זקן מלא רחמים

בע"ה

י"ב אד"ר תשפ"ד – כפ"ח

הלכות סנהדרין פ"ב ה"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם – הנמסר, כרגיל, בחיק המשפחה – עסק בדין שאין להעמיד זקן מופלג בסנהדרין משום שיש בו אכזריות. פתיחת השיעור בהגדרה יפהפיה לעומק ההבדל בדיני התורה בין אכזריות חיובית, על פי תורה, לרחמים הנדרשים מדיינים. עיקר השיעור הוא פירוט מדרגות הזקנה השונות – על פי פרקי אבות – עם המבנה הפנימי שלהן, תוך הסבר לאן עלולה להתדרדר הזקנה המופלגת, למרות שרשה הגבוה. השיעור חותם בהתייחסות לשאלה האם ראוי להעביר מתפקידו דיין שהזדקן במהלך שנותיו בסנהדרין או שהוא ראוי להמשיך לדון. השיעור מתפרסם בשבת כי תשא ותוכנו נוגע לשבירת הלוחות על ידי משה ולסוד יג מדות הרחמים.

רחמנות הדיינים – "מחשבתן של ישראל קדמה"

פרק ב בהלכות סנהדרין[ב] עוסק במי שראוי להעמיד[ג] בסנהדרין. בהלכה ג כותב הרמב"ם:

אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות

סנהדרין – גדולה או קטנה – דנה גם בדיני נפשות, בהם יש להזהר מכל שמץ אכזריות ולהרבות בלימוד זכות ככל שניתן[ד] כדי לא לאבד חלילה בחנם נפש מישראל, אף כאשר מדובר בישראל חוטא החשוד על עבירה שעונשה מיתה, שהרי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[ה] (עד ש"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית, רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם"[ו]).

כל ישראל הם רחמנים בני רחמנים[ז], המרחמים על רחמנים[ח], וקל וחומר כאשר אדם עוסק בתורה המולידה בלבו מדות טובות. מי שראויים להיות בסנהדרין צריכים להיות "אנשים חכמים ונבונים מופלאין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה יודעים קצת משאר חכמות..."[ט], ובוודאי שהם מעוטרים בכל המדות הטובות, שהרי אפילו בשביל לשבת בבית דין של שלשה צריכים להיות בעלי "חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב"[י]. כיצד, אם כן, ניתן לצייר שיש מישהו שראוי להיות בסנהדרין שיש בו אכזריות?! אכן, על אף שנשמע שאכזריות היא מדה רעה בתכלית, חז"ל משתמשים בה גם כתכונה חיובית ואומרים שדברי תורה נמצאים "במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב"[יא]. אדם צריך לדעת להיות אכזרי, במקום הצורך, כנגד יצרו הרע, כנגד תאוותיו, כנגד נפשו הבהמית[יב] ולעתים גם ביחס לזולתו לצורך חינוך ("חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר"[יג]) או תוכחה תקיפה[יד] (אמיתת התוכחה באה מתוך אהבה – "תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[טו] – הרחמנות מסתתרת בתוך האכזריות).

בעומק, האכזריות החיובית נובעת מתודעה שהתורה קודמת לכל, גם למציאותם של ישראל, לכן "יקוב הדין את ההר"[טז] – יש לנהוג לפי שורת הדין, בכל התוקף, גם אם הדין עושה צמצום ונקב ב"הר" של אהבת ישראל (מדת אברהם אבינו, "אברהם קראו הר"[יז]). התפיסה של התורה כקודמת לכל יכולה לאפיין דווקא זקן מופלג בתורה שלעוצם הפלגתו בתורה רואה בה את חזות הכל (ולקמן יתבאר המקור המדויק לתפיסה זו). אלא שהקדמת התורה לישראל נחשבת כבר כאכזריות, ממנה צריך להשמר כאשר דנים דיני נפשות. כאשר דנים את ישראל צריכים להיות רחמנים בתכלית, עם תודעה פנימית ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[יח], ואפילו לתורה. כך, משה רבינו, נותן התורה, הנקראת על שמו "תורת משה"[יט], ידע לשבור את הלוחות כאשר הדבר נדרש לטובת ישראל[כ] (ועל כך אמר לו ה' "'אשר שברת'[כא] – ישר כחך ששברת"[כב]). הכרה בקדימת ישראל גם לתורה היא תנאי לישיבה בסנהדרין לדון את ישראל[כג].

מאכזריות לרחמנות

הרמב"ם מסיים את ההלכה בדבר דומה:

ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן.

לזקן מופלג מן הסתם יש בנים, וגם לסריס יתכן שיש בנים שנולדו לפני שנסתרס, ולכן זהו דין שלישי שמי אין לו בנים – גם אם אינו זקן מופלג או סריס – אין להושיבו בסנהדרין. המפרשים שואלים[כד] מדוע הרמב"ם חלק בין האיסור להושיב זקן מופלג וסריס לאיסור להושיב מי שאין לו בנים ולא כתב אותם ביחד.

נראה ברור שלדעת הרמב"ם יש שלש אפשרויות ('דריי דינים', ולא רק 'צוויי דינים'): יש דיין רחמן, הראוי לשבת בסנהדרין – דיין היודע ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", כנ"ל; יש דיין אכזרי, שאסור להושיבו בסנהדרין – דיין הסבור שהתורה קדמה לישראל; ביניהם יש ממוצע, דיין שלא ניתן לקרוא לו אכזרי, אין בו מדת אכזריות, אבל גם לא ניתן לקרוא לו רחמן, כי אין לו רחמים בפועל – הוא חושב שהתורה וישראל שקולים. ניתן להשוות זאת למחלוקת על בריאת השמים (סוד "תורה מן השמים") והארץ (סוד "ארץ חפץ"[כה], עם ישראל)[כו] – בית שמאי הקפדנים סוברים ש"שמים קדמו" ובית הלל הנוטים לכף זכות סוברים ש"ארץ קדמה" ויש גם דעה שהם נבראו כאחד, "יעמדו יחדו"[כז]. אכן, בדיני נפשות לא די בדרך המיצוע ונדרשת הכרעה ברורה לצד הרחמים, לקדימה של ישראל.

את שלש האפשרויות אפשר להבין לפי המבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל[כח]: האכזריות החיובית קשורה לתנועה של הכנעה – הכנעת האדם בפני התורה והבנה שהיא קודמת לו. מצב הבינים, שאין אכזריות וגם אין רחמים, הוא בסוד "מל" לשון מילה – צריך למול-לכרות את האכזריות, כדי שיהיה אפשר לעורר בנפש אהבת ישראל ולהשפיע מתוכה שפע של רחמים פעילים. אברהם אבינו, באהבתו לבריות, זכה לברית מילה, שהיא גם המבדילה בין ישראל לעמים – הברית נותנת לאברהם כח לרכז את כל אהבתו ורחמיו בעיקר לצאצאיו, עם ישראל (למי שהוא יכול למשוך מהעמים להתגייר ולהצטרף אליהם). המילה מאפשרת לאברהם להוליד בקדושה[כט], הוא כבר לא סריס-עקר, ואף על פי כן הוא לא הוליד בפועל בקדושה[ל]. גלוי הרחמים באמת ובשלמות, באופן פעיל, תלוי בהולדת בנים[לא] – האדם צריך נסיון של "כרחם אב על בנים"[לב], רחמים של אב על בניו, העוקפים את מדת הדין ומבטלים אותה, כדי להחשב רחמן באמת ולהיות ראוי לשבת בסנהדרין. רחמים כאלה הם ההמתקה הגמורה.

מדרגות של זקנה

ככלל, זקנה היא מעלה בתורה בכלל וביחס לסנהדרין בפרט, שהרי חכמי העדה נקראים "זקנים"[לג] וצריכים להיות בעלי שיבה[לד] –  ועל הדיין להיות "חכם מופלא"[לה], מופלא בגימטריא זקן ("זה קנה חכמה"[לו]) – ורק במקרה של "זקן מופלג" הזקנה הופכת לחסרון (מצד מדות האדם, ולא מצד זכרונו וידיעותיו, שדווקא נעשים מופלגים בגילו המופלג). מהו, אם כן, ה"זקן מופלג" אודותיו מדבר הרמב"ם? הרב קאפח כותב כאן שזהו זקן שעבר את גיל תשעים[לז].

בפרקי אבות, במשנה המונה את סדר חיי האדם, ישנם חמשה שלבים של זקנה (כאשר מסתבר שחכמי הסנהדרין ככלל נמצאים כבר בגילאי הזקנה השונים) – "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[לח]. חמשת השלבים של הזקנה מכוונים מלמטה למעלה כנגד אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י:

"בן ששים לזקנה" היינו הבסיס, ה תתאה, של הזקנה.

"בן שבעים לשיבה" היינו ז מדות הלב (שכל אחת כלולה מעשר) של הזקנה, ו שבשם.

"בן שמונים לגבורה" היינו הבינה של הזקנה, "אני בינה לי גבורה"[לט] (סוד הגבורה דאריך המלובשת בבינה[מ]), עיקר כחם של הסנהדרין, ששבעים חכמיה הם בסוד ע רבתי של "שמע"[מא], המדות של הבינה[מב], ה עילאה. בגיל שמונים מגיעים החכמים לשיא כחם לדון, כאשר כוחות השכל שלהם גוברים מחד ומאידך גם כח הרחמים-ההמתקה שלהם בשיא תוקפו (שהרי הבינה היא מקום המתקת הדינים[מג]).

"בן תשעים לשוח" מגיע לחכמה, שיש בה ממד עמוק של דין – התגלות גבורה דעתיק המלובשת במו"ס דאריך ומשם מאירה לחכמה עילאה – שהוא מקור האכזריות החיובית של זקן מופלג, בגינה אין להושיבו בסנהדרין[מד]. "לשוח" הוא על דרך "דאגה בלב איש ישחנה"[מה], כאשר ה"בן תשעים" דואג על זמן הסתלקותו וחושש "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי"[מו] (תוך חשש מדינו של ה' ו'שכחה' שגם בעולם העליון זקוקים ליותר רחמים מדין – כח הרחמים בו פעלו צדיקים תיקון לנשמות שנידונו קשה בעולם האמת). מגיל תשעים דעתו של הדיין כבר נתונה לעולם אליו הוא עתיד לעבור, וזו סבה נוספת מדוע פחות יתאים שהוא ידון בעניני העולם הזה.

"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל[מז] מן העולם"^לג – שנדרש בחסידות[מח] למעליותא, שבטל אצלו כל ההעלם של העולם הזה – מגיע לסוד הכתר (סוד "מאה שנה"[מט]), קוצו של י, סוד הגלגלתא דאריך בה מלובש חסד דעתיק (ושוב אין הוא רואה חובה כלל ואינו יכול לדון).

זקנה מפלגת

ההגדרה של הרמב"ם, "זקן מופלג", רומזת גם לעוד טעם לכך שלא ראוי שהוא ידון בסנהדרין דיני נפשות:

מופלג הוא לשון פלגנות, כמו פלג בן עבר[נ], שנקרא כך "כי בימיו נפלגה הארץ"[נא], בדור הפלגה בו התקיים "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". זקן מופלג עלול להפוך למי  שאינו מסוגל לשמוע את שפתם-טעמם של שאר חברי הסנהדרין ומתעקש מעמיד על דעתו ומתוך כך להיות בר-פלוגתא עם כולם ("פלגאה", ככינוי הגנאי לשון חז"ל[נב] למי שנוהג כך). בפנימיות, גם תכונות אלו נובעות ממדת האכזריות, היינו חוסר סבלנות, ומגבורה יתרה (מעבר לגבורה החיובית של "בן שמונים לגבורה") שגורמת להתעקשות ולמחלוקת[נג].

מעבר לתכונות נפשו של הזקן המופלג, גם מצד שאר חברי הסנהדרין, הנוכחות של זקן מופלג בקרבם – עם תחושת הכבוד הגדול כלפיו[נד] – מקשה לחלוק עליו באופן נינוח ואי-הנעימות בדיון עלולה להביא בסופו של דבר לעיוות דין (על דרך דרשת "לא תענה על רִב לנטֹת"[נה], "לא תענה על רב", שבשלה לא מושיבין מלך בסנהדרין[נו] ומתחילים בדיני נפשות מן הצד[נז]).

כלומר, הרחמנות שנדרשת מדייני הסנהדרין היא לא רק ביחס לנידונים, אלא גם בתוך הסנהדרין עצמה – עליהם לדון בנחת, לפרגן לדעות השונות ולחלוק בחסד ולא ב'דינים' – ורק כך יצא משפט אמתי ומבורר, "משפט רחמי"[נח].

"זקן מלא רחמים"

הרמב"ם כותב ש"אין מעמידין" זקן מופלג בסנהדרין, אך מה דינו של מי שהתמנה לדיין בשנים המתאימות לכך ואז הפליג בזקנה כדיין[נט]? הרשב"א כתב[ס] "דכל שהוא תלוי בסבה כל שישנה לסבה ענין נגרר אחר הסבה, וסבת הזקנה האכזריות. ולפיכך אין מושיבין אותו אחר שנזדקן בדין של סנהדרין שהרי נתחדשה לו הסבה הגורמת" וכך כתבו רבינו יונה[סא] ועוד[סב]. לעומתם, הביא המאירי[סג] מי שכותב "שלכתחלה הוא שאין מושיבין אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור אף על פי שהזקין דן כדרכו והולך שמאחר שהורגל בדיני נפשות אין כאן בית מיחוש" ועוד צדדו[סד] שמופקע לומר שמסלקין מהסנהדרין זקן שיושב ודן במשך שנים כאשר הפליג בזקנה. יש אף מי שפרש[סה] את דברי שמואל "ואני זקנתי ושבתי... ואני התהלכתי לפניכם מנעֻרי עד היום הזה"[סו] כמלמדים שאף ש"אני זקנתי ושבתי", ויתכן שכעת איני ראוי, הרי העובדה ש"התהלכתי לפניכם מנעֻרי עד היום הזה" מונעת מלהעביר אותי מלהיות שופט.

אמנם שמואל הנביא לא הגיע לגיל של זקן מופלג – שהרי כל שנותיו היו חמשים ושתים[סז] – אך תולדות עם ישראל מלאות בגדולי ישראל שהחלו את כהונתם בגיל שמונים והמשיכו בו שנים רבות. כך, משה רבינו, הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא הורו מגיל שמונים – זמן-השיא של היכולת לדון, כנ"ל – עד שהסתלקו בגיל מאה ועשרים[סח]. הטעם הפנימי, המתאים לדברי המאירי, הוא שמי שהתחיל להורות בגיל המתאים כבר קנה בנפשו את מדת הרחמנות, עד שהיא נעשתה אצלו טבע שני (בגימטריא אמת, כנודע[סט]) ושוב אינה בטלה ממנו. כלומר, גם כאשר יפליג בזקנתו, ויגיע לגיל שבו נכנסת בו אכזריות (חיובית, מצד הגבורה שבפנימיות החכמה, כנ"ל), היא מיד מתמתקת במדת הרחמים המיושבת אצלו בתוקף מהיותו "בן שמונים לגבורה"[ע] (דבר שיתבטא הן ברחמיו כלפי הנידון והן ביכולת שלו להמשיך לדון בנחת עם חברי הסנהדרין, למרות שהוא מזדקן ונעשה הבכיר שבהם, מתוך 'השתפשפות' רבת-שנים בדיון מלא רחמים).

כך, רבי עקיבא, שלעוצם רחמיו אמר שאם היה יושב בסנהדרין בדיני נפשות (שבטלו לפני זמנו[עא] לא היה נהרג אדם לעולם, למד תורה "זמר בכל יום"[עב] – הוא התעצם עם מדת "זקן מלא רחמים"[עג] בה החל את דרכו בהוראה ועמה התמיד להורות עד סוף ימיו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ישנה אכזריות חיובית על פי תורה אך בדיני נפשות נדרשים רחמים ללא שמץ אכזריות.
• אכזריות נובעת מהקדמת התורה לישראל והרחמים הם התודעה שישראל קודמים לתורה.
• בשביל לעורר את מדת הרחמים בנפש נדרשת מילה אך הרחמים בפועל מתגלים רק אחרי הולדת בנים.
• הכושר המלא לדון – במלוא עצמת השכל ומתוך רחמים תקיפים – מבשיל בגיל שמונים.
• זקן מופלג הוא "בן תשעים לשוח" אצלו מתגלה החכמה העליונה בה מלובשת גבורה דעתיק.
• זקן מופלג עלול להפוך לבר-פלוגתא לכל חברי הסנהדרין משום שהוא נעשה חסר-סבלנות (אכזריות) ומעמיד על דעתו (מתוך גבורה) והם חולקים לו כבוד ומתקשים לחלוק עליו.
• הדיון בסנהדרין צריך להיות מלא רחמים – מחלוקת מתוך פרגון וחסד.
• מי שקונה בנפשו את מדת הרחמים ממתיק גם את האכזריות של הזקנה ונעשה "זקן מלא רחמים".