בְּסִפְרֵי הַמְּקֻבָּל רַבִּי אַבְרָהָם אַבּוּלְעַפְיָה זַצַ"ל מוּבָא הָרֶמֶז וְהַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁשֵּׁם הוי' ב"ה הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת: יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל.

ייָחִיד

ההוּא

ווְיוֹדֵעַ

ההַכֹּל

היום נתחיל את השער 'יחיד הוא ויודע הכל'. השער הזה כולל התבוננות בבטוי שנמצא בספרי הקבלה הראשונים, התבוננות שכל אחד מסוגל להתבונן בה. עיקר השער בא להסביר את מילות הרמז היוצא מראשי תבותיו של שם הוי' ב"ה. יש הרבה בטויים ופסוקים כאלו, למשל הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ"[א], שעל פי האריז"ל[ב] אותו מכוונים בחודש ניסן. בכל חודש מאיר צרוף אחר, והצרוף של חודש ניסן הוא הצרוף הישר של שם הוי', אולם בתור בטוי שאינו פסוק בתנ"ך, בעל ארבע מילים היוצרות יחד שם הוי' – זהו הבטוי העיקרי. על כן בתור התבוננות יסודית בשם הוי' ב"ה והתקשרות אליו – יש פה התבוננות טובה.

כאשר אומרים פעמיים ביום "שמע ישראל" מזכירים בפסוק את שם הוי' פעמיים – "הוי' אלקינו הוי' אחד". שם הוי' השני בפסוק קשור עם אחדות ה' בתוך העולמות[ג]. למה? על פי דברי חז"ל[ד], פרוש המילה אחד הוא שה' אחד ומתאחד עם ז רקיעים ועם הארץ – ביחד ח – ועם ד רוחות העולם [זו הפריצה אל ד' רוחות הארץ – "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"[ה]]. על כן, ביחס אל שם הוי' זה שבפסוק, שייכת בו יותר הכוונה היוצאת מראשי התבות של "ישמחו השמים ותגל הארץ". לעומת זאת, הכוונה שנלמד היום מתאימה יותר אל שם הוי' הראשון בפסוק – "הוי' אלקינו" – המתגלה אל נשמות ישראל בלבד. כתוב בספר הזהר שיש גלוי עצמי פנימי ששמור אך ורק לנשמות ישראל – "ישראל וה' בלחודוהי"[ו]. פתגם זה בא לבטא וללמד אותנו את סוד הוי' כפי שהוא בבחינת 'אלקינו'.

ראשית, צריך להכיר את מקור הפתגם הזה. מקורו הוא בכתבי ר' אברהם אבולעפיה, שחי ופעל עוד לפני התגלות ספר הזהר, והוא התעסק במיוחד בתחום הרמז ובחכמת הצרוף. הוא זה שהמציא את הרמז הזה או שקיבל אותו.

בְּסִפְרֵי הַמְּקֻבָּל רַבִּי אַבְרָהָם אַבּוּלְעַפְיָה זַצַ"ל מוּבָא הָרֶמֶז וְהַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁשֵּׁם הוי' ב"ה הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת: יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל.

ייָחִיד

ההוּא

ווְיוֹדֵעַ

ההַכֹּל

כיוון שהוא כותב את כל ספריו ברמז ובקצור, גם כאן הוא אינו מסביר את משמעות הרמז הזה, ויהיה עלינו לעשות זאת בעצמנו, עד כמה שיד שכלנו מגעת. נצטרך להסביר למה כל מילה ברמז קשורה דוקא אל אותה האות בשם הוי' ב"ה. כיוון שהרמז הזה כל כך מכוון על פי קבלת האריז"ל והבעש"ט שהתגלו אחריו, ראוי שכל אחד יחדיר אותו היטב אל המודעות שלו כתודעה בסיסית ב"סוד ה' ליראיו" [כמובן, על פי הערכים היסודיים של הקבלה והחסידות בשם הוי', המתארים את זרימת המודעות בתוך נפש: החל מנקודת הראשית שבאות י; דרך ההתפשטות והזרימה של 'רחובות הנהר' – התרחבות הנהרה; אחריה בהמשכה של המדות בלב; לבסוף הבעה והתגלות בשלשת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה. זהו המבנה היסודי].

פרק ב - יחיד – גלוי אחד האמת

יָחִיד: "אוֹר אֵין סוֹף ב"ה אֵינוֹ מִתְיַחֵד אֲפִילוּ בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשֻׁתּוֹ תְּחִלָּה בִּסְפִירַת הַחָכְמָה, וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין סוֹף ב"ה הוּא אֶחָד הָאֱמֶת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה" (תניא פרק לה, בשם הרב המגיד נ"ע).

"אֶחָד הָאֱמֶת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ" זֶהוּ בְּחִינַת "יָחִיד", "וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה" – י שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה.

אֶחָד בַּהַכָּאָה (א פְּעָמִים ח פְּעָמִים ד) עוֹלֶה יָחִיד – "אֶחָד הָאֱמֶת".

בְּחָכְמָה יֵשׁ לב נְתִיבוֹת, כְּמִנְיַן יָחִיד. לב נְתִיבוֹת אֵלּוּ מִתְחַלְּקוֹת לְ-י סְפִירוֹת וְ-כב אוֹתִיּוֹת – י יחד, אוֹתִיּוֹת יָחִיד. הָאוֹתִיּוֹת מִתְחַלְּקוֹת, בְּסוֹד יַחַד, לְ-י יְחִידוּת (י – עֶשֶׂר – נֶחֱשֶׁבֶת לִיחִידָה, בְּסוֹד "עֶשֶׂר וְלֹא תֵּשַׁע", שֶׁבְּשָׁרְשָׁהּ, הַסְּפִירָה הָעֲשִׂירִית – מַלְכוּת – מְיֻחֶדֶת בְּאַחְדּוּת הָאֲצִילוּת – "רְשׁוּת הַיָּחִיד"), ח עֲשָׂרוֹת (מִ-כ עַד צ, בְּסוֹד כֹּהֵן צֶדֶק – כְּלָלוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הַיְּחִידוֹת הֵן בְּסוֹד "אֱלֹהוּת", הָעֲשָׂרוֹת בְּסוֹד "נְשָׁמוֹת" וְהַמֵּאוֹת בְּסוֹד "עוֹלָמוֹת"), וְ-ד מֵאוֹת (קרשת; הַ-ק נֶחֱשֶׁבֶת לְ"מֵאָה" – עוֹלָמוֹת" – בְּסוֹד "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת", שֶׁרֶגֶל הַ-ק יוֹרֶדֶת לְהַחֲיוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת הַנִּפְרָדִים מֵאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ. "וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים", כְּנֶגֶד ד מֵאוֹת קרשת).

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". שֹׁרֶשׁ הָאוֹתִיּוֹת הוּא סוֹד טִפַּת זֶרַע הָאָב – חָכְמָה – בְּסוֹד "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", וְדָרְשׁוּ בַּזֹּהַר – "יֵשׁ כב". וְכֵן שֹׁרֶשׁ הַסְּפִירוֹת הוּא בְּ-י אוֹרוֹת הַמְּאִירִים בְּטִפַּת הַחָכְמָה (שֶׁהֲרֵי הָאוֹתִיּוֹת הֵן שֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים כַּנּוֹדָע). וְזֶהוּ יָחִיד – י יַחַד – לב נְתִיבוֹת חָכְמָה.

נתחיל מן המילה הראשונה, יחיד. מדוע הרמז הראשון מתחיל מן הבטוי 'יחיד' ולא מן הבטוי 'אחד'? זהו הרמז העיקרי לכך שהוא קשור דוקא עם השם הראשון של פסוק היחוד. כתוב, שהמילים "הוי' אלקינו" הן התגלות של מדרגת 'יחיד', שלמעלה ממדרגת 'אחד'. בלשון ספר התניא נקרא התגלות זו בשם "אחד האמת"[ז]. יש 'אחד' סתם ויש 'אחד האמת', שהוא בעצם זהה עם מדרגת 'יחיד'.

'יחיד' למעלה מ'אחד'

מה ההבדל על פי פשט בין המדרגות? 'אחד' מורה על התאחדות, או בכח או בפועל. אמנם תתכן אחדות פשוטה עוד לפני שיש התהוות ובריאה של רבוי, ובכל זאת המשמעות בה היא של התאחדות. הרבוי יכול להיות בכח שעוד לא יצא אל הפועל, ואז מדרגת 'אחד' תהיה הכח שמאחד אותו טרם יציאתו, והוא יכול גם להיות רבוי שכבר יצא ממש אל הפועל, ובכל זאת הוא מתאחד מיניה וביה.

מה שאין כן מדרגת 'יחיד', עליה מכוון הפסוק: "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו"[ח]. היא שוללת את הרבוי. כאשר אנחנו אומרים את צמד המילים "הוי' אלקינו" אנו מדברים על מדרגה זו שמתגלה לנו. זה נקרא מדרגת 'יחיד'.

בחלק השני של הרמז – "ויודע הכל" – המכוון כנגד חלק "והנגלות לנו לבננו"[ט] יש כבר התיחסות אל המציאות, על כך שה' יודע אותה. זו לא ידיעה שחוץ ממנו, כלשון הרמב"ם[י], אלא ידיעה בה ה' יודע את הנבראים "בידיעת עצמו". זהו תאור לה' בעצמו, במדרגה שעוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. תוכנית ומחשבת העולם עדיין אינן קיימות, וכל שכן הצמצום בפועל. על מחשבת ה' נאמר "כל אשר חפץ עשה"[יא], והכוונה היא שהכל קיים אצלו ב'אחדות פשוטה', עוד לפני היציאה בפועל. עם כל זאת, מדרגת 'יחיד' קודמת לכל אלו.

מדרגת 'יחיד' היא, כביכול, מעל לכל תכנית ורצון לבריאה. רק נשמות ישראל מסוגלות ושייכות אל הסוד הזה של 'יחיד'. למה? כל נברא, כמה שלא יעלה ויטפס ברוחניות, יוכל להגיע רק עד לשורש שלו. כל הבריאה יכולה להגיע ברמה הכי גבוהה רק עד התכנית ומחשבת ה' לברוא את העולם. בלשון החסידות, זו ההשערה בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[יב]. לשם יכולה הבריאה להגיע, להיווכח בתכנית של עצמה, איך מתכננים אותה בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. מה שאין כן נשמת היהודי, היא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[יג], והיא קשורה עם ה' עוד לפני עלית הרצון שלו לעולם.

הבטוי של חז"ל למדרגה זו הוא "במי נמלך"[יד]. כאשר ה' שקל בינו לבין עצמו אם בכלל כדאי לברוא את העולם או לא הוא עשה זאת עם נשמות הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים"[טו]. הנשמות הן הנותנות לה' את העצה שאכן כדאי לרצות לברוא את העולם, ומעוררות אצלו את שלב 'עלית הרצון'. לכן, רק נשמות ישראל יכולות להרגיש את מדרגת 'יחיד' של ה'. התפקיד של היהודי הוא להחדיר בכל העולמות כולם את תודעת ה'אחד'. כך נהג אברהם אבינו כאשר קרא לה' "אל עולם"[טז]. בכך הוא גילה לו את השורש של כל העולם באותה ה'אחדות הפשוטה', בעלית הרצון, באהבה האינסופית של ה'. לכל אחד – אפילו גוי – יש שרש באהבה זו.

כל זה ביחס אל מדרגת 'אחד' – אחד עולה אהבה – אבל את מדרגת 'יחיד' אי אפשר לגלות לגוי. אפילו למלאך אי אפשר כי הוא לא מסוגל להיות מודע אליה. השרפים של עולם הבריאה אומרים "קדוש | קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו"[יז], החיות והאופנים של עולמות יצירה ועשיה אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו"[יח]. הרמז בקבלה אומר, שאחרי המילה 'קדוש' הראשונה בפסוק מופיע פסיק, המחלק את מספר המילים בפסוק כולו ל-א ו-ח, וביחד עם ד המילים של הפסוק השני יש ביחד אחד מילים. כלומר, מודעות המלאכים היא מודעות של מדרגת 'אחד', אבל מודעות של מדרגת 'יחיד' שייכת רק לנו, נשמות ישראל. ההברקה הזו, של מדרגת 'יחיד', קשורה עם החכמה, עם האות י של שם הוי'.

סוד "אחד האמת"

לאחר הקדמה זו נתחיל לקרוא מתוך פרק ב, עם הציטוט מספר התניא בשם רבו של האדמו"ר הזקן – המגיד ממזריטש:

יָחִיד: "אוֹר אֵין סוֹף ב"ה אֵינוֹ מִתְיַחֵד אֲפִילוּ בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת [שנקרא עולם היחוד, ובו יש יחוד מלא בין האורות והכלים – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[יט] – ובכל זאת הוא לא מתגלה] אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשֻׁתּוֹ תְּחִלָּה בִּסְפִירַת הַחָכְמָה, וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין סוֹף ב"ה הוּא אֶחָד הָאֱמֶת [וזו מדרגת 'יחיד'. היא מדרגת 'אחד' באופן המוחלט, באופן אמיתי] שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ [שזו מדרגה שהתגלתה לנו בעת מתן תורה – "אתה הראת לדעת וכו'"] וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה" (תניא פרק לה, בשם הרב המגיד נ"ע).

פנימיות החכמה היא בטול מוחלט לה', שאינו מאפשר שום מציאות ממשית מחוץ אליו. לכן רק היא יכולה להיות הכלי לגלוי מדרגה זו בכל ספירות עולם האצילות. הנפש של כל יהודי באה מעולם האצילות – "אצילי בני ישראל"[כ] – ולכן יש בכל נפש מישראל יכולת לקבל את המדרגה הזו.

"אֶחָד הָאֱמֶת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ" זֶהוּ בְּחִינַת "יָחִיד", "וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה" – י שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה.

זו אסמכתא מפורשת מספר התורה שבכתב של החסידות[כא], מספר התניא, לאות הראשונה מן הרמז של ר' אברהם אבולעפיה. כאמור, זו מדרגה שזכינו לה בגלוי בעת מתן תורה, שהרי התורה גם היא בחינת חכמה – "אורייתא מחכמה נפקא"[כב].

אם יש קשר בין 'אחד' ובין 'יחיד', שהרי 'יחיד' נקרא 'אחד האמת', ננסה למצוא את הקשר ביניהם. האותיות המשותפות להם הן אותיות חד [ויש הרבה משמעויות לשער הזה, כמו בבטוי 'חד וחלק', או במילה חדוה – ראשית נקודת השמחה – חידה, יחד ועוד], אבל הרמז הכי חשוב עולה מהכפלת האותיות:

אֶחָד בַּהַכָּאָה (א פְּעָמִים ח פְּעָמִים ד) עוֹלֶה יָחִיד – "אֶחָד הָאֱמֶת".

כתוב, שהכאה מגלה כח יותר נעלה ונסתר מאשר חבור. כפל בלשון הקדש נקרא הכאה. כאשר רוצים להוציא אש מצור החלמיש נדרשת הכאה תוך מאמץ – לא כהוצאה האש מן הגחלת – שכן העלם אותו הנצוץ הוא העלם עצמי[כג]. זהו ההבדל בין חבור לכפל. לכן על ידי הכאה המילה אחד, על ידי הפעולה הקשה הזו, יוצא ממנה מה שטמון בתוכה – יחיד.

שרש כב האותיות

רמז נוסף. ידוע, שבחכמה יש לב נתיבות, כמו שבבינה יש חמישים שערים:

בְּחָכְמָה יֵשׁ לב נְתִיבוֹת, כְּמִנְיַן יָחִיד. לב נְתִיבוֹת אֵלּוּ מִתְחַלְּקוֹת לְ-י סְפִירוֹת וְ-כב אוֹתִיּוֹת –

המקור ל-לב נתיבות חכמה הוא בפתיחת ספר יצירה, הראשון בספרי הקבלה המיוחס עד אברהם אבינו. אחר כך מפורש שם, שאותם לב נתיבות מחולקות ל-י ספירות ו-כב אותיות. כולן כלולות במדרגת 'יחיד', כאשר מדרגת עלית הרצון כלולה עוד בה. אותו 'יחיד', השולל רבוי, כולל בתוכו באופן פרדוקסאלי גם רבוי. הוא כולל גם את נשמות ישראל וגם את התורה במדרגה של 'שעשועים עצמיים'.

נפרט. בתורה עצמה יש שתי בחינות[כד]: במדרגה אחת היא התכנית של הבריאה, ועל כך נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[כה], ויש בה מדרגה יותר גבוהה והיא היותה שעשועים עצמיים של ה' עוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. על כך נאמר הפסוק "שעשועים יום יום"[כו]. התורה כתובה אותיות, וכל אות בה היא שרש נשמה מתוך ששים רבוא נשמות ישראל עמה הוא משתעשע. הרמז לכך הוא שישראל הם "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[כז].

כל זאת ביחס אל כב אותיות התורה, אך גם עשר הספירות הן ממד של פנימיות התורה, והן בדוגמת עשר הנקודות – קמץ, פתח, סגול וכו' – ביחס ל-כב האותיות. האותיות בספר תורה הן החלק הגלוי שבה ואילו הנקודות, שאינן נכתבות, הן החלק הנסתר, כאשר היחס ביניהן הוא כנשמה לגוף. הן הכח המניע של האותיות ולכן הן נקראות תנועות. לפעמים אומרים שיש רק תשע נקודות, אבל על פי הדקדוק המקורי של ספר יצירה יש עשר נקודות – חמש תנועות קטנות וחמש תנועות גדולות [הנקראות בספר הזהר[כח] "פתוחי חותם"[כט]] – והן מכוונות כנגד עשר הספירות. כולם יחד מרכיבות את לב הנתיבות, ועל כן כולם יחד – על אף הרבוי – הם דבר אחד, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[ל]. ה'אחד' כאן אינו במובן של איחוד, אלא במובן של 'יחיד'. זהו מקור האמונה שלנו, שהכל דבר אחד.

בתור מספרים, לב נתיבות חכמה מתייחסות בעיקר אל אותיות התורה ואילו נ שערי בינה מתייחסים אל שרשי נשמות עם ישראל. נתיב הוא דרך צרה ונעלמת. בתורה יש שבעה שמות לדרך [נתיב, דרך, שביל, מסילה, אורח, מעגל, משעול], כאשר הנעלם והדקיק[לא] ביותר מביניהם הוא הנתיב, עליו נאמר "נתיב לא ידעו עיט"[לב]. למרות שהעיט רואה הכל את הנתיב הזה הוא לא מצליח לראות. הוא שייך אל מדרגת 'יחיד'. נ שערי בינה הם הכח בנפש לשׁעֵר את האלקות, להתקשר עם ה'. הפסוק אומר "נודע בשערים בעלה"[לג], הבעל הוא הקב"ה ואנחנו הכלה, והפרוש על כך בספר הזהר הוא "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה"[לד]. כל אחד משער את האלקות על פי השער שלו. לכן שערי הבינה הם תכונות האופי של הנשמות, וכל שער הוא סוג אחר של נשמה, שמתבארות היטב בכתבי האריז"ל. כל אותם שרשי הנשמות נכללות במדרגת 'יחיד'.

י' יחידות, ח' עשרות, ד' מאות

יותר מזה, מעבר לכך שהמילה יחיד עולה בסך הכל י ספירות ו-כב אותיות, היא גם מתחלקת בכתיבתה על פי אותו הסדר:

י יחד, אוֹתִיּוֹת יָחִיד.

את הסוד הזה, על פיו המילה יחד עולה כב ובכך מרמזת אל כב האותיות, מסביר ר' אברהם אבולעפיה עצמו. הוא מסביר שהאותיות מתחלקות ל-י יחידות, ח עשרות ו-ד מאות, כאשר המספר עשר עדיין נחשב בגדר יחידות. כתוב, שאצל עם ישראל המספר עשר הוא עדין בגדר יחידות בעוד שאצל אומות העולם הוא כבר בגדר עשרות.

על פי קבלה, ההבדל תלוי אם מפרידים את המלכות משאר הספירות להיות 'ראש לשועלים' או שמשאירים אותה מיוחדת עם שאר הספירות של עולם האצילות בתור 'זנב לאריות'. למלכות יש שני מצבים: או שהיא עדיין ספירה של עולם האצילות או שהיא יורדת להיות הראש לעולם הבריאה. בתור רמז מספרי מתבטאת כפילות זו בשאלה האם להתיחס אל המספר עשר בתור חותם היחידות או בתור התחלת העשרות. אצלנו המצב הוא "הן עם לבדד ישכן"[לה], ולכן אנחנו מחברים את האות י עם היחידות. יש בכך שני רמזים: סכום כל המספרים מ-א ועד י עולה הן, וכאשר האות י 'מתבודדת' ומשתייכת אל היחידות היא בסוד המילה בדד [העולה י]. ההתבודדות של היחידות היא בבחינת עולם האצילות. כמו כן, תרגום המילה 'הן' הוא 'אחד'. כאשר האות י שייכת אל היחידות, אל עולם האצילות, מתקיים סיומו של הפסוק – "ובגוים לא יתחשב". לעם ישראל יש תפקיד להאיר לאומות העולם, אבל קודם לכן הוא צריך להיות 'בדד'. כאשר המלכות בנויה היטב, יציבה וקיימת, אזי יש לה גם ענין להיות ראש ומנהיג גם לאומות העולם, אבל קודם היא צריכה להתיצב היטב בבחינת בדד. המלכות היא עם ישראל – "כל ישראל בני מלכים"[לו] – והיא חייבת להיות בבחינת בדד. אחר כך יש לה תפקיד נוסף לעבור את הגל. לבן בנה גל כדי שלא יעברו אותו ולא יפלשו – "עד הגל הזה"[לז]. בהתחלה הגל אכן חיובי, אנחנו זקוקים לו, אבל אחר כך מגיע הרגע שצריך לעבור אותו.

[על דרך הרמז: יש פסוק המתאר את הקשיים שאדם עובר בחיים – "כל משבריך וגלך עלי עברו"[לח]. המבחן בו הוא, שאם הגל עובר עליך זהו סימן שאתה צריך לעבור את הגל. אצל דוד המעבר התבטא בכך שהוא יצא לכבוש ארצות אחרות, חוץ לגבולות הארץ, אלא שהוא כבש אותם לפני כיבוש כל הגבולות של ארץ ישראל. לכן הם לא נכללו בקדושת ארץ ישראל, ורק נעשו רכוש עם ישראל[לט]. אם היה נוהג כסדר היו הופכים שטחים אלו לארץ ישראל, כפי שיהיה בעתיד – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[מ]].

נחזור אל חלוקת האותיות. האות ק תמיד עוברת את הגל שלה ונכללת עם המאות. הייתי יכול לחשוב שגם היא נשארת בעשרות, כמו בהגיון של האות י, אבל זה לא כך. חלוקה זו מרומזת בציור האות ק, שהיא היחידה מבין האותיות הרגילות [לא הסופיות] שעוברת את התחום שלה כלפי מטה. לפי זה יוצא, שהחלוקה היסודית של אותיות התורה היא לפי הסדר של המילה יחד:

הָאוֹתִיּוֹת מִתְחַלְּקוֹת, בְּסוֹד יַחַד, לְ-י יְחִידוּת (י – עֶשֶׂר – נֶחֱשֶׁבֶת לִיחִידָה, בְּסוֹד "עֶשֶׂר וְלֹא תֵּשַׁע" [וזה עצמו סימן שיש 'הוא אמינא' כזו, שהאות י תחשב לחלק מן העשרות], שֶׁבְּשָׁרְשָׁהּ, הַסְּפִירָה הָעֲשִׂירִית – מַלְכוּת – מְיֻחֶדֶת בְּאַחְדּוּת הָאֲצִילוּת – "רְשׁוּת הַיָּחִיד"),

המלכות צריכה להיות ברשות היחיד לפני שהיא עוברת אל רשות הרבים. חוץ לתחום האצילות הוא רשות הרבים[מא], בעוד האצילות עצמה היא בסוד ארץ ישראל. לכן כאן בארץ אנחנו צריכים קודם כל להיות בבחינת בדד, ורק אחר כך לפנות ולהיות "אור לגוים", ולהמשיך את קדושת ארץ ישראל בכל העולם כולו. לעתיד לבוא יהיה העולם כולו אצילות, הכל יהיה ארץ ישראל.

"עולמות, נשמות, אלקות" באותיות

ח עֲשָׂרוֹת (מִ-כ עַד צ, בְּסוֹד כֹּהֵן צֶדֶק [לכן כץ הוא שם של משפחת כהנים] – כְּלָלוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הַיְּחִידוֹת הֵן בְּסוֹד "אֱלֹהוּת", הָעֲשָׂרוֹת בְּסוֹד "נְשָׁמוֹת" וְהַמֵּאוֹת בְּסוֹד "עוֹלָמוֹת"),

אחת התורות החשובות ביותר אצל הבעש"ט היא התורה על שלשת הממדים "עולמות, נשמות, אלהות"[מב], על פיה הנשמות הן הממוצע בין העולמות ובין האלקות. לעניננו, היחידות הן כנגד ממד ה'אלוקות', העשרות הן כנגד ממד ה'נשמות' ואילו המאות הן כנגד ממד ה'עולמות'. לפי זה, כללות ממד ה'נשמות' נקרא כהן צדק.

בגמרא[מג] יש סוגיה שדנה באריכות בשאלה האם הכהנים – העובדים במקדש "בחשאי וברעותא דלבא"[מד] – הם "שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן", שלוחי ה' או השלוחים שלנו. הסוגיה הזו מגלה את עומק סוד הממוצע, הכולל בתוכו את שתי הקצוות אותן הוא מחבר. הכהן כולל את שתי הבחינות, ולכן הוא גם בא-כח של ה' וגם שלנו. ביחס לאומות העולם נקראו כל עם ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[מה], ולכן גם אנחנו כוללים בתוכנו את שתי הקצוות. העולם צריך להכיר בכך שאנחנו שלוחים שלו לגלות אלוקות. יש הכרה בדרך הטובה, בחסד, כמו בפסוק "והיו מלכים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקוֹתַיִךְ"[מו]. כולם יתאהבו פתאום בעם ישראל ורק יבקשו את הצ'אנס לעזור לנו. לעומת זאת, יש הכרה שבאה בדרך קשה, של כפיה וכניעה. בלעדיה, הגסות של הגוי, ה'אגו' שלו, תמנע ממנו לקבל את העזרה שהוא צריך.

וְ-ד מֵאוֹת (קרשת; הַ-ק נֶחֱשֶׁבֶת לְ"מֵאָה" – עוֹלָמוֹת" – בְּסוֹד "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת" [אל תחום העולמות],

מהם העולמות? בלשון הקבלה, הם כולם תוצאה של שבירת הכלים ומיתת המלכים. כתוב, שכל העולמות הם כמו בית קברות גדול של מלכי קדם. זו מציאות המות הכללי, מציאות הנפרדת מן ה', ואנחנו חייבים להחיות את הניצוצות החיים והקיימים בתוכה. בתוך העצמות של המתים, של המאובנים – כל מה שיש במציאות הוא כמו מאובן – יש נצוץ חיים והתפקיד שלנו הוא להחיות אותם. כתוב[מז], שיש בכל עצם ועצם "הבלא דגרמי"[מח], הבל שעדין שומר על המציאות ומהווה בכח, בפוטנציה, את יכולת התחיה. הוא כמו עצם הלוז השומרת על סוד התחיה לעתיד לבוא. אלו הניצוצות שיש בעולמות, ועם ישראל יורד ללקט אותן. זו ירידה אל תוך המות, והיא עצמה תחית המתים.

העיקר הראשון אצל הרמב"ם הוא אמונה במציאות ה' ואילו האחרון הוא אמונה בתחית המתים. על פי קבלה, תחית המתים הוא הסוד הכי פנימי של כל מה שאנחנו עושים כאן בעולם. אנחנו מטיילים בתוך בית קברות עצום ויש לנו כח תמידי להיות מתים. חז"ל אומרים על התנאים "זוטי דאית בכו [הקטן מביניכם] מחיה מתים"[מט], שהקטן ביותר בעם ישראל מחיה מתים, מברר ברורים ומעלה ניצוצות קדושים המפוזרים בכל ההוויה כולה. זהו סוד האות ק. היא נשמה, ולכן היה מקום למנות אותה עם העשרות, אבל למעשה היא נשמה שאינה נשארת בתחום הנשמות אלא יורדת אל תחום העולמות.

שֶׁרֶגֶל הַ-ק יוֹרֶדֶת לְהַחֲיוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת הַנִּפְרָדִים מֵאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ. "וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים", [כתוב[נ], שארבעת הראשים שנפרדים מן הנהר הם ארבעה ראשי מציאות הפרוד, ולכן יש כנגדם ארבעה אותיות של מאות] כְּנֶגֶד ד מֵאוֹת קרשת).

נסכם:

ייחידות [א-י]אלהות

חעשרות [כ-צ]נשמות

דמאות [ק-ת]עולמות

עד כאן הסברנו את סוד כב האותיות על פי הסדר של אותיות המילה יחד, מר' אברהם אבולעפיה.

טיפת האב – סוד הכפלת העצם

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

על פי רמז זה, לבה של המילה 'יחד' רומז אל ח האותיות האמצעיות – מ-כ ועד צ – שמבין כב האותיות הן כנגד ממד ה'נשמות' בסוד כהן צדק. על כן מצאנו שהמילה 'יחד' מופיעה בתורה רק ביחס אל הנשמות, ולא אל האלקות – "יחד שבטי ישראל"[נא]. על האלקות לא שייך לומר 'יחד', אלא 'אחד'. גם על העולמות אי אפשר לומר אותה, כי הם-הם מציאות הפירוד. היא שייכת רק אל הנשמות. בתוך הרמז יש מקום לכולם, אבל פשט המילה מתייחס רק אל ממוצע הנשמות.

שֹׁרֶשׁ הָאוֹתִיּוֹת הוּא סוֹד טִפַּת זֶרַע הָאָב – חָכְמָה – בְּסוֹד "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", וְדָרְשׁוּ בַּזֹּהַר – "יֵשׁ כב". וְכֵן שֹׁרֶשׁ הַסְּפִירוֹת הוּא בְּ-י אוֹרוֹת הַמְּאִירִים בְּטִפַּת הַחָכְמָה (שֶׁהֲרֵי הָאוֹתִיּוֹת הֵן שֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים כַּנּוֹדָע). וְזֶהוּ יָחִיד – י יַחַד – לב נְתִיבוֹת חָכְמָה.

כאמור, היחס בין י הספירות ו-כב האותיות הוא כיחס שבין הנשמות והגוף, וכיחס הנקודות והאותיות בתוך התורה. פרוש המילה ספירה הוא מלשון אור, ואילו פרוש המילה אות הוא מלשון אתא [בָּא בארמית], מלשון צנור, ולכן ענין האות הוא המשכה – להמשיך אור. "אתא בקר"[נב]. כח המושך נקרא כלי, ואין הכוונה לכלי סתום אלא לכלי פתוח הממשיך אור.

כתוב[נג], שבחכמה יש טיפת העצם. הזכרנו שיש כאן פרדוקס, שמדרגת 'יחיד' שוללת רבוי ודוקא בתוכה קיים רבוי של אותיות נשמות וספירות. לדרכינו, הרבוי כאן הוא כמו רבוי של בנים, והוא בסוד הכפלת העצם. בן הוא העצם שנכפל, האדם מצלם את עצמו. איך יכול להיות שה' מכפיל את עצמו? זה נקרא שה' "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"[נד].

את המונח 'צמצום' ניתן להבין בשתי דרכים. יש צמצום שמובנו הוא התעלמות אור כדי ליצור חלל שבו ניתן יהיה לברוא משהו, שכביכול מחוץ לו. כמובן, האמת היא כי כל מה שנראה כעומד מחוץ לה' הוא באמת כלום, הוא אינו, אבל יש במובן זה של צמצום העלמה של אור על מנת ליצור כביכול מציאות של חוץ. אם נשיג במודעות שלנו שאותו חוץ אינו חוץ אמיתי נשיג שבאמת אין שום דבר, שהוא גם אינו קיים. כל עוד הוא קיים בתוך המודעות שלנו הוא נראה, וכך ה' קבע, ועל מנת ליצור מודעות כזו צריך ה' להעלים אור.

לעומת זאת, יש סוג אחר של צמצום והוא במובן של רכוז. זהו המובן הפשוט של המילה צמצום, והסוד שלו הוא אין סוף יותר עמוק מן הפרוש הראשון במובן של התעלמות האור. צמצום של רכוז הוא להכפיל את העצם במה שנראה לכאורה לעינינו כרבוי של אותיות או נשמות, רבוי חלקים או של עצמים. על כך כתוב שהיהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[נה], ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[נו]. זהו פרדוקס אמיתי, 'רזין דרזין'. הוא גם עצם והוא גם חלק. הוא 'יחיד', אבל הוא מכפיל את עצמו במה שנתפס כרבוי חלקים. כל זה הוא הפרדוקס שיש במדרגת 'יחיד', מה שאין כן במדרגת 'אחד'. 'אחד' הוא שרש העולמות, ובו יתכן רבוי בו האחד קיים גם ללא השני, אלא שיש בו כח שמאחד ביניהם. הכח הזה הוא גלוי של אהבה [אחד עולה אהבה, כאמור].

כמובן, על אף שהשתמשנו כאן במושג 'הכפלה' אין הכוונה שהיחידות והפרטים השונים זהים. להיפך, "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה"[נז]. יש אישיות נפרדת לגמרי בין איש לאיש, בין יהודי ליהודי ובין אות לאות בתורה. בכל זאת, לא יתכן האחד ללא השני, שכן נשמות ישראל קשורות זו בזו[נח], וכן ספר תורה שחסר אות אחת פסול. על כך נאמר "לבלתי ידח ממנו נדח"[נט].

כל הרעיון הזה קשור עם דברי ספר הזהר, ששרש האותיות הוא בטיפת זרע האב שמולידה את הבן. סוד זה קשור עם הידוע כיום בביולוגיה שיש בתא הזרע כב כרומוזומים, ועוד יותר, כב חומצות אמינו שמרכיבות את התאים והזרע. יש לומר, כי בפנימיות אותם ה-כב יש גם עשר, עובדה שעדיין לא מזוהה במדע. יש כב כלים ו-י אורות וכולם מושרשים בטיפת האב, בחכמה.

זהו הסוד העמוק ביותר לקשר בין המילה 'יחיד' ובין מדרגת אבא, ובה לב נתיבות המתחלקות ל-י ספירות ול-כב אותיות.

* * *

פרק ג - הוא – עליה אל הנסתר

הוּא: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא", וּמְפֹרָשׁ בַּזֹּהַר שֶׁעֲבוֹדַת הַלֵּוִי הִיא בִּבְחִינַת "לְאֲרַמָא קָלָא" בְּשִׁירָה וְזִמְרָה – בְּחִינַת "הַעֲלָאָה" שֶׁבְּקַו שְׂמֹאל שֶׁל הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. עֲבוֹדָה זוֹ מַגִּיעָה עַד מְקוֹם הַנִּסְתָּר – ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – בִּינָה עִילָּאָה, הַנִּקְרָא הוּא – לְשׁוֹן נִסְתָּר.

הוּא בַּהַכָּאָה עוֹלֶה ל – "מִגְדַּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר" בְּאִמָּא כַּנּוֹדָע. וְהוּא סוֹד "בַּיּוֹם הַהוּא – יִהְיֶה".

כַּאֲשֶׁר יָחִיד מִתְיַחֵד בְּהוּא, בְּסוֹד "תְּרִין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין", עוֹלֶה יִחוּדָם מד, שֶׁהוּא "חַי הוי'" – ב פְּעָמִים כב אוֹתִיּוֹת בְּ"אַבָּא" וּבְ"אִמָּא", וְכֵן כָּל בְּחִינַת "חַי" הוּא בְּחִינַת מוֹחִין עֶלְיוֹנִים שֶׁל יה שֶׁבַּשֵּׁם.

אנחנו ממשיכים בלימוד השער 'יחיד הוא ויודע הכל', המבוסס על רמזו של ר' אברהם אבולעפיה לשם הוי' ב"ה. בפעם הקודמת למדנו על המילה יחיד, ועל הקשר שלה עם מדרגת החכמה. היום נלמד את המדרגה הבאה – המילה הוא – הקשורה עם מדרגת הבינה. החכמה היא נקודה ואילו הבינה היא התרחבות הנקודה, היכולת לתפוס אותה. ההבדל ביניהם הוא על דרך שמיעת הראיה. שתי המדרגות הללו שייכות אל חלק הנסתר – "הנסתרות להוי' אלקנו"[ס] – בעוד שתי המדרגות הבאות שייכות אל חלק הנגלה – "והנגלות לנו ולבננו".

אנכי, אתה, הוא

הברקת מדרגת ה'יחיד' בתוך מדרגת 'הוא' זהו חלק הנסתר, הוא יחוד עליון בין אבא ואמא, שבעקבותיו נולדות רגשות בלב. לבוא ולקחת אחר כך את אותו הרגש שנולד מן היחוד העליון ולהביע אותו בפה זהו כבר יחוד תחתון. מי שרואה משהו ולא מסוגל להבין אותו נכון – זו בעיה ביחוד העליון, אך מי שיש לו רגש בלב והוא לא מסוגל להביע אותו – זו בעיה של יחוד תחתון. זהו היחס הפנימי בין אותיות שם הוי'. יש שני מיני יחוד בתוך המודע: יחוד פנימי-נסתר ויחוד חיצוני-גלוי, המיועד עבור הזולת. הרגש אינו מיועד עבור עצמי, ולכן מטבעו הוא מתגשם כאשר הוא מוצא לעצמו את ההבעה הנכונה אל הזולת. לעומתו, בשכל יש רצון לגלות משהו לעצמי, שאני עצמי אבין. היחוד התחתון נולד מתוך היחוד העליון. כלומר, בתוך הרצון לגלוי לעצמי טמון הזרע של הרצון לגלות את אותו הדבר אל זולתי. עד כאן ההסבר בכללות למבנה שלנו.

כאמור, היום נתמקד במדרגת הבינה, במילה 'הוא'. מפורש בספר הזהר[סא] ובכתבי האריז"ל[סב], שהמילה 'הוא' במובן של התיחסות אל הנסתר זו מדרגת הבינה. כל זמן שהברק רק מבריק על השכל הוא בבחינת 'אתה', אבל ברגע שהוא נקלט בתוך ההשגה הוא מתלבש מיד בתוך לבוש. נקודת ההברקה מסתתרת בתוך ההבנה, למרות שהבנה באה לצורך גלוי והרחבה. כל זה קשור עם הכח של אמא. על אותיות וה שבשם נדרש בספר הזהר[סג] שהן בבחינת "והנגלות לנו ולבננו", ואילו על חלק הנסתרות בא תחילתו של הפסוק "הנסתרות לה' אלקנו", ובו באה בגלוי רק האות ה, הבינה. כלומר, היא עיקר חלק הנסתר.

זוהי הסיבה לכך שבתפלה אנו אומרים "אתה הוא ה' אלקינו". קודם אנו מקדימים לומר 'אתה' בלשון נוכח ומיד אחר כך אומרים 'הוא' בלשון נסתר. אמנם, בנוסח הברכות הסדר קצת שונה. בהן אנו אומרים לאחר המילים 'אתה ה'' את המילים 'אלקינו מלך העולם', אבל אם נדייק נראה כי גם שם הנטיה היא לכוון הנסתר. כלומר, שֵׁם ה' עומד בהן באמצע, בין לשון הנוכח ובין לשון הנסתר. גם לתת שם זוהי הסתרה, כי היא באה לצורך פניה אליו גם כאשר הוא אינו גלוי. כאשר הוא בגלוי אין צורך בשם, בעוד נתינת שם משאירה את האפשרות לכך שהזולת יהיה נעלם. לכן גם בברכות, ברגע שאנו אומרים את המילים 'ברוך אתה ה'' יש אצלנו כבר תנועה לקראת התלבשות בהסתרה. בכל זאת, בתפלה יש כמה פעמים שאנו אומרים את הבטוי 'אתה הוא' – 'אתה' הגָלוי בחכמה ו'הוא' הנסתר בבינה.

מה מעל לשניהם? בכתר, בקוצו של י, הבטוי הוא 'אנכי'. הוא מעל לכל, שכן משמעותו היא שה' מדבר בעד עצמו בגוף ראשון – "אנכי הוי' אלקיך"[סד]. למטה מן הכל הוא גלוי ה'אני' שבמלכות, וכידוע הכתר נעוץ עם המלכות. הרצון למלוך נעוץ בכתר – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[סה], "אני ראשון [כתר] ואני אחרון [מלכות]"[סו]. עבודת המלכות נקראת "ואני תפלה"[סז], להתפלל. בצורך להתפלל כל הזמן מתקן האדם את ה'אני' התחתון, את ה'אגו'[סח]. התפלה נקראת בלשון חז"ל רחמים ['רחמי'][סט], וזהו תקון המלכות. אם תיקן האדם את המלכות הוא יכול, במידה מסוימת, גם למלוך. עצם המלוכה היא הרוממות העצמית של הנפש, שאינה ה'אגו' במובן השלילי, אלא במובן של התקשרות ה'חלק' שבה אל ה'כל'. על כך מכוון פתגם הבעש"ט "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[ע]. אותו ה'חלק' מן העצם הוא ה'אנכי' האמיתי של היהודי, ה'אני' שבכתר.

יוצא לנו שהסדר הוא כך: הכתר הוא הגוף-ראשון האמיתי, החכמה היא הגוף-שני של הנוכח, ואילו הבינה היא הגוף-שלישי של הנסתר.

כתר

אנכי (גוף ראשון)

חכמהבינה

     אתה (נוכח)  הוא (נסתר)

אכן, כל עוד אנו לא זוכים לגלוי הרוממות העצמית של הכתר אזי נסתרת מאתנו לגמרי אמירת 'אנכי' של ה', ולכן הכתר נקרא נסתר. מצד עצמו הוא גוף-ראשון, אבל מצדנו הוא מתגלה כנסתר, ולכן הוא השורש אל מדרגת הנסתר של הבינה. על כך נאמר כי "התגלות עתיקא בבינה"[עא].

'הוא' – עבודת הנסתר של הלוי

עד כאן הסברנו את מדרגת הוא ביחס אל מדרגת יחיד שברמז שלנו, כיצד הבינה תופסת את ברק החכמה. הנסתר שבבינה הוא נסתר ביחס אלי. אם אני שואף אל אותו הנסתר – זוהי העבודה הפנימית של הלב. הפסוק העיקרי שמובא תמיד כדי ליחס את המילה 'הוא' אל מדרגת הבינה הוא הפסוק בסוף פרשת קרח: "ועבד הלוי הוא"[עב]. המילה 'הוא' מיותרת בפסוק, ולכן דורשים אותהב כרומזת לכך שעבודת הלוי מגיעה עד לאותו המקום שנקרא 'הוא'.

נסביר. בקבלה מכוונים ג' הקיום – ימין, שמאל ואמצע – כנגד כהן לוי וישראל. הלוי שייך אל קו השמאל, העולה מלמטה למעלה, כטבע האש. בבית המקדש הכהנים היו עושים את כל העשיה, את עבודת הקרבנות, ואילו הלוים היו שרים בשעת המעשה שלהם. כתוב, שמעשה הכהנים נעשה בדרך המשכה. על אף שעבודת הקרבנות בכללותה היא בתנועה של עליה, ועל עלית הקרבן נאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[עג], בכל זאת הפעולה נעשית בדרך המשכה מלמעלה למטה. מעשה מטבעו דורש בנפש זרם של כל המודעות מלמעלה למטה, וזרם זה מתבטא בתכונת הזריזות. על כך כתוב שהכהנים היו זריזין[עד]. פעולה נוספת שלהם היא ברכת כהנים, שעליה מכוון הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו"[עה]. יש דברים שלוקחים זמן, כמו הגשמת החלומות של יוסף, שארכה עשרים ושתים שנים, אבל יש דברים שנעשים במהירות, ללא שום עיכוב ומכשול בדרך כאשר כל מכשול נפרץ מיד. למה? כי הנפש של הכהן היא נפש עם זרימה מהירה, מפנימיות הכתר שלו ועד למטה. כל מה שהוא עושה – הוא בקו ימין, היורד מלמעלה למטה כטבע המים. אם כן, אופיו של הכהן מתגלה גם בזריזות העבודה שלו וגם במהירות התקיימות ברכותיו. לעומת זאת, הלוי הוא ממש ההיפך ממנו. הוא אינו עובד אלא שר. תפקידו הוא "לארמא קלא". התנועה הנפשית אצלו היא להרים את כל כוחות הנפש בכיוון הפוך. כל כוחות הנפש פונים אל הנסתר. זהו קו העבודה.

אמנם בכללות, כל מעשה המצוות משתייך אל קו הימין, הקו של גמילות החסדים, בעוד עבודת הקרבנות משתייכת אל קו השמאל. לפי זה, עבודת ההקרבה של הקרבן משתייכת באמת אל קו של עליה, עלית כל הדצח"ם כליל לה'. מדוע הקרבת הכהנים שייכת אל קו הימין? אלא הקרבן עצמו הוא זה שעולה לה', ואיתו הוא מעלה גם את כל חלקי העולם, את כל הגשמיות על כל מרכיביה, אבל פעילות הכהן היא בקו ימין. הקרבן עצמו עולה כמו הנפש של הלוי. כל מה שעולה מלמטה למעלה נכלל בקו של העבודה ואילו כל מה שנמשך ויורד מלמעלה למטה נכלל בקו של גמילות חסדים. לכן הכהן נקרא איש חסד. הכהן מקריב את הלוי, כמו אברהם שהיה אמור להקריב את יצחק [אברהם הוא החסד, הכהן, ויצחק הוא הלוי, הגבורה]. לפי כל זה, ישראל שייכים אל קו האמצע הכולל את שתי התנועות גם יחד, כטבע הרוח העולה ויורדת. הם היו נצבים על גבי הקרבן ואומרים פסוקים – "ישראל במעמדם"[עו]. הם מוסיפים את ההשראה והמשמעות של התורה, השייכת אל קו האמצע.

קו ימיןקו שמאל

כהןלוי

קו האמצע

ישראל

כל ההרחבה הזו באה כדי להסביר את עבודת הלוי. עבודתו משתייכת אל קו השמאל, העולה מלמטה למעלה כטבע האש, והיא מגיעה עד לראש הקו, עד למדרגת ה'הוא' של הבינה, שכנגד האות ה עילאה שבשם.

הוּא: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא", וּמְפֹרָשׁ בַּזֹּהַר שֶׁעֲבוֹדַת הַלֵּוִי הִיא בִּבְחִינַת "לְאֲרַמָא קָלָא" בְּשִׁירָה וְזִמְרָה – בְּחִינַת "הַעֲלָאָה" שֶׁבְּקַו שְׂמֹאל שֶׁל הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. עֲבוֹדָה זוֹ מַגִּיעָה עַד מְקוֹם הַנִּסְתָּר – ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – בִּינָה עִילָּאָה, הַנִּקְרָא הוּא – לְשׁוֹן נִסְתָּר.

במילים פשוטות יותר, יש אנשים שאוהבים סודות ורוצים תמיד לדעת את הסוד, את הנסתר שבכל דבר. אלו הן הנשמות ששרשן הוא בקו השמאל מיסוד האש. יש אנשים שאוהבים את הפשט, שאוהבים לעשות טובה לאנשים, שאוהבים להגשים – לעשות ולהמשיך דברים למטה. אלו הנשמון ששרשן הוא בקו הימין מיסוד המים. ויש אנשים שאוהבים אמת, שהכל יהיה באמת ובכנות, ואלו הן הנשמות ששרשן הוא בקו האמצעי.

עלית הלב ושיבתו

כיוון שבעל הרמז הזה הוא ר' אברהם אבולעפיה, שעסק בעיקר בתחום הרמז, זו הזדמנות טובה לבחון את הצד הזה, צד הרמז של הרמז הזה עצמו. על כך נאמר "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[עז], ולכן נשתדל לגלות את כל המצפון שבהם. כך עשינו במילה 'יחיד' וכעת נעשה כך גם למילה 'הוא'.

ראשית, אם הבינה היא כנגד אמא למה הכינוי לה כאן הוא בלשון זכר? למה לא 'היא'? הסיבה היא, שאמא לגבי הבנים שלמטה ממנה היא בבחינת זכר, היא משפיע. זהו יסוד חשוב בקבלה. סיבה נוספת, בכל התורה כולה מלבד פעמים נדירות, המילה 'היא' נכתבת כך: 'הִוא'. זוהי תופעל הקרי והכתיב הכי נפוצה בתנ"ך [אגב, זהו אחד המקורות למבטא הפולני וההונגרי. הוא לא שבוש. דוגמה נוספת לשוני זה: העיר בה נאבק יעקב עם המלאך נקראה פְּנִיאֵל ואחר כך פְּנוּאֵל]. לכן מדרגת 'הוא' יכולה לשמש גם לזכר וגם לנקבה.

במשפט הבא אנו עושים על המילה הוא פעולה הנקראת הכאה, כפל בלשון הקבלה:

הוּא בַּהַכָּאָה [ה פעמים ו פעמים א] עוֹלֶה ל – "מִגְדַּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר" בְּאִמָּא כַּנּוֹדָע. וְהוּא סוֹד "בַּיּוֹם הַהוּא – יִהְיֶה" [כמו כן, אם במקוהמלה 'הוא' היתה נכתבת המילה 'היא', היתה ההכאה עולה נ, כמנין חמישים השערים שיש בבינה].

על האות ל כתוב בכתבי האריז"ל[עח] שהיא קשורה עם האמא. למה? חז"ל מכנים אותה "מגדל הפורח באויר"[עט], כיוון שהיא האות היחידה שעולה בגובהה מעל לשאר האותיות. תכונת השאיפה לעלות נקראת בקבלה אמא. כתוב, שהאות ל היא אות הלב. באותיות דר' עקיבא כתוב[פ] ששמה של האות למד הוא ראשי תבות לב מבין דעת. אין הכוונה אל לב במובן של גלוי רגש ומדות אלא במובן של "בינא לבא"[פא], של השאיפה שקיימת בלב להבין את הנסתר.

בבינה יש שתי בחינות: יש בינה שהיא הרחבת הנקודה לאחר גלוי ההברקה, והיא באה כדי לתפוס אותה. כך הוא הסדר אצל מי שהוא חכם בעצם, מי שמקבל הברקות וכעת הוא צריך לייחד אותן עם הבינה, להשלים אותן. לעומתו, אצל תלמיד חכם הסדר הפוך. תלמיד חכם ביחס אל החכם הוא כבינה ביחס לחכמה. הוא שואף להבין. הרב שלו גילה דבר והוא רוצה להבין אותו. הוא עוד לא תפס אותו, אלא הוא שואף. הוא רק 'תלמיד חכם', תלמיד מלשון למד.

ובתוך המילה לב: האות ל שבה היא השאיפה של התלמיד חכם, של הבינה, לעלות אל שכל החכמה של הרב, ואילו האות ב שבה היא הכח לתפוס ולקלוט אותו בפנימיות[פב]. בלב קיימת התנועה של "רצוא ושוב", כאשר האות ל – תנועת ה'רצוא' – היא אות המשמשת במובן של כיוון ויעד, לְ, אֶל. לעומתה, האות ב – תנועת ה'השוב' – משמשת במובן של הפנמה, בְּ, בְּתוֹךְ. זהו עוד רמז יפה לקשר בין המילה 'הוא' לבין מדרגת אמא.

רמז נוסף הוא הקשר בין המילה 'הוא' לבין הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[פג], שהמילה יהיה שבו עולה גם היא ל. מן המילה הוא בהכאה נעשית המילה יהיה. הוא יהיה עולים יחד מב, שעל פי קבלה הוא השם הרשום בראשי התבות של תפלת "אנא בכח". שם זה הוא שם של העלאה שמקורו באמא. יש עב שמות, המסוגלים להולדה והמשכה [עב עולה חסד], והם מתאימים אל טבע הכהן, אבל שם של מב מתאים לעליות של הלוי. אומרים אותו בכל פעם שרוצים להתחיל עליה. למשל, הוא נאמר בתפלת שחרית בסוף הקרבנות, לפני תחילת התפלה, כדי לתת כח לעלות. כמו כן, הוא נאמר לאחר קבלת שבת, עוד לפני תחלת תפלת ערבית. גם בסוף היום, כאשר הולכים לישון, אומרים אותו כדי לתת לנשמה כח לעלות למעלה. רוצים שהנשמה תעלה ומפקידים אותה בבאר של הנשמות – "בידך אפקיד רוחי"[פד] ראשי תבות באר[פה] – וכדי לתת לה כח לעלות אומרים תפלה של העלאה. זו תפלה של בחינת "ועבד הלוי הוא".

העתיד הנסתר בבינה

רמז נוסף: הוא עולה יב [את הרמז הבא אני אומר לאחר לבטים, ובכל זאת...]. כתוב בקבלה[פו] שאת גרמי השמים יש לכוון כך: שבעת כוכבי הלכת – שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה – הם כנגד ז' הספירות התחתונות, מחסד ועד מלכות. למעלה מהם נמצא גלגל הכוכבים הקבועים ובו קבועים יב כוכבים [כמובן, זאת על פי התפיסה הפשוטה לעיניים, וכך ה' ברא את העולם, עם אפשרות תפיסה כזו]. גלגל זה הוא כנגד הבינה, האמא. מעליו נמצא גלגל ריק מכוכבים, הנקרא 'גלגל היומי', והוא פועל את סיבוב היום והלילה [היום מוסברת תופעה זו על ידי תנועת הציר של כדור הארץ סביב עצמו]. גלגל זה הוא כנגד החכמה.

חכמהגלגל היומי

בינהגלגל יב המזלות

חסד עד מלכותשבעת כוכבי הלכת

מה יוצא מזה? מהסבר זה מובנת ההרגשה שבתוך גלגל המזלות הקבועים רשום בהסתרה העתיד. כך אנשים מרגישים ומכאן התפתחה כל החכמה של חכמת המזלות [האמיתית או המזויפת...], על פיה סמוי העתיד בתוך הכוכבים הקבועים. זה בגלל שאמא קשורה העתיד[פז]. למרות זאת, אנחנו מצווים שלא לחקור אחר העתידות – "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[פח] – בגלל שעל העתיד שלנו נאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו"[פט]. ככל שנחקור אחריו רק נגביל אותו, חס ושלום. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"[צ], ואם אתה חוקר אותו אתה מקטין אותו. אנחנו לא כלים להרגיש את העתיד המיועד לנו. אנחנו רק מצפים, אבל העיקרון הוא דבר נכון, שהעתיד נסתר בבינה. פרוש המילה עתיד בלשון הקדש הוא מוכן[צא], עתיד לבוא, בנסתר ובעלמא דאתכסיא. כל זה רמוז במילה הוא העולה יב.

כל הרמזים האלו קושרים את המילה 'הוא' אל מדרגת אמא.

יחוד 'יחיד-הוא'

כַּאֲשֶׁר יָחִיד מִתְיַחֵד בְּהוּא, בְּסוֹד "תְּרִין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין", עוֹלֶה יִחוּדָם מד, שֶׁהוּא "חַי הוי'" – ב פְּעָמִים כב אוֹתִיּוֹת בְּ"אַבָּא" וּבְ"אִמָּא",

בפעם הקודמת דברנו על כך שיחיד עולה לב על פי החלוקה ל-י ספירות ו-כב אותיות. כעת, יחוד יחיד הוא עולה פעמיים כב, פעמיים יחד. לפי זה, יש בממוצע כב אצל אבא ו-כב אצל אמא. כפי שהזכרנו, זה מתאים עם הידוע היום בגנטיקה, שיש בגנים כב כרומוזומים אצל אמא ו-כב נוספים אצל האבא.

וְכֵן כָּל בְּחִינַת "חַי" הוּא בְּחִינַת מוֹחִין עֶלְיוֹנִים שֶׁל יה שֶׁבַּשֵּׁם.

בתוך שם הוי' גנוז 'חי'. מה זה חי? חי זו חיות. כתוב בקבלה, שפרוש המילה מוחין בכל מקום הוא חיות. החיות של כל דבר היא המוחין שלו. המושג בקבלה הוא 'להמשיך מוחין', להמשיך חיות. כך הוא גם אצל האדם, אם הלב שלו עצוב וכבד – הלב הוא מצב הרוח – והוא רוצה להחיות אותו הוא יעשה זאת על ידי המשכת מוחין חדשים. מוחין חדשים נמשכים כתוצאה מן היחוד העליון, והם פועלים הולדת מדות חדשות. לכן, כאשר אומרים את מצד המילים "חי הוי'"[צב] הכוונה היא להמשיך את החיות, את המוחין, של שם הוי', שהן האותיות יה שבו.

[כאמור, המילים יחיד הוא עולות חי הוי'. אם ניקח מן המילה הוא את האות ו ונעביר אותה אל תוך המילה יחיד יצא לנו הצרוף חי יוד הא, ששתי המילים האחרונות בו הן המילוי של אותיות יה. זה מפורש באריז"ל[צג]. זהו רמז לכך שבתוך שתי האותיות הראשונות של שם הוי' – יה – כלול שם הוי' כולו, יוד הא עולה הוי'. זו החיות של שם הוי'.

אמרנו, שחי הוי' הוא כב אצל אבא ו-כב אצל אמא. אם מכים כב פעמים כב עולה התוצאה עתיד, הרבוע של כב].

נראה עוד מספר אפשרויות של רמז וגימטריאות במילה הוא, שלא כתובות כאן. המילה הוא במספר קדמי – המשולש שלה בצורה גיאומטרית – עולה לז. המספר הזה גם עולה יחידה, ולכן מאד מתאים לו להיות מכוון אל מדרגת בת הזוג של ה'יחיד'. יותר מזה, על פי קבלה, לז הוא סכום אותיות המלוי של שם סג, ללא אותיות הוי' השרשיות – יוד-הי-ואו-הי. אלו הן אותיות העבור של השם, כאשר עיקר המושג עבור הוא מושג ששייך לאמא, כרמוז בפסוק בקהלת "בטן המלאה"[צד].

יש עוד הרבה דרכים [כמו חשוב הרבוע הפרטי של הוא, העולה סב, או כתיבת האותיות במלוי] אבל נעצור כאן ונעבור אל הפרק הבא.

פרק ד - ויודע – ידיעת ה'

וְיוֹדֵעַ: שֹׁרֶשׁ הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הוּא בְּדַעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּלֵּב. בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל "דַּעַת" זוֹ נִקְרֵאת "נִשְׁמַת זְעֵיר אַנְפִּין", וְלָכֵן כָּל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁבַּלֵּב נִקְרֵאת "דֵּעָה" (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּ"הִלְכוֹת דֵּעוֹת").

יְדִיעַת הַכֹּל מִתְיַחֶסֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ". מַה שֶׁאֵין כֵּן "יָחִיד הוּא" הוּא לְמַעְלָה מִכֹּל שַׁיָּכוּת לָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" (רַק שֶׁנִּקְרָא "הוּא" עַל שֵׁם נִשְׁמַת הָעוֹבֵד שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַבְּרִיאָה, אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – "חֵלֶק בּוֹרֵא שֶׁנַּעֲשָׂה נִבְרָא" וְדַ"ל). יְדִיעַת הַבּוֹרֵא הוּא בִּבְחִינַת אוֹר מַקִּיף ה"סוֹבֵב כָּל עַלְמִין". לְגַבֵּי הָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הִיא בְּסוֹד "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין" (כִּמְבוֹאָר בְּשַׁעַר "אוֹר אֵין סוֹף" עַיֵי"ש). וְכֵן מְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל שֶׁשְּׁבִירַת הַמִּדּוֹת בְּ"עוֹלָם הַנְּקֻדִּים" – "עוֹלָם הַתֹּהוּ" – הִתְחִילָה מִסְּפִירַת הַדַּעַת, וְעַל כֵּן תִּקּוּן הַמִּדּוֹת כֻּלָּן תְּלוּיָה בְּהַחְדָּרַת דַּעַת הַקֹּדֶשׁ בָּהֶן, בְּסוֹד "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" (חֶדֶר הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת חֶסֶד דִּין רַחֲמִים – עִקְּרֵי הַמִּדּוֹת).

הפרק הבא בא לפרט את האות הבאה בשם הוי', שר' אברהם אבולעפיה רומז בה את המילה 'ויודע'. ברור שיש פה הבדל בין 'יחיד הוא' לבין 'ויודע הכל', ואלו שני ביטויים שונים. 'יחיד הוא' מתיחס לה' עצמו ואילו 'ויודע הכל' מתיחס אל הזולת, אל 'הכל'. כאמור, בין מדרגות 'יחיד הוא' קיים היחוד העליון שבינו לבין עצמו, בו הוא תופס לעצמו את הנקודה, ואילו מדרגות 'ויודע הכל' הן כבר התייחסות אל הזולת. ה' יודע בהן את הכל בדרך של יחוד תחתון.

בדרך כלל דעת שייכת אל המוחין – חכמה בינה ודעת – ואילו כאן היא מתייחסת אל המדות, אל האות ו שבשם. זה הדבר הראשון שצריך להסביר כאן.

דעת – קיום המדות וחיותן

וְיוֹדֵעַ: שֹׁרֶשׁ הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הוּא בְּדַעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּלֵּב. בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל "דַּעַת" זוֹ נִקְרֵאת "נִשְׁמַת זְעֵיר אַנְפִּין", וְלָכֵן כָּל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁבַּלֵּב נִקְרֵאת "דֵּעָה" (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּ"הִלְכוֹת דֵּעוֹת").

דעת היא תמיד לשון התקשרות – "והאדם ידע"[צה] – ובה שתי בחינות: יש דעת עליון שמקשרת בין אבא לאמא, אבל כאן הדעת היא דעת 'הכל'. יש בטוי שמופיע אצל הרמב"ם שבא לתאר את ידיעת ה' את העולם – "ידיעת עצמו"[צו]. ה' אינו יודע את העולם כמו אצלנו, ידיעה שחוץ ממנו, אלא הקב"ה "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים". ידיעת עצמו ועצמו הם אותו הדבר לגביו. "הוא וחייו ודעתו"[צז] הם דבר אחד. אצלנו הם שלשה דברים נפרדים, ולכן אי אפשר לתפוס זאת בשכל, ואילו אצלו הידיעה את הכל לא מוסיפה לו שום דבר.

בכל זאת, על דרך הקבלה, "ידיעת עצמו" ו"ידיעת כל הנמצאים" מתוכה הן שתי מדרגות שונות. 'ידיעת עצמו' הטהורה נקראת 'דעת הנעלם'[צח], והיא זו המיחדת אבא ואמא. אבא הוא הברק ואמא היא התפיסה, והכח לחבר ביניהם תלוי ב'דעת עליון', ב'דעת הנעלם'. אותה 'דעת עליון' מתגלה אחר כך במדות הלב בתור 'דעת תחתון', החודרת את כל מדות הלב, והיא הנשמה של כולן. בכתבי האריז"ל נקראו מדות הלב פרצוף זעיר אנפין, והוא כולל גם את הדעת היורדת ומקיימת אותן. מה הכוונה? בספר התניא[צט] מוסבר לגבי התבוננות, שכל זמן שמקשר האדם את דעתו אל האהבה היא מתקיימת, ואם יסיח את דעתו רגע אחד ממנה תעלם האהבה שנולדה מן ההתבוננות. קיום המדה בלב תלויה בהתמדת הדעת, ובלעדיה היא תעלם מן המודע אל התת-מודע. כל זה ביחס למדה אמיתית הנולדת מתוך התבוננות, ולא ביחס לאהבה טבעית. לכן הדעת היא הנשמה של זעיר אנפין.

בנוסף, אצל הרמב"ם כל מדות הלב – אהבה, יראה וכו' – וגם מדות שליליות, כמו כעס וגאוה, נקראו דעות. כעס אצלו הוא דעת הכעס, ולעומתה יש דעה של ענוה. למה? כי הרמב"ם הוא איש פנימי, חב"דניק, שיודע כי קיום וחיות המדות היא הדעת. לכך יש רמז יפה: יש בלב שש מדות [לכן הן כנגד האות ו שבשם] ו-ו פעמים דעה עולה דעת. כלומר, הדעת כוללת שש דעות המסתעפות ממנה, וקימות מכוחה.

יְדִיעַת הַכֹּל מִתְיַחֶסֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ".

ה' ברא את כל העולם ויודע את כל הנבראים, מתקשר אל כולם ומאיר בהם. בבריאת האור כתוב "וירא אלקים את האור כי טוב"[ק] מיד לאחר קיום "ויהי אור"[קא]. כלומר, ה' הסתכל בו, הוא נדבק באור שוב. אחרי כל בריאה כתובה המילה 'טוב', וטוב הוא דבק – "אומר לדבק טוב"[קב]. הוא נדבק במה שהוא ברא, והדבק הזה היא הדעת. בקבלה, השם הקדוש של הדעת הוא שם אהוה, העולה טוב.

'הוא' המושרש ב'יחיד'

מַה שֶׁאֵין כֵּן "יָחִיד הוּא" הוּא לְמַעְלָה מִכֹּל שַׁיָּכוּת לָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים [שם אין התיחסות לדבר זולתו], בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" (רַק שֶׁנִּקְרָא "הוּא" עַל שֵׁם נִשְׁמַת הָעוֹבֵד שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַבְּרִיאָה,

רק ביחס אלינו, לגבי מי ששואף להשיג אותו. זהו שרש הנשמה שלי בו. מעבר לכך, הכח שיש בנשמה של היהודי להתיחס אל מדרגת 'יחיד', להתייחס אל ה' כפי שהוא בינו לבין עצמו, בא מכח היותו מושרש במדרגה זו. היא נחצבת מתחת לכסא הכבוד – כנוי למדרגת הבינה – ולכן היא שואפת לחזור לשם. יש לה הרגשת 'הוא' נסתר ביחס אל ה'יחיד', שלו אין שום יחס למעשה בראשית. הזיקה הנסתרת הזו קיימת אצל כל יהודי.

שאלה: אם ה' בעצם בכלל לא נפרד מן הדבר איך אפשר לומר עליו שהוא נדבק במעשה בראשית?

תשובה: זו כבר מדרגת 'ויודע הכל', שנקראת "אור המאיר לזולתו". הוא לא נדבק בשביל עצמו, אלא בשביל הדבר שבו הוא נדבק, כדי לגלות לו משהו נוסף, לטובתו.

אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – "חֵלֶק בּוֹרֵא שֶׁנַּעֲשָׂה נִבְרָא" וְדַ"ל).

על פי פשט אני מכנה את הנשמה בשם 'הוא' כי אני נמצא בתוך הבריאה ולא מכיר את ה', אבל אם אני אומר 'הוא' גם על היחיד אני מגלה את היות היהודי ממוצע בין הבורא ובין הנברא. הבטוי בחסידות לכך הוא שיהודי הינו "חלק בורא שנעשה נברא".

* * *

נמשיך ללמוד את השער שהתחלנו לפני כמה חודשים, שבנוי כולו על רמז של ר' אברהם אבולעפיה לשם הוי'. רמז זה הוא כל כך טוב, שאם נתבונן בו נראה עד כמה הוא מתאים עם תורת החסידות. הסברנו עד היום את שתי המדרגות הראשונות – 'יחיד הוא' – כנגד שתי האותיות הראשונות, ה"אור המאיר לעצמו", ואילו את שתי המדרגות התחתונות – 'ויודע הכל' – כנגד שתי האותיות התחתונות שבשם, "אור המאיר לזולתו". נחזור שוב אל הסבר המדרגה השלישית.

ו החבור ו-ו ההפוך

צריך לשים לב ששתי האותיות הראשונות בשתי המילים הראשונות מן הרמז שלנו – 'יחיד הוא' – הן אותיות השרש. לעומת זאת, בשתי המילים האחרונות – 'ויודע הכל' – האות הראשונה בכל אחת מהן היא אות שימושית: ו החבור במילה 'ויודע' ו-ה הידיעה במילה 'הכל'. יש אותיות שרשיות ויש אותיות שמושיות, וכאן יוצא ששם הוי' משמש את שתי המדרגות האחרונות.

בדרך כלל ההסבר הוא שהאות ו שבשם כוללת את ששת מדות הלב, אבל בכתבי האריז"ל מובא ששרש המדות הוא בדעת, והיא מתפשטת בתוך הלב. היא נקראת "מפתחא דכליל שית"[קג], המפתח הפותח את חדרי הלב. על כך נדרש הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו"[קד]. חדר הוא ראשי תבות חסד דין רחמים, והכוונה בו היא שהדעת היא זו הפותחת אותן, חודרת אליהן וממלאת אותן. דעת זו מכונה 'דעת המתפשט'[קה], והיא נרמזת תמיד באות ו שבשם, בבחינת המשכה. לעומת זאת, הדעת העליונה המייחדת חכמה ובינה מכונה 'דעת הנעלם', והיא נרמזת באות א או באות י.

בלשון הקדש יכולה האות ו לבוא בשתי צורות דקדוקיות: היא יכולה לשמש כ-ו החבור או כ-ו ההפוך. ו החבור שייכת יותר אל 'דעת המתפשט' ואילו ו ההיפוך אל 'דעת הנעלם', הכח הנעלם ההופך עתיד לעבר ועבר לעתיד. כאמור, האות א רומזת אל 'דעת הנעלם', ולפי זה באות א המורכבת בעצמה מן האות ו ומשתי אותיות י, יהיו העתיד והעבר רמוזים באותיות י, ואילו האות ו תרמז אל הכח המהפך אותם. כאמור, ו ההפוך באה מן האות ו שבתוך האות א, ההופכת את הנקודות של אותיות י. הן נעות בתנועה סיבובית סביב לציר האות א, והוא ההופך אותן מעבר לעתיד ומעתיד לעבר. בקבלה, האות א היא כנגד 'דעת הנעלם'. כלומר, לאות ו ההפוך יש מקור ב'דעת הנעלם', ואילו אות ו החבור הרגילה היא כנגד 'דעת המתפשט' הממלא את חדרי הלב. הרבי מקומרנא[קו], שאוהב תמיד לדרוש בכל התורה את תופעת הקרי והכתיב, דורש את הפסוק "אל דעות הוי' ולו [ולא] נתכנו עלילות"[קז] על 'דעת הנעלם' ו'דעת המתפשט, או 'דעת עליון' ו'דעת תחתון'. לדבריו, 'לא' על פי הכתיב היא כנגד 'דעת הנעלם' ואילו 'לו' שעל פי הקרי זו 'דעת המתפשט'. את זה הוא מסביר באריכות על כל התורה כולה.

איפה מופיעה ו ההיפוך הראשונה התורה? "ויאמר אלקים יהיה אור"[קח]. איפה ו החבור? "את השמים ואת הארץ"[קט]. ו החבור נמצאת כאן במקומה הטבעי, באות ו של השם הקדוש אהוה, העולה מראשי התבות "את השמים ואת הארץ", ואילו האות ו במילה "ויאמר" ממוקמת במאמר הראשון מבין עשרת מאמרות, שכנגד החכמה[קי].

מהו מקומן המדוייק? אות ו החבור הראשונה היא האות ה-כב בתורה ואילו ו ההפוך הראשונה – במילה "ויאמר" – היא האות ה-פא בתורה. על פי האריז"ל יש לאות ו יש שלש אפשרויות של מלוי –  ויו, ואו, ויו – שהגבוה מביניהם עולה כב, ועל כך כתוב שהיא כוללת את כל כב אותיות התורה. אות זו היא גם האות ו הראשונה בתורה בכלל, גם באמצע מילה. הכלל אומר "הכל הולך אחר הפתיחה"[קיא], ואם האות ו הראשונה בתורה היא ו החבור זהו סימן לכך שהחבור הוא המשמעות העיקרית של האות ו.

נתקדם הלאה, אל האות ו הבאה בתורה במילה "והארץ היתה"[קיב], שגם היא אות ו החבור. זה לא דבר רגיל למצוא פסוק שפותח באות ו החבור. בדרך כלל היא באה רק באמצעו. על פי הסגנון הרגיל בתורה היה צריך להיות כתוב 'ויהי הארץ תהו', ואז זו היתה ו ההיפוך. האות ו כאן קצת מבלבלת את הקורא, כי בדרך כלל אות ו הבאה בתחלת פסוק היא ו ההיפוך, ואילו כאן היא ו החבור. באמת הגר"א, בתחילת ספרא דצניעותא, מסביר שכאן באה האות ו לחבר את המילה הזו אל הפסוק הראשון. להסברו, כך צריך לקרוא את הפסוק: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ". כלומר, יש שתי בחינות של ארץ.

מה הכוונה? ארץ היא כנוי אל המלכות, ובמלכות יש שתי בחינות: מלכות דז"א, הנקראת עטרת היסוד, והמלכות עצמה, הנוקבא. בהקשר הזה, ההבדל ביניהן מתבטא בשבירת הכלים של עולם התהו. לגבי המדות, מחסד ועד למלכות של היסוד השבירה היא שבירה של ממש, אבל המלכות לא נשברת. היא רק מתעלפת – "וארעא אתבטלת"[קיג]. יש התמוטטות ויש התעלפות. הארץ הראשונה שבפסוק הראשון היא המלכות של היסוד, המלך בעל חנן שנשבר ומת, ואילו הארץ השניה של הפסוק השני היא כבר המלכות עצמה שרק התעלפה.

על פי זה, ידוע הרמז החשוב, שכל הפסוק הראשון של התורה הוא משולש של חכמה (73), וכאשר מצרפים אליו את המילה "והארץ" מן הפסוק הבא עולה הסכום למשולש של עז (77, וכן מגדל, וכן אולם וכן מזל). הסבירות של דבר כזה היא לא רגילה. משולשים אי-זוגיים הם תמיד סכום מכפלת המספר היסודי והנקודה האמצעית שלו. לכן אצלנו, 3003 הוא כפל של עז ו-טל [הוי' אחד], ובמשולש של 73 הנקודה האמצעית היא 37. מספר האותיות מתחילת התורה ועד סוף המילה "והארץ" הוא גל (33), מתאים המספר הכללי – 3003. לפי זה, הערך הממוצע של כל אות עולה יחוד הוי' אדנ-י, המשולש של יג.

השיטות בעשרה מאמרות

[במאמר מוסגר: בספירת עשרה המאמרות יש שתי שיטות. שיטת ספר הזהר היאטו, שהמילים "ויאמר אלקים יהי אור" הם המאמר הראשון ואילו המאמר האחרון הוא הפסוק "ויאמר אלקים נעשה אדם"[קיד]. לעומת זאת, שיטת הגמרא היא ש"בראשית נמי מאמר הוא"[קטו]. שתי השיטות אינן סופרות את עשרת הפעמים שכתובה בהן המילה "ויאמר", כפי הפשט. ר' הלל מסביר[קטז], ששיטת הגמרא היא לספור מכתר ועד מלכות ואילו שיטת ספר הזהר היא לספור מחכמה ועד מלכות. אלו שתי ספירות שונות לגמרי. ספירת הגמרא היא רק כנגד עשר הספירות של המלכות דאצילות [או מלכות דמלכות שלה], ואילו ספירת ספר הזהר היא כנגד עשר הספירות של כללות עולם האצילות – מחכמה עילאה שבה ועד מלכות שבה. כלומר, מאמר הכתר של הגמרא הוא הרבה יותר נמוך מאשר מאמר החכמה של ספר הזהר. מבחינת מספר הדברה יהיה הבדל בין השיטות רק בשלשת הראשונות, ואילו מבחינת זהות המאמר לספירה תהיה זהות רק למאמרות החכמה והבינה. איפה רואים תופעה דומה לכך בקבלה? בשיטת ספירת ז מלכי התהו. יש שיטה על פיה מונים מדעת ועד יסוד ויש שיטה אחרת על פיה מונים מחסד ועד מלכות[קיז].

יוצא על פי ספר הזהר, שכל הסיפור השני של הבריאה הוא בבחינת מלכות, והסיבה ששם הוי' מתחיל להופיע רק בו היא בגלל שזו מלכות בעצם. בדרך זו דורשים בחסידות[קיח] את הפסוק "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו [היא המלכות]"[קיט] – הוי' אלקים הוא בנין המלכות.

דבר נוסף, והוא עיקר החידוש בדברי ספר הזהר, שעשרת המאמרות הוא מקבילות בו אל עשרת הדברות בדרך פרט, מאמר מול דברה].

* * *

דעת – הכח המתפשט בכל האצילות

אנחנו ממשיכים את למוד פרק ד שהתחלנו בפעם הקודמת, העוסק במילה 'ויודע' שברמז של ר' אברהם אבולעפיה. הבטוי הזה מתיחס אל ידיעת ה' את הנמצאים על פי לשון הרמב"ם, שידיעת ה' את הנבראים אינה כידיעתנו דבר שחוץ לנו אלא "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים"[קכ]. הסברנו, שדעת זו נקראת 'דעת המתפשט' על שם חדירתה בכל שש מדות הלב. בלשון מונחי האריז"ל, זו דעת שיורדת מן המוחין להיות 'נשמת ז"א'. נתחיל לקרוא שוב מתחילת הפרק:

וְיוֹדֵעַ: שֹׁרֶשׁ הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הוּא בְּדַעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּלֵּב. בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל "דַּעַת" זוֹ נִקְרֵאת "נִשְׁמַת זְעֵיר אַנְפִּין", וְלָכֵן כָּל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁבַּלֵּב נִקְרֵאת "דֵּעָה" (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּ"הִלְכוֹת דֵּעוֹת").

יש מקום אחד בספר 'עץ חיים'[קכא], בו מבואר שהדעת של כל האצילות היא הנשמה של ז"א. יש בדעת משהו נעלם אפילו יותר מן הכתר. הכתר הוא פרצוף לעצמו – עתיק יומין ואריך אנפין – ואילו הדעת טמונה בתוך ז"א. בפרטיות דעת היא נשמת המדות ולכן היא משתייכת אליהן. היא זו המייחדת והמקשרת את כולן יחד והיא המכונה 'דעת תחתון' או 'דעת המתפשט'. כל זה בפרטיות, אבל בכללות היא הכח המקשר והמייחד בכל עולם האצילות. התפשטותה בכל עולם האצילות זהו עיקר ענינה. מה שמחבר את הספירות העליונות אבא ואמא, או יותר גבוה את פרצופי אריך ועתיק ב-ז תקוני גלגלתא – זו הדעת. כאשר מדברים על פרצופי האצילות אין דעת, והיא נעלמת בכל האצילות.

שוב, דעת היא יחוד והיא מייחדת את כל עולם האצילות, את כל הפרצופים שבו, אלא שבפרטיות היא נשמת ז"א ומתגלה כזו המייחדת את מדות הלב. מתי צריך לבוא כח של יחוד? כאשר יש קצוות. במדות הלב יש קצוות – כמו בין שני אנשים קיצוניים – ולכן צריך לבוא כח שלישי לייחד אותם. אכן, גם בשכל צריך לייחד בין אבא ואמא, ואפילו בכתר יש יחודים, אבל הם לא קצוות ולכן היחוד שם הוא הרבה יותר קל. לעומת זאת, במדות יש קצוות.

סדר יציאת הפרצופים

בהתהוות הפרצופים, אבא מתפתח מספירת החכמה ואמא מתפתחת מספירת הבינה, ופתאום זעיר אנפין נבנה משש ספירות. לכן, במיוחד באות ו צריך יחוד, ולכן עיקר גלוי הדעת הוא כנשמת ז"א, לחבר את הקצוות. כך הזכרנו בפעם הקודמת, שיש אות ו נעלמת בתוך האות א, בתוך המוחין, וכך גם עד רום המעלות. כתוב בכתבי האריז"ל[קכב], שהאות העיקרית והעצמית בשם הוי' היא האות ו, ויש בה משהו מעל הכל. יש לה שרש ב'דעת הנעלם' העולה עד לפנימיות הכתר, עד לפנימיות עתיק. היא "הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה"[קכג], מרדל"א עד מלכות. היא חודרת ונמצאת בכל יותר מאשר כל דבר אחד. הרי דעת היא יחוד – "והאדם ידע"[קכד].

פרצופים הם עם כלים. יש שלשה שלבי התפתחות בפרצוף: 'נקודה, ספירה, פרצוף' והם כנגד שלשת המושגים 'נקודה, קו, שטח'. פרצוף הוא בעל איברים. רק כאשר אדם מתבגר הוא נעשה בר-דעת, ומכאן רואים שהדעת היא הכח האחרון שמופיע, כאשר הגוף כבר מספיק מבוגר, כאשר יש כלי לקבל אותה.

שאלה: אם פרצוף כולל הכל הרי שיש באבא עשר ספירות. איך זה בז"א?

תשובה: המוחין באים לו בתור תוספת. כאשר אבא נאצל הוא נאצל שלם ואילו ז"א נאצל רק עם שש ספירות מקוריות. השאר בא לו כתוספת מפרצופי ישראל סבא ותבונה וכו'.

נסביר יותר. יש סוד שקשור עם המספר לז, המספר הכי חשוב בכל מעשה בראשית. כתוב בקבלה[קכה], שבתחלה יצאו הפרצופים רק בתור חמש נקודות – "בהבראם"[קכו] "ב-ה בראם"[קכז] – באופן הזה: שלש נקודות יצאו שלמות. כלומר, כלולות מעשר; נקודה נוספת יצאה עם שש; נקודה אחרונה יצאה לבדה. כלומר, הכתר החכמה והבינה יצאו כלולות כל אחת מעשר הספירות האחרות, סך הכל שלשים ספירות. הנקודה של זעיר אנפין נאצלה רק ב-ו קצוות, כלומר שש. המלכות נאצלה רק כנקודה אחת. סך כל הבחינות עולה לז. כל שאר הבחינות באות כתוספת: לז"א נוספו המוחין ואילו למלכות נוספו כל שאר ט הספירות. אם כך, אם כל נקודה אמורה לכלול רק עשר נקודות, הרי שיצאו לז [הבל, בסוד הפסוק "הכל הבל"[קכח]. כל מה שיצא הן הבל נקודות], שעליהן נוספו עוד יג. אולם באמת כתוב בכתבי האריז"ל, שכל עשר הבחינות הללו הן עשר הספירות שבתוך המלכות בלבד, ובעצם היו צריכות להיות מאה נקודות בכל נקודה מבין חמש הנקודות של הפרצופים העתידיים. כלומר, בסך הכל אמורות היו להיות חמש מאות נקודות. אם כך, בעצם חסרים לכל הפרצופים תבונה נקודות שלא יצאו בתחלה.

זהו סוד הפסוק בספר משלי: "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[קכט]. הכסיל הולך רק אחרי מה שגלוי, אחרי ההבל, ואילו התבונה שנסתרת לא מעניינת אותו. מי שמחפש רק את ההבל הגלוי הוא הכסיל. הכסיל לא חפץ בתבונה הנעלמת. על ידי התבוננות ודבקות בה' מושכים את התבונה החסרה. זהו הכח של הנשמה היהודית, ואילו הכסיל שתופס רק את מה שעיניו רואות נשאר רק עם ההבל של התגלות לבו.

בפתיחת ספר קהלת מוזכרים שבעה הבלים – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[קל]. בכל המגילה כולה מופיעה לח פעמים המילה הבל. חובבי הרמז תמיד מצטערים שאין לז פעמים, שכן אז היה מתקבל המספר הבל ברבוע, הבל פעמים הבל, אבל באמת כך יוצא יותר טוב. למה? כי תופעה זו יוצרת את הצורה הנקראת אצלנו יהלום, וכאן היא תהיה מורכבת מחבור שני משולשים של הבל [לח הוא ב פעמים הבל, ולכן כל 19 פעמים הבל הוא משולש של הבל].

שאלה: למה לא יצאו חמשת אלפים בחינות? למה דוקא חמש מאות?

תשובה: כי לא צריך. זה נקרא 'נקודה, ספירה, פרצוף'. נקודה היא אחת, ספירה היא כבר עשר [ממד הקו], וברגע שמגיעים לרבוע – שטח של עשר על עשר, העולה מאה – זה מספיק. כמובן, תמיד אפשר להוסיף עוד ממדים, אבל במתמטיקה החידוש הגדול כבר היה. זה כמו ההבדל בפיזיקה בין מהירות יציבה לבין תאוצה, ההבדל בין חזקת א' לחזקת ב'. זהו הבדל מהותי שלא מתרחש עוד הפעם. יש הרבה תופעות שעבורן די לנו כאשר אנו מגיעים עד לממד של שטח. כל חמש מאות הנקודות שנשלמות בתקון עולות פרו ורבו, וכן דעת הוי' [עדת הוי'].

רמזי המספר לז

כאמור, בעולם הנקודים מה שיצא אלו רק המלכויות, וגם הן לא יצאו שלמות[קלא]. אפילו בספירות כתר חכמה ובינה מה שיצא בשלמות זו רק המלכות, בז"א יצאו רק ו הקצוות של המלכות שלו [ולכן בתורה[קלב] הם נקראו מלכים], ובמלכות יצא רק הכתר של המלכות של המלכות.

[הקשר המספרי בין יג חלקי המלכויות שלא יצאו ובין לז החלקים שיצאו הוא, ששניהם מספרים ראשוניים: המספר ה-7 וה-13, כאשר שניהם מהווים חלק מסדרת המספרים הראשוניים העוקבים 4,5,13,37,151. מבין כב האותיות ישנן שתים שקשורות עם המספר לז: א ו-ל. האות למד עולה ב פעמים לז, ואילו האות אלף עולה ג פעמים לז. שתיהן ניצבות בראש ה'אלף-בית' של חלוף אלב"ם. סכום שתיהן יחד עולה ה פעמים לז, כמילוי השם אל – אלף למד. פעמיים מלוי השם אל הוא סוד שע נהורין של הכתר, שבאים מפני אריך אנפין, מילוי שם אל מכל פן בפניו. מלוי נוסף הקשור אל המספר לז: אם ממלאים את האות ת בצורה כזו – תאו [כמו האות ואו במלויי מה ו-סג] –  היא תעלה יא פעמים לז. זה כבר מתאים אל סדר של חלוף אתב"ש. תאו זו המילה 'ואת הארץ' שבפסוק, כאשר ואת עולה יא פעמים לז ואילו הארץ עולה ח פעמים לז.

כדי להשלים את התמונה: דברנו על השם אל, ובתורה השם שצמוד אתו הוא שם שדי, שמלויו עולה כב פעמים לז. אותיות המילוי שלו לבדן עולות 500. זה נקרא שכל אות מקורה בהבל היסודי. כאמור, מילוי שם אל עולה ה פעמים לז, כנגד ה מוצאות הפה, ואחר כך הוא מתפרט ל-כב אותיות במילוי שדי. הכל יחד עולה כז פעמים לז, שהוא סכום כל האותיות יחד, עם האותיות הסופיות מנצפ"ך. כל אלו יחד עולים 999, ט פעמים אלף [אלף עולה 111], וכן פתח תקוה, וכן שכבת זרע. הרמז לכך תמיד הוא: מטט-רון שר הפנים. ממט-רון עצמו עולה שדי, שר עולה 500, ופנים עולה המילוי של אל. המספר הזה קשור עם הפסוק הראשון בתורה: הוא עולה בראשית עם אלקים, וכן ברא את השמים. לז עצמו עולה גם חכמה במספר סידורי – "כולם בחכמה עשית"[קלג]. כל הפסוק הראשון עולה חכמה במספר הרגיל פעמים חכמה במספר סידורי. סיום הפסוק – "ואת הארץ" – עולה חכמה במספר רגיל פעמים חכמה במספר קטן (19)].

נשמת העובד בשרשה

נחזור אל המאמר עצמו:

יְדִיעַת הַכֹּל מִתְיַחֶסֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ". מַה שֶׁאֵין כֵּן "יָחִיד הוּא" הוּא לְמַעְלָה מִכֹּל שַׁיָּכוּת לָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" (רַק שֶׁנִּקְרָא "הוּא" עַל שֵׁם נִשְׁמַת הָעוֹבֵד שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַבְּרִיאָה, אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – "חֵלֶק בּוֹרֵא שֶׁנַּעֲשָׂה נִבְרָא" וְדַ"ל [ולכן יש לו את החוש בנסתר]).

כך למדנו בפרק הקודם בדברי ספר הזהר[קלד] על הפסוק "ועבד הלוי הוא"[קלה] בפרשת קרח. עבודת הלוי היא בקו שמאל, בהעלאה, והיא עולה עד לבינה. הבינה נקראת הנסתר – "הנסתרות לה' אלקינו"[קלו]. עבודת הכהן היא עבודת המשכה מלמעלה למטה, ואילו עבודת הלוי היא בקו של אור חוזר, העולה עד בחינת 'הוא'. מבין שלושת העמודים של העולם – "על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים"[קלז] – עיקרו של עמוד העבודה הוא עבודת ההתבוננות ועבודת התשובה. על ידי עבודה זו מגיעים עד לתבונה, עד לנסתר. האדם העובד מגלה את השורש שלו במדרגת 'הוא', זה שמעל לידיעת ה' את הנבראים בידיעת עצמו. יש לנשמות שרש ב"אור המאיר לעצמו", וכיוון שהם יודעים את זה הם מסוגלים להמשיך אור שלמעלה מגדר שייכות לעולמות אל תוכם. זהו סוד העבודה.

'יחיד' הוא ה' ללא כל 'הוא'. ברגע שאני אומר את הבטוי 'הוא' אני מתכוון לכך שיש מישהו שמכיר את אותו 'הוא'. אם זו היתה מדרגה נסתרת לגמרי לא היתה בה שום בחינת 'הוא', שכן ה' ודאי לא יאמר על עצמו 'הוא'. ה' עצמו הוא בבחינת 'אנכי'. אם כן, מיהו זה האומר 'הוא'? מי שיש לו חוש וקשר אל הנסתר הוא זה האומר 'הוא'. זהו מקור ושרש הנשמות, והחוש הזה הוא קו העבודה. זו כוונת המשפט כאן 'נשמת העובד בתוך הבריאה'.

יְדִיעַת הַבּוֹרֵא הוּא בִּבְחִינַת אוֹר מַקִּיף ה"סוֹבֵב כָּל עַלְמִין".

כך מוסבר בספר התניא באריכות[קלח], שידיעת ה' את הכל היא הרבה למעלה מן הדבור שבו הוא מדבר את המאמרות של הבריאה. עשרה מאמרות הם האור הפנימי, ואילו ידיעתו את הכל בידיעת עצמו היא האור המקיף, אור ה'סובב' [עשרת הדברות הן הרבה יותר גבוהות. בספר הזהר כתוב[קלט], שעשרה מאמרות הן "מילי דהדיוטא" ביחס לעשרת הדברות. הן באות מן הקודש הפנימי, מן ה"אור המאיר לעצמו"]. לגבי העולמות התחתונים נקרא ז"א אור מקיף. כתוב בכתבי האריז"ל, שפרצוף ז"א לא יורד אל תחום הבריאה, בעוד המלכות יורדת. הוא אמנם שייך אל הבריאה אבל אינו יורד להתלבש בה בפנימיות. הבריאה לא יכולה להכיר בו בפנימיות, רק בבחינת מקיף. זה נקרא שהידיעה של ה' היא בגדר מקיף לגבי הבריאה.

לְגַבֵּי הָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הִיא בְּסוֹד "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין" (כִּמְבוֹאָר בְּשַׁעַר "אוֹר אֵין סוֹף" עַיֵי"ש).

תפתחו שם[קמ] ותראו שיש ארבע מדרגות באור אין סוף – "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", "כולא קמיה כלא חשיב", "לית אתר פנוי מיניה". גם אור הסובב וגם אור הממלא מתיחסים אל העולמות, ולכן הם כנגד אותיות וה שבשם. מדרגות אלו גם הן בבחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", כיוון שהכסיל רוצה להימצא. התודעה בשתיהן היא שצריך להישאר ולא להבטל מן המציאות. לכן אסורה עליו התבונה של מדרגת "כולא קמיה כלא חשיב", שבאות מערכת היא כנגד הבינה.

דעת – תחלת השבירה

וְכֵן מְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל שֶׁשְּׁבִירַת הַמִּדּוֹת בְּ"עוֹלָם הַנְּקֻדִּים" – "עוֹלָם הַתֹּהוּ" – הִתְחִילָה מִסְּפִירַת הַדַּעַת,

בערכים של עולם התקון הדעת היא נשמת ז"א, אבל בתהליך של שבירת הכלים זו היתה הנקודה הראשונה שנשברה. השבירה שייכת אל האות ו בשם הוי'. בעולם האצילות המתוקן הדעת נעלמת ואילו דוקא בעולם התהו היא היתה ניכרת כספירה לעצמה. בדרך כלל כאשר מונים את ז' הספירות התחתונות מתחילים מספירת החסד, אבל דוקא בעולם התהו הן מתחילות מן הדעת ואז שתי בספירות נצח והוד נחשבות לאחת, והשביעית האחרונה היא המלכות דז"א [בלשון הקבלה: 'אפרים'][קמא]. עולם התהו מתחיל מן המלך בלע ומסתיים עם מות המלך האחרון בעל חנן. הדר הוא כבר המלך השמיני, מלך התקון, שיוצא מיסוד 'אדם קדמון' [בשביל להבין היטב צריך לקחת ספר 'אוצרות חיים' ופשוט ללמוד אותו מהתחלה עד הסוף. הוא הקיצור, המהדורה תניינא, של ספר 'עץ חיים' שכתב ר' חיים ויטאל, והוא מסביר את כל המבנה מהתחלה ועד סוף. זו לא בעיה. יש עליו פירוש בשם 'איפה שלמה' שכתב אותו מי שהיה מורו של ה'כרם שלמה' – המקובל הגדול ביותר בדור הקודם – ר' שאול דוויק. זהו הפירוש הכי חשוב, שממצה את כל ההסבר העמוק של קבלת הרש"ש].

במנין שבעת מלכי התהו כנגד ז' התחתונות כללנו את הנצח וההוד יחד. אגב זה נזכיר תופעות דומות. במנין שבעת ההיכלות נכללו היסוד והמלכות זה בזה, ונקראו היכל 'לבנת הספיר'. כנגד ההוד יש היכל בפני עצמו, הנקרא 'עצם השמים לטוהר', ואילו כנגד הנצח יש היכל בפני עצמו, הנקרא היכל 'נגה'. לעומת זאת, במנין שבעת הרקיעים הסידור הוא הפוך. הרקיע השביעי שכנגד המלכות נקרא 'וילון', הרקיע הששי שכנגד היסוד נקרא 'רקיע', ואילו הרקיע החמישי הוא כנגד שתי ספירות – נצח והוד – והוא נקרא 'שחקים' על שם שבו שוחקים מן לצדיקים[קמב] [ולכן הוא נקרא בלשון רבים, כמו רחיים ורכב שפועלים יחד].

וְעַל כֵּן תִּקּוּן הַמִּדּוֹת כֻּלָּן תְּלוּיָה בְּהַחְדָּרַת דַּעַת הַקֹּדֶשׁ בָּהֶן, בְּסוֹד "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" (חֶדֶר הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת חֶסֶד דִּין רַחֲמִים – עִקְּרֵי הַמִּדּוֹת).

סיום אותו הפסוק הוא במילים "כל הון יקר ונעים"[קמג]. הון יקר נעים הוא ראשי תבות נצח הוד יסוד, ובכך משלימה הדעת את תקון ששת מדות הלב[קמד].

פרק ה - הכל – הכלה העליונה

הַכֹּל: הַמַּלְכוּת הִיא שֹׁרֶשׁ "הַכֹּל" (אוֹתִיּוֹת "כַּלָּה" – מַלְכוּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הַ"כַּלָּה" שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים), "כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעַל", וְכָל דָּבָר נִבְרָא וְנוֹצָר וְנַעֲשָׂה חָקוּק וְקָשׁוּר בְּשָׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּמַלְכוּת שָׁמַיִם – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם. הַמַּלְכוּת, דַּוְקָא, יוֹרֶדֶת לְהַוּוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בִּי"עַ, לְהַחְיוֹתָם וּלְקַיְּמָם תָּמִיד, בְּסוֹד "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים". הַכֹּל עוֹלֶה סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד י – "סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִין"; וְ"נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן" בְּ-י שֶׁל יָחִיד – שֹׁרֶשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת כַּנַּ"ל.

במילה 'ויודע' היתה מרומזת הפעולה של ה' ואילו המילה האחרונה – 'הכל' – כבר מתייחסת אל הדבר אותו ה' יודע. זו המציאות ממש, ולא ידיעת ה' אותה.

הַכֹּל: הַמַּלְכוּת הִיא שֹׁרֶשׁ "הַכֹּל" (אוֹתִיּוֹת "כַּלָּה" – מַלְכוּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הַ"כַּלָּה" שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים), "כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעַל",

לא שהמלכות עצמה היא העולמות התחתונים. אסור לקצץ בנטיעות. אם כן, למה המילה 'הכל', המציאות, זו המלכות? המלכות מכונה 'הכל' על שם היותה "כח הפועל בנפעל"[קמה], על שם היותה אור ה"ממלא כל עלמין" שמהווה ומחיה ומקיים את כל המציאות. כתוב בספר התניא[קמו], שחלק הנגלה שבתורה הוא מסוד "עץ הדעת טוב ורע"[קמז], ושואל על כך האדמו"ר הזקן כיצד? הרי התורה היא "עץ חיים"[קמח], איך אפשר לומר עליה כך? התשובה היא, שכך היא נקראת רק על שם ירידתה להתלבש ולדון בכל הדינים של טוב ורע. היא לגמרי מתיחדת עם הטוב והרע ולכן היא נקראת על שמו עץ הדעת טוב ורע, למרות שמצד עצמה היא ודאי עץ החיים. מכאן רואים את העיקרון, על פיו כאשר העליון יורד ומתלבש בתוך התחתון הוא נקרא על שמו, ולכן כאשר המלכות יורדת מעולם האצילות להוות ולהחיות את העולמות התחתונים היא נקראת על שמם – 'הכל'. זה נקרא "כח הפועל בנפעל".

וְכָל דָּבָר נִבְרָא וְנוֹצָר וְנַעֲשָׂה [כתוב שכל מין שבעולם – חי צומח או דומם] חָקוּק וְקָשׁוּר בְּשָׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּמַלְכוּת שָׁמַיִם [במלכות דאצילות. יש גם שרש יותר למעלה, אבל קודם כל הוא מושרש שם] – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם. הַמַּלְכוּת, דַּוְקָא, יוֹרֶדֶת לְהַוּוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בִּי"עַ, לְהַחְיוֹתָם וּלְקַיְּמָם תָּמִיד, בְּסוֹד "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים". הַכֹּל עוֹלֶה סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד י – "סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִין";

זה המשולש של י, והרמז המשלים לכך הוא ששכינה היא סכום הרבועים מ-א עד י. כתוב בספר הזהר[קמט] שיש קשר בין כלה לשכינה. שכינה עולה ז פעמים כלה, והיא כמו שבע הברכות שמברכים אותה.

במנין ימות השנה קיימות שש אפשרויות: השנה הכי קצרה היא בעלת שנג ימים, ואילו הכי ארוכה היא בעלת שפה ימים, בשנה מעוברת. שפה עולה שכינה, והיא האפשרות היחידה מבין שש האפשרויות שמתחלקת ל-ז. כלומר, היא היחידה שראש השנה שלה יחול באותו יום בשבוע שיחול בו ראש השנה הבא, שכן רק בה יש מספר שלם של שבועות. כמה שבועות? יש כלה שבתות בשכינה ימים. כאמור, כלה היא המשולש של י ואילו שכינה היא הפירמידה שלה. מהי הסיבה לכך? כתוב באותו המקום בספר הזהר, שהסיבה היא בגלל שהשכינה היא מלכות, והמלכות כוללת את הכל, את כל י הספירות שבאות לפניה, ומקבלת מהן. על פי פשט, נקראת המלכות 'הכל' על שם המציאות כולה אותה היא מחיה, כמו שהסברנו, אבל בפנימיות היא נקראת כך על שם שהיא כוללת את כל מה שלמעלה ממנה, וזה מתגלה ברמז המספרי.

אכן, שני הפירושים הללו תלויים זה בזה: כיוון שהיא כוללת וחותמת את הכל, את כל עולם האצילות בבחינת "סופא דכל דרגין"[קנ], היא זו שמסוגלת לרדת ולהוות את המציאות התחתונה, עד כדי שהיא נקראת בסופו של דבר על שמה. על פי הפרוש הראשון היא נקראת הכל ואילו על פי הפרוש השני היא נקראת כלה [היסוד נקרא 'כולל' – כל עולה י פעמים ה – והסיבה היא בגלל שהוא כולל בתוכו את כל החסדים שמתפשטים אליו. לעומת זאת, המלכות נקראת 'חותם בתוך חותם', או 'כולל ב''[קנא]. הכולל הראשון, היסוד, נקרא 'כולל פרטי' ואילו המלכות נקראת 'כולל כללי'].

וְ"נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן" בְּ-י שֶׁל יָחִיד – שֹׁרֶשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת כַּנַּ"ל.

הרמז שלנו מתחיל עם האות י של המילה 'יחיד' ומסתיים במשולש של י במילה 'הכל'. כתוב בחסידות[קנב], שגם במדרגת 'יחיד' יש עשר ספירות גנוזות.

פרק ו - רמזי המספר ההכרחי

בְּ"יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" יֵשׁ יה אוֹתִיּוֹת. הַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְ' יה פְּעָמִים אֶחָד, כְּלוֹמַר שֶׁהַמְּמוּצָע שֶׁל כָּל אוֹת עוֹלֶה אֶחָד, הַכֹּל בְּסוֹד "הוי' אֶחָד". וְהוּא עוֹלֶה ה פְּעָמִים "הוי' אֶחָד", שֶׁהוּא ג פְּעָמִים אדני ב"ה.

"יָחִיד הוּא ו" עוֹלֶה נ, בְּסוֹד נ שַׁעֲרֵי בִּינָה, שֶׁהֲרֵי שַׁעַר הַנּוּן הוּא בְּסוֹד הַיִּחוּד הַנֶּעְלָם שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא ("יָחִיד הוּא") עַל יְדֵי שֹׁרֶשׁ הַדַּעַת – ו שֶׁבַּשֵּׁם – בְּסוֹד "אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה וְאִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת". יוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה סְכוּם הַ-יג – אֶחָד – אוֹתִיּוֹת מֵ-א עַד מ (סוֹד יג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, מְקוֹר הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית, פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת. וְהוּא סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ: קמה – שֵׁם הַעֲמָדַת הַמֶּלֶךְ – ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – עַל יְדֵי שְׁלֵמוּת גִּלּוּי הַדַּעַת בִּיְסוֹד, סוֹד "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי" כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח). נִמְצָא שֶׁסּוֹד יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל הוּא אָמֵן (מֵ-א עַד מ וְ-ן, הַיְינוּ מֵ-א עַד נ; וְכֵן בְּסוֹד "נְאֻם הוי'"), שֶׁהוּא סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד יג – אֶחָד, לִרְמֹז שֶׁכְּלָלוּת "הַנִּסְתָּרוֹת" (יה שֶׁבַּשֵּׁם – "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" כַּנַּ"ל) – "יָחִיד הוּא" – מְאִירָה גַּם בַּ"נִּגְלוֹת", בְּסוֹד הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית – "וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" (עַל יְדֵי ו הַחִבּוּר כַּנַּ"ל, בְּחִינַת "דַּעַת" מִלְּשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת כַּנּוֹדָע).

וְהוּא סוֹד סְכוּם הַמִּסְפָּרִים בְּטַעֲנַת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ עֲבוּר אַנְשֵׁי סְדוֹם – אוּלַי יִמָּצְאוּ: נ, מה, מ, ל, כ, י צַדִּיקִים בְּתוֹךְ הָעִיר (מה הוּא סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד ט. נִמְצָא שֶׁכְּלָלוּת מִסְפְּרֵי טַעֲנָתוֹ הִיא סְכוּם כָּל הָאוֹתִיּוֹת מֵ-א עַד נ כַּנַּ"ל). אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה הָיָה הָרִאשׁוֹן לְפַרְסֵם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם", בְּסוֹד "יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל", שֶׁהוּא "הַדָּן יְחִידִי לְבָאֵי עוֹלָם", וּמְרַחֵם בַּדִּין מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים וְהַחֲסָדִים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁהוּא "יָחִיד" מַמָּשׁ, בְּסוֹד "פְּנִימִיּוּת אַבָּא ("אָב הָרַחֲמָן") פְּנִימִיּוּת עַתִּיק ("אָב הָרַחֲמִים" הַפְּשׁוּטִים שֶׁבִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ)".

"יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" עוֹלֶה הוי' ב"ה וְ-אֶחָד בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי. "יָחִיד הוּא וְיוֹד" עוֹלֶה ע, עַד ע שֶׁל "וְיוֹדֵעַ", וְהֵן ב עֵינַיִם, בְּסוֹד "תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ (הַמְשָׁכַת אוֹר הָעֵינַיִם בְּ-ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל) מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

אחרי שהסברנו כל מילה בפני עצמה אפשר להתיחס אל כל המשפט בשלמותו ולבחון את הרמזים העולים ממנו. מבין השערים של הספר, בשער זה בחרתי להדגים באמצעות הרמז שלנו את כל רמות המספר. בפרק הזה נעסוק ברמזי המספר ההכרחי, בחשבון הרגיל:

בְּ"יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" יֵשׁ יה אוֹתִיּוֹת. הַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְ' יה פְּעָמִים אֶחָד, כְּלוֹמַר [יוצא] שֶׁהַמְּמוּצָע שֶׁל כָּל אוֹת עוֹלֶה אֶחָד, הַכֹּל בְּסוֹד "הוי' אֶחָד".

הרעיון קשור עם מה שלמדנו בשעור אחר על סוד האלפין במעשה בראשית. הפעם הראשונה שנאמרה המילה 'אחד' בתורה היא בפסוק "ויהי בקר יום אחד"[קנג]. האות א שבה היא האות ה-קצה מתחלת התורה, יה פעמים אחד [סך כל האותיות ביום הראשון הוא קצט אותיות, כמנין קין הבל, יד ברבוע עם הכולל]. המספר הזה קשור עם טענת אברהם אבינו אל הקב"ה על אנשי סדום. בתחלה טען אברהם שיש בה חמישים צדיקים, ארבעים וחמשה, שלושים, עשרים, עד שהגיע לעשר. למה בהתחלה הוא ירד רק בחמש, ולא בעשר? מה הוא המשולש של ט. כלומר, הוא כלל בו את כל המספרים מ-א עד נ, מה שנקרא אצלנו 'מספר קדמי'.

רמז נוסף למספר:

וְהוּא עוֹלֶה ה פְּעָמִים "הוי' אֶחָד" [העולה טל], שֶׁהוּא ג פְּעָמִים אדני ב"ה.

בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – מופיעה ו פעמים האות א, כנגד "שית אלפי שנין הוי עלמא"[קנד]. נתבונן במיקום שלהן בתוכו [לדעתנו, בחכמת הרמז קודם מיקום האותיות אל תופעות הדלוגים ביניהן, ורק על סמך המיקום אפשר להתבונן גם בדלוגים]. המיקום הוא: 3, 9, 10, 15, 23, 26. יש בתוצאה שלנו שתי שמות: גם שם הוי' וגם שם יה. המיקומים ג ט י יחד עולים כב, המיקומים יה כג עולים יחד לח, וכולם יחד הם בסוד ברכת כהנים, בה יש ס אותיות המתחלקות ל-כב ו-לח. יש בזה שתי שיטות הסבר: שיטת הגר"א היא שהמילים יברכך-וישמרך-יאר-ויחנך-ישא הן כב האותיות וכל השאר משלימות אותן לסכום לח אותיות. היפה בשיטה זו הוא, שחשבון המילים הללו עולה לח בריבוע. אם נוסיף לתוצאה גם את המיקום האחרון, האות ה-כו, יעלה סך כל מיקומי האלפין בפסוק הראשון למספר אלהים.

בפסוק השני של התורה, שהוא הארוך ביותר ביום הראשון, יש רק ב אלפין – במילה "והארץ היתה" ובמילה "ורוח אלקים". המיקום שלהן בפסוק הוא אל ו-סב [פעמיים אל]. הפסוק הכי מענין הוא הפסוק השלישי – "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" – ובו מופיעה ד פעמים האות א, שהמיקום שלהן הוא פג, פו [אלהים], צד [ההפרש בין אש לאור, ואכמ"ל], קא [מאין, מיכאל]. שני הראשונים יחד עולים הוי' בריבוע. שני האחרונים יחד עולים יג פעמים יה. ארבעתם יחד עולים יד פעמים הוי' או כח [יחוד] פעמים אחד [וכן יעקב יעקב או יוסף יצחק]. אפשר להמשיך הלאה, ויש כאן רמזים יפים מאד, עד לאות א האחרונה, האות ה-כג בפסוק, שעולה האחוריים של אחד – א אח אחד. לענייננו, סכום מיקומי האות א בפסוק השלישי עולה הרמז שלנו – יחיד הוא ויודע הכל.

"יָחִיד הוּא ו" עוֹלֶה נ, בְּסוֹד נ שַׁעֲרֵי בִּינָה, שֶׁהֲרֵי שַׁעַר הַנּוּן הוּא בְּסוֹד הַיִּחוּד הַנֶּעְלָם שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא ("יָחִיד הוּא") עַל יְדֵי שֹׁרֶשׁ הַדַּעַת – ו שֶׁבַּשֵּׁם – בְּסוֹד "אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה וְאִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת".

אם אני מחבר את האות ו אל המילים יודע הכל היא תהיה ו של 'דעת המתפשט', אבל אם אני מחבר אותה לאחור, אל המילים יחיד הוא, היא כבר תהיה ו של 'דעת הנעלם', הדעת השייכת אל המוחין ולשלמות נ שערי בינה. מה נשאר? נשארו המילים 'יודע הכל':

יוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה סְכוּם הַ-יג – אֶחָד – אוֹתִיּוֹת מֵ-א עַד מ

אצלנו, המספר הזה – קמה – נקרא 'מספר השראה', והוא סכום שני רבועים רצופים. הוא עולה ח בריבוע ועוד ט ברבוע. אם אני מוסיף לו גם את ז ברבוע הוא עולה צדק. כמו כן עולה המספר קמה כמנין זוג המושגים בחסידות העלם גלוי. לכך יש רמז יפה: המילה מטמון כולה עולה העלם, ואילו שתי האותיות הראשונות בה – האותיות מט – עולות גלוי. כלומר, הגלוי טמון בתוך ההעלם, וכאשר הוא מתגלה יוצא גם הצדק. המלכות נקראת צדק – "צדק מלכותא קדישא"[קנה] – והיא מגלה את ההעלם. לענייננו, קמה עולה מטמון.

כאמור, המילים האלו – יודע הכל – עולות לסכום האותיות מ-א ועד מ, ואילו שאר אותיות הרמז – המילים יחיד הוא ו – עולות נ. רמז זה הוא בסוד הפסוק "אתה הוא מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ"[קנו]. כיצד? מקדם לארבעת האותיות מלכי הרמוזות בסיום התורה – "משה לעיני כל ישראל"[קנז] – תוך ספירה לאחור, מתחילה התורה בבריאת העולם, המוזכרת בסיום אותו הפסוק "פועל ישועות בקרב הארץ". אותיות מלכי עולות ק ויחד עם סכום האותיות מ-א עד ט – העולה מה – עולה המספר קמה. כאמור, סך שאר האותיות הקודמות ברמז שלנו  עולות נ, וביחד יש לנו ברמז את סכום כל האותיות מ-א עד נ. כלומר, הוא המספר הקדמי של נ. בהמשך נסביר את הקשר אל טענת אברהם אבינו, בה השתמש במספרים הללו בדיוק.

סוֹד יג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, מְקוֹר הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית [הקשורה אל המילים 'יודע הכל'], פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת. וְהוּא סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ: קמה – שֵׁם הַעֲמָדַת הַמֶּלֶךְ –

זהו שם קדוש היוצא מן הפסוק "והנה קָמָה אלומתי וגם ניצבה"[קנח] הנאמר על ידי יוסף הצדיק, ונרמז בפסוק נוסף מספר דניאל "ומהקם מלכין"[קנט]. כתוב בקבלה[קס], שזהו שם קדוש להעמיד מלך. יש שתי מדרגות: קמה וגדיש. בלשון חז"ל, קמה היא תבואה שעומדת בשדה לפני קצירה, אבל בתורה אצל יוסף חזרו השבלים להיות קמה לאחר הקצירה. בקבלה נקרא סוד זה 'אבר חי'. כלומר, להיות מחובר לקרקע באותה החיות גם לאחר הקצירה ממנה. זהו סוד השייך אל המלך. הוא במדרגה כזאת. למה לא נמשכה מלכות שאול? כי הוא היה יותר מידי טוב, אבל על דוד נאמר "קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"[קסא], ולכן מלכותו התקיימה. משהו במלכות כאילו נפסק מן הקדושה ובכל זאת היא מחוברת אליה. לכן המלך יכול לדבר עם ה'חילונים' כמו שהוא מדבר עם ה'דתיים'. יש לו שפה משותפת אתם. מכך פחדו האחים – "המלך תמלך עלינו"[קסב]. הוא רואה איך הם משתחוים לו, והשתחוויה היא תמיד בטול במציאות מול פלא שאתה לא יכול להשיג בשום פנים.

חסר קצת בקלטת

ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – עַל יְדֵי שְׁלֵמוּת גִּלּוּי הַדַּעַת בִּיְסוֹד, סוֹד "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי" כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח). נִמְצָא שֶׁסּוֹד יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל הוּא אָמֵן (מֵ-א עַד מ וְ-ן, הַיְינוּ מֵ-א עַד נ; וְכֵן בְּסוֹד "נְאֻם הוי'"), שֶׁהוּא סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד יג – אֶחָד, לִרְמֹז שֶׁכְּלָלוּת "הַנִּסְתָּרוֹת" (יה שֶׁבַּשֵּׁם – "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" כַּנַּ"ל) – "יָחִיד הוּא" – מְאִירָה גַּם בַּ"נִּגְלוֹת", בְּסוֹד הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית

עד כאן חסר

אותיות יה הן שרש הנסתרות, ואילו יג כאן הן שרש הנגלות, שרש ההשגחה הפרטית ב-יג מדות הרחמים. אף על פי ש-יג מדות הרחמים הן בכתר, אבל אלו רחמים ששייכים אל התפארת, אל המדות. הן שרש הרגשת הזולת.

"וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" (עַל יְדֵי ו הַחִבּוּר כַּנַּ"ל, בְּחִינַת "דַּעַת" מִלְּשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת כַּנּוֹדָע).

וְהוּא סוֹד סְכוּם הַמִּסְפָּרִים בְּטַעֲנַת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ עֲבוּר אַנְשֵׁי סְדוֹם – אוּלַי יִמָּצְאוּ: נ, מה, מ, ל, כ, י צַדִּיקִים בְּתוֹךְ הָעִיר (מה הוּא סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד ט. נִמְצָא שֶׁכְּלָלוּת מִסְפְּרֵי טַעֲנָתוֹ הִיא סְכוּם כָּל הָאוֹתִיּוֹת מֵ-א עַד נ כַּנַּ"ל). אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה הָיָה הָרִאשׁוֹן לְפַרְסֵם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם", בְּסוֹד "יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל", שֶׁהוּא "הַדָּן יְחִידִי לְבָאֵי עוֹלָם", וּמְרַחֵם בַּדִּין [לכן טען עם הקב"ה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"[קסג]. על משפט כתוב "משפט איהו רחמי"[קסד], שזו המתקת הדין על ידי רחמים] מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים וְהַחֲסָדִים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁהוּא [במדרגת] "יָחִיד" מַמָּשׁ, בְּסוֹד "פְּנִימִיּוּת אַבָּא ("אָב הָרַחֲמָן") פְּנִימִיּוּת עַתִּיק ("אָב הָרַחֲמִים" הַפְּשׁוּטִים שֶׁבִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ)".

זהו נושא שמוסבר בחסידות באריכות[קסה]. על פי הנוסח שלנו אומרים בעשרת ימי תשובה בתפלה "מי כמוך אב הרחמן" חוץ מאשר בתפילת מוסף שבה אנו אומרים "אב הרחמים". הכנוי 'אב הרחמן' הוא כנגד הרחמים של החכמה, כמו פשט הבטוי, ואילו הכנוי 'אב הרחמן' הוא כנגד הרחמים של הכתר. לא סתם של הכתר אלא של פנימיות הכתר, של פנימיות עתיק. זה מה שיתגלה לעתיד לבוא בביאת המשיח[קסו].

"יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל" עוֹלֶה הוי' ב"ה וְ-אֶחָד בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי [כלומר, כל המשפט ללא ראשי התבות שלו, ללא שם הוי' עצמו, עולה אחד ברבוע. זה הרמז הכי יפה בכל הפרק הזה].

"יָחִיד הוּא וְיוֹד" עוֹלֶה ע [יא האותיות עולות כמנין האות ה-יב], עַד ע שֶׁל "וְיוֹדֵעַ", וְהֵן ב עֵינַיִם, בְּסוֹד "תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ (הַמְשָׁכַת אוֹר הָעֵינַיִם בְּ-ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל) מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

העיניים הם עיני ההשגחה של מדרגת 'ויודע' והן פונות אל המלכות, אל מדרגת 'הכל'. "עיני הוי' אלקיך בָּהּ"[קסז] – בְּ-ה תתאה שבשם.

* * *

פרק ז - רמזים נוספים

בְּמִסְפַּר סִדּוּרִי יוֹדֵעַ עוֹלֶה לו, בְּסוֹד "אֵלֶּה" – ו פְּעָמִים ו מִדּוֹת שֶׁבַּלֵּב. הַכֹּל עוֹלֶה כֹּחַ, בְּסוֹד "כֹּחַ מַעֲשָׂיו" שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְיוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה ע, וְעִם מד שֶׁל יָחִיד הוּא, הוּא סוֹד מַדָּע, כְּלָלוּת סֵפֶר מַדָּע שֶׁל הָרַמְבָּ"ם ז"ל הַפּוֹתֵחַ: "יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת" רָאשֵׁי תֵּבוֹת הוי' ב"ה.

בְּמִסְפַּר קָטָן יָחִיד הוּא עוֹלֶה הוי' ב"ה. יוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה כֹּחַ, בְּסוֹד הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל",  לֵידַת וה מֵהוּא – אִמָּא עִילָּאָה. יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה ס, אוֹת הַ-יה בְּסֵדֶר הָא-ב.

בְּמִסְפַּר קָטָן מִסְפָּרִי שֶׁל כָּל תֵּבָה וְתֵבָה עוֹלֶה הַכֹּל יה (סוֹד יה אוֹתִיּוֹת – יה פְּעָמִים אֶחָד כַּנַּ"ל), וּבְמִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי אַחֲרוֹן שֶׁל כְּלָלוּת הַמִּשְׁפָּט עוֹלֶה הַכֹּל ו, שֶׁהַכֹּל נִכְלָל בְּ-ו שֶׁבַּשֵּׁם, כַּנּוֹדָע.

קצה, קיד, ס, יה, ו עוֹלֶה ב פְּעָמִים קצה  – יה פְּעָמִים הוי' – בְּסוֹד "כִּי בְּיָהּ הוי' צוּר עוֹלָמִים". וְהוּא ג פְּעָמִים עַיִן, בְּסוֹד "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו", וְ"עֵינֵי הוי' אֶל צַדִּיקִים". וְהוּא "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" – "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב" – לֵב מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא "אֹהֵב שָׁלוֹם", גִּלּוּי "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַהוי'" ב"ה, בִּבְחִינַת "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", לְהַמְשִׁיךְ "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ", בְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת תִּקּוּן הַכֹּל בְּסוֹד "יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל".

בְּמִסְפַּר סִדּוּרִי יוֹדֵעַ עוֹלֶה לו, בְּסוֹד "אֵלֶּה" – ו פְּעָמִים ו מִדּוֹת שֶׁבַּלֵּב [בסוד הפסוק "מי ברא אלה"[קסח] – מי זו הבינה[קסט] וממנה יצאו אלה מדות]. הַכֹּל עוֹלֶה [במספר סדורי] כֹּחַ, בְּסוֹד "כֹּחַ מַעֲשָׂיו" שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.

זהו כח המלכות, ב פעמים יד, וכן פעמיים דוד. כמו כן, אלה הוא המשולש של ח ואילו כח הוא המשולש של ז. על פי הכלל בחשבון, האומר שסכום שני משולשים סמוכים הוא רבוע של הגדול מביניהם, יעלו שני משולשים אלו סד – ח ברבוע.

וְיוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה ע, וְעִם מד שֶׁל יָחִיד הוּא, הוּא סוֹד מַדָּע [גם במספר סדורי], כְּלָלוּת סֵפֶר מַדָּע שֶׁל הָרַמְבָּ"ם ז"ל הַפּוֹתֵחַ: "יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת" רָאשֵׁי תֵּבוֹת הוי' ב"ה [כאשר המילה הבאה היא "לידע", העולה גם כן כמנין מדע].

בְּמִסְפַּר קָטָן יָחִיד הוּא עוֹלֶה הוי' ב"ה [עוד דוגמה לכך שאותיות יה לבדן כוללות את כל שם הוי']. יוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה כֹּחַ [וזו דוגמה לכך שמדרגה עליונה – ו שבשם – נכללת בתוך מדרגה נמוכה – ה תתאה שבשם. ובפרט: הזכר נכלל בתוך הנקבה, שכן ברמז הקודם הכל עלה כח], בְּסוֹד הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל",  לֵידַת וה מֵהוּא – אִמָּא עִילָּאָה. יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה ס, אוֹת הַ-יה בְּסֵדֶר הָא-ב.

אין בכל הספר הזה שער כמו השער הזה, בו אנו עוברים על כל סוגי החשבונות שהבאנו בתחלת הספר, בהקדמת כללי השערים[קע].

בְּמִסְפַּר קָטָן מִסְפָּרִי שֶׁל כָּל תֵּבָה וְתֵבָה עוֹלֶה הַכֹּל יה (סוֹד יה אוֹתִיּוֹת – יה פְּעָמִים אֶחָד [במספר רגיל, כמו שלמדנו בפעם הקודמת] כַּנַּ"ל), וּבְמִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי אַחֲרוֹן שֶׁל כְּלָלוּת הַמִּשְׁפָּט עוֹלֶה הַכֹּל ו, שֶׁהַכֹּל נִכְלָל בְּ-ו שֶׁבַּשֵּׁם, כַּנּוֹדָע.

כל אלו היו סוגי החשבונות השונים. כעת נחבר את כולם:

קצה, קיד, ס, יה, ו [שהם סכום המשפט כולו במספר הרגיל, הסדורי, הקטן, הקטן-מספרי והקטן-מספרי-אחרון] עוֹלֶה ב פְּעָמִים קצה [פעמיים הסכום במספר הרגיל, וכן שמן או שמים] – יה פְּעָמִים הוי' – בְּסוֹד "כִּי בְּיָהּ הוי' צוּר עוֹלָמִים".

בכתבי רבי אברהם אבולעפיה כתוב בפרוש[קעא], שסוד הפסוק הזה הוא יה פעמים הוי'. הוא כותב ש-יה פעמים הוי' עולה שמים ו-יה פעמים אלהים עולה ארץ.

הממוצע של כל חמשת המספרים הללו הוא ג פעמים הוי' [עח], שהוא מספר הקשור עם "שם בן יב"[קעב] אותיות של ברכת כהנים [על שלש האזכרות שבה]. כמו כן הוא עולה לחם, וכתוב שבמילה לחם יש חמש משמעויות של צרוף – לחם, מלח, חמל, מחל, חלם – מתוך שש האפשריות, והם כנגד חמשת המדרגות של החשבון שהבאנו.

וְהוּא ג פְּעָמִים עַיִן [רמז שקשור עם סוד הקשת, בעלת שלש הגוונים העיקריים – עין בלשון הקדש הוא צבע[קעג] – הנראית בשמים], בְּסוֹד "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו", וְ"עֵינֵי הוי' אֶל צַדִּיקִים".

היחס בין ג העיניים שיש כאן הוא בסוד 'שלם וחצי' – עין אחת ושתי עיניים – והוא רמוז בשני הפסוקים הללו. העין האחת היא עין המלכות, הנקראת "עולמתא שפירתא דלית לה עינין"[קעד]. מבואר בכתבי האריז"ל[קעה], שאמנם שתי עיניים אין לה, אבל עין אחת יש לה. יש לה ה גבורות, שכל אחת מהן היא כנגד שם הוי' אחד, ואם כך – ה פעמים שם הוי' עולים עין. לעומתה, לפרצוף זעיר אנפין יש שתי עיניים, ה חסדים ו-ה גבורות [לפעמים הפסוק "עין הוי'" מיוחס אל מקום אחר, גבוה יותר מאשר הפסוק "עיני ה'"].

וְהוּא "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" – "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב" – [שהן אותיות] לֵב מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא "אֹהֵב שָׁלוֹם", גִּלּוּי "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַהוי'" ב"ה, בִּבְחִינַת "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", לְהַמְשִׁיךְ "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ",

הפרוש בחסידות[קעו] לפסוק זה הוא, שה' נתן את הארץ לבני אדם במטרה להמשיך את השמים על הארץ, כדי שנמשיך את גלוי שם הוי' בארץ. הארץ מצד עצמה שייכת אל שם אלקים, אבל לבני אדם ה' את התפקיד להמשיך אליה את גלוי שם הוי':

בְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת תִּקּוּן הַכֹּל בְּסוֹד "יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל".

פרק ח - רמזי המספר הקדמי

בְּמִסְפַּר קִדְמִי יָחִיד עוֹלֶה יוֹסֵף, בְּסוֹד "יְסוֹד אַבָּא אָרוֹךְ וּמִסְתַּיֵּם בִּיְסוֹד ז"א". הוּא עוֹלֶה הֶבֶל – מִלּוּי שֵׁם סג שֶׁבְּבִינָה. וְיוֹדֵעַ עוֹלֶה ו פְּעָמִים חֶסֶד – "יוֹמָם יְצַוֶּה הוי' חַסְדּוֹ" – "יוֹמָא דְּאָזֵיל עִם כּוּלְּהוּ יוֹמִין". הַכֹּל עוֹלֶה יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל – כְּלָלוּת הַכֹּל בַּמַּלְכוּת כַּנַּ"ל. יָחִיד הוּא עוֹלֶה טפטפיה – שֵׁם הַמַחְשָׁבָה בְּ-יה – "תְּרִין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין". יוֹדֵעַ עוֹלֶה תֹּהוּ (שְׁבִירַת הַדַּעַת כַּנַּ"ל), וְתִקּוּנוֹ עַל יְדֵי ו הַחִבּוּר שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בְּדַעַת עֶלְיוֹן כַּנַּ"ל. יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ עוֹלֶה כה בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי – ה בְּחֶזְקַת ד. יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד מ (עַל דֶּרֶךְ מ בְּמִסְפַּר קִדְמִי כַּנַּ"ל) – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – כְּלָלוּת הָעֲבוֹדָה שֶׁל "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" – "הוי' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" – "אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא" – דָּוִד בֵּן יִשַׁי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חָי וְקַיָּם.

בפרקים הקודמים בחנו את הרמזים של המספר הרגיל, הסדורי, הקטן, הקטן מספרי והקטן מספרי אחרון. כעת אנו בודקים עוד בחינות של מספר [כאמור, על הרמז שלנו בחרתי להדגים את כל רמות המספר].

בְּמִסְפַּר קִדְמִי יָחִיד עוֹלֶה יוֹסֵף,

כמו המילה אדם במספר קדמי [אדם עולה יחיד אחד]. יתר על כן, המילה יחיד היא גם מספר קדמי וגם גם משולש כי כל האותיות בה הן עד האות י. יוסף הוא ו פעמים הוי'. למה 'יחיד' שייך דוקא ליוסף, הרי יוסף הוא כנגד היסוד ואילו 'יחיד' שייך למדרגת אבא?

בְּסוֹד "יְסוֹד אַבָּא אָרוֹךְ וּמִסְתַּיֵּם בִּיְסוֹד ז"א".

מספר קדמי שייך במהותו לפעולת המשכה, שכן הוא סכום כל המספרים שעד לאותו המספר. לכן שייך שדוקא במספר קדמי יומשך 'יחיד' שבמדרגת אבא עד ליוסף, עד ליסוד ז"א.

הוּא עוֹלֶה הֶבֶל – מִלּוּי שֵׁם סג שֶׁבְּבִינָה [כפי שלמדנו בתחילת השער הזה]. וְיוֹדֵעַ עוֹלֶה ו פְּעָמִים חֶסֶד – "יוֹמָם יְצַוֶּה הוי' חַסְדּוֹ" – "יוֹמָא דְּאָזֵיל עִם כּוּלְּהוּ יוֹמִין" [החסד מתלוה אל כל הימים. חסד עצמו עולה ב פעמים ו בריבוע, ואילו ו פעמים חסד במספר רגיל עולה תבל, וכן ב פעמים ריו]. הַכֹּל עוֹלֶה יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל – כְּלָלוּת הַכֹּל בַּמַּלְכוּת כַּנַּ"ל.

אלו היו הרמזים של כל מילה בפני עצמה במספר קדמי. כעת נעשה את החשבון של כמה מילים יחד:

יָחִיד הוּא עוֹלֶה טפטפיה – [שמבואר בקבלה[קעז] שהוא] שֵׁם הַמַחְשָׁבָה בְּ-יה [שם של יחוד אבא ואמא, טיפה אחת של אבא וטיפה שניה של אמא. כתוב, שמכוונים בשם זה בעת קריאת שמע, והוא עולה כמנין הבטוי אני הוי' אלקיכם, אותו אומר היחיד על פי נוסח אדמו"ר הזקן] – "תְּרִין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין".

יוֹדֵעַ עוֹלֶה [בלי האות ו] תֹּהוּ (שְׁבִירַת הַדַּעַת כַּנַּ"ל) [שבירת הכלים התחילה בספירת הדעת[קעח], ולכן משמעות הפועל 'ידע' הוא גם מלשון שבירה – "וַיֹּדַע בהם את אנשי סוכות"[קעט]], וְתִקּוּנוֹ עַל יְדֵי ו הַחִבּוּר שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בְּדַעַת עֶלְיוֹן כַּנַּ"ל. יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ עוֹלֶה כה בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי – ה בְּחֶזְקַת ד. יָחִיד הוּא וְיוֹדֵעַ הַכֹּל עוֹלֶה סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד מ (עַל דֶּרֶךְ מ בְּמִסְפַּר קִדְמִי כַּנַּ"ל) –

סכום שלשת המילים הראשונות, עד מדרגת זעיר אנפין, יצר לנו ריבוע. לעומת זאת, סכום ארבעת המילים יוצר לנו משולש. תופעה זו מתאימה עם הידוע אצלנו[קפ], שמספרי משולש הם כנגד המלכות, מספרי רבוע הם כנגד ז"א, מספרי השראה הם כנגד אמא ומספרים ראשוניים הם כנגד אבא. סכום כל המשפט שלנו עולה גם הפסוק:

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – כְּלָלוּת הָעֲבוֹדָה שֶׁל "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" [עליו דברנו בפרק ב] – "הוי' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" ["ואתם תהיו לי ארץ חפץ"[קפא]] – "אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא" – דָּוִד בֵּן יִשַׁי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חָי וְקַיָּם [אביו של המשיח, שנולד מתוך "יחד שבטי ישראל"[קפב] ומצות אהבת ישראל].

פרק ט - יחוד הרמזים

י פְּעָמִים יָחִיד; ה פְּעָמִים הוּא; ו פְּעָמִים וְיוֹדֵעַ; ה פְּעָמִים הַכֹּל עוֹלֶה "יְהִי אוֹר", כַּאֲשֶׁר הַ-א שֶׁל אוֹר עוֹלָה אֶלֶף בְּסוֹד "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה", אֶלֶף אוֹרוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ לְמֹשֶׁה (אוֹתִיּוֹת שְׁלֹמֹה) בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה – "תּוֹרָה אוֹר". וְהוּא סוֹד ד מִלּוּיֵי שֵׁם הוי' ב"ה: עב, סג, מה, בן:

ייוד הי ויו הי

היוד הי ואו הי

ויוד הא ואו הא

היוד הה וו הה

כַּאֲשֶׁר הַ-א שֶׁבְּ-ואו דְּשֵׁם סג עוֹלָה אֶלֶף, שֶׁהוּא סוֹד אֶלֶף אוֹרוֹת הַמִּתְגַּלִּים לְמֹשֶׁה בִּשְׁעַת מַתָּן תּוֹרָה מִפְּנִימִיּוּת סג דְּאָדָם קַדְמוֹן (מַה שֶׁאֵין כֵּן שֵׁם עב הוּא סוֹד הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁל הָאוֹר בַּמָּאוֹר ב"ה, בִּבְחִינַת יָחִיד מַמָּשׁ) מִבְּחִינַת "הוּא", בְּסוֹד "עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל בִּלְבַד", שֶׁהוּא עֶצֶם הָאוֹר. הַ"יְּדִיעָה" הִיא בְּסוֹד שֵׁם מה הֶחָדָשׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמֵּצַח הָרָצוֹן שֶׁל אָדָם קַדְמוֹן, וְ"הַכֹּל" בְּסוֹד שֵׁם בן, שֶׁעִנְיָנוֹ בִּנְיָן כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם.

עד כאן למדנו את רמזי כל צורות הגימטריאות בנפרד. כיוון שהרמז שלנו – 'יחיד הוא ויודע הכל' – מכוון כנגד ארבע אותיות שם הוי', מתבקש לקחת גם כל מילה ולהכפיל אותה באות אותה היא מייצגת בשם הוי' [יש כמה דוגמאות לכך בקבלה]:

י פְּעָמִים יָחִיד; ה פְּעָמִים הוּא; ו פְּעָמִים וְיוֹדֵעַ; ה פְּעָמִים הַכֹּל עוֹלֶה "יְהִי אוֹר", כַּאֲשֶׁר הַ-א שֶׁל אוֹר עוֹלָה אֶלֶף בְּסוֹד "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה", אֶלֶף אוֹרוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ לְמֹשֶׁה (אוֹתִיּוֹת שְׁלֹמֹה) בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה – "תּוֹרָה אוֹר". וְהוּא סוֹד ד מִלּוּיֵי שֵׁם הוי' ב"ה: עב, סג, מה, בן:

ייוד הי ויו הי

היוד הי ואו הי

ויוד הא ואו הא

היוד הה וו הה

כַּאֲשֶׁר הַ-א שֶׁבְּ-ואו דְּשֵׁם סג עוֹלָה אֶלֶף,

כללות ארבעת המילויים – עב סג מה בן – עולים יהי אור, אבל יש אות א אחת בשם סג שנמצאת בעבור בתוך אמא. הסוד הזה של אלף אורות נמצא בהעלם בתוך אותה האות א של מלוי סג שבאמא. גם במלוי הראשון, בשם עב, וגם באחרון, בשם בן, לא מופיעה האות א, ואילו במילוי שם מה היא מופיעה שלש פעמים א, אבל שם היא מחושבת על פי חשבון רגיל. שם סג הוא הממוצע ביניהם, שהרי מצד אחד אותיות ה שבו מתמלאות על פי מילוי יודין [הי], כמו בשם עב, ומצד שני אות ו שבו מתמלאת על פי מילוי אלפין [ואו], כמו בשם מה.

שֶׁהוּא סוֹד אֶלֶף אוֹרוֹת הַמִּתְגַּלִּים לְמֹשֶׁה בִּשְׁעַת מַתָּן תּוֹרָה מִפְּנִימִיּוּת סג דְּאָדָם קַדְמוֹן [כתוב בקבלה, שמתן תורה הוא גלוי שם סג ד'אדם קדמון' ואלף האורות רמוזים באות א שבו] (מַה שֶׁאֵין כֵּן שֵׁם עב הוּא סוֹד הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁל הָאוֹר בַּמָּאוֹר ב"ה, בִּבְחִינַת יָחִיד מַמָּשׁ) מִבְּחִינַת "הוּא", בְּסוֹד "עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל בִּלְבַד",

זהו הנושא של כל החסידות – גלוי ההעלם העצמי שבבחינת 'יחיד'. במתן תורה מתגלה רק השם של ה', וגם הוא וגם שמו בטלים בתוך מדרגת 'בלבד', בתוך ה'לבד' המרמז אל מדרגת 'יחיד'.

שֶׁהוּא עֶצֶם הָאוֹר.

אין הכוונה כאן אל ה"העלם העצמי של האור במאור", של מדרגת 'יחיד', אלא אל גלוי עצם האור. אצל ר' הלל[קפג] מובא שיש שלש בחינות בתוך מדרגת 'יחיד', ואילו המדרגה הרביעית הבאה אחריהן היא עצם האור, הרצון הפשוט שמתגלה לפני השעשועים. אור זה נקרא הוא. ה"העלם העצמי של האור במאור" כבר שייך אל מדרגת 'יחיד', ואצל 'אדם קדמון' זהו שם עב שבו. עד היום המדרגה הכי גבוהה שהתגלתה היא פנימיות סג שבו, של גלוי עצם האור.

הַ"יְּדִיעָה" הִיא בְּסוֹד שֵׁם מה הֶחָדָשׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמֵּצַח הָרָצוֹן שֶׁל אָדָם קַדְמוֹן,

שם זה מתגלה על מנת לתקן את השבירה. כפי שהפועל 'ידע' הוא מלשון שבירה כך הוא גם מלשון תקון. 'אדם קדמון' כולו הוא רצון ביחס אל כללות העולמות, אבל בפרט מתבטא רצון זה במצח שבו, כמו בתקון 'רעוא דרעוין' מבין ז' תקוני גלגלתא. רצון זה הוא רצון לתקן את השבירה.

וְ"הַכֹּל" בְּסוֹד שֵׁם בן, שֶׁעִנְיָנוֹ בִּנְיָן כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם.

'הכל' זו המציאות השבורה שאותה צריך לתקן ולבנות.

כתוב באריז"ל[קפד], ששם עב ד'אדם קדמון' הוא בגדר 'העלם עצמי' עד שאי אפשר לדבר עליו. הוא לא יוצא עם יציאת אורות האוזן, החוטם או הפה [אח"פ]. אין לו שום גלוי חיצוני מחוץ ל'אדם קדמון'. השם הראשון שמתגלה הוא פנימיות סג ד'אדם קדמון'. לכן הוא כנגד בחינת 'יחיד', לעצמו, שאינו מתגלה ואילו שם סג הוא כבר כנגד בחינת 'הוא', המתגלה אבל מתגלה כנסתר. שם מה החדש הוא כנגד בחינת 'יודע', הבא לתקן את השבירה, ואילו שם בן זו המציאות, שהתקון שלה הוא בנין, בנין כל העולמות.

עביחידהעלם עצמי

סגהואהתגלות הנסתר

מהויודעתקון השבירה

בןהכלהמציאות המיתקנת

שאלה: משה רבינו זכה לגלוי ב'אדם קדמון'? לא באצילות?

תשובה: בכוונות קריאת התורה של האריז"ל כתוב[קפה] שיש לכוון לשמיעת הבלי אזני 'אדם קדמון'. אם כך, גם אם אצלנו יש כוונה ב'אדם קדמון', אז ודאי שגם משה רבינו זכה לגלוי כזה... הרי שרש התורה הוא בקו, ובאור אין סוף וכו' וכו' למעלה. כתוב ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני"[קפו], ואלו אלף האורות, וכתוב שתלמיד ותיק עולה ישראל בעל שם טוב.

חסר הסיום.