"נפש בעליו יקח"

בע"ה

אור ל-ט' טבת תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם | הקדמה לספר נזיקין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. בין גניבה לגזלה

גניבה וגזלה – בסתר ובגלוי

בלימוד הרמב"ם מגיעים כעת להלכות גניבה[ב] ומיד אחר כך להלכות גזלה ואבדה[ג]. הנושא שלנו היום הוא ההבדל בין גניבה לגזלה[ד] – שתי מצוות בתורה[ה]. לפי פשט, ההבדל הוא שגניבה היא בסתר וגזלה היא בגלוי, שתוקף את חברו ברחוב וגוזל ממנו[ו]. אני משער שבשפות אחרות, וגם בדינים אחרים, אין את החילוק הזה – אבל זהו חילוק מהותי בתורה, וצריך להתבונן מה ההבדל ביניהן, מה ההבדל הפנימי בין לקחת משהו בסתר לקחת משהו בגלוי.

כאשר מסתכלים בקונקורדנציה בשרש גנב הוא כותב שבשאר השפות השמיות השרש הוא בלי ה-נ. נ היא מאותיות האמנתיו, אות נוספת בשרש[ז], השער העיקרית של גנב הוא גב – זהו המושג גניבה גם בשאר השפות השמיות. גב הוא גם צד האחור של הגוף – הגניבה שייכת לצד האחור, בדומה להסבר שלנו[ח] לגבי המצוה התמידית של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[ט], שהיא להתגונן ממה שתוקף את האדם מאחור, בלא מודע. זהו כבר דבר מענין. אם העיקר בשרש גנב הוא גב, הראש והסוף של השרש, מתבקש לומר שגם בשרש המקביל, גזל, העיקר הוא גל (אף על פי שה-ז היא לא נ, לא מ-האמנתיו) – לשון גלוי. זהו בדיוק ההבדל ביניהן, שגניבה היא בהסתר – מאחורי הגב – וגזלה היא בגלוי.

מוחין ומדות

מה עיקר ההבדל ביניהן בנפש? יש ווארט מפורסם של הרבי ר' בונים[י] – שאנחנו ששים שנה מדברים עליו[יא] – ש'נאר א גוטער איז א נואף, נאר א פרומער איז א גלח, נאר א קלוגער איז א גנב' (מי שרק טוב – טוב-לב – הוא נואף, מי שרק ירא, פרום – הוא כומר, מי שרק חכם-פקח – הוא גנב). מסבירים שהם כנגד שלשת הקוים, ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת.

בכלל, במדות הלב הגניבה היא באמצע, כמו בשבע מצוות בני נח[יב] – איסור ניאוף הוא כנגד החסד, האהבה; הגזל הוא בתפארת; והרצח הוא בגבורה, כמובן. גם בעשרת הדברות לפי הסדר הרצח הוא הגבורה, אבל שם דווקא הניאוף הוא התפארת[יג]. בכל אופן, בשבע מצוות בני נח הניאוף הוא החסד, כמו בווארט הזה של הרבי ר' בונם – 'נאר א גוטער איז א נואף'. רצח הוא כמובן גבורה, המדה של עשו הרשע. גניבה היא תפארת, כמו שרואים שיעקב אבינו גונב את לב לבן[יד], אבל השרש שלה הוא במוחין. מהו סתר? כמו "הנסתרֹת"[טו]. לעשות משהו בסתר היינו לעשות משהו בחכמה, הוא תוקף את הגב של הנגנב – לוקח ממנו בלי ידיעה. מהו גזלן? מי שתוקף באמצע הרחוב מישהו – זה מדות נטו. עיקר ההבדל בין גניבה לגזלה שגניבה היא מוחין וגזלה היא מדות, סתם הוא מתרגש. העובדה שבשאר השפות לא מבדילים היא כי אין שם הבדל ברור בין המוחין למדות. דווקא בתורה יש הבדל בין המוחין, שפועלים בסתר יחסית, "הנסתרֹת", למדות, שפועלות בגלוי, בהתרגשות מורגשת. זהו עיקר ההבדל ביניהם. יש ביטוי 'א יידישע גנב' (בלשון חז"ל "רובא גנבי ישראל נינהו"[טז]) אבל אין 'א יידישע גזלן' – ליהודי יש יצר הרע של גניבה, במוחין, אבל יצר הרע של גזלה, של אלימות במדות, יש דווקא לגוי.

איפה עוד רואים זאת? בדברי הרבי ר' זושא שלומדים שבעה דברים מגנב[יז]. אין מה ללמוד מגזלן, אין שם חכמה ואין מוסר השכל, אבל מגנב אפשר ללמוד גם שבעה דברים טובים.

[לכן האותיות שבאמצע השרשים גנב ו-גזל הן נ ו-ז – נ שערי בינה ו-ז מדות?] אפשר לומר שה-נ של גנב היא המוחין, נ שערי בינה, וה-ז של גזלן היא ז"ת, שבע מדות. האותיות ז ו-נ רומזות גם לזכר ונקבה. ידוע[יח] שבתוך הספירות הזכר הוא בז"ת (המדות) של כל ספירה, בחיצוניות הגלויה והפעילה שלה, והנקבה היא בג"ר (המוחין) של כל ספירה, הפנימיות הנסתרת שלה. יוצא, אם כן, שגזלה היא פעולה זכרית-גברית, כמובן, שהרי היא פעולה כוחנית של "איש דרכו לכבוש"[יט]. גניבה, לעומת זאת, היא פעולה נקבית-נשית, כפי שמוצאים שרחל גנבה את התרפים[כ] (והרי האשה נבראת מהגב-האחור של האיש[כא])[כב]. אכן, אחת התכונות שלומד הרבי ר' זושא מגנב היא צניעות – מדה נשית מובהקת.

"כאילו נוטל נשמתו"

הלימוד שלנו היום נוגע בעיקר בהלכה בסוף פרק א של הלכות גזלה ואבדה, שמתחילה:

כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר "כן ארחות כל בֹּצע בָּצַע את נפש בעליו יקח".

"בֹּצע בָּצַע"[כג] הוא "גוזל גזילה"[כד] ועל "כל בצע בצע" נאמר "את נפש בעליו יקח". יש כאן עוד דיוק חשוב, נושא גדול בפני עצמו: יש הרבה חילוקים בין גזלה לגניבה – כמו שאמרנו ועוד נרחיב – אבל מה משותף? איזו מלה בלשון הקדש היא גם גוזל וגם גונב? קיחה, לקיחה[כה]. כתוב כאן "[את נפש בעליו] יקח". ה"יקח" הכי חשוב בתורה הוא "כי יקח איש אשה"[כו], מצות קידושין שנקראת קיחה, לומדים בה "'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון"[כז]. יש קיחה בהיתר, ברצון. מה היא קיחה? שאני לוקח ממישהו אחר משהו. טוב לקחת או לא טוב? יכול להיות דבר טוב. כל משא ומתן נקרא מקח וממכר – כל פעולה של מסחר היא מקח, אחד הוא הלוקח. אבל יש לקיחה אסורה, וגניבה וגזלה הן שתי צורות של לקיחה אסורה – שלקחתי שלא ברשות, נגד הרצון של החבר שלי. זו נקודה חשובה, המלה המשותפת, שכוללת גם היתר ואפילו מצוה בתורה – יש לקיחה של מצוה, לקיחה של רשות ולקיחה של איסור[כח], והכל לקיחה, הכל קיחה. הפסוק כאן אומר "את נפש בעליו יקח".

יש פה תופעה יפה, החלק הראשון של הפסוק נגמר "בֹצע בצע", שתים מלים שהכתיב שלהן זהה, כל מלה עולה 162, ופעמיים כבר עולה 324, 18, חי, ברבוע[כט]. החלק השני של הפסוק נגמר "בעליו יקח" – "בעליו" שוה 118 וגם "יקח" שוה 118, בדיוק אותו דבר. כמו שנראה, זהו רמז שמחזק את הווארט של הרבי בפשט דברי הרמב"ם. שוב, כמו שבחלק הראשון שתי המלים האחרונות עולות אותו דבר כך בחלק השני שתי המלים האחרונות עולות אותו דבר[ל].

מה חמור ממה?

הרבי מדייק[לא] מדוע הרמב"ם מביא את הדין הזה – שהוא דין ממש, הלכה בספר משנה תורה, שכולו "הלכות הלכות"[לב] – דווקא בנוגע לגזלן ולא לגנב. רואים שיש כאן חומרה מסוימת דווקא בגזלה, בפעולה ששייכת למדות ונעשית בפרהסיא, יותר מהגניבה שנעשית בהסתר.

את האמירה הזו צריך לאזן, שהרי יש גם חומרה בגניבה שאין בגזל: בגניבה יש דינים שלא נמצאים בגזל בכלל – תשלומי כפל[לג] ותשלומי ארבעה וחמשה[לד]. כשמעידים על גנב שהוא גנב הוא צריך לשלם כפל. זו תשובת המשקל – מחייבים אותו בדיוק כנגד הסכום שהוא רצה לקחת מהחבר בחכמה שלו, בנוסף לחיוב שלו להחזיר את מה שהוא גנב. את אותו סכום שהוא רצה לקחת הוא צריך לתת – ככה מסביר הרמב"ם במורה נבוכים[לה]. יש עוד דינים בתורה שהם בגדר "מדה כנגד מדה" או "תשובת המשקל"[לו]. בכל אופן, הדין של כפל – וכל שכן תשלומי ארבעה וחמשה כשמישהו גנב וטבח או מכר שור ושה – בכלל לא נמצא בגזל.

יש גם שאלה לגבי הדין של גונב נפשות: המקור של איסור גניבה עליו דברנו עד כה הוא הלאו "לא תגנֹבו"[לז] בפרשת קדֹשים, אבל המקור של הכל הוא ה"לא תגנֹב"[לח] של עשרת הדברות, שמדבר דווקא על גניבת נפשות[לט]. האם מדובר דווקא בגניבה, כאשר לוקחים מישהו בסתר? מה אם אדם גוזל מישהו – כמו חמאסניק, שחוטף מישהו בגלוי – ומוכר אותו? זו מחלוקת אחרונים, מעניינת מאד, האם גם בגוזל נפשות יש דין מות. יש מי שאומר[מ] – חידוש שצריך להבין – שזהו דין דווקא בגונב ולא בגוזל. אם כך הדין, זו עוד חומרה גדולה, הנוגעת לנפשות, שיש דווקא בגונב ולא בגוזל, אף על פי שדווקא בגוזל כתוב שהוא כנוטל נשמה.

אמרנו שגניבה במוחין וגזלה במדות, וזהו גם מקור החומרה של כל אחת מהן: החומרה של המדות שהן בחזקה, אלימות – כמו שנראה עוד יותר בדברי הרבי – ואילו החומרה של הגנבה היא מצד השכל, "חכם להרע"[מא].

ב. "את נפש בעליו יקח"

גזל ושפיכות דמים

כדי להסביר את החומרה של "כל הגוזל את חבירו... כאילו נוטל נשמתו ממנו" מציע הרבי שתי הצעות אותן הוא דוחה:

ראשית[מב], הוא מביא דברי התוספות על ההשוואה הזו בחז"ל, "הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו" (בניסוח של התוספות, "גזל" ולא "נטל", שמתאים לפסוק), שמסבירים אותה בנימוק "משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות"[מג]. כלומר, לפעמים הגזלן גוזל מהאדם את הפרוטה האחרונה שלו ובכך גורם לו למות. תוספות מסבירים כך כדי להסביר כיצד למרות חומרת הזו של גזל אמרו חז"ל שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון משום ש"זה בגופו וזה בממונו"[מד]. לדבריהם, הפגיעה בגוף – עד לנטילת הנפש היא נדירה – ובדרך כלל הפגיעה היא בממון בלבד ("יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך"). אכן, כפי שכותב הרבי, פשיטא שלא לכך התכוון הרמב"ם – שהרי זה במקרה שיש רעב כבד, והרמב"ם כותב "כל הגוזל", בכל מקרה – עם רעב או בלי רעב. כמובן, לפי הסברא הזו גם אין הבדל בין גניבה וגזלה – שניהם יכולים להביא במצב של רעב לנטילת נשמה. אם כן, לא יכול להיות שהסברא של הרמב"ם היא כמו התוספות.

אחר כך מביא הרבי[מה] הצעה לפי דברי הרמב"ם עצמו. הרמב"ם כותב – בהלכות הסמוכות להלכה דנן – שגזלה עלולה להביא לידי שפיכות דמים[מו]. אך קשה לומר כך, כי הרמב"ם כותב, לפי הגמרא, שברגע שאדם גוזל הוא נחשב מיד כנוטל נשמתו. הרבי אומר – ודאי פשט – שהחומרה הזו היא לא מפני שהגזל יכול להגיע לשפיכות דמים, אלא כי יש משהו בגזל גופא שנקרא נטילת נשמה. הרבי מציין גם את ההבדל הבולט בלשון – שפיכות דמים לעומת נטילת נשמה (כאשר על שפיכות דמים יש עונש מות ואילו על הגוזל שכאילו נוטל נשמה לא כתוב שהוא נענש בנטילת נשמה[מז]).

נטילת נשמה – הפקעת בעלות בחזקה

אם כן, הרבי שולל את ההצעות להסביר שחומרת הגזלה כנטילת נשמה מכיון שהיא עלולה להתדרדר עד כדי שפיכות דמים, אם הוא ינסה למנוע את הגזלה, או שבמקרה של רעב היא עלולה לגרום לו למות. מה הוא מסביר? שעיקר הפגם של גזל הוא שהגזלן לוקח את "ממון האדם בחזקה"[מח], תוקף את הנגזל "בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד"[מט] – זהו פגם של לב, מדות בלי שכל, פשוט שהוא אדם אלים. כשאתה תוקף אותו, לוקח משהו, כאילו אתה הורג אותו. נשים לב לעוד משהו לשוני שצריך לתת עליו את הלב: הקשר בין השרשים חזק ו-הזק, שמתחלפים בחילוף אותיות הגרון ח ו-ה. מסוכן להיות חזק – כי אז אתה עלול להזיק. החוזק מזיק. כמו שכתוב "אדם מועד לעולם"[נ] – החוזק, ביטוי של לב-מדות בלי שכל-מוחין, עלול להזיק. העיקר כאן הוא שער זק, לשון זיקה וקשר לזולת – אם אתה חזק אתה מחזיק בזולת וממילא אתה עלול להזיק לו. החוזק מזיק ואם אתה לוקח את ממון החבר בחזקה כאילו לקחת לו חלק מהנשמה.

נקרא בפנים את הקטע הזה – מתוך סעיף ד בשיחה:

ולכן נראה לומר, שהרמב"ם סבירא ליה, שהטעם ד"כאילו נוטל נשמתו" הוא לא משום שמעשה הגזילה עלול להביא לידי שפיכות דמים (בפועל), אלא מצד גוף לקיחת "ממון האדם בחזקה", בעל כרחו של הבעלים: לקיחת "ממון האדם בחזקה" אינה רק פעולה של נטילת ממון חבירו, אלא בפעולתו זו הוא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה "כאילו נוטל נשמתו ממנו". ונלמד מהכתוב "נפש בעליו יקח", שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת על ידי הגזילה, הרי זה כנטילת נשמתו.

סתם נטילת ממון מהחבר היא גניבה, שבה לא נוגע איך לוקחים את הכסף, אבל בגזלה הפעולה בכח גורמת להפקעת הבעלות שהיא מעין נטילת נשמה. תיכף נראה כאן את המלים של ה'לומדות' בענין, שהרבי לא מביא – חילוק בין איסור פעולה או איסור תוצאה. בכל אופן, הרבי מדייק כאן את המלה "בעליו" – שה"יקח" מתייחס לעצם ה"בעליו" (חושבנא דדין כחושבנא דדין, כנ"ל – רמז מובהק שמחזק את הדיוק של הרבי), לקיחת כוחנית של בעלות האדם. לאדם יש שעון, אותו הוא קנה בהרבה כסף, ומישהו חמד אותו ולקח אותו בחזקה. מה הוא עשה בכך? הפקיע את הבעלות מהאדם הזה. אם הוא יגנוב לו את השעון בסתר – אין כאן פעולה של הפקעת עצם הבעלות. בכלל, בגניבה החפץ נלקח מרשות הבעלים, אך יתכן שנשאר בבעלותו[נא], וגם אם נאמר שהגנב הפקיע את החפץ מהבעלות של האדם, הוא לא לקח בכח את הבעלות שלו – העובדה שהוא צריך להסתתר ולהתחכם כדי לקחת את החפץ מבעליו מוכיחה שיש לו בעלות שצריך להתחשב בה ו'לעקוף' אותה, אבל כשלוקחים חפץ בכח מבטלים-מפקיעים את עצם כח הבעלות.

הפקעת בעלות היא כמו נטילת נשמה – הבעלות היא חלק מהנשמה והפקעת הבעלות נחשבת כנטילת הנשמה. כתוב שממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם[נב] וחז"ל מפרשים את "בכל מאדך"[נג] כ"בכל ממונך"[נד] – הבעלות על הרכוש שייכת לחלקים הגבוהים של הנשמה, מקיפי החיה והיחידה (המתגלים בקנייניו של האדם דווקא[נה]).

זהו ווארט של הרבי, שאף אחד לא אומר – משהו פשוט ונכון.

לפי זה הרבי מיישב את כל השאלות שעלו – למה מדובר דווקא בגזל (ולא בגניבה או הזק ממון אחר) ושהדברים נכונים בכל גזל (ולא רק באוקימתות מיוחדות) והוא לא סותר את דברי חז"ל על חומרת אונאת דברים ביחס לאונאת ממון 'סתם' (שאיננה גזל):

וכלל זה הוא בכל הגוזל את חבירו שוה פרוטה, בלי חילוק אם חבירו עני או עשיר

[אלא שאם הוא פחות משוה פרוטה, שאין פחות משוה פרוטה ממון, לא נחשב כ"נוטל את נשמתו", כיון שבאופן זה אינו מבטל בעלות על "רכוש"],

"שוה פרוטה" בגימטריא תורה. פחות משוה פרוטה איננו רכוש על פי תורה – על כל פנים לא תורה שבכתב, אולי יש בו ממד של תורה שבעל פה, מנהג ישראל.

ומובן שזהו רק בגוזל חבירו, ולא בגניבה או בשאר אופני אונאת ממון. [ולהרמב"ם לא נכלל זה בהך דבבא מציעא שגדול אונאת דברים מאונאת ממון (דזה בגופו וזה בממונו), שזהו רק באונאת ממון ולא בגוזל את חבירו].

ראוי ללמוד את כל השיחה – שיחה מאד יפה של 'נגלה', שרק בסופה, בפסקה האחרונה, הרבי מביא גם את הפנימיות של הענין, הלימוד ממנו לגבי היחס לה' והגאולה.

פעולה ותוצאה

כדי להבין הרבה יותר טוב את החידוש של הרבי נפתח ספר שאנחנו אוהבים – "קובץ יסודות וחקירות" של הרב אחיקם קשת. בערך "גניבה וגזילה" – שנמצאות אצלו יחד – הוא כותב:

במהותו: חילקו ראשי הישיבות בין גניבה לגזילה, שבגניבה האיסור בפעולת הלקיחה, ובגזילה האיסור הוא בתוצאה שהממון חסר לחבירו _{(עיון בלומדות יג, מנחת חינוך רכד-ב [ד]. וכן דן בזה פרי משה גניבה וגזילה ב).}

איך אפשר לצייר בצורה פשוטה, אפילו בשביל ילדים בגן, את החילוק הזה? כשאדם יעלה למעלה אחרי מאה ועשרים יעבירו לפניו, כמו סרט, את כל החיים שלו – הוא יראה את כל הדברים הטובים, שהוא מקבל עליהם שכר גדול, והוא יראה גם את כל העבירות עם מה שמגיע עליהן. השאלה היא – אם הוא גנב, מה יראו לו בסרט? אם העיקר הוא הפעולה – יראו לו שהוא עושה פעולה בסתר, חותר במחתרת, משהו גרוע מאד. אבל אם העיקר הוא התוצאה – לא יעשו ענין מכל החכמה שלו, איך הוא הגיע וגנב, אלא רק את התוצאה. יראו לו שהוא גנב, אבל בעיקר יראו כמה מסכן החבר שלו, ממנו הוא לקח ממנו כסף, יראו את החבר בוכה כשהוא מגלה פתאום, אפילו אחרי זמן, שמישהו גנב ממנו כשהוא לא ראה. זו השאלה כאן בלומדות – מה עיקר הגדר של הגניבה או של הגזלה[נו]?

לכאורה, ההסבר של ראשי הישיבות הוא בדיוק הפוך ממה שהרבי כותב. הרבי כותב שעיקר החומר של נטילת נשמה הוא בפעולת הגזלה, ולא בתוצאה שקיימת גם בגניבה ובמזיק וכו'. אבל ה"קובץ יסודות וחקירות" ממשיך:

(אמנם בצפנת פענח כללי התורה והמצוות _{(ח"א ד"ה גניבה)} כתב בדעת הרמב"ם שהאיסור בגניבה הוא בתוצאה, ושם בד"ה גזל יב כתב שבגזילה יש את שני הדינים יחד – גם פעולה וגם תוצאה).

אנחנו יודעים כמה הרבי אהב את הרוגאטשובר, וכאן דבריו הם אסמכתא מפורשת לדברי הרבי. לפי הדברים שלו אסור לגנוב כי אסור להחסיר כסף מהחבר – האיסור הוא התוצאה של הגניבה, ולא האופן של הפעולה. גם בגזלה, חייבת להיות תוצאה של חסרון אצל החבר – אחרת זו לא גניבה ולא גזלה. אבל בגזלה יש איסור גם בפעולה, בנוסף על התוצאה – שם יראו לו בסרט איך הוא תקף את הזולת וגם יראו איך הנגזל בוכה שלקחו ממנו משהו. זו בדיוק ההגדרה של הפקעת בעלות בחזקה – פעולה ותוצאה (הרגשת הנגזל) שבאות כאחת (לעומת גניבה, שבסתר, וממילא יש הפרש בין הפעולה לתוצאה, שיכולה להתגלות גם כעבור הרבה זמן). לכן יש כאן נטילת נשמה – זו חויה דומה לניתוח ללא הרדמה, בה הנגזל מרגיש שקורעים ממנו משהו, חלק מנפשו.

בלימוד איני מבין את סברת ראשי הישיבות כאן – ברור, גם על פי פשט, שעיקר המושג גזלה מתייחס לפעולה שנעשית בידים, כמו בפסוק "ויגזֹל את החנית מיד המצרי"[נז]. לעומת זאת בגניבה, 'יפה מאד' שהוא חכם – אבל העבירה איננה בתחכום אלא בתוצאה הסופית של חסרון הממון של הזולת.

החילוקים בין גזל לגניבה

הוא חוזר לדבר על היסוד של ראשי הישיבות שבגניבה האיסור הוא על הפעולה ובגזלה על החסרון:

ועל פי יסוד זה יבוארו שלושה חילוקים בין גזל לגניבה:

א) על מנת למיקט (לקחת את החפץ על דעת להחזירו) או על מנת לשלם – אסור בגניבה, שהרי היתה פעולת לקיחה, ומותר בגזילה, שהרי הממון לא יחסר לחבירו _{(עיון בלומדות יג, וכן משמע מספר המצוות לרמב"ם רמד, וכן כתב שדי חמד ח"ב פאת השדה ג-ה ד"ה גזל עמוד 21, אך שם ג-לו עמוד 8 הביא שגם בגזל אסור)}.

זהו חידוש מופלא, שמתיישב רק לפי דעת ראשי הישיבות ולא לפי הרוגאטשובר או הרבי. גם אדמו"ר הזקן אומר[נח] שיש היכי תמצי של גזלה מותרת, אם הגזלן מתכוון לשלם לבעלים יותר מהשווי – ואז יש "זכין לאדם שלא בפניו"[נט] – אבל גניבה אסורה בכל מקרה, גם על מנת לשלם יותר (אלא שהוא כותב שיתכן שהאיסור מדברי סופרים, בעוד הוא מותר מדין תורה.

ב) העושק את חבירו, דהיינו שלא פורע לו את חובו – עובר בגזל אך לא בגניבה, שהרי הממון חסר לחבירו, אך לא היתה פעולת לקיחה _{(עיון בלומדות יג מדייק מכך שהרמב"ם הזכיר את דין עושק רק בהלכות גזילה א-ב)}.

החיבור בין הגזל והעושק מפורש בפסוק, "לא תעשֹק את רעך ולא תגזֹל", ולכן אמרנו שעושק כנגד החסד וגזל כנגד הנצח, הענף הישיר שלו. נוסיף שלדעתנו נראה ברור שכאשר יש לעושק יכולת לשלם אך הוא נמנע מכך בכוונה הוא עובר גם על גניבה (מתאים להנ"ל שהאיסור בה הוא בעיקר בתוצאה), גם כאשר הבעלים אינם תובעים את החוב, ואם הבעלים תובעים את החוב והעושק מכחיש, או סתם לא רוצה לשלם, זהו כבר בגדר גזל בפהרסיא, עם 'פעולה' אלימה (והרי הוא כנטילת נשמה, כאשר הבעלים זועקים חמס בשעת מעשה), ודוק.

ג) הרמב"ם כלל את הלכות אבידה עם גזילה, אך את הלכות גניבה בנפרד. משום שאבידה דומה לגזילה בכך שחסר לחבירו, אך אין נטילה אסורה מחבירו _{(אב ישראל מג-ח)}.

(ואפשר לתלות בחילוק זה (וכן להביא ראיות נגדו) הרבה מהדינים שנביא לקמן).

אמרנו שעל פי פשט ברור – לי על כל פנים – שחייבים לומר שגזילה היא פעולה, והרוגאטשובר אומר (בדעת הרמב"ם עכ"פ) שהיא פעולה וגם תוצאה, אך לא כראשי הישיבות שהיא רק תוצאה. צריך ללמוד את כל הסוגיות הללו ולתרץ אותן.

למדנות חסידית

כמו שאמרנו, יש משהו בחילוק של ראשי הישיבות בין פעולה לתוצאה שלא מסתבר. אנחנו לא לומדים, לא ראשי ישיבה, אז לא חייבים לומר כך. יש כאן משהו כללי בגישה ללימוד (שיתכן שכבר אמרנו בעבר, כאשר למדנו את הלומדות הזו): הראש של ראשי הישיבות, ושל כל הלמדנים בנוסח הזה, הוא שצריך להגיע למשהו שאני פוסל, למצוא משהו שאני יכול לומר עליו 'לא'. הכל ראש של 'מתנגדות'... (על דרך הבדיחה הידועה שיהודי צריך בית כנסת אחד בעיירה אליו הוא לא מתקרב...). הלמדן מרגיש שקל לומר 'כן' – כן, האיסור הוא פעולה, כן, הוא גם תוצאה, הכל יחד. עיקר הלומדות הוא לשלול משהו – לומר שרק פעולה, ולא תוצאה, או רק תוצאה, ולא פעולה.

בכללות, הראש הזה לא נכון – לדעתי התורה לא חושבת ככה! התורה לא אומרת על דין מסוים שהוא רק זה ולא זה. בפשט התורה היא כמו דעת בעלי-בתים, שכל מה שאני רואה נמצא – הרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[ס], ורואים גם פעולה וגם תוצאה, גם זה וגם זה[סא]. למה לומר שזה כן וזה לא?

זו אמירה לגבי כל הלומדות – כל הלומדות היא חילוק, לומר משהו שהוא כן ומשהו לא. כשאדמו"ר האמצעי הלך לבקר את רבי עקיבא אייגר הוא כתב במכתב[סב] לחתנו, אדמו"ר הצמח-צדק, ש'אני מתפלל שלא יבקש ממני לומר חילוק'... בכל אופן, זהו הראש הלמדני-הישיבתי. רואים שהרוגאטשובר הוא למדן חסידי, שמחבר בגזל את הפעולה והתוצאה. שני סוגי הלמדנות באים מצד החסד ומצד הגבורה (שני הצדדים של הדעת) – החסד מחבר וחובק כל והגבורה מחלקת ומצמצמת, ימין מחבק ושמאל מחלק[סג].

עזרה לשבים

יש כאן עוד הרבה-הרבה דברים, זהו נושא גדול וכולל ונשארו עוד הרבה שיעורי בית – צריך להשלים את הערך של 'גניבה וגזילה', 'לא תעשוק', 'לא תחמוד' ו'נזיקין'[סד].

בהמשך הוא מדבר על הכפרה והחילוקים שבה – קשור גם להמשך השיחה של הרבי:

בכפרת החטא יש חילוק בין מזיק לחבירו, חובל בחבירו וגוזל מחבירו:

א) המזיק לחבירו – כיון ששילם לחבירו מה שחייב לו – נתכפר לו _{(רמב"ם הלכות חובל ומזיק ה-ט)}.

ב) החובל בחבירו – לא מתכפר לו עד שימחל לו _{(משנה בבא קמא צב., רמב"ם שם)}.

ג) הגוזל מחבירו – לא נתכפר לו עד שימחל לו _{(רמב"ם תשובה ב-ט)}, ואינו דומה למזיק, משום שהגוזל נהנה מהעבירה _{(לחם משנה חובל ומזיק ה-ט)}.

אבל כעת נסיים רק את ההלכה ברמב"ם בה עוסקת השיחה, עם ההסבר של הרבי. בתחלת ההלכה התכל'ס היתה שהבעלות של האדם היא חלק מהנפש וכאשר מישהו מפקיע את הבעלות בחזקה הוא בעצם לקח בחזקה את הנפש. המשך ההלכה הזו – סיום פרק א בהלכות גזלה ואבדה – הוא:

ואף על פי כן אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה הימנו.

[אז אסור לקבל פיצויים מהגרמנים.] הרבי אמר שמותר[סה]. צריך לזכור ששם מדובר בגויים – עמלק שאין לו תשובה אלא רק מחיה – ופה, להבדיל, מדובר בגזלן יהודי.

כאשר הגזלן רוצה לעשות תשובה עליו להשיב את החפץ שנגזל, זהו הדין לכתחילה. בדיעבד, אם החפץ אינו קיים – אם הוא נשרף או אבד – אפשר להחזיר את דמיו. מה קורה אם הגזלן שלנו מאד רצה לעשות תשובה, ובא מעצמו – בלי שנתבע בבית דין וכו' – והניח את כל דמי הגזלה על השלחן, הכל מרצונו הטוב? חכמים אומרים למחול לו כדי לעזור לו לעשות תשובה, ומי שמקבל ממנו את הכסף "אין רוח חכמים נוחה הימנו"[סו]. מסבירים[סז] שיתכן מקרה שמדובר בגזלן מפורסם שגזל מרבים וצריך להחזיר לכל העולם – המון כסף שאין לו – ולכן צריך לעזור לו לעשות תשובה (השרשים עזר-חזר מתחלפים בחילוף ע ו-ח הגרוניות – הוא להחזיר ועוזרים לו לחזור בתשובה). יש כאן דיוק בלשון רמב"ם, שלא ראיתי אומרים, שהוא כותב "ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה" – החזיר בפועל, משמע שיש לו את הכסף (לא כמו בשו"ע אדה"ז, בעקבות השו"ע, "וכשבא מעצמו לעשות תשובה וליתן דמים", שמשמע שרק רצה בכך). בכל אופן, אפשר להבין שיתכן שיש לו את הכסף להחזיר לי – אך לא את הכסף להחזיר לכולם. לכן צריך למחול לו, ובכך לעזור לו לעשות תשובה 'בגדול' – הכל "כדי לקרב הדרך הישרה על השבים".

כפרה ומחילה

לכאורה, כל הסיום – לגבי השבה – היה צריך להיות הלכה נפרדת. עיקר השיחה של הרבי כאן הוא ההסבר מה הקשר בין החלק הראשון של ההלכה, שהגוזל כאילו נוטל נשמה, לחלק השני, שאף על פי כן לא צריך לקבל תשלום במקרה שהחפץ כבר אבד, למרות שאם החפץ קיים צריך להשיב אותו. הרבי מסביר שאם הגזלן גוזל את הנשמה כפרה אמתית תהיה לו רק אם יחזיר את הנשמה. אם החפץ קיים הרי שכאשר הגזלן מחזיר אותו – אפילו בלי רצון, גם אם מכריחים אותו – הוא מחזיר בעצם את הנשמה. הגזלן הרג אותו בלקיחת החפץ והחיה אותו בהשבת החפץ – ואז מתכפר לו.

אבל מה אם החפץ לא קיים? כאשר הוא בא לשלם מעצמו, מסרבים לו כדי לא לסגור את הדלת בפני בעלי תשובה. הרבי אומר שכאשר החפץ לא קיים לכאורה אי אפשר לתקן לגמרי את הפגיעה בנגזל, אך עדיין על הגזלן להתאמץ ככל יכולתו לתקן את מה שתלוי בו – ולכן עליו לנסות להשיב את הכסף, אלא שעל הנגזל למחול לו (שהרי בלקיחת הכסף הזה הוא לא יתקן-יחזיר את מה שנפגם אצלו בנפש בהפקעת הבעלות).

אבל אפשר להסביר עוד שלב – הרבי לא אומר כך בדיוק, אבל כמעט אומר... – שגם כאשר הנגזל מוחל מתכפר לגוזל לגמרי. המחילה שלי אומרת שקבלתי את הנשמה שלי בחזרה. כל זמן שאני פגוע ממך – אתה לקחת ממני את הנשמה. ברגע שאני מוחל לך בלב שלם, אתה לא צריך לתת לי כסף בחזרה. את הנשמה שלי ממש אתה לא יכול להחזיר, כי אבד החפץ שנגנב, וכעת אתה רוצה לתת לי כסף במקום – אני מוחל לך את הכסף הזה, ובפעולת המחילה שלי אני פועל כאילו החזרת לי את החפץ בעצמו[סח]. הרצון להחזיר, מתוך דמעות תשובה וחרטה, מבטא הכרה בבעלות שהופקעה, ואם אני יכול למחול, בלב שלם ואף בשמחה (מחילה במחול)[סט], סימן שהבעלות המלאה שלי חזרה ואני 'בעל הבית' על עצמי ועל רכושי – ואז נעשית הכפרה. הדין של כפרה הוא מאד משמעותי (אפשר לרמוז את התהליך כאן באותיות השרש כפר: כף – כף הגזלן, המחזיר את הכסף; פא – פה הבעלים המביע את המחילה, בלב שלם ובשמחה; ריש – עלית הרש להיות ראש, וד"ל).

בכל אופן, כך הרבי מקשר בין החלק הראשון, של נטילת הנשמה, לחלק השני, שאף על פי כן רוח חכמים נוחה כשהוא מוחל את התשלום. מפשט דברי הרמב"ם, המחבר את הדברים בהלכה אחת, עולה מוסר-השכל פשוט: עם כל חומרת הגזלה, שהיא כנטילת נשמה, צריך למחול בשמחה לגזלן כדי לקרב אותו לתשובה (ברוח חסידית ניתן להוסיף שגם הגזלן, שבא מרצונו להשיב את הכסף, 'מוחל' לבעלים על כך שהרגיז אותו עם תחושת הבעלות שלו על החפץ – הגזלן הרגיש ש"להוי' הארץ ומלואה"[ע], החפץ אינו של בעליו אלא של ה' שממנו הכל[עא], ובא ללמד את הנגזל פרק בעבודת ה' מתוך בטול ושפלות[עב]... – וכאשר הגזלן 'מוחל' ושב בתשובה השיעור מצליח וגם הבעלים מוחלים כראוי).

ג. פרצוף של מזיק

תהליך של התדרדרות

כתב הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פ"א הי"א:

התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו", ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים...

יש כאן סדר של ארבע מצוות לא-תעשה:

הכל מתחיל מעבירה על "לא תתאוה"[עג] – תאוה היא רק בלב, בלי שום השתדלות בפועל להשיג מהחבר[עד].

מתוך התאוה בא החימוד – הלאו של "לא תחמֹד"[עה]. בחימוד יש כבר השתדלות להשיג את החפץ – שהחומד מפציר בבעלים, מציע לו סכום גדול בהרבה משווי החפץ, מרבה עליו רעים וכיו"ב[עו]. הרמב"ם אומר שהאדם עובר על "לא תחמֹד" דווקא כאשר הוא משיג את החפץ – יש כאן איזה דיוק שאולי נגיע אליו. בעשרת הדברות בפרשת יתרו יש רק את הלאו "לא תחמֹד" ובפרשת ואתחנן יש את שני הלאוים, "ולא תחמֹד... ולא תתאוה", סימן שבמשנה תורה מעמיקים יותר בנפש.

התאוה בלב מביאה לחימוד, שהחומד עושה השתדלות להשיג את החפץ בפועל, אבל אם בכל אופן היהודי שהוא חומד חפץ שלו לא מסכים בשום פנים למכור לו – החימוד מביא אותו לידי גזל.

מתאוה באים לחימוד, מחימוד לגזל, ואם גם זה לא עוזר – שהוא מתנגד, לא נותן לגזול – יכול להגיע לשפיכות דמים. אפשר לדרוש שאם האדם לא הצליח להשיג את החפץ על ידי שהוא הרבה דמים, הוא מגיע בסופו של דבר לשפיכות דמים.

אפשר לומר שארבעת השלבים הללו הם כנגד י-ה-ו-ה[עז]: התאוה היא ה-י, כשהיא עדיין נקודה שאינה מתפשטת ומקבלת ביטוי, החימוד הוא ה ראשונה, ההתפשטות של הנקודה לעשות השתדלות להשיג את החפץ, הגזל – שיש בו תקיפה בידים, ביטוי של עצם המדות בכלל ובפרט של מדת הגבורה – כנגד ה-ו שבשם, ואם התהליך מביא חלילה לשפיכות דמים הוא מגיע עד ל-ה תתאה, המלכות, כידוע בדברי הרמב"ם שעיקר תפקידו של המלך הוא לבער רוצחים[עח], זהו עיקר הדין של מלכות.

ילא תתאוה

הלא תחמֹד

ולא תגזֹל

הלא תרצח

חלוקת ספר נזיקין

כל המהלך הזה שמתאר הרמב"ם קשור דווקא לגזלה, אבל אלו לא ההלכות הראשונות בספר נזיקין של הרמב"ם. בספר נזיקין יש חמש הלכות:

ההלכות הראשונות הן "הלכות נזקי ממון" – ארבעה נזקי ממון של תחלת מסכת בבא קמא, השור, הבור, המבעה וההבער. ארבע מצוות שהן ארבעה אבות נזיקין. הרמב"ם מתחיל כמו בחז"ל, שסדר נזיקין מתחיל מבבא קמא. קוראים להלכות הללו "הלכות נזקי ממון" כי כל הדברים האלה הם ממון שלו – לא מזיק בידים אלא הממון שלו מזיק, והוא חייב לשלם את הנזק.

אחרי "הלכות נזקי ממון", שהן תחלת בבא קמא, יש "הלכות גניבה" – רק גניבה, בלי משהו נוסף.

ההלכות הבאות נקראות "הלכות גזלה ואבדה" – משום מה הוא שם גזלה ואבדה יחד, כהלכות בפני עצמן. המכנה המשותף שבשתיהן יש מצות השבה – "והשיב את הגזלה"[עט] ומצות השבת אבדה[פ].

החילוק הברור בין גניבה לגזלה – הנושא העיקרי שלנו היום – הכי בולט בחלוקת ההלכות של הרמב"ם, ששם אותן בהלכות שונות. יש כאן עוד משהו מענין: הרמב"ם מחלק את ההלכות לפי מנין המצוות. בהלכות גניבה ברמב"ם יש שבע מצוות – שתי מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. והנה, פלא, בהלכות גזלה ואבדה בדיוק אותו דבר – שבע מצוות, שתי מצוות עשה וחמש מצוות לא-תעשה ["הב הב"...]. יש בהלכות הללו משהו של "שוין בקומתן". בתוך הלכות גזלה הרמב"ם שם גם את הלאו "לא תעשֹק"[פא], גם את הלאו "לא תחמֹד" וגם את הלאו "לא תתאוה". כמו שאמרנו, לפי הרמב"ם "לא תחמֹד" ו"לא תתאוה" הן שתי מצוות שונות, בעוד לפי עוד ראשונים – כמו הרס"ג[פב] – זו מצוה אחת. נעיר שהרס"ג גם כולל גניבת ממון וגניבת נפש יחד[פג], אבל הרמב"ם מחלק ביניהן. בכל אופן, את כל המצוות הללו – לא לגזול, לא לעשוק, לא לחמוד ולא להתאוות – הרמב"ם כולל בהלכות גזלה, אף על פי שהן מצוות שונות.

אחר כך באות בתור "הלכות חובל ומזיק". מהכותרת רואים שיש שני דברים, "חובל", שחובל בחברו ממש – קוטע את היד שלו, עושה בו איזה מום או נזק – ו"מזיק", שהוא עצמו (ולא ממונו) מזיק לממונו של החבר. גם כאן, כמו בהלכות הקודמות, יש שני דברים, צווי דינים, כמו שנראה – חובל דין בפני עצמו ומזיק דין בפני עצמו. בכל אופן, שניהם נכתבו בהלכות יחד.

ההלכות האחרונות בספר נזיקין הן "הלכות רוצח ושמירת נפש".

איך אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו מחלק? כמו השו"ע, לא כמו הרמב"ם. הוא כולל הלכות גזלה וגניבה יחד, וגם מקדים גזלה לגניבה[פד]. הלכות גזלה וגניבה הן בפני עצמן, אחר כך הלכות נזקי ממון – שהרמב"ם מקדים לגניבה וגם לגזלה – ואחר כך הלכות נזקי גוף ונפש, שזה חובל ומזיק. גם לפני הכל יש לו הלכות מציאה ופקדון, אבדה, שהרמב"ם שם יחד עם הגזלה.

מדות המזיק

נעשה כעת מבנה יסודי, שמתבונן בכל האיסורים הללו של פגיעה בזולת:

חסד: עושק

מבחינת מסוימת הכל מתחיל מהאיסור לעשוק. עושק הוא במצב שממון החבר הגיע אליך בהיתר[פה]. לדוגמה, החבר הלווה לך כסף, נתן לך כסף לסחור איתו, "מלוה להוצאה נתנה"[פו] – הכסף כעת שלך, אבל אתה חייב לשלם לו, יש לך מצוה להחזיר לו[פז] – או שהוא הפקיד אצלך פקדון. אם אתה כובש את הממון, לא רוצה להחזיר לו את ההלואה או את הפקדון שלו, זהו עושק. עושק הוא איסור מאד חמור, והוא גם יותר מצוי מגניבה וגזלה. הסדר בפסוק הוא "לא תעשֹק ולא תגזֹל" – קודם יש את הלאו של עושק, שאתה כובש כסף שהגיע אליך בהיתר, לא מחזיר אותו, ואחר כך יש את הלאו של גזל[פח].

העושק הוא צורת הגניבה של החסד. הכסף הגיע אליך בהיתר – החבר עשה איתך חסד (בהלואה) או שאתה עושה איתו חסד (כשאתה שומר על הפקדון) – ואתה כובש את החסד, לא מחזיר אותו. חסד הוא כסף (לשון כיסופים)[פט] – כמו שכתוב[צ] על "ארבע מאות שקל כסף"[צא] של אברהם אבינו. יש לך כסף שהגיע אליך בהיתר, ואם תחזיר אותו תקיים מצות עשה (שהמניע שלה הוא אהבה-חסד[צב]), ואם אתה כובש אותו אתה עובר על לאו של "לא תעשֹק". איסור עושק מופיע בשני פסוקים[צג], "לא תעשֹק את רעך" (הנ"ל) ו"לא תעשֹק שכיר עני ואביון"[צד] – איסור עושק בעשיר ובעני, על דרך גמילות חסדים (חסד כפשוטו) שהיא הן לעשירים והן לעניים[צה]. יש ביטוי של ר' שמעון שקאפ[צו] שבניגוד למצוות לא-תעשה בהן "כונת התורה להרחיק את האדם מן העבירה" הרי במצוות לא-תעשה של גזלה וכיו"ב "כונת התורה שלא יהיו הנגזל עשוק וכדומה" – האיסור של עושק הוא הטעם הפנימי של כל איסורי הגזלה והנזק לזולת[צז]. "לא תעשֹק" הוא הכלל הגדול בפרצוף כאן, החסד שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[צח].

גבורה: חובל

מה יש בגבורה? חובל. מה הדין של חובל? חובל חייב בחמשה דברים – נזק, צער, ריפוי, שבת ובשת[צט]. כתוב בפירוש שחמשת הדברים שהחובל בחברו חייב בהם הם ה-ה גבורות[ק]. ממש לחבול בחבר – יותר גרוע מגזל, ממש פוצע אותו, חותך לו את היד, ר"ל – שייך לגבורה.

תפארת: גניבה

מקודם הארכנו להסביר שההבדל בין גניבה לגזל, כאשר מתייחסים לכח שמניע את האדם, הוא מוחין ומדות, שכל ורגש. אבל בתוך מדות הלב החכמה מתגלה קודם כל בתפארת, בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[קא]. מי הגנב בקדושה בתורה, בין האבות? הגנב הוא יעקב אבינו – "ויגנֹב יעקב את לב לבן הארמי"[קב]. הוא גם גנב את דעת אביו, כשלקח את הברכות ממנו. כלומר, דווקא ה"איש תם יֹשב אֹהלים"[קג], שלא יודע לרמות[קד], הוא הגנב. עוד הוכחה לכך שגניבה היא מוחין היא העובדה שיש עוד עבירה, לאו בפני עצמו[קה], של גניבת דעת, של אונאה. דעת היא מח האחור[קו], הגב, השער של גנב (כנ"ל). אין גזלת דעת אלא דווקא גניבת דעת. מי גנב את הדעת? יעקב גנב את הדעת. דעת היא נשמת התפארת[קז], היא בתוך התפארת.

נצח: גזלה

אם הגניבה היא בתפארת, איפה הגזל? בגזל הוא לוקח בחזקה, פחות מהתפארת. הגזל יהיה בספירת הנצח – נצח הוא לתקוף. הנצח בא מהגבורה, "שִׂכֵּל את ידיו"[קח] – הביטוי המעשי, לקחת משהו בכח, בריש גלי, הוא בספירת הנצח. יש מי שכותב[קט] שגנב עובר גם משום גזל, בסוד "איהו [תפארת] בנצח"[קי].

הוד: מזיק

מה יש בהוד? דין מזיק[קיא]. יש בהלכות הרבה הבדלים בין מזיק לחובל. מזיק יכול להיות על ידי ארבעה אבות נזיקין, נזקי ממון, ויכול להיות שהוא עצמו מזיק בגופו – יש כל מיני צורות של מזיק. לכן הרמב"ם כותב חובל ומזיק – הולך יחד, חובל בגבורה ומזיק בהוד, חובל את הגוף שלו ומזיק את הממון שלו. בכלל, הממון שייך אצלנו להוד בעוד פרצופים[קיב]. אדם צריך לשמור את עצמו ואת ממונו שלא יזיקו – שמירה וזהירות שייכות לקו שמאל[קיג], קו הלא-תעשה[קיד].

יסוד: אונאה

מה יש ביסוד? הכי חשוב, פגם הברית. שם יש אונאה – גם לשון און, כח הגברא של היסוד. אונאה מתחילה מהדעת, כנ"ל, אבל מגיעה ליסוד. האריז"ל מסביר את כל סוד האונאה ביסוד[קטו].

יש אונאת ממון ואונאת דברים, והגמרא אומרת[קטז] שאונאת דברים יותר חמורה מאונאת ממון ומביאה לכך שלשה טעמים, שלש דעות:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו "ויראת מאלהיך" וזה לא נאמר בו "ויראת מאלהיך".

ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון.

הדעה הראשונה בשם תנא, רשב"י, היא לפי פסוק (ולא לפי סברא) – מתאים לתנא. את דברי רשב"י מביא רבי יוחנן, מרא דתלמוד ירושלמי. אחר כך יש דעה של רבי אלעזר, התלמיד ולפעמים בר-הפלוגתא של רבי יוחנן, שגם הוא מרא דארעא דישראל, ודעה של רבי שמואל בר נחמני, שהוא עוד אמורא ארץ ישראלי. שני האמוראים אומרים מתוך סברא, לא מתוך פסוק. סברא אחת היא שאונאת דברים פוגעת בגוף האדם ואונאת ממון פוגעת רק בכספו והשניה היא שאונאת ממון אפשר להשיב ואונאת דברים אי אפשר להשיב.

הרמב"ם מסכם את כל הדברים האלה בהלכות מכירה פי"ד הי"ח:

גדולה הוניית דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, וזה בממונו וזה בגופו, והרי הוא אומר בהוניית דברים "ויראת מאלהיך", לפי שהדבר מסור ללב. הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך". וכל הצועק מהוניית דברים נענה מיד, שנאמר "כי אני ה'"[קיז].

הרמב"ם מביא את שלש הדעות של הגמרא אך בסדר הפוך. הוא מתחיל מדעת רב שמואל בר נחמני, שהיא העיקר אצלו; אחר כך מביא את דעת רבי אלעזר; וכשהוא מגיע לדעה הראשונה, דעת רבי יוחנן בשם רשב"י, הוא לא כותב אותה כחומרה ביחס לאונאת ממון, אלא רק כותב שבאונאת דברים כתוב "ויראת מאלהיך" – לא כהשוואה לאונאת ממון, בלי לציין שבה לא כתוב – עם ההסבר שנצרך לומר זאת באונאת דברים גופא כי האדם יכול להתנצל ולשקר ש'התכוונתי לטובה, לא התכוונתי בדיבורים שלי לפגוע בו'. זה דיבור בפה, אבל הוא מסור ללב (כדברי אדמו"ר הזקן ש"הדיבור הוא קולמוס הלב"[קיח]), ובכל דבר שמסור ללב צריך לומר "ויראת מאלהיך". כלומר, דווקא את דברי התנא לפי פסוק מפרש הרמב"ם בשונה מאיך שהובאו בגמרא כאן, ואת סברות האמוראים הוא מביא בסדר הפוך (וממילא מדגיש את חשיבות הסברא האחרונה).

שלש הדעות כאן, לפי הסדר בגמרא, הן בסדר יורד: דבר המסור ללב שייך למוחין, לשכל שמאחורי הדיבור, כנ"ל. "זה בגופו וזה בממונו" שייכת ל"תפארת גופא". השאלה המעשית אם הדבר ניתן להשבון או לא שייכת למוטבע, שם העיסוק בתיקון המעשי של העבירה. אצל הרמב"ם, בספר הלכה מעשי, "המעשה הוא העיקר"[קיט] – לכן טעם ההשבון הוא העיקרי, הטעם המשני הוא הפגיעה בגוף והטעם שכנגד המוחין בכלל לא בא כהשוואה אלא כדבר העומד בפני עצמו ביחס לאונאת דברים.

כל זה היה מאמר מוסגר אחד גדול, שנוגע לסוד האונאה באריז"ל, העוסק כולו בחלוקת היסוד לשלשה שלישים, השליש העליון כנגד המושכל, האמצעי כנגד המורגש והשלישי כגד המוטבע – שלשת הטעמים לחומרת האונאה.

מלכות: גונב נפשות

מה יש במלכות? אם המלכות היא דין רוצח, כמו שאמרנו קודם, "דינא דמלכותא דינא"[קכ] של דיני נפשות, אז בדינים כאן גונב נפשות הוא במלכות. גונב ממון בתפארת וגונב נפשות – מצוה אחרת לפי הרמב"ם[קכא] – במלכות.

כחב"ד: שנאה, תאוה, חמדה וגניבת דעת

אם כן, עשינו כאן עוד מבנה, עוד פרצוף, של עושק-חובל-גונב-גוזל-מזיק-מאנה-גונב נפש כנגד שבע המדות[קכב].

איך נשלים את המדרגות העליונות בפסוק הזה? את גניבת דעת, שנכללה באונאת דברים, צריך לשים בדעת, כפשוט. התאוה והחמדה – שהסברנו קודם שהן כנגד י-ה – הן בחכמה ובבינה. ברצון שבכתר נמצא עצם כח המתאוה[קכג], עוד לפני שנקודת התאוה מגיעה למחשבה – ישות-תאות הנפש הבהמית בשרשה הלא מודע. במקום הזה הלאו יהיה "לא תשנא את אחיך בלבבך"[קכד] – אם יש אהבה ואחדות ישראל אין אדם מתאוה למה ששייך לחברו אלא רק רוצה באמת שהוא יהיה לחברו האהוב לו כנפשו.

ולסיכום:

	כתר שנאה בלב (ישות הנה"ב)
חכמה תאוה		בינה חמדה
	דעת אונאת דברים (גניבת דעת)
חסד עושק		גבורה חובל
	תפארת גניבה
נצח גזלה		הוד מזיק
	יסוד אונאה
	מלכות גניבת נפשות

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• גנב גונב מאחורי הגב (בסתר) וגזל הוא בגלוי.
• גניבה היא פגם המוחין (המאפיין יהודים) וגזל הוא פגם המדות (המאפיין גוים).
• גניבה היא פגם נשי וגזל הוא פגם זכרי.
• יש לקיחה של מצוה, לקיחה של רשות ולקיחה של איסור.
• מצד השכל יש חומרה בגנבה ומצד המדות יש חומרה בגזל.
• אדם חזק עלול להחזיק בזולת ולהזיק לו.
• הבעלות שייכת לרבדים גבהים בנשמת האדם והפקעת בעלות בכח היא כנטילת נשמה.
• החילוק האם האיסור הוא בפעולה או בתוצאה מומחש ב'סרט' שיראו לאדם אחרי מאה ועשרים.
• בפשט בגניבה הבעיה היא התוצאה (חסרון ממון) ובגזל גם הפעולה האלימה שמביאה אליה.
• בגזל הפעולה והתוצאה באות כאחת – לכן הנגזל מרגיש כאילו עבר ניתוח בלי הרדמה.
• הלמדנות ה'מתנגדית' מחפשת חילוק שיש בו פסילה-שלילה של צד אחד.
• הלמדנות החסידית מתבססת על התמונה הגלויה לעין – הכוללת את כל הגורמים.
• בגזלת חפץ גוזלים-ממיתים חלק מהנשמה ובהשבתו משבים-מחיים אותו.
• כשאדם מוחל (לגזלן השב מרצונו) – הוא מקבל את נשמתו בחזרה.
• עם כל חומרת הגזלה, כנטילת נשמה, על הנגזל לדעת למחול בשמחה לגזלן השב בתשובה.
• הגזלן בא ללמד את הנגזל "פרק בעבודת ה'" – אך כדי שזה יצליח עליו להתחרט ולחזור בתשובה.