בע"ה

מוצאי ח"י אלול תשפ"ו (אנגלית) – אפרת

רפורמה קדושה

התוועדות ח"י אלול

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

זכינו השבוע להתוועדות ח"י אלול מופלאה, בה נתבאר שהחסידות היא 'רפורמה קדושה' – שינוי רוחני עמוק ביהדות (המנוגד לרפורמות זרות שמנסות לחולל שינוי בגופי-תורה, ר"ל) – שצריכה להשרות את השראתה גם על ה'רפורמה' שנדרשת לקראת ביאת משיח. פרק א מבאר את היחס בין שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שמגלים ש"לית אתר פנוי מיניה" ו"כולא קמיה כלא חשיב". פרק ב מעמיד את עקרונות ההבדל בין הרפורמה הפסולה, עליה נאמר "חדש אסור מן התורה", לרפורמה הקדושה של החסידות, ומקביל שלש תנועות רפורמה שקיימות היום בעולם לעולמות התחתונים בי"ע. פרק ג מסביר מדוע נדרשת עבודה פנימית של רענון והחיאה, ומסביר אותה בעבודת האדם, בדרך הבעל שם טוב ובדרך אדמו"ר הזקן. פרק ד מסביר מה היתה הרפורמה של החסידות, בתפיסת היחסים בין ישראל והתורה, ומתווה כיוון לרפורמה החדשה הנדרשת לנו – יציאה מהגטו ותפיסת עם ישראל כמיועד בשביל העולם כולו. פרק ה מעמיק כיצד חידושים אמתיים מתחברים לישנים בהעצמה הדדית, "חדשים גם ישנים". שיעור מופלא על ההיסטוריה הפנימית של עם ישראל ויסודות ההתחדשות בו מדור לדור, שרק פותח נושא שעוד יורחב ויועמק בע"ה.

א. יחס הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן

"לית אתר פנוי מיניה" ו"כולא קמיה כלא חשיב"

גוט יום טוב לכולם – מנהג החסידים לברך גוט יום טוב בח"י אלול, יום ההולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, וגם יום ההילולא רבה של המהר"ל מפראג, שאדמו"ר הזקן מתייחס אחריו בן אחרי בן[ב]. הערב אנחנו רוצים לחיות עם הבעל שם טוב ולחיות עם אדמו"ר הזקן. לשם כך גם ננגן את הניגונים שלהם. הניגון של אדמו"ר הזקן הוא "קול דודי", מתוך שיר האהבה של הקב"ה וכנסת ישראל ב"שיר השירים" שהוא "קדש קדשים"[ג] – בהשראת ניגון הגעגועים של הרב-חבר של אדמו"ר הזקן, רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ, תלמידו המובהק של הרב המגיד שגם זכה לקבל ישירות מהבעל שם טוב. אבל לפני כן נתחיל עם ניגון של הבעל שם טוב – ניגון שמחה.

נגנו ניגון הבעש"ט ו"קול דודי" של אדמו"ר הזקן.

הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן נקראים "שני המאורות הגדולים"[ד] – שניהם נולדו ביום הזה, בהפרש של 47 שנים. בקבלה[ה], 47 הוא יחוד שם הוי' בחכמה, מוחין דאבא, ושם אהיה בבינה, מוחין דאמא – הברקת הבעל שם טוב והשגת אדמו"ר הזקן (יחוד או"א עילאין, "הבן בחכמה"[ו], וד"ל).

בזהר יש שני ביטויים, אחד מקביל לבעל שם טוב ואחד מקביל לאדמו"ר הזקן, שמתחברים היום – שני ביטויים הכרחיים שמשלימים זה את זה וביחד הם מהווים את החידוש של החסידות: ביטוי אחד הוא "לית אתר פנוי מיניה"[ז] והביטוי השני הוא "כולא קמיה כלא חשיב"[ח].

משמעות הביטוי הראשון, "לית אתר פנוי מיניה", היא שהנוכחות של ה' היא בכל מקום, בגשמיות וברוחניות, כולל כל מקום בתוך הנשמה שלי. זהו הגילוי של הבעל שם טוב, שגילה זאת כמו שאף אחד לא גילה זאת לפניו.

הביטוי השני, "כולא קמיה כלא חשיב", אומר שכל מה שאנחנו רואים הוא באמת לא כלום – הכל בטל באופן מוחלט לפני עצמות ה'. זהו ה'מנפיסט' של אדמו"ר הזקן[ט].

המח והלב

ביטוי אחד הוא כנגד הלב וביטוי שני כנגד המח:

הבעל שם טוב אמר "לב ישראל חי"[י] – הוא חי תמיד, אפילו כאשר נראה ש"אני ישנה"[יא], בגלותא[יב], עדיין "לבי ער" וחי. התעוררות הלב היא מה שהבעל שם טוב עשה לנו, לכל העם היהודי – הבעל שם טוב בא על רקע תרדמת (קוֹמה) עמוקה של עם ישראל, והוא הקריאה בשם שלנו כדי להעיר אותנו. השם שלו, ישראל, הוא השם של כולנו – הוא לחישת השם שלנו שמעירה אותנו[יג], הוא החזיר אותנו לחיים.

איך הוא עשה זאת? על ידי פתיחת עינינו להשגחה הפרטית, הרגשה של נוכחות אלקית שמנהיגה את המציאות הכללית הפרטית גם יחד. הבעל שם טוב גילה את סוד ההשגחה הפרטית בצורה שאף אחד לא גילה לפניו[יד] – השגחה פרטית על כל גלגול של עלה, הכל מה'[טו], הכל נחוץ למען השלמת תכלית כוונת הבריאה כולה[טז].

המלה אולי הכי חשובה בחסידות חב"ד היא בטול. הבטול הוא התכונה-החוויה הפנימית של כח החכמה בנפש – "חכמה מוחא" בלשון "פתח אליהו". המשמעות של בטול איננה שכל מה שאנחנו רואים לא באמת קיים[יז] – זהו פרדוקס, מה שאנחנו רואים קיים ובו-זמנית הוא בטל לפני ה' יתברך בתכלית הבטול – "כולא קמיה כלא חשיב".

ממלא וסובב – תש"י ותש"ר

יחסית, הבעל שם טוב גילה את האימננטיות של ה' ואדמו"ר הזקן גילה את הטרנסצנדנטיות של ה'. במושגי החסידות, הבעל שם טוב גילה את אור אין סוף הממלא כל עלמין ואדמו"ר הזקן את אור אין סוף הסובב כל עלמין. מדובר על שני אורות, אבל כל אחד מהם גילה שהאור והגילוי הם של העצמות, גילוי עצמות ה' ממש. גם השגחה פרטית מגלה את עצמות ה'[יח] וגם אור אין סוף הסובב כל עלמין – למרות שהוא אור ולא מאור – הוא גילוי של עצמות ה'. שני האורות הללו, הממלא והסובב, הם שני פנים, שני גילויים, של עצמות ה' אחד יחיד ומיוחד[יט].

אחד המשלים שמסבירים את היחס בין הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן הוא זוג תפילין[כ]: תפילין של יד, שמונחים על הלב, מגלים נוכחות ה' באופן אימננטי בחיי. אחריהם מניחים תפילין של ראש על המח. תפילין של ראש הם מעל הראש, מעל המח – כמו כתר על הראש[כא] – כי הם הגילוי שאנחנו באמת שום דבר לפני נוכחות ה' המוחלטת. הבעל שם טוב הוא הלב שלנו ואדמו"ר הזקן הוא המח שלנו, ועליהם לעבוד יחד. בכל אופן, הסדר הוא שמקדימים את הלב, תפילין של יד, למח, תפילין של ראש. בח"י אלול, יום ההולדת המשותף שלהם (ה"מזל גובר"[כב] המשותף שלהם), הם מתחברים יחד – קודם מתגלה הבעל שם טוב ב"לב ישראל חי", ועל רקע הבעל שם טוב מגיע אדמו"ר הזקן[כג], ה'נכד' הרוחני של הבעל שם טוב[כד], בעל השכל הנבדל[כה].

הערב נתבונן במהפכה של שתי הדמויות הללו שנולדו ב-חי אלול – החיות של עבודת התשובה של חדש אלול[כו], החזרה לה' בחדש אלול (החדש שבו "המלך בשדה"[כז] ומזמין אותנו לחזור אליו באהבה), לפני הימים הנוראים – וננסה לראות מה ההוראות שלהם עבורנו. גם היום אנחנו צריכים מהפכה חדשה של הבעל שם טוב ושל אדמו"ר הזקן.

ב. רפורמות פסולות ורפורמה טובה

החתם סופר, החסידות ותנועת הרפורמה

כעת נשתמש בעוד מלה בשביל מהפכה. אולי זה ישמע מוזר לאזן חרדית – המלה היא רפורמה[כח]. חסידות היא רפורמה – רפורמה קדושה ביהדות[כט]. החתם סופר, שלפי המסורת בחב"ד היה "צדיק תחתון"[ל], אמר[לא] ביטוי שמקורו בחז"ל – "חדש אסור מן התורה"[לב]. כשמישהו מנסה ליצור משהו חדש באידישקייט – אומרים לו שזה "אסור מן התורה", איסור-חדש. למה הוא אמר זאת? הוא נלחם על הענין, כי אז התחילה בגרמניה תנועת הרפורמה והתגובה לרפורמה הזו – שלא היתה רפורמה ראויה – היתה האמירה ש"חדש אסור מן התורה"[לג].

באותו זמן, התפתחה גם החסידות, שהופיעה כמה עשרות שונים קודם. האם החתם סופר התנגד לחסידות? לא. על החסידות הוא לא אמר "חדש אסור מן התורה". ההפך, הוא לא היה רבי חסידי, אבל החסידים קראו לו "צדיק תחתון" של הדור – הוא הפוסק האחרון שמקובל על כל ישראל[לד], כל ישראל מקבלים אותו, 'הלכה כמותו', והוא האחרון בדורות הללו. אחריו יש על כל דבר מחלוקת, והאחרון שמקובל על כולם היה החתם סופר.

היו לו שני רבנים גדולים. אחד מהם הוא בעל ההפלאה, רבי פינחס הורוביץ, אחד מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש – הרבי שלו היה חסיד, שהמגיד שלח אותו לגרמניה[לה], המקום בו גדל החתם סופר. אבל רבו המובהק יותר, עוד לפני כן, היה רבי נתן אדלר, שלפעמים קוראים לו הבעל שם טוב של גרמניה[לו]. דמות מופלאה ביותר, שאין לנו כעת הזמן להאריך אודותיה[לז]. הוא היה גדול מאד בהלכה, אבל הכל עם השפעה של פנימיות התורה, של קבלה. אם כן, החתם סופר בא מעולם של קבלה וחסידות – לא רק שהוא לא התנגד לתנועת החסידות, אבל הוא היה בעד. גם החסידות היא רפורמה, וצריך להבין את ההבדל, ומתוך ההבדל הזה נבין מהי הרפורמה החיובית הבאה.

"פושט צורה ולובש צורה"

רפורמה היא חידוש של צורה (re-form) – יש למשהו צורה וצריך לחדש את הצורה, לקבל צורה חדשה. מה הביטוי בתורה לנתינת צורה חדשה? "פושט צורה ולובש צורה"[לח]. רמז יפה שראשי התבות "פושט צורה ולובש צורה" הם פִצוץ – יש איזה פיצוץ כאשר משהו פושט את הצורה הקודמת ואז לובש צורה חדשה.

למה החתם סופר נלחם בתנועת הרפורמה שהתחילה בזמנו? כי היא פשטה את לבוש ההלכה – החליפה את ההלכה במשהו אחר. זה רע. תנועת החסידות, הרפורמה החסידית, גם פשטה משהו ולבשה משהו חדש – אבל הכל היה בראש, בתודעה, בפנימיות. החסידות נתנה אוריינטציה רוחנית חדשה ביחס למטרת התורה והמצוות שהיו קודם, אבל ביחס לעצם קיום התורה והמצות היא לא שינתה דבר.

החזרת פנים בפנים

אנגלית היא שפה הודו-אירופאית. בכל השפות הללו יש הרבה מילים שמתחילות באותיות re, במשמעות של חזרה לאחור. החזרה היא תשובה (re-turn) – לחזור ממצב של ישות, הפנית אחור לה', אל המקור שלי, להחזיר פנים אל ה'[לט]. הפניתי את הפנים שלי מה' ועלי להחזיר אותם חזרה.

כאשר אני מחזיר את הפנים חזרה – המצב שלי נעלה יותר ממה שהיה קודם. לכן צדיק גמור לא יכול לעמוד במקום בו עומד בעל תשובה[מ]. צדיק לא הסב פנים מה' ובעל-תשובה הסב פנים – לאו דווקא במודע, הרי בדור שלנו הוא בדרך כלל "תינוק שנשבה". בכל אופן, אחרי שהוא הסב פנים אחורה הוא חוזר חזרה. גם אם הוא לא יודע שהוא הפנה עורף – הוא מרגיש שהוא חוזר הביתה. כמו כאשר יהודי עולה לארץ הוא מרגיש שהוא מגיע הביתה, הוא חוזר למקורו, לא נוסע למקום חדש. זו המולדת שלנו – זו חוויה מוּלדת בנשמה (סוד הגעגוע של עצם נשמת היהודי לארץ ישראל).

לכן בכל התנ"ך המלה תשובה משתמשת קודם כל ובעיקר לחזרה לארץ ישראל[מא]. זו חזרה – החזרת פנים לבורא, להשגחת ה', שמתגלה בארץ הזו יותר מאשר בכל מקום אחר[מב], ומכאן מושפעת לכל העולם[מג]. ארץ ישראל משפיעה קדושה בכל העולם, עד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[מד]. זהו גם אחד הדברים שנסביר לגבי הרפורמה-החדשה הדרושה לנו.

שלש תנועות רפורמיות כנגד בי"ע

כל מי שלומד מעט קבלה וחסידות יודע שיש שלשה עולמות נבראים. יש את עולם האצילות האלקי, בו יש הרגשה של אחדות ה', "אין עוד מלבדו"[מה]. באמצעות צינורות אור שנמשכים מהעולם הזה, עולם האצילות, ה' ברא שלשה עולמות תחתונים שיש להם מודעות-עצמית נפרדת. זו לא האמת – הם לא באמת נפרדים מה' – אבל ה' ברא שייראה כך. שלשת העולמות נקראים בריאה-יצירה-עשיה.

את עולם הבריאה צריך לברוא מחדש (re-create), את עולם היצירה צריך ליצור מחדש (re-form) ואת עולם העשיה צריך לעשות מחדש (re-do). לעשיה מחדש אפשר לקרוא גם רקונסטרוקציה (re-construct) – בניה, ארגון או הרכבה מחדש. יש היום באמריקה תנועה רפורמית וגם תנועה רקונסטרוקציונית (reconstructionist-movement). מבחינה מעשית, של קיום המצוות, הרפורמים גרועים יותר. אבל מבחינת אמונה בה', הרקונסטרוקציה יותר גרועה[מו]. הרעיון שלהם הוא 'עמִיות' (peoplehood) – שצריכות להיות קהילות יהודיות, שמקפידות על מצוות כרצונן, אבל המצוות הן לא משהו אלקי (אלא תקנה אנושית כדי לשמר את החברה היהודית). הם לא מאמינים באלוקי ישראל אלא ב'אלוקי שפינוזה' – כמו שבאבולוציה הטבע מעדיף את שרידת החזק, כך, לשיטתם, הטבע מעדיף טוב על רע, אבל אין אצלם אלקים פרסונלי, אין למי להתפלל (ובכלל אין מציאות של אלוה שברא את העולם חוץ מאשר הבריאה עצמה, על דרך אמונת הקדמות של חכמת יון). במובן הזה, התנועה הזו יותר גרועה מהתנועה הרפורמית – היא עולם העשיה השלילי, עליו נאמר "אף עשיתיו"[מז] (חרון אף של מקום[מח] על הפגם העמוק באמונה פשוטה של יהודי פשוט[מט], המביאה לידי פרומקייט-טבעית השייכת לעולם העשיה דווקא[נ]). מבחינה פרקטית, התנועה הרפורמית אומרת שאין שום חיוב מעשי לקיום מצות ומנהגי ישראל – הכל תלוי בך – והמובן שלה הוא צורה חדשה, היא עולם היצירה השלילי. התנועה הקונסרבטיבית קצת יותר טובה – אבל עדיין לא מה שצריך. אותה נקביל לעולם הבריאה השלילי.

עולם האצילות הוא כולו אלקות – הכל בו טוב מוחלט. על עולם האצילות נאמר "לא יגורך רע"[נא] – אין שום רע מעורב עם גילוי האלקות שבעולם האצילות. רק בעולמות התחתונים בי"ע יש רע – בעולם הבריאה מעט רע והרוב טוב, בעולם היצירה חצי-חצי, חמשים אחוז טוב וחמשים אחוז רע, ובעולם העשיה הרוב רע ורק מעט טוב[נב]. גם החלוקה הזו היא חלק מההקבלה של שלשת העולמות התחתונים לשלש התנועות הללו בעם ישראל –התנועה הקונסרבטיבית בבריאה, והתנועה הרפורמית ביצירה, והתנועה הרקונסטרוקציונית בעשיה.

סדר חדש

אנחנו משווים את שלשת העולמות התחתונים לשלש התנועות הללו בעם ישראל, שלש רפורמות שאינן חיוביות ליהדות, הכל כדי להבין מהי הרפורמה האמתית – רפורמה חיובית, כמו החסידות – ומתוך כך להתבונן מהו הצעד הבא של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול בחב"ד, אמר שלפני שמשיח יבוא יהיה 'סדר חדש'[נג]. הכוונה שלו היתה שתהיינה עוד שלש נשמות שיבואו לעולם – הראשונה היא בעל שם טוב חדש, השניה הרב המגיד חדש והשלישית אדמו"ר הזקן חדש. כשהם יופיעו – זו תהיה ביאת המשיח.

ג. רענון היהדות

"בטולה של תורה זהו ייסודה"

נתבונן בעוד תופעה מעניינת באנגלית: המונח של בריאה-מחדש – recreation – מובנו גם שעשועים, משחק, עיסוק בתחביב. במקור, לפני חמש מאות שנה, המשמעות של מלה זו היתה לא בילוי אלא בריאה מחדש – כיצד היא הגיעה להנאה ומשחק? ההסבר להתפתחות הלשונית הוא שכדי לברוא משהו חדש צריך לרענן (re-fresh) ולהחיות (re-vive) אותו – דבר שקורה דווקא דרך איזו הרפיה, שעשוע ומשחק. כפי שהזכרנו, הבעל שם טוב בא להחיות את העם היהודי – הוא הלחישה של השם 'ישראל' באזן של עם ישראל, שמעוררת מהתרדמה העמוקה. גם הוא הסביר את אותו יסוד:

כשאני במצב של מתח או לחץ המצב יכול להיות כל כך קשה שהוא עלול לשבור אותי. אפילו תלמיד חכם (או בחור ישיבה), שמאד שקוע בלימוד התורה שלו, יכול להגיע למצב נפשי שלילי של יתר-מתח. מה עליו לעשות? הוא על סף שבירה – מה העצה עבורו? הגמרא אומרת "פעמים שבטולה של תורה זהו ייסודה"[נד]. זהו מאמר של ריש לקיש, בעל התשובה של חז"ל[נה], שאומר שפעמים רבות בטול התורה הוא היסוד של התורה.

איך הבעל שם טוב פרש את המאמר הזה[נו]? על המלאכים כתוב "והחיוֹת רצוא ושוב"[נז] – אתה צריך לרוץ למטרה שלך, אבל גם לדעת כל פעם לשוב, להרפות. אצל תלמיד חכם המטרה היא לדעת את כל הש"ס, לחדש, להיות גדול בישראל. הריצה הזו יכולה להביא למצב נפשי גרוע מאד, של מתח וחשש-שבירה. כל המתח השלילי הזה בסופו של דבר נובע מאגו, מהפך-הבטול – הרצון להיות משהו, ההרגשה שאני משהו, מטעינה בהרבה ישות. מה עליך לעשות? לעצור, לקחת חופשה, לרענן את עצמך, לברוא את עצמך מחדש על ידי עיסוק באיזה תחביב, ספורט או אמנות וכיוצא בזה. כדי להקל על המתח אותו תלמיד חכם צריך לבטל את התורה שלו, ובכך בעצם לבטל את הישות שלו עצמו.

זהו ההסבר של הבעל שם טוב. אם אתה עושה זאת – עוצר, נח, מרענן את המודעות שלך – אתה מתחיל בתהליך לברוא את עצמך מחדש. לפי אדמו"ר הזקן הכוונה היא להבין שכל מה שהשגתי עד כה בטל – הכל היה עד כה ישות, כאשר ההישגים עצמם בכלל אינם שלי, הכל ה'. לא שעלי להפסיק את עצם התנועה הנפשית שלי – אבל עלי להפסיק את ההישגיות, לנוח ולעסוק בתחביב. אז כשאחזור ללמוד תהיינה פנים חדשות, אהיה כבר בבחינה של בעל תשובה. המהות של בעל תשובה היא שפלות, לא ישות, לא להרגיש את עצמו משהו, משהו מיוחד, משהו חשוב.

לחזור לנקודת האין

כתוב[נח] ששרש נשמת הבעל טוב הוא נשמת רבי חנינא בן דוסא, בעל-המופת הכי גדול בין התנאים. הסיפור המפורסם שהגמרא מספרת עליו[נט] הוא שפעם אחת הבת שלו שמה בטעות בנרות השבת חומץ במקום שמן. כבר נכנסה שבת והיא התחילה לבכות בפני אביה – היא בטעות לא שמה שמן זית אלא חומץ ובודאי הנרות תכף יכבו. מה הוא אמר לבת שלו? "מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלק יאמר וחומץ וידלק", והנרות הקטנים דלקו כל השבת, מההתחלה עד הסוף. איך הוא עשה זאת?

זהו גם לימוד בדרך הבעל שם טוב, שהיה גלגול של רבי חנינא בן דוסא: הוא מסביר[ס] שאדם שמסוגל להגיע לאין יכול לעשות מטמורפוזה למציאות חדשה. רבי חנינא בן דוסא אמר "מי שאמר לשמן וידלק – הוא יאמר לחומץ וידלק", כי הוא עצמו הגיע למצב של אין, ובאין האותיות שמרכיבות את הדבר מצטרפות מחדש, ואתה יכול לשנות את הדבר כרצונך. אפשר להפוך את החומץ לשמן, ואפילו לעשות אותו טוב יותר – החומץ בער טוב יותר משמן זית, והספיק לכל היום. למה? כי הוא הגיע לנקודת האין. זהו בדיוק הלימוד של הבעל שם טוב – כשמגיעים לאין אפשר לשנות את המציאות, כשאתה משנה את הצירוף שבורא את המציאות אתה בורא אותה מחדש, נותן לה פנים חדשות, בריאה חדשה.

"וצדיק באמונתו יחיה"

שוב, הסימן לבעל תשובה אמתי הוא שכדי להגיע לדרגה גבוהה יותר של הויה עליו לנוח מהדרגה הקודמת שלו. המנוחה היא מצב של 'אין', ואחת הדרכים לכך היא משחק או תחביב (recreation). אדמו"ר הזקן מסביר זאת, בסגנון שלו, בפרק לג בתניא:

הוא מביא את מאמר חז"ל "תריג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'[סא]"[סב]. המאמר הזה שייך לכל אחד, "ועמך כֻלם צדיקים"[סג] (משהו שמורגש דווקא ב'חוש' של המשיח, כמו שנסביר בפרק הבא), והצדיק חי באמונה שלו. איך אדמו"ר הזקן מסביר זאת בתניא? כאשר יש לאדם יותר מדי משקל על הכתפים, אפילו המשקל של המצוות, הוא צריך לדמיין שאין עליו שום עול – שום מצוות – אלא רק דבר אחד, עצם נקודת היהדות שלו. הוא נולד יהודי – זו האלטרנטיבה ל'עמיות' – וכיהודי עליו להאמין בכח של ה' ובאחדות ה'.

דברנו על הגילוי של הבעל שם טוב ש"לית אתר פנוי מיניה". זו האמונה בנוכחות של ה' בכל מקום, שמורגשת דרך ההשגחה פרטית – אמונה שה' הוא 'כל-נוכח' (omnipresent). לפני הרמב"ם האמינו שה' הוא כל-יכול (omnipotent) – הוא יכול לחולל נסים, לשדד כרצונו את חוקי הטבע (שהוא ברא). עיקר הביטוי לכך הוא יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכל הנסים שבתורה. בא הרמב"ם וגם עשה רפורמה בדרך החשיבה, והחידוש שלו – הגם שלא הוא חידש אותו, אלא שהעמיק בו מאד – שה' הוא 'כל-יודע' (omniscient) באופן העמוק ביותר, עד ש"הוא ודעתו אחד"[סד]. ידיעת ה' לא סותרת בשום אופן את הבחירה החפשית, למרות שכמעט בלתי אפשרי להסביר בשכל את הפרדוקס הזה[סה]. אז בא הבעל שם טוב והוסיף שה' נוכח בכל, ש"לית אתר פנוי מיניה". אמרו זאת קודם, זה לא משהו שלא היה אפשר לדמיין, אבל הבעל שם טוב המחיש אותו דרך ההשגחה הפרטית – גילה ש"לית אתר פנוי מיניה", שום מקום גשמי, רוחני או נפשי, שאין בו השגחה פרטית של ה'. זהו החידוש של הבעל שם טוב. בכל אופן, הכל מתנקז לנקודה אחת – אמונה בה'.

כך מסביר אדמו"ר הזקן בתניא את "וצדיק באמונתו יחיה", שניתן להסיר מהתודעה שלי את כל המצוות ולהתמקד רק באמונה. הכוונה היא לא שאיני רוצה לקיים את כל מצוות התורה – ודאי שאני רוצה, אבל תחושת המחויבות הזו עושה לי מתח פסיכולוגי שאין בכחי לשאת כעת, כמו שאמרנו קודם. לכן אני צריך להרפות את המודעות שלי במחשבה שעלי רק להיות עצמי, והמהות שלי כיהודי היא האמונה בה'. האמונה בה' היא מקור השמחה, שהרי ה' הוא טוב ואוהב אותי כאהבת אב לבנו יחידו (כמשל הבעל שם טוב[סו]). אם אני מסיח דעת מכל שאר הדברים, ורק מתמקד באמונה בה' אחד, "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", האמונה הזו מחיה אותי כתחית המתים ממש (כך כתוב בתניא) – אז אני יכול לקיים את כל תריג המצוות בשמחה, במודעות טבעית, בדרך שאף פעם לא קיימתי אותן קודם.

זו הדרך של בעל התניא להסביר את החידוש של הבעל שם טוב ואת הפירוש שלו ל"פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה". שוב, הוא מסביר שהכוונה להסיר את המתח שמתלווה לאחריות ולמחויבות לכל תריג המצוות, ורק לבטא את המהות שלי כיהודי – אמונה פשוטה בה' אחד, עם כל הביטויים של אחדות ה' כ'כל-יכול', 'כל-יודע' ו'כל-נוכח' (שלשת ה-omni[סז]). האמונה הזו מביאה שמחה, שמחיה את כל המצוות, ועל כך נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'".

רפורמה בנשמה ולא בגוף

כל מה שאמרנו עד עכשיו היה הקדמה כדי להסביר מה ההבדל בין רפורמה פסולה, לא טובה, לרפורמה טובה. אנחנו לא רוצים לחדש ('לרפרם') את הגוף, אלא דווקא את הנשמה. כל התנועות הרפורמיות שהזכרנו רוצות, בדרגות שונות, להרכיב מחדש את הגוף היהודי. זו טעות – ה' אוהב את הגוף של היהודי כפי שהוא. הם חושבים שה' רוצה את הנשמה כפי שהיא מופשטת מן הגוף, ושעלינו לשנות את הגוף (לחתוך אברי הגוף ולהרכיב אברים חדשים, ר"ל). אבל האמת היא הפוכה:

ביחס לתורה, הגוף של התורה ("גופא דאורייתא", הלכות התורה ומנהגי ישראל) הוא טוב כפי שהוא, לא צריך לשנות אותו (לא חלילה בבטול מצוות, אך גם לא בהשקעת המאמץ לחדש מצוות בחיצוניות – חידוש הסנהדרין, הטלת תכלת ועוד ועוד כיו"ב[סח]). דווקא הנשמה צריכה תשובה – שינוי רוחני, הגדרה מחדש של כיוון הנשמה, על ידי בקורת-עצמית, חשבון נפש של החדש הזה, חדש התשובה. צריך לעשות הערכה מחדש כדי להתכוונן מחדש. לכן זו לא רפורמה, אלא רענון, התחיות של רוח התורה. recreation היינו נקודת ה'אין' שבין 'יש' ל'יש', בין תפיסת העולם הראשונה שלך, לבין תפיסת עולם חדשה (שינוי באופן בו אתה מדמה לעצמך את חייך).

ד. שינוי תפיסה – מי בשביל מי?

בשביל התורה ובשביל ישראל

בתחלת התורה רש"י אומר, בשם חז"ל[סט], שהאות הראשונה של התורה, ב, היא לשון בשביל ("בראשית" – בשביל ראשית). על רבי חנינא בן דוסא, שהזכרנו כשרש נשמת מורנו הבעל שם טוב, נאמר "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"[ע]. ה' אומר שהפרנסה והמזון של כל העולם הם בזכותו, "בשביל חנינא בני", אבל לעצמו הוא לא צריך כלום. איך הבעל שם טוב מפרש[עא] את המלה "בשביל"? מלשון שביל-דרך. רבי חנינא בן דוסא סולל שביל – שביל של תודעת-אלקות – ודרך אותו שביל נשפע כל השפע. הבעל שם טוב אומר[עב] שהוא עצמו ירש את השביל הזה וקרב אותו אלינו – בתחלה הוא היה השביל של רבי חנינא בן דוסא ואז הוא ניתן בידיו של הבעל שם טוב.

יש הרבה דרשות של חז"ל בשביל מה נברא העולם – ביאורים במשמעות ה-ב של "בראשית" (בשביל איזה דבר שנקרא "ראשית") – אבל רש"י מביא שתים עיקריות: בשביל התורה ובשביל ישראל. לפי מה שאמרנו כעת, העולם נברא דרך השביל של התורה ודרך השביל של ישראל.

רפורמת החסידות – הקדמת ישראל לתורה

השאלה – שכבר חז"ל שואלים[עג] – מה קודם, התורה או ישראל? רש"י אומר קודם "בשביל התורה" ואחר כך "בשביל ישראל". חז"ל אומרים שבסופו של דבר "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה.

החסידות – דרך הבעל שם טוב – מסבירה[עד] שאחרי הצמצום ישראל מתחברים לה' דרך התורה. על כך נאמר בזהר ש"ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[עה]. אבל לפני הצמצום נשמות ישראל קדמו גם לתורה, כמו שאמרו חז"ל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", כנ"ל. הגילוי היסודי של הבעל שם טוב הוא ש"הצמצום לא כפשוטו"[עו] – הבעל שם טוב מרגיש זאת בעיקר בהשגחה פרטית ואדמו"ר הזקן בעיקר בבטול, "כולא קמיה כלא חשיב", כנ"ל – לכן ניתן גם עכשיו לחוות את הגילוי והחויה של לפני הצמצום, את הקדימה של נשמות ישראל.

זו אחת הדרכים הכי טובות להסביר את הרפורמה של החסידות: הרפורמה של החסידות היא המהפך בחשיבה מה בשביל מה – האם ישראל הם היכי תימצי לתורה או להפך. ה' ברא את העולם לפי התכנית של התורה, היא הבלו-פרינט (פנקסאות ודפתראות) של העולם[עז], ועל מנת שהתכנית תתקיים, וכך תתגלה לעין כל (פנימיות רצון ה'), צריך שמישהו יקיים את התורה, אחרת הכל ישאר בגדר וירטואלי. התפקיד של ישראל הוא לקיים את התורה, שכולם יראו שלעולם יש בלו-פרינט, שהוא התהוות וקיום העולם עצמו. לפי זה, ישראל הם בשביל התורה – ישראל נועדו לקיים את התורה. זו היתה התפיסה הרווחת ביהדות לפני הבעל שם טוב. מהי הרפורמה? התחדשות התודעה, הערכה מחודשת מה בשביל מה, כנ"ל.

כמו שנסביר, בשביל לעשות רפורמה אמיתית-חיובית ביהדות אין לשנות שום דבר בהלכה. לכן המגיד בקש מאדמו"ר הזקן לכתוב מהדורה חדשה של השלחן ערוך[עח]. אדמו"ר הזקן נקרא בעל התניא והשו"ע – הוא כתב את התניא, תורת החסידות, נשמתא דאורייתא, ואת השו"ע, גופא דאורייתא. היה חיוני ביותר, בראשית הרפורמה של החסידות, להבהיר – גם לעצמה וגם כלפי חוץ – שהיא לא באה לשנות ח"ו את פסקי התורה שבעל פה, פסקי השלחן ערוך. לכן היה חשוב כל כך למגיד שאדמו"ר הזקן יחבר מהדורה מעודכנת של השו"ע – לא רק לא לשנות שום דבר בהלכה, אלא להוסיף את הפסקים של האחרונים ולהעמיק בטעמיהם. הבעל שם טוב כבר אמר ששמו של אדמו"ר הזקן, שני-אור, הוא על שם חיבור שני אורות ("תורה אור"[עט]) – אור החסידות (תניא) ואור הנגלה (השו"ע)[פ].

בכל אופן, החסידות באה ואומרת שישראל הם לא בשביל התורה – התורה היא בשביל ישראל. הקב"ה גילה את התורה בעולם ונתנה לעם ישראל – "משה צוה לנו תורה מורשה קהלת יעקב"[פא] – כדי שעל ידי שמירת ישראל את התורה תתגלה המהות של ישראל שמעל התורה[פב]. התורה באה לגלות שנשמת כל יהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש" (ביטוי שהיה עוד לפני התניא[פג], אבל הוא יסוד היסודות של כל חידוש תורת החסידות, כפי שמתבאר בספר התניא[פד]), "חלק בורא [ממש] שנעשה נברא"[פה] (בדרך צמצום לשון ריכוז – כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[פו] – לא צמצום לשון סילוק).

זו הרפורמה של החסידות, ואם מבינים אותה נכון – זו רפורמה עצומה. היא משנה המון דברים – לא מפרה אף הלכה, אבל היא משנה את המנהגים ואת ההירארכיה החברתית של היהדות. מיהו מרכז הקהילה? כבר לא הרב, פוסק ההלכה, אלא הרבי, מתקן הנשמות. זהו שינוי ממסדי בקהילה. הרבי ח"ו לא מפר את ההלכה – הוא מקיים אותה יותר טוב מכל אחד אחר, הוא דוגמה חיה לקיום התורה במלואה, פנימיות התורה וחיצוניות התורה גם יחד. במיוחד בחב"ד, שדורשת עבודה בכח עצמו[פז], הרבי הוא דוגמה כיצד צריך להתנהג – "ממנו יראו וכן יעשו"[פח]. רבי נחמן אמר[פט] – תסתכלו עלי ועשו כמוני, כל אחד יכול לעשות כמוני "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".

הרפורמה הבאה – ישראל בשביל העולם

כעת אנחנו מתחילים להבין מהי הרפורמה הבאה. הרפורמה הראשונה, הרפורמה של החסידות, היא שינוי האוריינטציה מה עבור מה – מעבר מהאוריינטציה שישראל הם בשביל התורה, תפיסה של אחרי הצמצום, לתפיסה שבאה מלפני הצמצום, שהתורה עצמה היא עבור ישראל. מה יכול להיות יותר מזה? מה יכולה להיות המהפכה הבאה, הרפורמה הבאה, הבריאה-מחדש הבאה? למהפכה אמתית יש בריאה-מחדש, יצירה-מחדש ועשיה-מחדש. עשיה מחדש היא שינוי ממסדי, שינוי בבית הכנסת. אחרי החסידות, אם צריך רענון (recreation) אפשר לתת לו מקום בבית כנסת – כמו אולם שמחות – כי זו מצוה להתרענן ולהתחדש.

שוב, אמרנו שלפני כן התפיסה היתה שהיהודים הם עבור התורה והבעל שם טוב אמר שההפך הוא הנכון – התורה היא בשביל היהודים. מה יכול להיות הצעד הבא? האם היהודים עצמם הם עבור משהו. נאמר זאת בשתי דרכים – שהן בעצם אותו דבר – אחת נשמעת יותר טוב, יותר קלה להבנה, והשניה היא החידוש האמתי: אפשר לומר שישראל הם עבור ה' והחידוש הגדול יותר הוא שישראל הם עבור העולם.

השאלה המקורית היתה בשביל מה ה' ברא את העולם – בשביל התורה ובשביל ישראל – כאשר הרפורמה הראשונה החליפה את 'דין הקדימה' בין שתי התשובות לשאלה. אז אולי הצעד הבא, הרפורמה הבאה, של משיח – אם כבר הבנו שישראל הם מעל התורה, נבין שישראל הם עבור העולם. באמת, זה בדיוק כמו להגיד שישראל הם בשביל ה'. הרי ה' ברא את העולם כדי שתהיה לו דירה בתחתונים[צ], ועם ישראל פה כדי לממש את התאוה של ה' לדירה בתחתונים. התכלית הסופית שעם ישראל יצאו מעצמם. הרי לה' אין צורך בעולם, הוא 'מספיק לעצמו' (self-sufficient) – אבל כשהוא ברא את העולם הוא 'יצא מעצמו' (בריאה לשון "יציאה לבר"), הוא מתגלה כמי שיש לו תאוה, הזדקקות לעולם. באותו אופן, אם אני אומר שהתכלית הסופית היא ישראל, הצורה של ישראל היא כ'מספיקים לעצמם', אבל עם ישראל צריך לצאת מעצמו – לצאת כשליח לעולם, להיות בשביל העולם.

זו הרפורמה שצריכה לתפוס את התודעה שלנו כדי להביא משיח. לשם כך אנחנו צריכים בעל שם טוב חדש, מגיד חדש ואדמו"ר הזקן חדש – שיראו לנו שאנחנו לא כאן בשביל להיות בגטו. אנחנו עדיין בגטו, אבל אנחנו אמורים לצאת מהגטו, לצאת אל העולם, בלי לשנות כמלוא הנימה מהתורה. הסיכוי שלנו לשרוד הוא הגאוה בגוף שלנו, שלא משתנה – בקיום המצוות – אך התכלית, הנשמה שלנו, היא לתקן את העולם. במלים אחרות, אנחנו צריכים להביא שלום לעולם – בלי שלום בעולם ה' לא מתגלה בעולם. הוא מתגלה דוקא "באתר שלים"[צא], במקום שיש בו שלום-אמת. עלינו להפסיק להיות צודקים בפני עצמנו, בהנהגה שלנו, ולהבין שהעולם לא נברא בשבילנו אלא כדי שלה' תהיה דירה בעולם, ואנחנו השליחים לממש את התכלית הזו.

"שמע ישראל"

היחס בין התורה וישראל – שמתחלפים ברפורמה של החסידות – הוא יחס החכמה והבינה, על התורה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת"[צב] והבינה היא מחצב הנשמות[צג]. אם כן, החידוש של החסידות – ההדגשה של ישראל כתכלית של התורה היא גילוי של מעלת הבינה – הוא הגילוי ש"פנימיות אמא פנימיות עתיק" למעלה מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק"[צד].

בהקבלה של חכמה ובינה לראיה ושמיעה[צה], קודם היה פשוט (גם לפי דרך החסידות) שהשמיעה היא כדי להגיע לראיה – להגיע מהתבוננות להסתכלות[צו]. אך הבעל שם טוב חידש שהדבר נכון לגבי היחוד החיצוני של אבא ואמא עילאין, שלצורך קיום העולמות[צז] (היינו תודעה שלאחר הצמצום), בעוד שבשרש העליון – שלפני הצמצום (שמתגלה גם עכשיו, שהרי הצמצום לא כפשוטו, כנ"ל) – ההסתכלות (ראיה) היא בשביל ההתבוננות (שמיעה). בראיה אמנם הכל נסקר בסקירה אחת, אבל לא רואים את "אחד האמת" ממש, אלא רק "וראית את אחורי"[צח], בעוד דווקא על הבינה-השמיעה – שמיעת הלב ("לב ישראל חי") – נתפסים גם הפנים, כפי שמתנחם משה רבינו בזהר "בעין השכל דבלבך את חזי כולא"[צט] (בעומק, יש כאן התכללות, בפשטות השמיעה שבראיה, "הבן בחכמה", היא מעל הראיה שבשמיעה, "חכם בבינה", אבל באמת לאמתו הראיה שבשמיעה, "עין השכל שבלב", תופסת את עצם האחד, "אחד האמת" – שמתגלה דווקא בחכמה שבבינה, שם דווקא מתגלה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"[ק] – ואילו השמיעה שבראיה היא שמיעה במובן של איסוף[קא], כאשר כל הפרטים נאספים יחד ליצור תמונה אחת, "כולם נסקרים בסקירה אחת", ודוק)[קב].

לאור כל זה תתחדש התבוננות במעבר בין "בראשית ברא וגו'" ל"שמע ישראל" (ה'רפורמה' במעבר מהחומשים הראשונים, שנאמרים מפי ה', ל"משנה תורה", בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[קג]). ב"בראשית", למרות שיש שני פירושים – "בשביל התורה" ו"בשביל ישראל" – ברור שהעיקר הוא התורה[קד], בה נאמר "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[קה] (פסוק שמתייחס בפירוש לקדימת התורה לבריאה[קו]). לעומת זאת, ב"שמע ישראל" ברור שהעיקר הוא ישראל[קז], והפסוק מתחיל דווקא "שמע" (מעלת השמיעה על הראיה) – "שמע ישראל" רומז לרפורמה של רבי ישראל בעל שם טוב. אחריו בא אדמו"ר הזקן ומסביר בטוב טעם ודעת ש"הוי' אלהינו" – לא רק התורה היא "בשביל ישראל", אלא גם הוי', עצמותו ומהותו יתברך, הוא "בשביל ישראל", להיות "אלהינו" דווקא[קח].

אכן, אחרי "הוי' אלהינו" מגיעים ליעוד של "הוי' אחד", כאשר שם הוי' נכפל שוב (ולא נאמר 'הוי' אלהינו אחד'[קט]), לומר שיש כאן גילוי חדש במהות הוי' ב"ה. לא די בכך ש"הוי' אלהינו", "בשביל ישראל", אלא יש עומקא דעומקא בכוונת שם הוי' ב"ה (שם העצם, שם המפורש ושם המיוחד), שתכליתו – המתגלה ברפורמה של המשיח – היא שהכל (ישראל, אורייתא וקוב"ה ש"כולא חד") בשביל ה"אחד" – גילוי אלופו של עולם בשבעה רקיעים וארץ (ח) ו-ד רוחות העולם[קי]. כלומר, הכל בשביל העולם[קיא] – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים על ידי הפניה לעולם כולו, עד לקיום היעוד של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קיב] (כפירוש רש"י על "הוי' אחד"), כאשר "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[קיג].

ה. "חדשים גם ישנים"

"הדודאים נתנו ריח"

בסוף פרק ז בשיר השירים מופיע פסוק – "הדודאים נתנו ריח וגו'"[קיד]. יש שני פירושים מה הם "הדודאים":

רש"י אומר שמלשון דוּד (סל) – דוד של תאנים. בנבואת ירמיהו כתוב[קטו] שהוא רואה שני דודי תאנים, אחד עם תאנים מאד טובות והשני עם תאנים מאד גרועות ורקובות. זהו משל של צדיקים ורשעים בעם ישראל. הדוד של התאנים הטובות הוא משל לצדיקים והדוד של התאנים הרעות, הבלתי ראויות לאכילה, הוא משל לרשעים בעם ישראל. כך ירמיהו אומר, אבל מה אומר שיר השירים? "הדודאים נתנו ריח" – שני הדודים (הסלים) נתנו ריח טוב. הדוד של הצדיקים, התאנים הטובות, והדוד של הרשעים, התאנים הרעות, נתנו ריח טוב, תענוג. כך אומר רש"י.

האבן עזרא, וכמוהו שאר מפרשי שיר השירים[קטז], אומרים ש"דודאים" הם שם של צמח – הצמח שראובן מצא בשדה[קיז], פירות שנראים כמו איש ואשה יחד, סגולה לאהבה בין איש ואשה. בשיר השירים זהו המשל לקב"ה ועם ישראל, קוב"ה ושכינתיה, ושניהם יחד מעלים את הריח הכי טוב.

חוש הריח הוא החוש של משיח. לכל אחת מהנשמות הכלליות של ישראל יש חוש[קיח], והחוש של משיח הוא חוש הריח, כמו שכתוב אצלו "והריחו ביראת הוי'"[קיט]. משיח שופט לפי הריח, לא לפי הראיה והשמיעה – זהו החוש של המשיח, הוא דן את המציאות לפי הריח. זהו גם סימן ההכר שלו[קכ]. ומה הוא מריח? חוש הריח שלו הוא שאפילו התאנים הרעות נותנות את הריח הכי טוב. לא חידוש גדול לזהות את הריח הטוב של התאנים הטובות, אבל צריך חוש ריח מיוחד כדי לחוש שלרשעים יש ריח טוב.

אם נחבר את שני הפירושים יחד, אפילו הצדיקים באים מהדודאים – רחל מאד רצתה את הדודאים, כדי שיהיו לה ילדים מיעקב. בסוף לאה, בזכות שנתנה את הדודאים לרחל, זכתה בעוד שני בנים – יששכר וזבולון.

בכל אופן, המכנה המשותף לשני הפירושים הוא הריח – כמו שכתוב בקרבנות "ריח ניחוח"[קכא], "הדודאים נתנו ריח".

המשך הפסוק

המשך הפסוק הוא "ועל פתחינו כל מגדים" – כל הפסוק הוא דברי הכלה לחתן, הפתח כאן הוא של הכלה, היא האומרת "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים".

ביטוי חשוב ביותר הוא שלש המלים הבאות – "חדשים גם ישנים" – והפסוק מסיים "דודי צפנתי לך".

מה פירוש "חדשים גם ישנים" על פי פשט? יש את המגדים-המעדנים החדשים, של השנה הזו, וגם את המגדים-המעדנים הישנים, של השנים הקודמות – אלו שתי דרגות של מגדים. קודם הבאנו את דברי רש"י, שגם הצדיקים וגם הרשעים נותנים ריח טוב. אבל הפסוק מוליך לכך שגם לחדשים וגם לישנים יש אותו ערך, אותו טעם טוב. עוברים כאן מהריח אל הטעם. בסוף הכלה אומרת לאהוב שלה, הקב"ה, "דודי צפנתי לך". המלה "דודי", האהוב שלי, גם כמו "דודאים".

"חדשים גם ישנים"

למה הזכרנו את זה? כי קשור למה שהזכרנו קודם: אנחנו זקוקים להתחדשות-רפורמה-התחיות – עלינו להוולד מחדש, כמו שבעל תשובה נולד מחדש – אבל החידוש האמתי לא מתנגד לעבר. "חדשים גם ישנים" – כל החידושים מצטרפים יחד, מעצימים זה את זה, הישן מעצים את החדש והחדש מעצים את הישן[קכב].

כעת תעלה לנו עוד הבנה על הפעולה המשותפת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, וננסה לאור זאת לצפות איך הדברים ייראו אצל המשיח:

החידוש המוחלט הוא ההופעה של הבעל שם טוב – כוכב חדש בשמי היהדות, "דרך כוכב מיעקב"[קכג]. מה עשה אדמו"ר הזקן? למה אנחנו צריכים אותו? כדי לחבר את התניא והשו"ע – התניא הוא החדש והשו"ע הוא הישן. למה קוראים לאדמו"ר הזקן 'הזקן' (old, שמובנו גם ישן וגם זקן)? הוא השלישי, הוא לא כזה ישן... כי הוא מגלה שכל החדש נטוע בישן. חושבים שהישן בא לפני העתיד, הפסיקה על יסודות העבר לפני החידוש, אבל לא – הסדר בפסוק הוא "חדשים גם ישנים", צריכים שההוה ישקף את העתיד ואז יראה שהוא נשען על העבר. על כך נאמר "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני"[קכד]. תלמיד ותיק שוה ישראל בעל שם טוב, בדיוק 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – הוא כבר ישן, כבר נאמר למשה רבינו מסיני. החידוש לא היה גלוי, לא היה במודעות, אבל הוא כבר היה בלא-מודע הקולקטיבי שלנו. הגילוי שהחדש הוא ישן הוא הסימן של חידוש אמתי – אם זה לא ככה, החידוש הוא לא אמתי. אם החידוש הוא "חדשים גם ישנים" הוא חידוש אמתי ונצחי, כי אז גם ההתחדשות הבאה לא תסתור את ההתחדשות הזו. זהו "חדשים גם ישנים".

מה הגימטריא של כל הפסוק? "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" עולה 3120 שהוא עשר פעמים חדש[קכה] (חדש עולה יב פעמים הוי' – יב צירופי שמו העצמי של ה' – כך שהכל עולה 120 פעמים הוי'[קכו])[קכז]. עשר פעמים חדש היינו פרצוף שלם של חדש – פרצוף שלם של חידוש, מאה אחוז חדש, תלוי בכך שהוא מתחבר עם הישן.

כך שיר השירים מלמד אותנו בדרך מאד עמוקה את היחס בין הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שחייבים אותם יחד בשביל לזהות את הצעד הבא של הרפורמה, הרפורמה של משיח עצמו.

נשיר משהו שמח בשביל החלק הבא. הנגנים לא נעלמו... הם נמצאים כאן באיזה מקום. חשדו בי שאני לא יכול לקצר... [הרבה ניגונים.]

התחדשות לקראת השנה החדשה

אנחנו צריכים להתחיות, כל אחד צריך לחדש את חייו, להיות "פושט צורה ולובש צורה", ולעשות רקונסטרוקציה לחייו. הזמן לזה הוא עכשיו, לפני ראש השנה. לפי קבלה[קכח], היום, חי אלול, הוא היום הראשון של עולם התהו – היום שכנגד בלע בן בעור, המלך הראשון שמלך ומת בעולם התהו[קכט]. בעוד שבוע, בכ"ה אלול, מתחילה הבריאה של עולם התיקון. צריך ששבעת מלכי התהו ישברו, כי יש להם בעיה עם האגו, "אנא אמלוך"[קל] – הם מלכו ומתו. הכח של הרפורמה הוא להחיות אותם, לרומם אותם, לכן כל זה שייך ל-חי אלול, נעשה בזכות הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן וגם המהר"ל מפראג – הדמות הרוחנית שמורידה מלמעלה את החידוש של החסידות.

מתוך כל הענין יוצא מודל היסטורי שלם של מהפכות – עשרה שינויי-כיוון מהאבות והאמהות עד לזמן הזה, עד למשיח, כאשר השינוי של החסידות הוא היסוד, הבעל שם טוב ה"צדיק יסוד עולם"[קלא], והשינוי של מלך המשיח הוא המלכות. המשיח עצמו מצריך 'סדר חדש' כדי להופיע – בעל שם טוב חדש, מגיד חדש ואדמו"ר הזקן חדש. אין לנו הזמן לכך כעת – בעזרת ה' נשלים בשיעור הבא.

ננגן כעת ארבע בבות ואחר כך מיד כתיבה וחתימה טובה – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכולם, כל אחד מעם ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הבעל שם טוב גילה ש"לית אתר פנוי מיניה", בגשמיות וברוחניות ובכל מצבי הנפש.
• אדמו"ר הזקן גילה ש"כולא קמיה כלא חשיב" – שלמרות שהמציאות קיימת באמת היא בטלה לה'.
• הבעל שם טוב החזיר את עם ישראל לחיים על ידי גילוי ההשגחה הפרטית.
• הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן הם הלב שלנו והמח שלנו ועליהם לפעול יחד.
• הבעש"ט ואדמו"ר הזקן הם כנגד תפילין של יד (שכנגד הלב) ותפילין של ראש (שמעל המח).
• הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן גילו את אור הממלא כל עלמין (האימננטי) ואת אור הסובב כל עלמין (הטרנסצנדנטי) כשני גילויים של עצמות ה'.
• החסידות היא רפורמה קדושה – "חדש" שהחתם סופר לא התנגד אליו.
• רפורמה היא "פושט צורה ולובש צורה", שלפעמים גורם פצוץ.
• הרפורמה השלילית שינתה את ההלכה והחסידות – הרפורמה החיובית – משנה את התודעה.
• את עולם הבריאה צריך לברוא מחדש (re-create), את עולם היצירה צריך ליצור מחדש (re-form) ואת עולם העשיה צריך לעשות מחדש (re-do או re-construct)
• גם "תינוק שנשבה" ששב לה' וגם יהודי שלעולם לא היה בארץ והגיע אליה מרגישים שחזרו הביתה.
• התנועה הקונסרבטיבית, הרפורמית והרקונסטרוקציונית מכוונות כנגד העולמות התחתונים – בהם יש רע ותודעת נפרדות – בריאה-יצירה-עשיה.
• "פעמים בטולה של תורה זהו ייסודה" – "בטולה של תורה", בעיסוק בתחביב מרגיע, מציל ממשבר ההישגיות, ומחזיר ללימוד בפנים חדשות, פני בעל-תשובה מלא שפלות.
• כח החזרה לאין מאפשר לשנות צורה ולעשות מופתים.
• האמונה שייכת לעצמיות היהודי והיא מקור השמחה.
• ה' הוא כל-יכול (omnipotent), כל-יודע (omniscient) וכל-נוכח (omnipresent).
• ה"גופא דאורייתא" לא צריך שינוי, אלא דווקא הנשמה הפנימית.
• הרפורמה של החסידות היא מעבר מתפיסה שישראל הם עבור התורה לתפיסה שישראל קודמים לתורה.
• המגיד הורה לאדמו"ר הזקן לחבר שלחן ערוך כדי להדגיש כלפי פנים וכלפי חוץ את המחויבות להלכה.
• הרפורמה של החסידות משנה את ההירארכיה בקהילה.
• הצעד הבאה של הרפורמה הוא הגילוי שישראל הם עבור משהו – עבור ה' ועבור העולם.
• כדי להביא משיח עלינו 'לצאת מהגטו' ולהביא שלום לעולם כולו.
• העליה משמיעה לראיה
• חוש הריח של המשיח מזהה שלרשעים ריח טוב כמו לצדיקים.
• חדוש אמתי ונצחי מתגלה כמחובר לעומק העבר – "חדשים גם ישנים".
• לפני ראש השנה עלינו לחדש את עצמנו – להקים לתחיה את עולם התהו שנשבר.