ד"ה "השם נפשנו בחיים" תשח"י (ב)

כא תמוז תשנ"ד – חברון

אותיות ד-ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חזרה על אותיות א-ג

לחיים לחיים.

בפעם הקודמת[ב] התחלנו ללמוד מאמר של ג' תמוז (הגענו לעמ' רג). דיברנו על קרח, על המחלוקת שלו נגד אהרן ונגד משה, וראינו שהתרגום מתרגם "ויקח קרח"[ג] – "ואתפלג קרח", והרבי מביא מרבי אלימלך בספר נעם אלימלך[ד] שמחלוקת קרח היא על דרך רקיע המבדיל בין מים למים.

התחלנו לדבר על מחלוקת. הזהר אומר[ה] שהרקיע לא מבדיל רק בין העליון לתחתון, אלא גם בין הימין לשמאל. המים העליונים הם כח הימין והמים התחתונים הם כח השמאל. קרח שייך לשמאל, ל"מים התחתונים", והוא רוצה להנציח את הרקיע המבדיל. הוא לא רוצה שהמים התחתונים יתעלו ויתחברו עם המים העליונים. זו טענת וסברת קרח. [למה?] נסביר, אבל הרבי הסביר לנו באות האחרונה שלמדנו בפעם הקודמת[ו], שהמים העליונים הם תענוגים רוחניים, המים התחתונים הם תענוגים גשמיים וקרח סבור שלתענוגים גשמיים יש ענין בפני עצמם. צריך להנציח אותם בפני עצמם, שלא ישתוקקו וישאפו לעלות-להתחבר עם המים העליונים – התענוג הרוחני, כמו שהיה קודם הרקיע המבדיל שהיו "מים במים" ולא היה הבדל ביניהם[ז].

הרקיע הבדיל את המים והוריד את השרש של המים התחתונים. משה אומר – כמו שנלמד יותר – התורה אומרת, שצריכה להיות בטבע המים התחתונים תשוקה טבעית, געגועים טבעיים. המים התחתונים כל הזמן "בוכים" – כך הלשון[ח] – "מים תחתונים בוכין", אנחנו גם רוצים להיות לפני ה' כמו המים העליונים. לעומת זאת קרח רצה לעקור את הגעגוע הטבעי. הוא חושב שהטבע של געגוע הוא לגריעותא, טבע רע. אם אתה פועל, איכר, תהיה איכר! אם אתה פועל פשוט, תהיה פועל פשוט. אל תשתוקק להיות תלמיד חכם, זו סתם אשליה, 'אל תשלה את עצמך', אל תתגעגע למה שמעליך. להיפך – אנחנו מדינת הפועלים – תכיר שפועל הוא הרבה יותר טוב מתלמיד חכם, זו טענת קרח.

ככה הרבי מסביר, קרח מכיר כביכול במעלה העצמית שיש בתחתון באשר הוא תחתון. למה לך להצטער כל החיים שלך שאתה תחתון?! למה לך לשאוף להיות עליון שזה לא אתה, ולא תהיה אף פעם? עוד יותר, למה לך בכלל, הרי אתה יותר טוב ממנו! אתה, בהיותך תחתון, אתה יותר טוב ממנו. למה אתה צריך להיות עליון?

א.      טענתו של קרח – שאיפתו לגילוי שרש הגשמיות

עכשיו הגענו לפרק ד:

ד) ועפ"ז יובן מה שקרח רצה במחלוקת [למה קרח רוצה דוקא להנציח את המחלוקת? המחלוקת היא "בין מים למים"[ט]. קרח לא רוצה חיבור, אמרנו שהוא מחלוקת לשמה], כי קרח חשב שהכוונה בזה שמים התחתונים נבדלו ממים העליונים וירדו למטה הוא בשביל המעלה שישנה בהתענוגים הגשמיים עצמם [הוא חשב שההבדלה היא לכתחילה כדי לגלות את המעלה שיש בתענוג הגשמי על גבי התענוג הרוחני], דשרש הגשמיות הוא למעלה יותר משרש הרוחניות.

לכן תתענג מהדבר היותר גדול. למה שתתענג מתענוגים רוחניים, תורה ומצוות? [אבל הוא מסתמא מתכוון בגלל השרש הרוחני של הגשמיות, לא הגשמיות המגושמת] לא השרש הרוחני, תשכח מהמלה 'רוחני', השרש העצמי של הגשמיות. הגשמיות ב'אמת לאמתו' יותר גבוהה מכל הרוחניות, מכל העסקים הרוחניים שלך, תורה מצוות והכל, אז תהנה מהחיים הגשמיים כפשוטם. כך קרח חושב.

"מה גדלו" – איכות; ו"מה רבו" – כמות

 [וע"ד המבואר בתו"א דבעולמות העליונים נאמר מה גדלו מעשיך, וענין מה רבו מעשיך הוא בעולמות התחתונים דוקא,

יש שני פסוקים: "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך"[י] בפרק צב, בפרק של שבת, "מזמור שיר ליום השבת"[יא]; בפרק קד, הפרק שאומרים בראש חודש, "ברכי נפשי את הוי'"[יב] – ראש חודש שייך לעולמות התחתונים יותר מאשר שבת[יג] שבעולם האצילות – אז בראש חודש אומרים "מה רבו מעשיך הוי' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך"[יד], אומרים את הפסוק גם כל יום בתפלה[טו].

"מה גדלו" הכוונה באיכות, לא גודל פיזי, הכוונה שגדלו המעשים שלך, גדלות הבורא, גדלות ה'; "מה רבו" הכוונה כמה הרבה יש, כמות. הפסוקים האלה הם אחד הזוגות העיקריים בתנ"ך של איכות וכמות. הגילוי של הכמות הוא דוקא בעולמות התחתונים והגילוי של האיכות הוא למעלה[טז]. אז מה יותר ממה? אז על פי פשט "מה גדלו ... מאד עמקו מחשבתיך", הוא יותר מ"מה רבו מעשיך". אבל כתוב בקבלה וחסידות[יז] שיש מעלה ב"מה רבו מעשיך" יותר מ"מה גדלו מעשיך".

כמו במדע היום, כל המדע מאז הרנסנאס הוא מדע 'כמותי', וטוענים שהמדע הקודם שהיה כאילו מדע 'איכותי', פשט רגל, מוגבל לגמרי, לא יכול לתאר נכונה ונאמנה את המציאות הגשמית. רק המדע הכמותי יכול לרדת לפרטי פרטים וגם לתאר בצורה נכונה את המציאות הגשמית, הפיזית. תשכח מאיכות. נשמע חבל מאד לוותר על האיכות לטובת הכמות בלבד, אבל דוקא כתוב בקבלה שיש מעלה בכמות נטו ביחס לאיכות. מהי המעלה הזאת?

מעלת הכמות על האיכות

וענין הריבוי מורה על השלימות דא"ס, שעם היותו יחיד, הוא נושא גם ריבוי פרטים]

מעלת הריבוי היא רק אם יש לך אמונה. אם אתה מאמין שה' אחד, ואף על פי כן, יש כאן הרבה וה' אחד בתוך ההרבה – כמו בכוונה של "הוי' אחד"[יח] – "'אחד' ב-ז רקיעים וארץ ובד' רוחות העולם"[יט], הפלא שהאחדות מתאחדת עם הריבוי, ה"מפליא לעשות" שהאחדות נושאת ריבוי בפועל ושהריבוי בפועל לא סותר את האחדות כיוון שנכלל בתוך האחדות האמתית, מפני שהקדוש ברוך הוא יחיד, הוא הרבה יותר מכל דבר איכותי שתוכל לומר ולהשיג[כ]. מהו דבר איכותי? משהו רוחני, אור, גילוי. שום אור וגילוי, שום איכות לא יכולים להתקרב לעוצמה שהיחיד נושא ריבוי בפועל. לכן יש מעלה בריבוי בפועל, ב"מה רבו מעשיך הוי'", יותר מכל "מה גדלו מעשיך הוי'", הממד הפנימי, האיכותי. לכן, על אותו משקל ממש, יש מעלה בגשמיות. הגשמיות היא הריבוי, הכמות, ביחס לרוחניות שהיא האיכות.

קרח הוא פיקח, הוא יודע את מעלת הריבוי והגשמיות ולכן הוא רוצה להנציח אותם לכתחילה. לא צריך איכות, צריך כמות לכתחילה. יכול להיות שלכן היה "עשיר כקרח"[כא], הרבה כסף הרבה הון, המון דברים.

ימין וחסד – רוחניות וקירוב; שמאל וגבורה – גשמיות וריחוק

ולכן רצה שהגבורות יהיו העיקר,

מהן גבורות? צמצומים. על ידי הצמצומים מתהווים הדברים הגשמיים – הגשמיות מתהווה מהצמצומים, מהגבורות. היות שהוא נוטה להנציח את הגשמיות, בגלל שלפי דעתו – ובאמת הוא צודק באיזה מקום – לגשמיות יש שרש יותר גבוה מהרוחניות, לכן הוא מצד השמאל. כיוון ששמאל הוא הגבורה והגבורה עושה את הגשמיות.

כי זה שמים התחתונים בוכין [זה שכתוב שיש טבע, משהו ספונטני, במים התחתונים שברגע שהובדלו מהמים העליונים הם בוכים] אנן בעינן למהוי קמי' מלכא [אנחנו רוצים להיות לפני המלך] הוא מפני שנרגש בהם העילוי דענין הגילויים (חסד, ימין),

רוחניות היא חסד, ימין. מהו חסד וימין? גילוי. חסד הוא גילוי וגבורה היא צמצום, העלם האור. חסד ענינו להתגלות, לחשוף, 'חשיפת הזרוע', גילויים הם חסד. גבורה היא צמצום, קמיצה, 'קמיצת היד'.

המים התחתונים קודם היו "מים במים", היו מיוחדים, ברגע שהובדלו עדיין יש איזה 'רשימו', זוכרים את המעמד הקודם בהיותם "מים במים", והם בוכים 'מה עשית לנו?! מה קרה לנו?' [מה הכוונה שהמים בוכים? אני רואה פה את המים והם בסדר גמור...] או שאתה לא רואה טוב או שקרח כבר עשה פה קלקול של הטבע...

[המים התחתונים בוכים בעצם?] כתוב[כב] – גם נאמר קצת – שמקיימים מצוות במים כדי לפצות אותם: ניסוך המים בחג, ומה שמביאים מלח על הקרבנות. יצירת המלח היא מהמים, ומקריבים מלח על כל קרבן בשביל להעלות – או לפצות – את המים התחתונים שהובדלו מהמים העליונים. אם אתה רגיש לכך שהמים רוצים להינסך על המזבח בחג, הם רוצים שיקחו מהם מלח וישימו על כל קרבן מלח, אז אתה מבין שיש להם איזו שאיפה, איזו תשוקה וגעגועים לעלות לעבודת ה'. [אני מכיר מדרש שמי האוקיינוס באו לפני הקדוש ברוך הוא ובכו על כך שבישוב יש את המקדש, במדבר את התורה, ומה אנחנו נוכל להקריב לפניך? "על כל קרבנך תקריב מלח"[כג], אותו דבר] שם הבכיה היא למה אנחנו לא זוכים כמו היבשה והמדבר, כאן היא למה הובדלנו מהמים העליונים שהם קרובים לה', למה התרחקנו?! כמובן, מצדו אין הבדל, אבל מצידנו יש קרוב ורחוק.

זהו גם עוד סימן מובהק לכך שהתחתון מתהווה מהשמאל. למה? כי כתוב "שמאל דוחה וימין מקרבת"[כד], מי שמהימין הוא קרוב כיוון שהימין עצמה מקרבת אותו, "וימיני טִפְּחָה שמים"[כה]. כתוב[כו] "אף ידי יסדה ארץ", מהי "ידי"? יד שמאל, "יסדה ארץ" – הפסוק אולי הכי חשוב לעניננו – השמאל "יסדה ארץ" ו"ימיני טפחה שמים". לכן בשמים יש התקרבות, איזה כח שסוחב, לקרב את המציאות לה', בעוד שבארץ יש ההיפך, כמו "רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"[כז], ובכל אופן יש למטה משהו שבאופן טבעי שמתגעגע, למה אנחנו הודחנו חלילה מלמעלה.

התנגדות קרח לתלות התחתונים בעליונים

[למה דוקא מים? למה לא כל מציאות התחתונים?] הפעם הראשונה בבריאה, במעשה בראשית, היא ביום השני, רקיע, "רקיע ... מבדיל בין מים למים"[כח]. [מים גשמיים גם כל הזמן זזים] "מיא דניידי"[כט], כל הזמן נעים ונדים [גם בנמשל אם הכוונה תענוגים, צריך לברר באמת האם בתענוג הגשמי הזה כרגע יש בפנימיותו הרבה כאב שהוא מנותק מהשרש.] בסדר, ככל שלא מרגישים את מה שאתה אומר, כך קרח רוקד ומצליח במגמה שלו, להנציח את התחתון כתחתון בלי זיקה לעליון.

קרח הוא נגד תלות, הוא רוצה שהתחתון ירגיש לא תלות ולא זיקה לעליונים. הוא אומר שתלות היא דבר רע, וזיקה לדבר שהוא לא אתה היא דבר רע – למה להיות תלוי במה שהוא לא אתה? הוא רוצה לחתוך, אם לחתוך אז עד הסוף. "מחלוקת לשמה", לשם מחלוקת. [יש מחלוקת שמאי והלל.] קרח הוא לא מחלוקת לשם שמים, אלא מחלוקת לשם מחלוקת. [אז מהי מחלוקת לשם שמים?] על פי פשט מחלוקת לשם שמים, שהיא דבר טוב, בסדר, היא ששניהם רוצים לכוון לרצון עליון. לשניהם יש בטול לרצון ה', הוא גם יסביר בהמשך[ל]. לקרח אין בטול, הוא רוצה לעצמו, הוא יודע שהכי טוב, והכי טוב לי גם להיות ככה. הוא לא שואל כל רגע בנפש שלו 'מה ה' רוצה ממני עכשיו ברגע הזה?', הוא מחליט על פי  החכמה שלו מה הכי טוב, וככה הכי טוב גם לו, וכך הוא פוסק.

מהו בטול? רגישות כל רגע מה ה' רוצה עכשיו. יכול להיות שבחכמה שלך אתה משכיל מה הכי טוב לעתיד, כמו אצל קרח שבסוף כל בירורי עולם הזה ההלכה תפסק כמו בית שמאי, כמו קרח. "צדיק כתמר יפרח"[לא] סופי תיבות קרח, כמו בעתיד, כך כתוב בכתבי האריז"ל[לב]. אבל עכשיו לא ככה, אז אין לקרח את הבטול, מה בין עכשיו לעתיד לבא, והוא לכתחילה לעתיד לבא, כמו שנסביר באריכות כאן במאמר.

המחשת טבע הגעגוע לגילוי

אם כן, מהו חסד? גילויים, וגבורה היא צמצומים.

וכיון שהגילויים הם בעיקר בעולמות העליונים, ["וימיני טפחה שמים"] לכן מים התחתונים (שאין בהם גילויים) רוצים לצאת ממציאותם ולעלות למעלה.

אין גילוי בתחתונים, לכאורה כל אחד רוצה גילוי "מים תחתונים בוכין". אפילו בתוך הגשמיות גופא – נאמר משל גס כדי להמחיש – יש איזה איכר או פועל פשוט ומסכן, אין לו כסף, הוא לא יכול ללכת לקולנוע. רק לעשירים יש כסף לקנות כרטיס לקולנוע, אז הוא בא ובוכה, 'אני גם רוצה לראות! יפה לראות את הגילויים האלה!' הוא בוכה, אז אומרים לו, 'לא, התענוג שלך הוא תפוחי האדמה, תעשה חיים עם תפוחי האדמה שלך...' כמו התם של ר' נחמן[לג], עיקר התענוג הוא תפוחי האדמה, מה אתה צריך לראות סרטים, תמונות? מה הם נותנים לך? מה אתה צריך אותם בכלל...

המשל בא להוריד את שני הבחינות בתוך הגשמיות, רק לתת איזו הרגשה מהם געגועים. כל אחד רוצה תענוג מאיזה גילוי, מאיזה אור, לא להסתפק רק בתענוג של אכילה ומישוש. יש תענוגים גשמיים ממש, תענוגי מישוש ואכילה, ויש תענוגים של ראיה לראות תמונה יפה, נוף יפה, בתוך הגשמיות ראיה היא יחסית תענוג רוחני יותר, אז בגשמיות יש מישהו שאומר אני אוכל, ואני גם רוצה לראות סרט או תמונה יפה, נוף יפה, אני הולך לטייל בטבע. זו דוגמא יחסית כמו כאן, המים התחתונים גם משתוקקים לגלויים, "למה נגרע"[לד] מהתענוג של הגילוי, אז רוצים לצאת ממציאותם ולעלות למעלה.

"פנים בפנים" בתענוג הגשמי

אבל לפי טעותו של קרח [איך הוא טעה?] שהכוונה היא בתענוגים הגשמיים עצמם, [הוא חושב שהתכלית היא הגשמיות עצמה ולהתענג מהגשמיות עצמה, למה?] שיתגלה בהם שרש הגשמיות,

ווארט חשוב שיוצא מהדברים האלה והוא חידוש – אם אתה רוצה לגלות שרש של משהו, צריך להתענג ממנו. אם אין לך חיים ממנו, אין לך שום כיף ממנו, אף פעם לא תגלה את הפנימיות שלו. לפי זה, לא סתם ש"בן סורר ומורה"[לה] – "זולל וסֹבא"[לו], שבסתם תענוג הוא זולל וסובא מהגשמיות, אלא הוא סובר שעיקר הכח העצמי של ה' נמצא בתוך הגשמיות יותר מאשר ברוחניות. לכן כדי להתקרב לאמת לאמתו שיש בגשמיות צריך גם להתענג ממנה. להיפך, להתענג מדבר הכוונה להסתכל בפנים להתייחס אליו "פנים בפנים" (כמוך אילן, שאתה לא סתם נהנה, אלא יוצר יחס עם הדבר, פשוט זיווג שלם "פנים בפנים"...). היחס שיוצרים עם הדבר הגשמי הוא בגלל שאני נהנה ממנו. אי אפשר יחס, להתחבר עם מישהו, אם אני לא נהנה ממנו. כיף להיות איתך, אז אם אין כיף אני לא ממצה אותך בכלל. אם אני רוצה למצות אותך אני צריך גם להרגיש כיף ממך. כל התפיסה הזאת היא כניסה לתוך הראש של קרח, שחייבים תענוג גשמי כדי לגלות את השרש של הגשמי היותר גבוה משל התענוג הרוחני. זו סברא יפה, אבל הכל טעות...

הרי אדרבא, עיקר המעלה היא בהצמצומים והגבורות [כך הוא סובר, זו הטעות שלו, שאם אתה מתענג מהדבר, עושה מכך תכלית, עיקר המעלה היא הצמצום והגבורות, לכן הוא שמאלני], שמהם מתהוים הדברים הגשמיים [אבל זו טעות].

קרח – שמאל; אהרן – ימין

בהערה 33[לז] הוא מסביר עוד מה הטעות של קרח:

להעיר מהמבואר בלקו"ש ח"ח _{(ס"ע 110 ואילך, 116 ואילך)}, דטענת קרח "כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו גו'" _{(פרשתנו טז, ג)} היא, דעבודתו של אהרן היתה "בהעלותך את הנרות",

מה היתה העבודה של אהרן לגבי נשמות ישראל? הוא עורר בנשמות רצון להתעלות. הנרות הן "נר הוי' נשמת אדם"[לח], כמבואר באריכות בקבלה[לט]. מיהו אהרן? "שושבינא דמטרוניתא"[מ], השושבין של הכלה, של כנסת ישראל. מה השושבין עושה? מעורר את האהבה, את התשוקה של הכלה לחתן. השושבין של החתן מעורר בחתן את התשוקה לכלה, זה התפקיד של השושבין. משה הוא "שושבינא דמלכא" ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא". אז מה הענין של אהרן?

לעורר בישראל התשוקה להתעלות למעלה, ועל זה היתה טענתו של קרח,

לכן קרח מתנגד באופן מיוחד לאהרן, אהרן הוא ימין וקרח הוא שמאל, ומשה הוא האמצע שנוטה לימין[מא]. הענין של משה הוא להכניע את קרח לצד אהרן, להכניע אותו ולהכריע אותו, אבל עיקר המחלוקת הקיצונית היא בין קרח לאהרן. כל הענין של אהרן הוא להעלות את הנרות, לפעול כמה שיותר געגועים ותשוקה להתעלות בתוך הנשמות.

"מדוע תתעלו"?! – טענתו של קרח

 דמכיון ש"כל העדה כולם (גם אלו שעיקר עסקם הוא בבירור דברי הרשות הם) [כלומר הפועלים שעוסקים בדברי הרשות, לא בדברי קדושה, מה שקרח אומר "כל העדה"[מב] הוא 'בולשביק' מושלם] קדושים", ["כל העדה כולם קדושים" בהיותם הם. מה אתה רוצה לקחת דבר שהוא כבר קדוש ולהעלות אותו כביכול? הכל גם אשליה לפי קרח, למה אתה מפריע לקדושה העצמית שלו להתגלות כמו שהיא?!] ואדרבא "ובתוכם ה'", [מה קרח רוצה להדגיש? שלא צריך לעלות לה', ה' נמצא בתוכם במקומם הם, באשר הם שם] שע"י עבודה זו היא המשכת שם הוי' שם העצם [על ידי העבודה הזאת של בירור הגשמיות – או כמו שהיא – התענוג מהגשמיות, כדי לגלות את השרש של הגשמיות, ה' נמצא בהם, לא צריך לעלות שהם ישתוקקו להתעלות לה', מה אתה רוצה? כך אומר קרח.], ובמילא "מדוע תתנשאו"

איך הוא מפרש "ומדוע תתנשאו"^מז? למה תעשה בהם רצון להתעלות. על פי פשט[מג] "מדוע תתנשאו" הכוונה 'למה אתם עולים על גבינו?', אבל לפי מה שהוא מסביר יוצא מאד יפה. לא שהוא אומר אתם בעלי גאוה, שהוא כל כך מטומטם שהוא חושב שמשה רבינו הוא בעל גאוה... אלא למה העבודה שלכם היא בבחינת התנשאות? התנשאות במובן החיובי של התעלות, "מדוע תתנשאו"-תתעלו.

שאין צריך לעורר בהם התשוקה להתעלות למעלה ("תתנשאו"). וראה לקמן ס"ה שהמעלה שבבירור דברי הרשות היא דוגמת המעלה שבמים התחתונים.

כל מה שאמרנו עכשיו היא טענת קרח, טענה פקחית מאד לכאורה.

ב.      טעותו של קרח והדרך הנכונה לגילוי שרש המים התחתונים

הכרח השתוקקות המים התחתונים

אבל קרח טעה בזה, כי גילוי השרש דמים התחתונים (גשמיים) עצמם [השרש של הגשמיות מצד עצמה בלי צורך להזדקק לרוחניות] יהי' לע"ל, ובכדי שיהי' גילוי השרש דמים התחתונים עצמם [אם באמת רוצים לגלות את שרש הגשמיות], צריך להיות בהם תחלה ההרגש דמעלת הגילויים [חייבים לעבור את השלב בו הם מרגישים את האיכות הנעלית יותר של הגילויים למעלה],

הגילוי העליון של שרש המים התחתונים יבא לעתיד לבא בזכות – ורק על ידי כך – שבזמן הזה הם ירגישו את המעלה שיש בגילוי אור וישתוקקו אליה, ואז לעתיד לבא תתגלה בהם המעלה העצמית שלהם.

אז מה הטעות של קרח? הוא חושב שכדי לגלות את שרש הגשמיות אני צריך ישר להיכנס אליה – היינו להתענג. להיכנס ישר לגשמיות הכוונה להתענג כדי לגלות את השרש שלה. לחתוך ענין – אלו החיים שלי, וכך מגלים את השרש שלהם. מה הטעות? לא, באמת לעתיד לבא השרש שלו יתגלה והוא יהיה גבוה יותר מכל הרוחניות שבכל העולמות, אבל כדי לגלות את השרש שלו צריך שהוא עצמו קודם ישתוקק להתעלות. עליו להרגיש מסכן מהריחוק שלו מאור פני ה', וישתוקק בכל לבבו נפשו ומאֹדו באהבת ה' לכלות לתוך ה', מלמטה למעלה. בזכות ההשתוקקות שלו לעלות – ובאמת ירגיש את עצמו רחוק ומסכן – יבוא היום כאשר הבירורים יגמרו בכי-טוב, שאז יתגלה השרש העצמי שלו, שבעצם כל הזמן "איתגלי מילתא למפרע", יתגלה למפרע שגם תמיד הוא היה יותר גבוה מהדבר אליו הוא השתוקק. כמו "אשת חיל עטרת בעלה"[מד], שבזמן הזה צריך להיות "אל אשך תשוקתך"[מה], שההשתוקקות הזו גופא היא כדי שאחר כך יתגלה שהיא יותר גבוהה[מו], "אשת חיל עטרת בעלה". זהו הסוד שמשה יודע, וכמובן שיש לו השלכות רבות בכל ענין.

נטיתו של קרח ובחירתו להחזיק במחלוקת

[קרח צריך להתבטל לאהרן בעצם?] כן, הוא צריך להתבטל לאהרן. [זה לא מציאותי...] בסדר, מציאותי, שיהיה בדרך נס, אבל צריך לקרות. ה' יעזור שיקרה, הרבה דברים לא מציאותיים... [יש תכונות שקרח צריך לוותר עליהם?] כן, כמו שאמרנו[מז], לקרח יש טבע של מחלוקת מצד עצמו עוד לפני שהוא בוחר. הוא נולד עם טבע – ולכן הוא קיבל את השם "קרח" – מלשון "רקיע כעין הַקֶּרַח הנורא"[מח], שם של הרקיע "קרח"; וגם "קרחה" שהיא פילוג. לקרח מצד עצמו יש נטיה למחלוקת. יותר מכך הוא גם בוחר במחלוקת. אחד שנולד עם מזל ותולדה הוא יכול להתגבר – כל הרמב"ם[מט] – יש לאדם בחירה חפשית גם נגד נטיות טבעיות שנולד אתן, וגם אחרי שהוא בוחר הוא יכול להתחרט ולחזור בתשובה, כמו הבנים שלו שחזרו בתשובה[נ] – "ובני קרח לא מתו"[נא].

הרבי גם יסביר בהמשך המאמר[נב] שאחד שיש לו נטיה יכול מלכתחילה להשתלט, "מח שליט על הלב"[נג], הוא לא חייב לממש את הנטיה שלו, את הטבע הראשון שלו. אבל גם אחרי שאדם לא עמד והשתלט על עצמו והלך אחרי הלב שלו, הנטיה שלו, הוא לא חייב להחזיק בה, כמו הביטוי "החזיק במחלוקת"[נד]. הוא יכול גם אחרי שהלך אחרי הנטיה השלילית שלו להתחרט. קרח לא עשה את שניהם: לא השלט על הנטיה – להיפך – הוא נתן לה את מלא הגיבוי ויישם אותה; בנוסף אחר כך – עוד יותר – הוא לא זז מהמחלוקת. החזיק ממנה עד הסוף.

לכן בינתים לא התברר קרח. רואים שהבנים שלו כבר התחילו לחזור ולכן באמת ממנו יצאו גדולי ישראל, שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן[נה], כל משמרות הלויים. [אם בכל זאת שייך לשמאל, איפה רואים אצל בני קרח את השייכות לשמאל?] תפקיד הלווים הוא להרים קול[נו], הם עצמם. [אולי הם כנגד בני אהרן, שהם עצמם הימין הקיצוני, כהנים שמתו, "בקרבתם לפני הוי'"[נז].] נכון, גם טעות, רצוא בלי שוב, רק להתעלות[נח].

קרח הפמיניסט – מחלוקת הנשים

[אם מפרשים שהאשה היא כמו המים התחתונים, התשוקה שלה בפנימיות היא טבעית או שהיא צריכה איזה כיוון?] אותו דבר כמו כאן, ברגע שה' הבדיל בין המים למים, בטבע, בלי שום עבודה, התעוררה בהם בכיה ותשוקה לעלות. הפסוק "ואל אישך תשוקתך" נאמר בקללה שה' מקלל את חוה לאחר החטא, חלק מהקללה שאחר חטא עץ הדעת, ובכל זאת כבר כאשר ה' הבדיל אותה, הרחיק אותה – קללה היא גם פעולת שמאל לעשות חיץ והבדלה – ההבדלה גופא מעוררת, התגובה הראשונה של כל הבדלה היא געגועים. אחרי שיש געגועים בטבע, אפשר לדכא, יש דיכוי פסיכולוגי, כמו קרח כאן: למה אתה מתגעגע?!

כמו התנועה הפמיניסטית היום – למה להיות אשה? תהיי גבר! את! כמו שאת תהיי גבר! או שתהיי אשה, 'מה, אשה היא פחות? אשה היא יותר!', בדיוק כמו הטענה פה של קרח טוענות הפמיניסטיות. תהיי את, את יותר גבוהה ממנו, אל תשתוקקי אליו, מה פתאום? את צריכה להשתוקק אליו?! לקחת דבר שהוטבע בטבע ולעשות לו דיכוי מכוון עם סברא וטיעון – שיש בהם אמת, בסופו של דבר נכון האשה יותר מהאיש – מה את צריכה להשתוקק אליו? אז אפשר פסיכולוגית לדכא את התשוקה הטבעית כמו קרח, כך אתה מנציח את החיץ. אבל הנצחת החיץ כמו אצל קרח היא טעות חמורה מאד. סופו של קרח מר מאד.

מי עוד בסוף חזר בתשובה אצל קרח ולא הלך עד הסוף? און בן פלט, בזכות אשתו. כך חז"ל אומרים[נט], אשתו החזירה אותו בתשובה והוא הפסיק באיזשהו שלב. לכן כתוב בחז"ל[ס] שאשתו של קרח אשמה, היא לִבְּתה אותו עד הסוף. באיזה מקום המחלוקת של קרח היא ממש מחלוקת של הנשים, הנשים עשו אותה והנשים בטלו אותה.

"יום שלישי" – התכללות עולם הבא בעולם הזה

שע"י הרגש זה יש בהם הצמאון והתשוקה לעלות למעלה, ועי"ז [בזכות התשוקה הזאת] יהי' גילוי השרש דמים התחתונים עצמם [אז תהיה לעתיד לבא המעלה העצמית שלהם עצמם]. וזהו שלא נאמר כי טוב במלאכת המים עד ליום השלישי,

לפי סברת קרח "טוב מאד"[סא] היה צריך להיות ביום השני, ביום ההבדלה עצמה, ככה הכי טוב. אבל התורה לא אומרת "טוב" ביום השני, היא מחכה ליום השלישי לומר "טוב" גם על המים של היום השני. מה הכוונה? היום השלישי הוא התפארת, משה, ומשה מחזיר-מעלה את התחתון לעליון, ואז אפשר להגיד "טוב" גם על המעלה העצמית של התחתון כתחתון. גם כל העולם הזה נקרא יום השני[סב] – "השמיטה השניה" בלשון המקובלים הראשונים[סג] שמיטת הגבורה והפחד, אבל המלאכה הזאת, הטוב האמתי, יתגלה סמוך לגמר העולם הזה, ואז גם תתגלה, "אתגליא מילתא למפרע", מעלת התחתונִיוּת, הגשמיות, של עולם הזה, אבל דוקא ביום השלישי מתגלה ה"טוב" של היום השני.

אף שישנה מעלה גם במלאכת המים כמו שהיתה ביום השני [יש בה מעלה, למה צריך לחכות עם ה"כי טוב" ליום השלישי? תאמר "כי טוב" מיד ביום השני], [יש מעלה] בזה שנבדלו [ההבדלה עצמה היא מעלה] מים התחתונים ממים העליונים וירדו למטה, ["ירדו למטה" למעליותא! אז למה לא אומרים על עצם הירידה למטה – כמו קרח – שהיא טובה?] כי הגילוי דמעלה זו [המעלה שירידה היא טובה – לא "ירידה צורך עליה"[סד] – מוחין כאלה, השגה כזאת שלא צריך לומר "ירידה צורך עליה", ירידה היא הכי טובה! השגה כזאת היא רק לעתיד לבא[סה]. השגה של תחית המתים, לא של עכשיו, שהירידה טובה מצד עצמה. מתי ירידה עכשיו היא טובה? שאני מרגיש שהירידה היא לצורך עליה] יהי' רק לע"ל, ועכשיו, הכוונה בירידת המים למטה היא בכדי שיעלו למעלה (כנ"ל),

אם אומרים את שמים התחתונים הם התענוגים, ככה ש"צ עצמו עשה. כל הקלקול שם היה לגלות עצמות אוקות בתוך התענוג הגשמי כשם שהוא מובדל ומרוחק מהאלוקי, כאילו שעצם הניצוצות של הקדושה טמון שם. [איך הוא רצה להעלות אותם דרך דברים טמאים?] הוא לא רצה להעלות אותם, הוא רצה לחוות אותם.

דענין זה נעשה ביום השלישי דוקא. [ההסתכלות שהמים יורדים בשביל שיתעלו, שזו מעלת הירידה היום, "ירידה זו צורך עליה"[סו], נעשתה ביום השלישי דוקא. עוד רמז-הסתכלות, קודם אמרנו שיום השלישי יחסית ליום השני הוא כמו לעתיד לבא, אבל בעולם הזה גופא, ביום השלישי מתגלה שהירידה היא לצורך עליה] ועד"ז הוא בכללות הענין דגילוי (שרש החסד) וצמצום (שרש הגבורה), [אמרנו[סז] שיום ראשון הוא גילוי, "יהי אור"[סח], שרש החסד, ויום שני הוא גבורה, צמצום, הבדלה. מה היום המעלה של הצמצום ומה יתגלה לעתיד?]

מחלוקת קרח – מעלת סוד הצמצום

דהמעלה שבהצמצום עצמו יתגלה רק לע"ל, והכוונה בהצמצום כמו שהוא עכשיו הוא בשביל הגילוי.

לפי קרח גם בצמצום לא אומרים "ירידה לצורך עליה", אבל יש ביטוי "ירידה צורך עליה" לגבי צמצום הראשון. בשביל מה ה' עשה צמצום? כדי שיוכל לגלות לנו אור דרך הקו שבוקע את החלל של הצמצום, כדי שהוא יוכל לגלות לנו אור, הוא צריך לצמצם אותו[סט]. אבל אפשר לומר, לא. הצמצום הוא לא בשביל הגילוי אחר כך שעל ידי הקו, אלא הוא טוב בעצמו, יש משהו בצמצום שהוא תכלית, שהוא לא אמצעי. המחלוקת של קרח גם נוגעת – נושא מאד עמוק בחסידות[ע] – בסוד הצמצמום הראשון. ההסתכלות שהצמצום הראשון הוא תכלית ולא רק אמצעי כדי להמשיך קו, לגלות אור, זו השגה בגילוי של לעתיד לבא, 'אמת לאמתו', אבל כמעט שאסור לומר זאת בעולם הזה.

[לא יהיה צמצום?] כן יהיה צמצום, כל הווארט של לעתיד לבא, אם לא יהיה צמצום אז יחזור להיות כמו לפני מעשה בראשית, אז מה הרווחת? יהיה צמצום, וכמו שאמרנו תתגלה המעלה שיש בתוך הריבוי. יש מעלה בריבוי הכמותי יותר מאשר באיכות. כתוב[עא] שלעתיד לבא הצמצמום בעצמו 'יאיר' – לא אור שאנחנו מכירים – אלא הכוונה שענינו יתגלה כמו שהוא, לא בתור שלב מעבר ואמצעי כדי להמשיך קו של אור מוכר לנו. אבל בעולם הזה אסור לומר שהצמצום הוא תכלית לבד, להגיע עד הצמצמום ולהפסיק, הצמצום הוא רק מעבר, רק בשביל להמשיך קו, אור.

הצמצום כתכלית – בעולם הזה ובעולם הבא

עיקר ההבדל בתפיסות של עולם הזה והעולם הבא, שהצמצום היום הוא בשביל גילוי ואסור לומר שהוא תכלית, אבל לעתיד לבא הוא כן יהיה תכלית כי הוא עצמו יהיה הגילוי, לא צריך גילוי אחר, הגילוי הכי גדול בעצמו – כמו שכתוב כאן, נקרא תיכף למטה – ה', השלימות של הקדוש ברוך הוא, עצמות ה' מופיעה ומתגלה בכך שהוא מצמצם את עצמו.

נקח לדוגמה את ברוך גולדשטיין, רגע הגילוי הכי גדול שלו היה שהוא מת על קידוש השם. זהו היפך הגילוי, צמצום, מות. מה הרגע הכי גדול בחיים שלו? שהוא מת, באותו רגע. אם הייתי יכול לראות ולחוות שהרגע הכי גדול בחיים שלו הוא כשהוא מת אז לא צריך שום תכלית, שום דבר אחר, שם יש גילוי העצמות. אבל ככה אני לא יכול בעולם הזה, אי אפשר לחוש את התכלית הזו, לכן אני תמיד מחפש איזו תכלית בשביל מה הוא מת, מה יהיה אתו, לאיזה גן עדן הוא יגיע, מתי הוא יקום לתחיה וכו' וכו'. מה הגדולה? שבאותו רגע הוא גילה שהנשמה האלקית בפשטות מוסרת את עצמה על קידוש השם, אין גילוי יותר מזה. יכול להיות משהו יותר? יש איזה גן עדן, איזה גילוי, יותר מיהודי שמת על קידוש השם, מקריב את עצמו? אבל בעולם הזה לא מסתפקים בהסבר כזה כי לא רואים אותו, אפשר לומר אותו, אבל הוא לא מוחשי.

[לא מוחשי הדביקות של הענין?] שוב, כאשר ה' מצמצם את עצמו – כמבואר באריכות בקבלה – הוא עושה חלל כביכול בעצמו. [זה הגוף שנותר למטה?] כן, זה נקרא שרש הגוף. [במסירות הנפש הצד של עליה הוא הצד של השתוקקות, מה שאנחנו מדברים עליו הוא דוקא צד ההישארות] נכון, בדיוק. [אם לא היה נהרג והיו שמים אותו במעצר או משהו כזה, לא היה מגיע למדרגה כמו שהגיע?] נכון, ודאי שלא לכמו שהגיע באותו רגע. כל מה שיהיה אחר כך לא דומה למה שהיה באותו רגע ממש. הנשמה באמת עולה בלי סוף, "ילכו מחיל אל חיל"[עב] – כמו שאתה אומר – מה שהיה בגוף שלו באותו רגע, הגילוי אז באותו הרגע, התסריט האמתי של אותו רגע בגוף שלו, הוא מה שיתגלה לעתיד לבא. [אפשר לומר באיזו מדה לפי זה שאדם חי בשביל למות?] כתוב בפרקי אבות "הילודים למות, והמתים להחיות"[עג].

[ההשתוקקות צריכה להיות קודם כדי שהמציאות התחתונה תומתק ותתגלה בעצמה, אז מה יוצא פה? שקודם צריך השתוקקות, החיים בפועל הם השתוקקות, לגוף צריך שיהיה השתוקקות כדי שיתגלה ערכו האמתי לאחר מיתה, אז החיים הם רק אמצעי?] כן, במידה מסוימת, הכל יחסי, החיים למטה ביחס לחיים של הנשמה למעלה שלא בגוף הם גם צמצום וריחוק. על פי פשט אתה אומר שהנשמה ירדה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"[עד] להתלבש בתוך הגוף כדי שתשתוקק למעלה, אבל לומר שהמצב שלה גם בחיים שלה הוא התכלית, להיות בגלות, להיות מגורשת מגן עדן העליון ולהיות באמת נפולה וירודה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", ולומר שזהו זה, זו התכלית – אי אפשר להשיג היום. צריך להשתוקק לעלות. יש הרבה מובנים על "ירידה זו צורך עליה", אי אפשר להחזיק מעמד בעולם הזה אם אתה לא אומר כל הזמן "ירידה זו צורך עליה"... [בדורנו יש לאנשים תשוקה לעלות למעלה] כך צריך. הוא מסביר את הטעות של קרח בעמקות גדולה מאד. [זו הטעות של כל האנשים הגדולים, שהם דוחקים את הקץ] כן, כל אחד בצורה אחרת [יצחק אבינו שרצה את עשו טרם זמנו, דוד ש"אכלה פגה"[עה]. אלו הטעויות של כל הדורות].

ג.      "דרך ארוכה וקצרה" ו"דרך קצרה וארוכה"

נראה את ההערות (34 ו35) למטה.

גילוי מעלת הגבורות מכח כניעתן לחסדים

הוא אומר שכאשר היום יש צמאון או תשוקה לעלות למעלה על ידן יהיה גילוי השרש של המים התחתונים עצמם לעתיד לבא:

34) וע"ד המבואר בלקו"ת שבהערה הבאה, דזה שלעתיד יתעלו הגבורות למעלה מהחסדים [לכן כתוב "והכהנים הלוים"[עו], שלעתיד לבא הכהנים יהיו הלוים[עז], כלומר שהגבורות תתעלנה יותר גבוה מהחסדים. קרח יהיה באמת כהן כמו שרצה, הכל יהיה לעתיד לבא] [שלכן תהי' אז הלכה כב"ש] [עוד דבר, כתוב בקבלה[עח] שאז ההלכה תהיה כבית שמאי. והלשון שם] הוא "דוקא אחר שנכנעו להחסדים" [הכניעה לחסדים היא פועלת את גילוי המעלה של הגבורות].

גם אפשר להבין בשני ממדים, 'צווי דינים': קודם תיכנע ואחר כך ניתן לך מה שמגיע לך, את הפרס שמגיע לך; או יותר עמוק – וזו הכוונה האמתית – שהדרך להגיע לעצמך היא דרך ההכנעה, לא משהו צדדי כביכול סתם רוצים לשבור אותך, להכניע אותך. כדי שתגיע למה שאתה באמת – הדרך היא לא הסברא הקודמת ליצור זיקה של הנאה – אלא רק דרך ההכנעה.

חקר ביצועים אמתי – "דרך ארוכה וקצרה"

כאן יש לנו דוגמה יפה של "דרך ארוכה וקצרה" ו"דרך קצרה וארוכה"[עט]. אפשר לומר את כל הסוגיא הזאת שהרבי כותב כאן על הטעות של קרח – וכמו שאמרת, היא הטעות של כולם, לדחוק את הקץ – בצורה יותר עמוקה. אדם רואה יעד אמתי, והוא רוצה ללכת לקראת היעד בדרך הכי קצרה, בדרך האופטימלית. היום יש לכך מדע שלם – 'חקר ביצועים', השפיץ של כל האוניברסיטה, איך להגיע ליעדים בדרך הכי קצרה. בכלכלה במיוחד, להרוויח, איך להרוויח מהר, אבל בכלל כמעט לכל מקצוע היום באוניברסיטה יש השלכה רק של ביצועים. 'חקר ביצועים' הוא כביכול הביצוע הכי יעיל והכי מהיר. אבל לנו יש סוד בתורה, שהרבה פעמים אם המדובר הוא ביעדים אלוקיים, הרבה פעמים האדם "שגה ברואה"[פ], הוא באמת הולך בדרך הכי קצרה, אבל בסוף כשהוא כמעט הגיע הוא מפספס את הכל. הוא לא מוצא פתח, כמו שהסיפור אומר, ואז הוא צריך להסתובב עד אין-סוף, שאין לך גלות וגהינֹם יותר מלמצוא את עצמו מסתובב סביב.

אבל מי שבאמת יודע את סוד הדברים וחוקר הביצועים האמתי, יודע שלכל הדברים החשובים, האלוקיים, צריך להגיע ב"דרך ארוכה וקצרה". גם במתמטיקה המודרנית ידוע שלפעמים מה שנראה לי, בממדים שאני חי אותם, כאיזה עיקום בחלל וכדומה, מנקודת מבט יותר עליונה יכול להיות שהוא הדרך הקצרה. או שמוסיפים איזה ממד שיכול לשנות את כל התמונה, את כל התחושה. המושגים עיקום ויושר, הם גם מושגים יחסיים, כידוע בתורת היחסיות. אם אני אומר לענינו, שהעיקום הוא רק טקטי או בלית ברירה, יש איזה מעצור שבגללו אי אפשר ללכת ישר, אז כדי להיכנס אני צריך לעשות עיקום דרך, אבל העיקום הוא לא הדרך. התפיסה הזאת היא, כמו שאמרתי קודם, שתיכנע ותשבור את הגאוה ואת הישות שלך ואחר כך ניתן לך מה שמגיע לך.

אבל אם אני אומר שבאמת הדרך האמתית באיזה ממד היא יותר גבוהה מהדרך הקצרה – לכן כתוב "ארוכה וקצרה" – כי היא הדרך שנראית לי בתחילת הדרך הארוכה, אבל כמו שאני אומר כאן שההכנעה הזאת היא חלק אינטגרלי ועצמי לענין, ההכנעה הזו היא קיצור-הדרך האמתי, כאן הדרך הארוכה והקצרה היא הבטול וההכנעה. אם באמת אתה רוצה להגיע אז תנקוט בדרך שנראית לך "דרך ארוכה וקצרה", כי אם אתה הולך בדרך שנראית לך קצרה, היא הארוכה.

אז בכל מה שנוגע לדחיקת הקץ, תמיד חוזר – גם כתבנו כמה מאמרים ב'מלכות ישראל'[פא] – שהבעיה בכל המשימות לקראת גאולה ולקראת מלכות, לקראת משיח, באמת הכל הוא אי-התפיסה האמתית, האמת לאמתו של ה"דרך ארוכה וקצרה", שהיא באמת הדרך הקצרה. מחלוקת קרח כאן היא דוגמא קלאסית אמתית. היות שהגשמיות יותר גבוהה, "שרש הכלים" הוא יותר "גבוה משרש האורות"[פב], אז מה צריך אורות? הרי הכלי, הגשם, הגוף, הוא יותר מהנשמה, אז לך אליו ישר! תהנה ממנו! על ידי שתהנה ממנו תענוג גשמי, תנציח את הרקיע, תגלה את השרש שלו. [לפי מה שלומדים פה אפשר להבין למה עניני גאולה צריכים להיעשות על ידי יהודים שלא למדו תורה, כי היא הדרך היחידה לא לעשות את הדברים האלה מתוך כוונה 'פראנקיסטית', היא מתוך "תינוק שנשבה", שיהנו מהגשמיות.] לא, הוא אומר שאם אתה רוצה לקצר את הדרך, תשתוקק כמה שיותר לארוכה – מה שנראה לך ארוכה!

"דרך ארוכה" – עבודת ההתבוננות; "דרך קצרה" – חיצוניות הלב

איך עוד כתוב ככה בחסידות? לגבי איזה ענין? רוצים להגיע לפנימיות של הדבר "רעותא דליבא", אומר אדמו"ר הזקן בתניא[פג], אם אתה רוצה להגיע לפנימיות הלב אתה חייב ללכת דרך המח. אם אתה רוצה התפעלות 'חיצוניות', חיצונית הלב, אז בסדר, תלך ישר ללב. חיצוניות הלב היא כמו בעיר – לחומות העיר, לחיצוניות אתה יכול להגיע ישר, לא צריך לעקוף שום דרך. אבל אם אתה רוצה להיכנס פנימה לנקודה הפנימית של הלב, "רעותא דליבא", אתה חייב להתבונן[פד]. העבודה שלך חייבת לעבור דרך המח. ולדרך הזו הוא קורא דרך "ארוכה וקצרה"[פה]. כל ספר התניא, המשפט שמגדיר מה ענינה של חסידות חב"ד, הוא לא שהמח וההתבוננות הם העיקר, אלא ההתבוננות מחויבת כדי להגיע לפנימיות הלב שהיא היעד. לעלות בשביל לרדת, אבל לרדת לפנימיות. גם כאן, אם אתה רוצה לקצר את הדרך, לא שצריך להיות עם-הארץ, צריך להיות חסיד! הוא אומר שבשביל משיח צריך להיות 'עם-ארצים'... או 'עם-ארצים' או חסידים... [אני אומר שאנחנו צריכים להיות חסידים, ולא צריך את הקדוש ברוך הוא כדי להיות חסיד... אבל ה' עושה את הגאולה גם דרך עמי-הארצות.] אתה יודע מהו עם הארץ בגימטריא, אתה... לחיים לחיים, סוד מאד גדול... כל אחד אומר על השני...

[יש פה משהו שאומרים לך לצנן קצת.] נכון, אתה חם על משהו, ואומרים לך קצת להצטנן בשביל להתחמם באמת. לב הוא חום ומח הוא קר[פו]. גם בכל יחס, אם רוצים קירוב בין איש לאשה, זיווג, אז יש מי שהולך על החימום הראשון, ויש מי שהולך על חימום יותר אמתי, לאחר שקצת התאפק וצנן את החימום הראשון, העלה למוחין. כמו בספר 'ראשית חכמה' שהיה על השולחן, מה שהוא מלמד –שחתנים צריכים ללמוד בשער הקדושה פרק טז בראשית חכמה – הכי חשוב, בשער הקדושה פרק טז, איך להגיע לאש הקדושה בשעת הזיווג שלא יהיה 'אש זרה', חימום חיצוני, אלא חימום פנימי. לפי פשט, הוא דרך התעמקות באותם מאמרי הזהר וכו' שהוא מסביר שם, מהי האש הקדושה.

כמו שאתה אומר, הסינון עובר דרך המח – כל סינון הוא כמו צינון, ס ו-צ מתחלפות, 'לסנן' כמו 'לצנן'. כל פעם שצריך לסנן משהו כאילו צריך לצנן את ההתלהבות החיצונית כדי להגיע אחר כך להתלהבות פנימית. [איך אפשר לדעת שההתלהבות אחר כך היא לא חיצונית?] הסימן שיש בה בטול, יש השתוקקות לה', יש בהירות, אפשר להרגיש שיש, תוך-כדי התלהבות, בהירות או אור שאדם חווה. כמו שלרבי חנינא בן דוסא יש סימן ש"תפילתי שגורה בפי"[פז], ככה לכל אחד ואחד שמגיע להתלהבות אמתית יש סימנים כל שהם של "תפילתי שגורה בפי", שהוא באמת נכנס.

[חסר מעט בהקלטה]

הצמצום כאמצעי ותהליך

מעלת הצמצום מתבטאת בקדימתו לגילוי אור הקו. למשל, הזהירות מוזכרת לפני הכל, אז אני סובר שזהירות היא יותר מתחית המתים וכך גם לגבי תורה, שכתובה לפני הכל – "תורה מביאה לידי..."[פח] (אף על פי שיש שלא מתחילים מהתורה, מדלגים על התורה... אולי בגלל שסוברים שצריך להוסיף עוד אחד קודם, "דרך ארץ" – "דרך ארץ קדמה לתורה"[פט]...). אפשר לומר שהקדימה היא גם במעלה, לא רק בזמן. זו גם סברא של קרח, שהיות והצמצום בא בגלל שאין שום יכולת לגילוי אור מסודר אלי בלעדיו, אז הכח של הצמצום הוא הרבה יותר מאשר הגילוי. הגילוי הוא משהו, איזו טפה מהים, איזה "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה"[צ], אבל הקדימה מצביעה על כך שהעיקר הוא הצמצום יותר ממה שבא אחריו.

[יש צמצום שאדם מצמצמם את עצמו בבחירה חופשית, ויש צמצום שאדם בעל כרחו, חייב.] הוא אומר שיחסית כל צמצומי עולם הזה הם בדיעבד, היות שאתה לא יכול לקבל את הגילוי בלי צמצום. מהו אמצעי? הכרח, אחוריים. אם הייתי יכול כמו הדרך הקצרה, מיד את התכלית, הייתי נותן מיד, אבל היות שאני לא יכול, אני חייב לעבור איזה אמצעי, אני חייב לצמצם את הגילוי כדי שיקבל. זו התפיסה של עולם הזה, אבל בעולם הבא הדבר הקודם הוא התכלית.

אפשר באמת לומר כל הרעיון של המאמר בצורה עוד יותר חזקה, שקרח בכלל סובר שלא צריך אף פעם לחשוב על תהליכים. מישהו אמר לי שיצא איזה ספר מ'מרכז' לפני כמה זמן, 350 עמודים שכל מלה שניה היא 'תהליך', תהליכים, תהליכים... אחד שרוצה עדיין להצדיק את השיטה לראות בכל מה שמתרחש, מה שעובר עלינו, שהכל בסדר... אמרו לי על הספר בישיבה, מישהו מכיר מהו הספר? ספר שיצא מבית המדרש של 'מרכז', 350 עמודים שהמלה שחוזרת על עצמה היא 'תהליכים'. הכל תהליכים, עוד פעם תהליכים ועוד פעם, ואם רק תכנס לראש של התהליכים אז הכל בסדר... תהליך הוא תהליך, הכל יסתדר, הרי זה תהליך... ככה היה עד עכשיו, "זאת לפנים בישראל"[צא], עכשיו הכל תהליכים... פתרנו את הבעיה, הכל תהליך...

קרח ה'גורו' והבדלי תרבויות המזרח והמערב

[גם בחב"ד כל המהות היא תהליכים.] יפי, אז מה באמת כתוב כאן? באמת הכל תהליכים, כך האופי של עולם הזה, אבל העולם הבא – וזו הסברא של קרח – לא צריך לחשוב בתהליכים, צריך לחשוב בהחלטיות, בתכלית, כל דבר הוא תכלית, אין תהליך. להבדיל, כמו שאמרת איזה 'כת' בתוך היהדות, ולהבדיל יש הרבה, כל הכתות של המזרח, בדיוק הראש של קרח. קודם עשינו מקרח 'בולשביסט', עכשיו לאור הניתוח שאמרנו אפשר לעשות מקרח 'גורו'...

בגלל שכל הראש במזרח הוא בדיוק הראש, שאין מטרה (Purpose). אחת המלים שנקראות 'הטעות הפטאלית' היא שיש מטרה, יש תכלית. זו עיקר הטעות, אחד הדברים שמאפיינים את כל תורות המזרח, לשלול או לעקור את הטבע – גם כמו שדיברנו קודם על השאיפה הטבעית בתוך המים התחתונים – לנסות כמה שיותר, והוא התיקון של האדם, לצאת מהטעות, מ"עלמא דשיקרא" אצלם. העולם נמצא בשקר, כל העולם בשקר, ומהו השקר? שאתה מחפש תכלית. אתה מחפש משהו, יש איזה מגמה למשהו, המלה הזאת, המגמתיות, איזו מגמה שלא תהיה, של העולם הזה היא הטעות הפטאלית של שקר העולם הזה, ותשתחרר ממנה, תצא מהמגמתיות. [כך גם האקספציונאליזם?] במדה מסוימת.

כמו שכתוב כאן, הגילוי הפנימי של המציאות כפי שהיא יבוא לך על ידי שתפסיק לחשוב – עוד יותר מרחיקים לכת – הטבע של האדם הוא כל כך מגמתי, שכל מחשבה שלא תחשוב יש בה מגמה, ואם אני רוצה לעקור את המגמתיות שלך אז צריך להפסיק לחשוב, צריך להפסיק את הכל. [גם את הרצון?] נכון, כמו שאמרנו קודם שהקיצוניות השניה היא רצוא בלי שוב, גם פשוט. [שלילת המציאות.] כן.

[זו הסיבה שתרבות המזרח לא התפתחה בצורה טובה?] נכון, כל הפילוסופיה היא לשלול מגמה, כי מגמה היא לרדוף אחרי השקר. מהי מגמה? למשל, איזה עוד רעיון – להבדיל – יש שם? שצריך לצאת מהגלגולים. כל זמן שאדם בעולם הזה רץ אחרי תהו, שאלו כל המגמות שבעולם, אז גם אחרי שימות הוא ימשיך לרוץ, הוא יתגלגל, זו הכוונה שיתגלגל הלאה. ואם אתה הפסקת לרוץ, הצלחת לבא ל'נירוונה' – "עולמך תראה בחייך"[צב]. אז אתה משתחרר מהמרוץ המשוגע, המטורף, ואז אתה גם לא צריך להתגלגל. לאור כל מה שאמרנו קרח הוא 'גורו' להפליא. במזרח, נענבעך, מסכנים, אין להם בשביל מה לרוץ, אין להם מגמה אמתית ולכן במדה מסוימת אין להם שום מגמה. כל מגמה שתהיה להם היא באמת שקר.

עדיפות המערב על המזרח – בירור ראשון כהכנה לבירור שני

[ביחס לעולם המערבי הם פחות עוסקים במגמה] המגמות של העולם המערבי הם באמת השקר, אם זו מלחמה בין מזרח למערב בלי ישראל, אז יש באמת איזה צדק במזרח לגבי המערב, אם כי שאפשר לומר שרצון ה' הוא גם בהתקדמות הטבעית – בזמן שיש ישראל שיעשו בסוף "בירור שני"[צג] – שיהיה הבירור הראשון, שהוא ההתקדמות הטבעית של המערב. [אלו שני צדדים שצריך לאחד אותם?] לא, המזרח הוא בדיוק כמו כאן, הוא רוצה ושואף, והוא "שגה ברואה", מחפש את העתיד כמו שכתוב החוזים בכוכבים, ש"רואים ולא יודעים מה רואים"[צד], אז בהחלט אפשר להגדיר שכל הדתות של המזרח הן סוג של רואים ואינם יודעים מה רואים. הם חשים איזה משהו, בטול ואַיִן וכל מיני דברים כאלה, אבל לא יודעים מהו, כמו חוזים בכוכבים. כל מה שאדם רואה ולא יודע מה רואה לא עוזר, כי הוא לא הענין של העולם הזה בכלל, אז באמת מי שנכנס לשם טועה טעות פטאלית והולך לאיבוד; מצד שני, המערב בלי הבירור השני הוא גם רדיפת תהו.

אבל ליהדות ניחא ברדיפה של המערב כי בסופו של דבר היא תעשה עליה "בירור שני", לעומת המזרח שאין כל כך מה לעשות איתו, כי אפשר רק לומר לו, 'בא תלמד חסידות תראה איפה אתה עומד'. במזרח אפשר רק להציע לו 'בא תכנס לשיעור תשמע את הדברים במקור ותסדר לך את הראש...'. במערב באמת אתה יכול לקחת את כל התבניות של המדע ולשחק אתם, יש לו משחק יפה שנקרא בירור שני למדעים ולהתקדמות של הכל.

הערבים – עם נכחד ב"ברירה טבעית"

[באיזה מקום מונחים הערבים?] יש פה פרק שלם בקונטרס 'ברוך הגבר'[צה] על הערבים. כתוב בו שהערבים הם בגדר עם שעומד על סף הכחדה... כל עם שגומר את התפקיד שלו עומד להיגמר מעצמו. [איך יודעים שמסיים את התפקיד שלו?] שיוצא ממנו כל החן, שאין לעם שום חן, אין יותר ניצוצות, אין מה לברר ממנו, ואז הוא נכחד מהמציאות. כמו עזה, ז עממין, "כי לא שלם עון האמורי"[צו]. איפה רואים עוד? את ה'ברירה הטבעית' כמו שנקרא בתורת האבולוציה, שנגמרת אז נגמרת מעצמך, כי כל מה שהיית צריך לשמש כבר נגמר. [אבל רואים שהערבים מתחדשים?] כי אנחנו עושים 'שמורת טבע', זו הבעיה בשמורות הטבע, אנחנו מנסים בציפורניים, בצורה לא רציונלית, משוגעת, מנסים לשמור על דבר – שהיהודי מרגיש, כל העולם יודע, ויהודי הוא הכי רגיש – שהתופעה הזאת הולכת להיעלם או שנשמור אותה חזק. [כמו אסתר עם המן שהיא העלתה אותו וזה גמר אותו.] היא עשתה קצת במודע, ה' עושה את כל מה שקורה. נקוה ש"לפני שבר גאון"[צז], כך הפסוק.

מה הוא אומר כאן?

35) ראה סד"ה ויקח קרח תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' א'מג), דטעותו של קרח (שהגבורות הם העיקר) היתה מצד זה שהצמצום קדם לגילוי הקו. וטעה בזה, כי הצמצום הוא בשביל הגילוי [בעולם הזה הצמצום באמת קדם, אבל הצמצום בשביל הגילוי], "ומעלת הצמצום מצד עצמו שיש לו קדימה בעצם [יש כזה דבר שמה שקודם יש לו קדימה בעצם ולא צריך לחפש תכלית, אבל] יתגלה [רק] לעתיד" [עוד ציטוט ששייך לעניננו].

ד.      "בכל דרכיך דעהו" ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים"

שתי התודעות בעבודת ה'

נקרא עוד סעיף אחד קצר שגם מכניס את כל מה שלמדנו למבט של עבודה. הוא אומר שיש שתי עבודות שמבוארות תמיד בחסידות[צח]: "בכל דרכיך דעהו"[צט] וכל "מעשיך יהיו לשם שמים"[ק]. "כל מעשיך יהיו לשם שמים" הכוונה שאני אוכל ושותה בשביל שיהיה לי כח לעשות מצוות, ללמוד תורה ולקיים מצוות, לעבוד את עבודת ה'; "בכל דרכיך דעהו" היינו שאני אוכל ושותה בשביל הדבר עצמו. תוך כדי האכילה והשתיה אני מגלה בו אלקות, "בכל דרכיך" – הדרכים שלך – "דעהו". תגלה אלקות בתוך דברי הרשות, לא שהם אמצעי.

כלל גדול בכל החסידות ושל הרבי במיוחד, יש שני 'ראשים' בעבודת ה': הרמב"ם[קא] לוקח את מאמר חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ואומר שהוא כלל גדול בתורה, כך כתוב בהלכות דעות. אצל הרמב"ם אין לך כלל יותר גדול בתורה מאשר "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כל מה שאתה עושה הוא בשביל לקיים אחר כך מצוות. כלומר, ראש טוטאלי של תהליך ואמצעי לקראת מטרה. כל הזמן אתה ב'אמצעים' – עוד אמצעי ועוד אמצעי, כל מה שאתה עושה בחיים הפרטיים שלך הכל אמצעי, קצה אחד.

הקצה השני ממש הוא שכל מה שאתה עושה הוא תכלית. אין לך שום מטרה, "בכל דרכיך דעהו", התכלית היא לדעת את ה' בדבר עצמו, בדברי הרשות, לא בשביל שיתנו לך כח אחר כך ללמוד. [איך אפשר להיות "כל מעשיך יהיו לשם שמים"?] הרמב"ם מנסה לקחת אותנו לכיוון, לתודעה, שאתה הולך לישון אתה הולך עם מחשבה שאתה חייב לישון להתרענן כדי לקום לעבוד את ה' להתפלל, אין ענין לישון. אתה אוכל בשביל להיות חזק, כדי להיות בריא, כך הוא כותב[קב] "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא", חלק מעבודת ה' הוא להיות בריא. הכי טוב לפי הרמב"ם שכולי, כל החיים שלי, כולם אמצעי. ההיפך לכאורה הוא מה שחז"ל מציינים כ"פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויה בה"[קג], חז"ל לא אומרים ש"כל מעשיך לשם שמים" הוא כלל גדול בתורה, הרמב"ם הוא מי שכותב זאת. חז"ל בסוף מסכת ברכות אומרים שהכלל גדול בתורה הוא הפסוק "בכל דרכיך דעהו". אם כן, "בכל דרכיך דעהו", אם אני רק הולך עליו – בהפשטה – הוא קרח, ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים" הוא משה. באמת "ממשה עד משה לא קם כמשה"[קד].

חיוב הקדמת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" בעולם הזה

ה) ועד"ז הוא בעבודת האדם, שהגם שיש יתרון בהעבודה דבכל דרכיך דעהו על העבודה דתורה ומצוות, שע"י העבודה דבכל דרכיך דעהו ידיעת אלקות היא גם בעניני העולם, [אתה יודע את ה' גם בעניני העולם] (בכל דרכיך) [בדרכים שלך,] מ"מ, בכדי שעסקו בדברי הרשות (דרכיך) יהי' באופן שעניני העולם לא יפעלו בו ירידה ח"ו [אם אתה רוצה שעניני עולם הזה לא יורידו אותך] ואדרבא בהם עצמם [כן] יראה השגחה פרטית (דעהו), [אם באמת אתה רוצה בעולם הזה להיות מסוגל לקיים את העבודה של "בכל דרכיך דעהו"] הוא ע"י העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים,

צריך להקדים תמיד, כל רגע, שגם שאני אוכל, אם אני רוצה אפילו באכילה הזו, בשתיה הזו, להרגיש את האלקות באוכל, שהוא יהיה תכלית, אני צריך עוד ממד של מחשבה קודמת – אני רוצה שיעזרו לי להיות בריא כדי לעבוד את ה'. [כמו 'לשם יחוד'?] 'לשם יחוד' יכול להתפרש גם על "בכל דרכיך דעהו", לא אומרים 'לשם יחוד' על אכילה ושתיה – על פי פשט בקבלה (רק הוא, אילן, אומר 'לשם יחוד' כי הוא במדרגה הזאת, מדרגה גבוהה כמו לעתיד לבא...).

אבל באמת הנושא שהרבי מדבר עליו פה מאד נוגע לנו כאן בארץ – גם חקירה – "העוסק במצוה פטור מן המצוה"[קה], ואז אתה יכול לכתחילה ללכת על "בכל דרכיך דעהו". יש משהו בארץ ישראל, כל הענין של ישוב ארץ ישראל הוא כדי לקרב אותנו לראש של "בכל דרכיך דעהו"[קו], בגלל שדברי החולין נעשים יותר ויותר מצוות ממש. לכן באמת פה בארץ, הסכנה היא שאתה קופץ יותר מדי מהר לתוך העולם הבא. [אדם יגיד על עבירה לשם שמים...] טוב, זה מה שאמרנו קודם שהיו כתות כאלה.

הרבי אומר שאם בעולם הזה אנחנו הולכים רק על "בכל דרכיך דעהו" בלי "כל מעשיך יהיו לשם שמים", בסוף נופלים חס ושלום. חייבים להקדים את התודעה ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים".

שכוונתו בזה שעוסק בעניני הרשות היא בכדי שעי"ז יוכל לעסוק בתורה ומצוות [ומכיון שכל עסקו בעניני העולם הוא בשביל קיום התומ"צ לכן הוא ממעט בהם ככל האפשרי ועוסק בהם רק עד כמה שמוכרח],

איך מתבטא בשטח שכאדם מקדים תמיד את "כל מעשיך יהיו לשם שמים"? אם כל החיים שלך הם בעיקר "בכל דרכיך דעהו", אתה מרבה לאכול ולשתות כל היום – האכילה והשתיה הם הרי העיקר! – אבל אם העיקר הוא תורה ומצוות, אז אתה ממעט. גם מ-מח דברים שהתורה נקנית בהם, "מיעוט שינה, מיעוט תענוג וכו'"[קז]. הרבי אומר שבעולם הזה צריך למעט, ואם תמעט יש סיכוי שתרגיש אלקות בעניני הרשות – כמובן שהכל בדברים לפי ענינך – אתה יכול או למעט או להרבות.

שייכות לעתיד לבא בעבודה בעולם הזה

הרבי לא מדבר כאן על מה שקוראים בחסידות 'בעלי עסק'. בעל עסק לגבי תורה ומצוות צריך לקבוע זמן, אבל רוב היום הוא באמת עובד. יש "יושבי אהל" ו"בעלי עסק"[קח]: "יושבי אהל" הם לומדים, יושבים בישיבה; בעלי עסק רוב היום עובדים, ובכל זאת מקדשים את היום שלהם בקביעת עתים לתורה, ועוד יותר בכך שכל רווח שמרוויחים מפרישים צדקה. אבל באותם ענינים שאתה בא בבחירה חופשית או להתעסק בעניני הרשות "בכל דרכיך דעהו", או שאתה יכול עכשיו למעט בכך בשביל ללמוד תורה – בעולם הזה צריך למעט. כשתמעט בהם תוכל להרגיש בהם גופא ממד של "בכל דרכיך דעהו". זו "דרך ארוכה וקצרה".

[איך המיעוט גורם?] כמו שאמרנו, אתה מגיע לפנימיות של התחתון שאתה עולה, "דרך ארוכה וקצרה", זו התכונה של עולם הזה בינתיים, אחר כך אפשר כל היום... מה שנקרא "סעודת הלויתן" בעולם הבא[קט], הכל סעודה אחת גדולה, סעודת לויתן, הכל "בכל דרכיך דעהו". [כתוב ש"טהרה מביאה לידי... קדושה"[קי], יוצא ממסילת ישרים[קיא] שההבדל בין "טהרה" ל"קדושה" הוא שטהרה היא לעשות את הדברים הגשמיים במיעוט, ואחרי שלב המיעוט מגיע השימוש בדברים הגשמיים להעלות אותם] כן, הפירוש של "קדש עצמך במותר לך"[קיב] הוא לקדש את המעשה, לא לפרוש ממנו. "פרישות" היתה קודם, "פרישות מביאה לידי טהרה". כך מוסברת מדרגת הקדושה. כתוב "קדש עצמך במותר לך", יש שני פירושים: או תפרוש מה"מותר לך", או שתעשה אותו בקדושה – כמו ה'ראשית-חכמה' שאמרנו קודם –אש הקודש של הזיווג. בשביל להגיע לקודש בתוך המעשה ולא על ידי פרישות מהמעשה צריך פרישות וטהרה, וביחוד טהרה, בדיוק מה שלומדים כאן.

גם רואים מכאן שקודש הוא במדרגה יותר גבוהה מטהרה. "קדש" הוא אבא ו"טהרה" היא אמא[קיג]. כמו שאמרנו קודם, מהם 'מוחין דאמא' ומהם 'מוחין דאבא'? מוחין של אמא הכוונה ראש של תהליכים. תהליכים, תהליכים... 'מוחין דאמא' הם היסטוריה, תולדות; 'מוחין דאבא' הם למעלה מהזמן, אין זמן. תהליכים הם זמן, ב'מוחין דאבא' הדברים הם ישר, אין תהליכים, הכל תכלית, כל רגע הוא תכלית. לעבוד את ה' כל רגע בקדושה שגם מה שאתה שותה הוא תכלית, אין זמן בשביל משהו אחר, הזמן נגמר בשתיה הזאת, אין עוד רגע.

ואז [אם קודם ינקוט את השטה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" כמו הרמב"ם, אז] גם כשעוסק בעניני העולם [כבר לא כמו הרמב"ם, הרמב"ם לא אומר את הווארט ש"טהרה מביאה לידי קדושה" כמו שמוסבר, רק "כל מעשיך לשם שמים", כל מה שאתה אוכל ושותה אתה רק חושב על המצוות. אבל הרבי אומר שאם קודם נקטת כך, אז תזכה שגם כשתעסוק בעניני העולם], הוא רואה בהם גילוי אלקות, [תוך כדי העסק שנקרא] דעהו.

השלמה: תפיסת הצמצום ומניעת יניקת החיצונים

קודם לא גמרנו את הערה 3, שהצמצום כיום הוא בשביל הגילוי:

וראה גם לקו"ת פרשתנו נד, ג, דקרח רצה לעשות מגבורות עיקר, כמו שלע"ל תהי' הלכה כב"ש. [והציטוט:] "אך באמת שגה ברואה כי הנהגה זו א"א להיות כ"א אחר שלימות הבירורים", משא"כ עכשיו מהגבורות יש יניקה לחיצונים,

עוד ווארט שלא אמרנו קודם: אם מישהו ילך עם "צמצום לשמה", מה הסכנה היום? אם אדם שוקע בגשמיות הוא יוסיף יניקה לחיצונים, בדיוק כמו בכת. שעל ידי שרוצים ללכת רק עם "בכל דרכיך דעהו", היות שיש חיצונים במציאות, מוסיפים יניקה לחיצונים.

ולכן צ"ל הגבורות טפלים להחסדים [לכן בעולם הזה כדי שלא תהיה יניקה לחיצונים, צריך שהגבורות תהינה טפלות לחסדים].

שלמות העצמות – גילוי כח הגבול שבאין סוף

נקרא למטה גם את הערה 38, שהולכת על המשפט "כל מעשיך יהיו לשם שמים":

38) וראה ד"ה והי' שארית יעקב שנה זו _{(תשח"י – לקמן ע' 176 ואילך) (נעתק גם בלקו"ש ח"ג ע' 932 הערה 17)}, שהעבודה ד"לשם שמים" באה מצד ההכרה שהצמצום הוא בשביל הגילוי, והעבודה ד"בכל דרכיך דעהו" באה מצד ההכרה שבהצמצום עצמו מתגלה שלימותו ית', שיש לו כח גם בגבול.

משפט חשוב מאד. הוא מסביר לי מה באמת יתגלה לעתיד לבא – הצמצום ישאר והוא יהיה העיקר. אז מהו האור שלו? מה מתגלה בצמצום? מתגלה כמו שכתוב בספר – הראשון שכתב זאת הוא בעל – 'עבודת הקודש', רבי מאיר גבאי, אחד מהמקובלים הראשונים. הוא הראשון שכותב[קיד] שאם אתה אומר על ה' שיש לו כח 'בלי גבול' ואתה לא נותן לו כח ב'גבול', אתה "מחסר בשלמותו". השלמות האמתית מתגלית דוקא שיש לו כח בגבול. אם אתה מסתכל על הצמצום ואתה רואה בכך את שלמות העצמות, מה שמתגלה לך הוא שהשלמות של ה' היא שיש לו כח להגביל את עצמו. זו השלימות. כל משהו אחר הוא פשיטא, אבל היכולת של ה' לעשות גם צמצום, להסתיר את עצמו, היא שלמותו, היא יותר מכל גילוי שבעולם, היא הגילוי לעתיד לבא. אבל לעשות היום עיקר מכך שהשלמות היא ההעלם, אלו רק מלים. אפשר קצת להבין, אבל זה לא מתגלה.

[יש שייכות למאמר שאנחנו לומדים לג' תמוז דשנה זו?] לכן למדנו אותו. [על ידי שמתגלה, אז הצמצום הופך להיות אור – איך המהפך הזה נראה?] כמו שאומרים לפי שיטת הרמב"ן[קטו] שהעולם הזה ישאר, לא כמו הרמב"ם[קטז] שבסוף העולם הזה יתפוגג או משהו. לפי הקבלה והרמב"ן, תחית המתים ועולם הבא הם בתוך העולם הזה. אבל מצד שני כתוב שהעולם הזה היום, אני מסתכל על השולחן, ואני לא באמת רואה מהו השולחן, אז ודאי שהשולחן הזה שישאר – כל העולם לא יהיה אותו דבר. הפלא שאני לא יכול להגיד אותו הוא שהעולם ישאר – הצמצום ישאר הכוונה שהעולם ישאר, האבן תישאר אבן – אבל מצד שני "אבן מקיר תזעק"[קיז], כל אבן תגלה אלקות. זה נקרא שהצמצום ישאר ועיקר הגילוי יהיה מה שאבנים זועקות אלקות בהיותן אבנים[קיח]. לא שתהיה אפילו איזו נבואה של הנשמה. [איזה גילוי יש לאבנים שזורקים על היהודים?...] "כי רצו עבדיך את אבניה"[קיט], כנראה אם היינו רוצים את האבנים כמו שצריך זה היה אחרת...