהרבי הריי"צ. הוא מביא את הגמרא שבכל יום היו חכמי ישראל נכנסים לדוד המלך, מנהיג העם גם בגשמיות, והיו מתלוננים שאין לעם ישראל פרנסה. הוא הציע כמה דברים, עד שבסוף דוד אמר "פשטו ידיכם בגדוד", שצריך לצאת, לעשות מלחמה, להוציא את השלל, וככה יתפרנסו עם ישראל. אומר הרבי הריי"צ ש-גדוד בגימטריא טוב. הוא לא אומר שנשמע כמו גוד באנגלית, רק ששוה טוב, ושבשביל פרנסה צריך לעסוק בעבודת הבירורים.

מי שרואה רק חסרונות במציאות, שהכל על הפנים, הכל קשה, לא יצליח אף פעם לעשות עבודת הבירורים. רק מי שרואה את הטוב, שיש ניצוץ טוב בכל דבר, ויוצא בפירוש כדי לשלול ולהוציא זאת, יש לו סיכוי טוב, ואפילו בטוח, שיצליח לעבוד עבודת הבירורים. הוא מפרש "פשטו ידיכם בגדוד", שתראו את הטוב ותפשטו את היד, כפשוטו, להוציא את הטוב-הקדושה מתוך הקליפה שאופפת ומסתירה. לעניננו, הוספנו עוד ממד לווארט הזה, שגדוד בעצם הוא גוד, הכי טוב, וגם ג-ד, ה' בעצמו.

להוציא את הניצוצות מהרודף

בסוף פרשת ויצא כתוב "וירדוף אחריו דרך שבעת ימים", שלבן רודף אחרי יעקב להשיג אותו. אחרי שיעקב עצמו ברח מהבית שלו, עם כל הנשים והילדים והרכוש, שהכל שייך ליעקב, אבל זה מאד חרה ללבן והוא רדף אחריו דרך שבעת ימים.

מסביר על זה המגיד ווארט מאד חשוב, שהוא משהו כללי להבנת כל מה שקורה אתנו בעולם הזה: הסבה הפנימית למה לבן רדף אחרי יעקב היא כי יעקב הוא עמוד התורה, עמודא דאמצעיתא, ומה שיעקב הצליח לברר ניצוצות בבית לבן, הבנות והשבטים והצאן, הכל זה אותיות התורה שיתגלו כשהתורה תנתן לעם ישראל. הכל היה בתחלה אצל לבן הרמאי ויעקב המשיך בהרבה שנים להוציא הרבה אותיות, דברי תורה לעתיד. אבל לבן בלא-מודע שלו, בשרש הנשמה שלו, יודע שתפקיד יעקב לברר אותיות התורה. הוא הרגיש שיעקב ברח לפני הזמן, שיש עוד הרבה אותיות התורה שיעקב לא הוציא ממנו, הרבה ניצוצות, ולכן הוא רדף אחריו כדי שיעקב יגמור את העבודה ויוציא ממנו את אותיות תורת יעקב שנשארו אצלו.

זה רעיון מדהים. הוא מסביר שכך אצל כל צדיק, שאם יש לו רודפים, מתנגדים שרודפים אותו, זה כי בלא-מודע שלהם יודעים שיש להם ניצוצות שהוא צריך להוציא, לא הצליח עדיין, והם רודפים אותו שיגמור התיקון, להוציא מכל אחד לפי המדה שלו. יעקב הוא התורה, אברהם הוא האהבה, יצחק היראה. כל אחד צריך להוציא את הניצוצות השייכים לעבודתו מכולם, ואם לא עושה זאת הקליפה מתחננת בכך שרודפת אחריו עם התנגדות חריפה. ככה נשכיל קודם כל למה יש רודפים ומתנגדים, ונצליח בעזרת ה' יתברך כבקשתם הפנימית, הלא מודעת להם, להוציא מהם את כל הניצוצות.

להיכנס למשחק ברצינות

בשביל לנצח מלחמה מלך מוכן לבזבז את כל האוצרות שלו, יותר אפילו מאשר בשעת חתונת בנו יחידו, כי המלחמה נוגעת לעצם נקודת הויתו, לעצם של המלך. לכן, בשביל זה, כל דבר לא שוה מאומה כנגד המטרה של הנצחון.

איך המשל הזה יכול 'להתלבש' על ה' יתברך? האם יש באמת אויב שיש פה עימות שה' צריך לנצח אותו? זה נשמע מוזר ביותר, הרי ה' בורא את הכל, כל מה שיש בעולם הכל בובות של ה' יתברך סך הכל. אם יש פה מלחמה נגד בובה זה לא מניע את ה' לבזבז את כל האוצרות שלו. אלא מה? צריך לומר, דבר שגם ידוע בתורת הנפש, שאדם יכול לייצר, להמציא, מעין משחק. הוא המציא את המשחק, ובלי הממציא המשחק הוא שום דבר, אבל לאחר שהוא המציא את המשחק זה הופך להיות אצלו כל כך רציני, שהוא עצמו נכנס למשחק הזה, הוירטואלי לגמרי, כאילו הוא תכלית המציאות. כך כביכול הקב"ה עושה בכבודו ובעצמו, שהוא ברא את המשחק הזה, ויש פה איזה מלך שנלחם נגדו כביכול, וכדי לנצח אותו, אפילו שהכל משחק, הכל וירטואלי, הוא צריך להכנס כאילו הכי מציאותי שיש, ולשם כך לבזבז את כל האוצרות.

אם הוא לא היה בורא את העולם הזה התחתון, עם כל הקליפות וההתנגדות, הוא לא היה אף פעם כביכול מגלה את כל עומק עצמותו. לכן הוא צריך להכנס למשחק בשיא הרצינות וככה, ורק ככה, הוא מגלה לנו בסוף את כל האוצרות שלו.

להוסיף עליהם גרים

כתוב שישראל גלו בין אומות העולם כדי להוסיף עליהם גרים. "כלום אדם זורע קב אלא כדי להוציא כמה כורים". לפי המשל של קב וכמה כורים היתה צריכה להיות כמות הגרים עצומה מאד, יותר מישראל. אנחנו רואים שלא ככה, הגרים הם מיעוט. אכן יש גרים, אבל הם לא יותר מעם ישראל המיוחס. כל שכן בזמן הגלות שבהרבה ארצות בעבר היה אסור לפי חוק המדינה לגייר, עד כדי עונש מות, לכן נמנעו מלגייר גרים. אז מהו המשל הזה, ש"כלום אדם זורע קב" אלא כדי להוציא ממנו כמה כורים?

כתוב בקבלה שהכוונה לניצוצות קדושים שנפלו לתוך גשמיות העולם הזה, שכל ניצוץ שאנחנו מבררים, כל מה שאנחנו עושים באכילה ושתיה וכו', הכל כדי לגייר גר, להוציא ניצוץ קדוש. אם לדוגמה מגיירים ניגון של רועים, של גוים, זו עבודת הבירורים, ואם זו חכמה, כתוב ש"חכמה בגוים תאמין" – אפשר לקחת את החכמה ולהכניס אותה תחת כנפי האמונה, תחת כנפי השכינה.

ככה מפרשים את עבודת הגיור של הגלות. אבל כאשר כבר נסתימה עבודת הבירורים, ככה הרבי אומר שהגענו לשלב כזה שבירורי ניצוצות מתוך המציאות כאילו די והותר, לא שאי אפשר יותר אבל זה די. אם כן, מה נשאר? כל זמן שאנחנו לא מבינים למה משום מה משיח לא בא. צריך לומר שחוזר לפשט, שהפשט שאנחנו בגלות לא רק בשביל ניצוצות מתוך האוכל, איזה ניגון יפה או איזו חכמה יפה, אלא חוזר לפשט שגלו ישראל לבין האומות כדי לגייר ממש, להוציא נשמות, שיתווספו לעם ישראל הרבה ניצוצות של גרי צדק, שבקבלה גרי צדק הם מלכות, ובזכות גרי הצדק, "צדק מלכותא קדישא", נזכה למלכות ישראל, לארץ ישראל, שתתפשט בכל הארצות ותהיה גאולה אמתית ושלמה לכל העולם.

אחור וקדם

על הפסוק "אחור וקדם צרתני" יש פירוש חסידי, שכמה שדבר נראה אחור, מציאות ירודה, בחינת אחוריים, ככה לפי ערך האחור הנראה אצלו השרש האמתי שלו הוא "קדם", עד לקדמון לכל הקדומים, ה' יתברך. "אחור וקדם", כמה שהדבר הוא אחור ככה בשרש הוא קדם, כי כל מה שלמעלה מעלה יותר הוא נופל מטה מטה ביותר. כשיש אבן בראש החומה והחומה נופלת אז האבן הכי גבוהה נופלת הכי רחוק מהשרש.

ככה אנחנו בדור האחרון, וכתוב "אחרון אחרון חביב", אחרון הוא בחינת אחור. אנחנו הדור האחרון לגלות, הדור הראשון לגאולה. כשיתגלה שהאחרון שלנו, כמה שאנחנו רחוקים, כמה שאנחנו אחור, פונים אחור לקדושה, זה עצמו מצביע על השרש האמתי שלנו שהוא קדם. לכן הדור האחרון לגלות הופך תיכף ומיד ממש להיות הדור הראשון לגאולה.

גלות ברבריא

כתוב ש"לא ידח ממנו נדח". ה' חושב מחשבות, מתכנן מראש, שכמה שאדם נופל רחוק בסוף הוא חייב לחזור ורק אז תבוא גאולה. המשיח מתעכב בשביל אחד שנמצא במקור רחוק ועדיין לא חזר הביתה, אלה "האובדים בארץ אשור". דורשים זאת על מאמר חז"ל שכתוב "אחד מכם גולה לברבריא", יהודי אחד גולה למקום הכי רחוק, עם כל המשמעות של המלה ברברי, והוא גולה לברבריא, גם לשון בירור, וצריך להוציא אותו. לשם כך המשיח מתעכב. על כולנו להכיר בכך, שאולי גם בתוכנו יש איזה ניצוץ שגולה לברבריא וחייבים להוציא אותו משם. עד שלא נוציא אותו מברבריא המשיח לא יכול לבוא. בע"ה שנזכה לברר את הברבריא שבתוכנו ובתוך כל עם ישראל, עד לקיבוץ כל הגלויות, במהרה בימינו.

להרחיק את הצוים

לדאבוננו הרבה בחורים טובים, חמודים ביותר, מקבלים צוי הרחקה והגבלה, שאסור להם להסתובב ביהודה ושומרון, בירושלים, כל אחד לפי ענינו, אסור להם לדבר עם חברים, כל מיני דברים שלא ישמעו בעם ישראל.

ה' יתברך יעורר את הלב של מי שמוביל את הענינים האלה בארץ, שאנשים יבינו, גם עמך, הציבור יבין, וגם מי שאחראי על זה, שיבין שלא זו הדרך. בפרט כמו שאני מכיר אישית בחורי החמד והאברכים, כמו ששמעתי לאחרונה על אברך טוב מאד, שפועל לעם ישראל, שקבל צו – ברגע שנבין זה שלילי זה כבר יהיה לקראת הגאולה, שלא יהיו דברים כאלה שליליים ופסולים, שמחלקים צו הרחקה למישהו על כלום.

יכפה אף

כתוב ש"צדקה עשה הקב"ה עם עם ישראל שפזר אותם לבין העמים". איזה צדקה יש כאן שהוא עשה אתנו? בחסידות הפירוש של צדקה בפנימיות הוא לתת למישהו תפקיד, שליחות בחיים. כשה' פזר אותנו בעולם הוא הטיל על כל אחד מעם ישראל שליחות. בזה שיש ליהודי שליחות ותפקיד לברר ניצוצות, להוציא גרים מכל מקום ומקום, זו צדקה הכי גדולה.

בזמן הזה הצדקה הזו היא בבחינת "מתן בסתר יכפה אף". לא כל כך ברורה הטובה שלנו, לא ברורה השליחות, שהקב"ה הוא המשלח שלנו למלא את התפקיד שלנו, לכן כל אחד צריך חוש פנימי מאד להבין שכל מצב שהוא נקלע אליו הוא צדקה, שליחות שה' נותן לו.

לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, השליחות תהיה ברורה, ובממד מסוים גם יהיה אחרי קיום השליחות, שבאה הגאולה, ואז נוכל להוציא מהקופסא את כל היהלומים, זה המשל, כל האבנים הטובות שהמשכנו מלמעלה במילוי השליחות.

"מתן בסתר יכפה אף" הוא גם טוב, כי לא תמיד אדם ממלא את השליחות שלו הכי טוב, ואם השליחות היתה ברורה ולא היינו ממלאים אותה היה מעורר אף, אבל היות שזהו "מתן בסתר" לא מעורר אף, ואדרבא, כופה את האף. אבל אנחנו רוצים שהצדקה של הקב"ה תתגלה, וגם תתגלה למפרע – שעשינו כל מה שצריך, נשלמה עבודת הבירורים, שיהיה ברור שהכל צדקה מאת ה', שליחות, עשינו את השליחות וכעת צריך וחייב לבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

פָּזֵ֡ר

כתוב שהמשיח בא כדי לגלות ולדרוש טעמי תורה, הטעמים של הפסוקים בתורה. אחד הטעמים נקרא פזר, והטעם הזה הוא טעם מאד מיוחד, טעם מאד יפה, עולה מאד גבוה, כלומר שהוא מגלה איזה שרש גבוה של מציאות מה.

פזר הוא לשון לפזר. באיזה הקשר זה כתוב? כתוב ש"צדקה עשה הקב"ה עם עם ישראל שפזרן בין אומות העולם". משיח יגלה את הטעם, טעם זה תענוג, טוב טעם ודעת, שיש בפיזור הזה, ואיך שהשרש שלו מתחיל מאד נמוך ועולה מאד גבוה. פזר הוא לשון פיזור, אדם מפוזר, לא מרוכז, ההיפך ממרוכז. גם בגלות אנחנו מפוזרים נפשית, פנימית.

האם יש בזה משהו טוב? לכאורה זה משהו לא טוב. אלא מה, כתוב בחסידות שיש בירור שנעשה דווקא במצב שהנפש לא מרוכזת, שהיא מפוזרת. כתוב שהחכמים, המשכילים, לא יכולים להבין את הבירור הזה, שנעשה בדרך ממילא. אם האדם היה מרוכז, מיושב בדעתו, לא היה אף פעם יכול לעשות את הבירור הזה. יש מעלה, צדקה שלית כל מוחא סביל דא, בפיזור.

יש עוד דבר, שבלשון הגמרא פזר הוא מקל. לפעמים צריך לקחת פזר, מקל, ולהרביץ למישהו שיציית נכון לפקודה. גם בזה יש משמעות של טעם פזר, מה שהקב"ה מפזר אותנו בין אומות העולם, כדי להוסיף עלינו גרי צדק וניצוצות קדושים. כל זה חלק מאד חשוב ממה שמלך המשיח יבוא תיכף ומיד ממש וידרוש לנו בטוב טעם ודעת את טעמי המקרא, הטעם המופלא הזה של פזר.

גולת הכותרת

גלות אותיות גולת – גולת הכותרת. מה הקשר? כתוב "אחור וקדם צרתני", מה שהכי רחוק, הכי אחור, שרשו הכי עליון, הכי קדם. יש איזו גולת הכותרת בגלות, עוד לפני שממשיכים את ה-א והופכים לגאולה. בגלות ממש יש גילוי הקדם, לכן כתוב שלעתיד לבוא נצטער ונתגעגע לגלות, למסירות הנפש שיש בגלות. מהי גולת הכותרת של עבודת ה' יתברך? נקודת מסירות הנפש שיש ליהודי עבור ה' ותורתו. זה מתגלה דווקא בזמן קשה, ב"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", לכן זה הדבר העצמי ביותר שיש לנו הזדמנות פז בלשון הרבי, כעת ברגעים האחרונים של הגלות, הזדמנות פז לגלות בנפשנו את גולת הכותרת.

אֲחַלְּצֵהוּ

בשלשת הפסוקים האחרונים של פרק צ"א בתהלים יש שבעה לשונות, שבעה פעלים, שנגמרים ב-הו, ה-ו.

ה-ו בגימטריא 11 ו-7 פעמים הו זה כבר עז, שייך לשנה שלנו, תהא שנת עז.

יד. כִּי בִי חָשַׁק, וַאֲפַלְּטֵהוּ; אֲשַׂגְּבֵהוּ, כִּי-יָדַע שְׁמִי.

טו. יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ--עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה; אֲחַלְּצֵהוּ, וַאֲכַבְּדֵהוּ.

טז. אֹרֶךְ יָמִים, אַשְׂבִּיעֵהוּ; וְאַרְאֵהוּ, בִּישׁוּעָתִי.

ככה שבע המלים-הפעלים שנגמרים הו.

אם יש פה שבע צריך לכוון כנגד הספירות:

"כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ", חשק הוא אהבה ורצון, חסד. אחר כך כתוב "אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי-יָדַע שְׁמִי", הרבה פעמים סוד ידיעת ה' הוא דווקא בגבורה, כמו שהתורה נתנה מפי הגבורה. אחר כך "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ", כתוב בפירוש שהקריאה לה' וההענות היא בספירת התפארת. אחר כך כתוב "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ", "אחלצהו" זה נצח ו"אכבדהו" זה הוד. כבוד הוא בחינת הוד והחילוץ, "עמו אנכי בצרה", הוא בחינת יסוד. אחר כך "אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ" הוא כבר יסוד, הצדיק יסוד עולם, ואחרון חביב, "וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי", הוא ישועת המלכות, דוד מלכא משיחא.

האמצעי בלשונות הוא אחלצהו, "עמו אנכי בצרה אחלצהו", ספירת הנצח, דידן נצח. כדי לנצח את המלחמה המלך מבזבז את כל האוצרות. אבל מה הוא צריך כדי לנצח? חלוצים, "החלצו מאתכם". מבואר באריכות בחסידות שכדי להיות חלוץ של ה', החיל שהולך בראש, היחידה המיוחדת והמובחרת ביותר, להיות חלוץ של הקב"ה תלוי באהבת ישראל.

זו הנקודה של מאמר "החלצו" של הרביים, במיוחד של הרבי הרש"ב, שהרבי רצה שכל אחד מאתנו ילמד זאת אליבא דנפשיה. לכן, צריך לדעת שאם יש ח"ו צרה, אז "עמו אנכי בצרה אחלצהו", ואיך? בזכות שאנחנו מתגייסים לצבא ה', לא להיות סתם חיל אלא חלוץ, ולהיות החלוץ של עם ישראל זה אחד שמייצג את עם ישראל, שיש לו אהבת ישראל לכל אשר בשם ישראל יכונה.

וביתר תמציתיות:

כתוב "עמו אנכי בצרה אחלצהו", בסוף פרק צ"א בתהלים, חלק משלשת הפסוקים האחרונים שבפרק – יש שם שבעה פעלים שנגמרים ב-הו. הו עולה 11 ושבע פעמים הו עולה עז, תהא שנת עז. מתחיל "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" אחר כך "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה וגו'". יש כאן שבעה פעלים, כנגד שבע המדות מחסד עד מלכות, כאשר האמצע-הנצח הוא "עמו אנכי בצרה אחלצהו". באיזו זכות ה' מחלץ אותנו? שאנחנו בעצמם נחלצים, נהיים חלוצים. במאמר היסודי מאד, "החלצו", הרבי הרש"ב מסביר שזה תלוי במסירות הנפש של החיל לעם ישראל תוך כדי אהבה לכל עם ישראל. בזכות שאנחנו חלוצים יתקיים בנו "עמו אנכי בצרה אחלצהו", מחלצים אותנו ואנחנו זוכים לנצחון, "דידן נצח", וגם נחלצים אתנו כל הניצוצות הקדושים, כל מה שעדיין מחכה לגאולת עם ישראל והעולם כולו.

החלוץ המוצלח

שרש חלץ הוא שרש מענין מאד. יש בו ארבעה צירופים שהם בעלי משמעות, כל אחד הוא שרש בלשון הקדש. חוץ מ-חלץ, חלוץ, לחלץ, יש גם חציל – אפשר לאכול חצילים בשבת, לכבוד שבת קדש – ויש גם לחץ, אל תהיה לחוץ מהחצילים, גם מזה שאתה צריך להיות חלוץ. אבל הכי חשוב שיש בו הצלחה, יש צלח. מי שהוא חלוץ – בסוף הוא יצליח בחיים.

מי נקרא איש מצליח בתורה? דווקא יוסף הצדיק הוא "איש מצליח". איש מצליח הוא מה שנקרא בלשון חז"ל בר מזלא, יש לו מזל טוב, יש לו סיעתא דשמייא, המזל שלו נוזל משרש הנשמה שלו, ולכן כל מה שהוא עושה הוא מצליח. החלוץ, יתכן שאפילו הוא טפה לחוץ, אבל הוא מגבר על הלחץ, יוצא מהלחץ, אוכל איזה חציל, והוא איש מצליח.

נתבונן בחכמת הצירוף, לפי סדר האלף-בית – ח היא חכמה, ל היא מגדל הפורח באויר, בינה, וה-צ היא הדעת, שרש הז"א. סדר האלף-בית כאן הוא גם סדר חב"ד, ולפי הצירוף יודעים איזו מדה מתעוררת בלב. צלח הוא היפוך חלץ, והי באותיות שם הוי', שהוא הצירוף של היסוד, מתאים ליוסף הצדיק. כל המושג להיות חלוץ בגדול שייך לנצח, אבל בצירופים כאן הוא דווקא החסד והאור החוזר שלו הוא ספירת היסוד. אז נזכה להיות חלוצים ונזכה להיות מוצלחים.