סוד ה' ליראיו – שער כ"ה – ירידת התורה (ח)

י"ב סיון תשמ"ו – כפר חב"ד

פרק ב חלק ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק ב בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. בשיעור התבארה משמעות מדרגות "וגם חקרה" ו"ויאמר לאדם" בירידת התורה והקולות הממשיכי דרגות אלו כלפי מטה. הקול הממשיך מהיסוד הוא "קול הוי' חֹצב להבות אש" באש ההתלהבות שבו, ואילו הקול הממשיך מהמלכות לעולמות התחתונים מתפצל לשנים – "קול הוי' יחיל מדבר", ו"קול הוי' יחולל אילות". בין הדברים סופר על מחלוקת בין רבי ברוך ממז'יבוז לאדמו"ר הזקן במסקנה מסיפור הבעל שם טוב; שבועת אדמו"ר האמצעי שאינו מסתיר כלום; סוד טעמי המקרא, ועוד.

א.     "וגם חקרה"

"וגם חקרה" – תוספת הכתר בחקירת ההשפעה והדבקות במקבל

״וְגַם חָקָרָה״: כָּל ״גַּם״ בָּא לְרַבּוֹת [יש מאמר חז"ל[ב] ששתי המלים 'את' ו'גם' הן ריבויים. 'אתין' ו'גמין' הם ריבויים, באות לרבות משהו], וְכָאן הָרִבּוּי הוּא סוֹד הָאוֹר הַנִּמְשָׁךְ מִכֶּתֶר־עֶלְיוֹן — רָצוֹן הָעֶלְיוֹן — לְהַמְשִׁיךְ מֹחִין בְּנוּקְבָּא דְּזָ״א — ״מַלְכוּת שָׁמַיִם״ — מִנה״י דְּז״א, כַּמְּבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ״ל וּבַחֲסִידוּת (בְּכַוָּנַת ״אֵ־ל עֶלְיוֹן״ בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה).

הדרגה של "חקרה" היא חקירת נה"י של הזכר איך להשפיע בפועל ממש למקבל, כמו לנקבה, המלכות, נוקבא דז"א. [מה זה?] חקירה היא עצת כליות, בהן יש בישול הזרע על מנת להשפיע בפועל ממש. בחקירה זאת של השפעה מז"א לנוקבא דז"א יש תוספת מיוחדת שנמשך מהכתר. זהו סוד כוונת "אל עליון" בברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה. כך אפשר להסביר את המלה "וגם", שדווקא במקום זה כתוב בפסוק "וגם חקרה". כתוב "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". דווקא במקום זה יש ריבוי.

[מהי התוספת המיוחדת הזאת?] אפשר לקרוא לתוספת הזאת דבקות. התוספת באה מהכתר, נמשכת ממנו. במקום אחר מוסבר כאן באריכות שכתר הוא מדרגת דבקות[ג]. כאן באמת צריך להיות "ודבק", כמו על דרך "ודבק באשתו"[ד]. יש תוספת אור שנקראת "וגם" שנמשכת במקום החקירה של עצת כליות על מנת להמשיך את המוחין לנוקבא.

"כבוד מלכים חקור דבר" – חקירת הנה"י וגילוי התורה למעשה

כאן חקירה היא לא חקירת השכל הראשון, חקירת חב"ד, כמו שאנחנו מסבירים זו חקירת הנצח והוד, הכליות, איך להשפיע בפועל.

"חקרה" בתורה כתובה גם בפסוק במשלי "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקור דבר"[ה]. הפירוש הפשוט שמסבירים על התורה הוא ש"כבוד אלהים" היינו הסודות הנסתרים של התורה, שעליהם כתוב "הנסתרת להוי' אלהינו"[ו], ידיעת האלקות, שכבוד אלהים הוא להסתיר, לא לגלות את הדברים, "למכסה עתיק"[ז].

מה שאין כן "כבוד מלכים" – על זה דורשים את הדרוש הידוע "מאן מלכי רבנן"[ח], מי המלכים? רבנן. המלכים הם חלק הנגלה של התורה ששייך לפועל ממש, להוראה למעשה, והכבוד הוא לחקור את הדבר עד הסוף, שתוכל להביע בפרטי פרטיות מה על האדם לעשות, כל פרטי הדינים עד הפרט האחרון. מה שאין כן "כבֹד אלהים" הוא "הסתר דבר".

לכן כתוב בזהר[ט] שמי שמגלה סודות הוא בבחינת "הולך רכיל מגלה סוד"[י], כמו שרשב"י אמר על עצמו. לכן יש כל כך הרבה משלים בחסידות, במיוחד מאדמו"ר הזקן[יא], שמי שמגלה סודות הוא כמו שלוקח אבנים יקרות מתוך כתר המלך ושוחק אותן על מנת להציל את חיי הבן. זה רק מותר במקום של סכנת נפשות, שאם הבן מסוכן המלך מוותר על הכבוד שלו. כבוד המלך העליון, אלהים, הוא להסתיר את הסודות, ומגלים אותם חוצה.

"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות"[יב], יש פסוק כזה באיכה. "אבני קודש" הן האבנים היקרות של המלך, "בראש כל חוצות". [קשור למדע?] "בראש כל חוצות" זה מאד מתאים. המדענים הם הראש של החוץ, "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות", מאד מתאים. צריך שאבני קודש תשתפכנה בראש כל החוצות החיצוניים. מצד אחד זה פסוק באיכה, כלומר זו קינה, בכיה. מצד שני יש בו הוראה.

"יפוצו מעיינותיך חוצה" – גילוי פנימיות התורה והמחלוקת על הפצת הסודות

לפני כמה ימים ראיתי סיפור שמספרים על הבעל שם טוב. הרי כתוב[יג] שהבעל שם טוב בִּקר בהיכל המשיח, הוא כותב באגרת ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר?" והמשיח אמר לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה וכו', ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל החיצונים ויהיה עת רצון למעלה וכו'".

בהמשך כתוב ש"הצטערתי מאד, מתי זה יוכל להיות". על פי פשט כשלומדים את האגרת מבינים שהצער שלו היה על היכולת שלו לקיים את היעוד הזה. כיוון שלא הרגיש בעצמו כח לקיים אותו, הוא הצטער בכלל על כל הגורל של עם ישראל, כמו שהרבי עכשיו צועק "עד מתי?!"[יד], עד ש"יפוצו מעינתיך חוצה"[טו], ודאי צריך להתאמץ בזה, זו עבודה שלך. לכן כתוב שהבעל שם טוב לא הסכים לרדת לעולם הזה אם לא יתנו לו ששים גבורים, "ששים גבורים סביב לה"[טז], כלומר תלמידים מובהקים שיפיצו את התורה. אבל בכל זאת, זו משימה, והוא הצטער.

ראיתי במקום אחד לגבי זה, שאחר כך היו הרבה שחלקו על שיטת חב"ד להפיץ את פנימיות התורה חוצה, "בראש כל חוצות", "בריש גלי"[יז], בלי להסתיר דבר. הרבה מגדולי החסידות התנגדו מאד, היתה התנגדות מאד חריפה נגד חב"ד עד היום הזה. אולי לא עד היום הזה, בגלל שהויכוח כבר הספיק להיטשטש בדבר זה, אבל בדור הראשון היתה מחלוקת גדולה, ולכן חב"ד לא היו מקובלים על כולם.

גם בתוך החסידות התנגדו לחב"ד. לא כמו שהתנגדו לברסלב. לברסלב היה סוג אחר של התנגדות, כולם התנגדו ללא יוצא מן הכלל, אבל לשיטת חב"ד היה אחוז גדול-מסוים של מתנגדים בתוך החסידות. העיקרי היה רבי ברוך ממעז'יבוז', נכד הבעל שם טוב, שהיה ראש צדיקי הדור באותו דור של אדמו"ר הזקן. ראיתי סיפור שמביא ר' פולע כהן, כאן בכפר חב"ד יש זקן שמספר את כל סיפורי חב"ד, סיפורים מדויקים. אחד מהצדיקים, לא זוכר מי זה היה, הסביר את המחלוקת בין ר' ברוך ממעז'יבוז' לבין חב"ד.

ר' ברוך ממז'יבוז', נקט על פי פשט כמו בפסוק שאמרנו קודם, "כבֹד אלהים הסתר דבר". אבל בכל זאת, הבעל שם טוב קיבל יעוד מפורש, שמתי המשיח יבוא? "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", צריך לגלות את פנימיות התורה. [מה בין זה להתנגדות הכללית?] ההתנגדות הכללית היתה עקרונית על הסודות. הסודות שאתם אומרים, אם יש מחלוקת על סוד הצמצום או משהו אחר – זו התנגדות של טעות, שאתם טועים. [הגר"א חשב שאין צמצום?] שיטה אחרת, זו שיטה בהשכלה, מהנקודה הראשונה עד הנקודה האחרונה, יש מחלוקת עקרונית באמת של התורה, מהי האמת.

מחלוקת הצמצום: האם האלוקות ממלאת את הכל או נבדלת מן העולם

[לא רואה איך זה מתנגש] זה נקרא למרוח, מאד קל למרוח, יש הרבה שרוצים למרוח את הדברים. אבל במדה מסוימת זו התעלמות מהמציאות. בשמים אולי מורחים את זה ועושים מהכל אחד, לכן זה גם משפיע עלינו לומר 'מה פתאום מחלוקת'. אבל אז, בדור הראשון, היתה מחלוקת, או ככה או ככה, אחד אומר שאתה כופר, אתה אפיקורס, והשני אומר שאתה כופר.

[מהן שתי האפשרויות?] הגר"א אמר שהחסידות היא כפירה בעיקר. [באיזו נקודה?] בנקודת תפיסת היהדות לגבי אלקות, זה משפיע על כל התפיסה של התורה והמצוות ושל כל מה שיהודי צריך לעשות בחיים. הגר"א טען שתפיסת החסידות היא פשוט כפירה, והחסידות ממילא טענה אותו דבר נגדו. [אבל איפה נקודת הכפירה?] הנקודה היא האם הכל הוא ה', או שחס ושלום לומר כך. [מי לא אומר שהכל הוא ה'?] המתנגדים. [איך זה יכול להיות?] אתה לא יכול להבין 'מתנגד', אין לך ראש בשביל זה... בשביל להבין את ה'מתנגדים' צריך ראש חריף... צריך ראש ברזל, 'אייזנע קאפ', בשביל זה, זה לא פשוט, אבל יש דבר כזה. באמונה צריך לתרץ את זה, צריך לומר שאפשר לחבר, אבל ודאי שהיתה מחלוקת. גם היום.

[לא ברורה לי הנקודה מה הכוונה אם ה' הוא הכל או לא?] האם הצמצום הוא כפשוטו או לא כפשוטו, זה הכל, אם ה' נמצא כאן ממש, עד כדי כך שהכל הוא מציאות אלוקית, רק שהיא נסתרת מצדנו, או שה' רק מסתכל מלמעלה בתוך החלל, שבאמת יש פה חלל וכל העולמות בתוכו, וה' משגיח מלמעלה על כל מעשי בני אדם ונותן שכר ועונש.

לפי התפיסה הפשוטה של המתנגדים, אם אתה לא אומר כך – אתה הורס את יסודות התורה והמצוות. בן אדם הוא יצור חופשי, הוא נמצא במקום שלו וה' נמצא שם, וה' מסתכל על מה שאתה עושה, ונותן לך תפקיד מה לעשות, וגם כן גומל לך כמעשיך. זו התפיסה.

הדמעות או המעיינות? — מחלוקת החסידים על גילוי פנימיות התורה

כל זה בין חסידים ובין מתנגדים. בתוך מחנה החסידים המחלוקת היא כמה צריך לגלות ולפרסם, באיזה צורה ואופן, ומה עיקר עבודת ה', בשכל או בלב. [המחלוקת היתה בין הרביים?] ודאי, תלמידים או ששימשו כל צרכם או שלא שימשו כל צרכם, התלמידים ודאי נגררים אחרי הרבייים שלהם, ודאי שהמחלוקת היא בין הראשים. אם כן, ר' ברוך ממעז'יבוז' לדוגמה, וכל הצדיקים שהיו תחת השפעתו, והוא היה המשפיע הכי חזק בדור, מאד התנגדו לפרסום הסודות בדרך שחב"ד פרסמה.

עכשיו ראיתי סיפור שמספרים, שפעם אחת ר' ברוך הסביר את העמדה שלו. הרי מה אדמו"ר הזקן טען, מה חב"ד טוענת? טענה פשוטה, שהרי הבעל שם טוב שמע מפי המשיח, וזה כתוב-רשום בספר. היו צדיקים הכי גדולים שהיו קוראים את האגרת הזאת כל יום, סיפרנו פעם, זו היתה עבודה שבכל יום. כתוב שם שכל ביאת המשיח וכל תכלית הכוונה תלויה ב"יפוצו מעינותיך חוצה", צריך לקיים זאת.

ר' ברוך פעם אמר ביחס לדמעות, שמקובל אצלו אחרת, כנראה לא בדיוק אותו דבר כמו שכתוב שם. מקובל אצל ר' ברוך שכאשר שמע הבעל שם טוב שאומרים לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" הוא בכה, "הצטערתי מאד", ואצלי הדמעות של הסבא מאד יקרות. לאדמו"ר הזקן לא אכפת מהדמעות של הסבא, הדמעות של הבעל שם טוב. מה הענין? לפי הפשט שאמרנו קודם, "הצטערתי מאד" הכוונה מתי איך זה יכול להתקיים. אבל לפי הפירוש הזה – הדמעות הן על כך שמכריחים אותו לגלות סודות. כלומר שעצם הדבר שאומרים לו "לכשיפוצו", שאתה חייב עכשיו לגלות את כל הנסתר. כמו בפסוק "תשתפכנה אבני קֹדש", לשפוך את הפנימיות, את היקר מכל יקר, על זה הוא בכה, כמו גזירה.

[זו מדרגה הרבה יותר גבוהה?] לא, ההוראה מראה על הדור שהוא בסכנת נפשות ושום דבר לא יכול להציל, אולי רק הדבר הזה יכול להציל, בגלל שהדור עכשיו חולה מסוכן. בשביל לרפא אולי את החולה המסוכן הזה – צריך לקחת את היקר מכל יקר ולשפוך אותו, לזרוק אותו החוצה. כל זה התחלתי מהפסוק שכתוב כאן "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקור דבר", כלומר "חקור דבר" פרושו לגלות דבר, ו"הסתר דבר" הכוונה להסתיר. "כבֹד אלהים הסתר דבר" הולך על השכל הפנימי, כמו חב"ד הפנימי, ו"כבֹד מלכים חקור דבר" הולך על השכל המעשי, כמו הנגלה של התורה, שכל של "המעשה אשר יעשון" שבנה"י.

אם כן, לפי הסיפור אפילו הבעל שם טוב עצמו בכה על זה שאומרים לו מהשמים שהוא חייב לגלות סודות, אלט  שר' ברוך הלך לפי הדמעות, לא לפי מה שאמרו לו לעשות, ואדמו"ר הזקן-חב"ד אומר שבכל זאת גאולת ישראל תלויה בזה ואין אפשרות אחרת להיגאל, ולכן צריך ללכת אחרי ההוראה ולא אחרי דמעות הבעל שם טוב. זה סיפור יפה.

מלשון הסוד ללשון הגילוי – גבולות ותנאי הפצת הפנימיות

[אבל בכל זאת יש גדרים וגבולות. מהו "הולך רכיל מגלה סוד" כיום? אלו דברים נחשבים היום לבחינה של סוד?] בסוף קונטרס ההתפעלות[יח] מובא, אדמו"ר האמצעי כותב, שלא לחשוד בו שהוא מסתיר משהו חס ושלום. צריך להישבע על זה. הוא אומר שתמיד היו אומרים החסידים הכי גדולים שמה שהרבי לא יאמר ודאי הוא מסתיר הרבה, זה עדיין לא זה. ככה היו אומרים. הוא כותב שזה טבע החסידים ובכלל, שכל אחד שמאד מעריך את הצדיק אומר שודאי לא זהו כל הסיפור, ומה שאמר לי עכשיו היה רק חצי סיפור, לא יכול להיות שזה הכל. כאן הוא נשבע, הוא כותב כאן לשון שבועה, שהוא מגלה את כל הקלפים, שאין פה יותר ממה שאומר. לא שאתה תבין כל מה שהוא הבין וכתב, אבל בכל זאת הוא אומר שענין הגילוי וההוצאה החוצה הוא אצלו במאה אחוז – עד כמה שהוא מסוגל להוציא הוא מוציא הכל.

[אין סודות? אין דברים שאי אפשר לגלות?] רשב"י פתח בפתח ואמר על עצמו שהוא "הולך רכיל מגלה סוד". [וזה לכל אדם? "ראיתי בני עליה והם מועטים"[יט]] אחר כך האריז"ל אמר שכבר "מצוה לגלות זאת החכמה"[כ]. אצל הבעל שם טוב זה כבר הכרח. אלו כמו שלש מדרגות: רשב"י כבר הראשון שעשה דבר, הוא עשה מציאות אפשרית שיש דבר כזה; האריז"ל אמר שכבר מצוה לגלות זאת החכמה.

[אבל בכל זאת יש דברים שלא למדו ולא עסקו בהם אצל תלמידי מהרח"ו, שאמר לא לעסוק בהם, כמו לפני הצמצום] לא כתוב שהוא אמר לא לעסוק בהם, יש אלף סברות מה קרה שם. אבל מה שברור הוא לא היה עדיין סגנון. הפירוש הכי פשוט הוא שלא היו עדיין כלים, סגנון מתאים, להעביר זאת. יש ביטוי "לשון החסידות". יש דברים שאתה לא יכול לגלות אם אין לך את הלשון, את הסגנון המתאים לזה. סגנון נוגע עד שורש הנשמה.

כל זה גם קשור עם ה"וגם" כאן. זה עוד הסבר יפה למלה "גם" של ריבוי. כשאתה מגיע שלב אחד לפני הדיבור, אם לא תקבל סגנון מתאים – לא תוכל לבטא את עצמך. הסגנון הזה בא מהכתר, למעלה מהשכל הכי גבוה. זה עוד הסבר יפה מה זה "וגם חקרה". ב"גם" רמוז שלא יהיה גמגום בזה, בלי גמגום...

סוד הסגנון – ה"וגם" שמעל השכל

אמרנו ש"גם" הוא לשון ריבוי, לרבות משהו נסתר. זהו מאמר חז"ל, "אתין וגמין ריבויים הם". [אבל למה אתה אומר שזה ענין הסגנון?] קודם היה כתוב "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה", ולפי ההסבר שהסברנו קודם "חקרה" הוא בנה"י. אם דוקא פה כתוב "וגם", הכוונה שדוקא פה יש איזה ריבוי. כתוב בקבלה בפירוש[כא] שהריבוי בנה"י הוא תוספת מהכתר שלמעלה מהשכל על מנת להשפיע בסוף. נה"י צריכים להשפיע, לעשות את הזיווג בין זו"ן, ולצורך המשכת מוחין מז"א לנוקבא דז"א צריך תוספת מהכתר. קודם אמרנו שתוספת שבכתר היא ענין של דבקות. כלומר, עד כאן היתה השתלשלות של שכל וכשמגיעים למקום הקריטי הזה שחייבים להשפיע צריך "ודבק באשתו" – צריך איזו תוספת טפה של דבקות עם המקבל, שזה אור בנפש שהמשפיע צריך לקבל תוספת ממנו על מנת להידבק במקבל. זה היה הפירוש שפירשנו קודם מהו "וגם".

כעת יש עוד פירוש, ש"וגם" היינו לקבל סגנון. סגנון הוא לגמרי למעלה מהשכל. בחקירה שאתה חוקר איך להשפיע, כלומר איך לומר, צריך פתאום שירד לך במקום. אתה לא יכול לתכנן את זה מראש. תוך כדי החקירה יורד לך הסגנון, אופי הדיבור. זה גם עוד פירוש מה הכוונה "וגם", תוספת מהכתר במקום זה.

[יש  בסגנון השראה שיותר גבוהה מהתוכן, יותר ממה שאתה רוצה להגיד במלה עצמה] נכון. כתוב[כב] שסגנון בגימטריא טעמים, טעמי המקרא, 13 בריבוע. לפי הראשונים יש שלשה עשר טעמים מפסיקים. 13 בריבוע עולה טעמים, וגם סגנון. כתוב[כג] שטעמי המקרא יותר גבוהים מתוכן הפסוק. [כמו מנגינת הדיבור] כן, כמו המנגינה.

["וגם חרבונה זכור לטוב"[כד]]  נכון, דרשנו פה בסוף הספר, בשער פורים, ש"גם" שכתוב אצל חרבונה מרבה את אליהו הנביא[כה]. "וגם חרבונה" בגימטריא שם שדי, כמו מרדכי היהודי. צריך ללמוד את כל הפרק. זאת אומרת שחרבונה מקבל השראה של מרדכי, שהמדרגה שלו היא שם שדי. מרדכי היהודי מתלבש בחרבונה, "וגם חרבונה". על פי פשט, כתוב "ברוך מרדכי היהודי... וגם חרבונה", ש"וגם חרבונה" היינו 'גם מרדכי היהודי'.

גילוי ללא מחיצות – תביעת האמת של אדמו״ר האמצעי

נקרא את דבריו:

אך אהובי, אחיי ורעיי, כל השלמים איתי עד הנפש [הוא פונה לחסידים. בכלל אדמו"ר האמצעי היה מאד 'היימיש'ע' עם החסידים, בגלל שהזקנים היו החסידים של אביו, של אדמו"ר הזקן, ובתור נער היה חבר של כולם. גם אחרי שנעשה רבי הוא נשאר ידיד של כל אנ"ש, אנשי שלומנו. הוא ממשיך:] המקשיבים ושומעים לדא"ח באמת ובאמונה ואין בלבבם שורש פורה ראש כו'. [מה זה ה"שורש פורה ראש"?] "לראות בעין רעה חס ושלום [שלא מסתכלים על מה שאני אומר בעין רעה].

ובפרט מאשר יודעים ומכירים אותי מנעורי [כולם, הרי גדלנו יחד, מכירים אותי מהעריסה] יאמינו נא לכל דברי אלו שהם נאמרים מכל נקודת לבי [קודם כל הוא מתחנן שיאמינו שכל מה שאומר כאן יוצא לו מ"כל נקודת לבי"] כמו שהם בהווייתן, כלבבי ונפשי בעצם טבעי ומהותי כפי שהורגלתי בהם מנעורי" ['כל מה שאני עצמי, מאז עמדי על דעתי, כל מה שקיבלתי וכל מה שנעשיתי, הכל אני חושף'] על פי הדרכת אאמו"ר ז"ל מדי יום ביומו [שזכיתי לשמוע יום אחר יום מאבי].

ולא יאמר חס ושלום שיש בזה דברים נעלמים עוד,

חס ושלום, אף אחד לא יאמר שיש בחסידות משהו עוד יותר נעלם. כל ענין אדמו"ר הזקן הוא "יפוצו מעינותיך חוצה", לגלות את הפנימיות שבפנימיות שהבעל שם טוב קיבל, המעינות שלו, להביא אותם חוצה, שבזה תלויה ביאת הגואל. הבעל שם טוב גילה ממד מסוים וידעו שזה לא הסוף, והמגיד גם כן, ואדמו"ר הזקן שגם גילה הרבה מאד ביחס לקודמים, הוא אומר שעכשיו גיליתי הכל.

בכלל, כאילו שאדמו"ר האמצעי הוא בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן"[כו] לגבי הבעל שם טוב, כידוע כמה סיפורים שהטבע של אדמו"ר האמצעי היה כמו טבע הבעל שם טוב, הטבע של אביו, אדמו"ר הזקן, הוא כמו טבע המגיד ממעזריטש בכמה דברים. כאילו שהמעגל עכשיו נסגר, שלא לומר שיש עוד דברים נעלמים.

שאין מגלין אלא לצנועים [כתוב "ואת צנועים חכמה"[כז], שיש דברים שרק לצנועים מותר לגלות. אז חס ושלום לא לומר שיש עדיין דברים כאלו שמגלים אותם רק לצנועים] בענין עבודת ה' [מעכשיו אין יותר דבר כזה צנועים].

או שנכתבו כמה דברים לפנים

יש עוד דבר: לפעמים כותבים כמה דברים כדי להסתיר על משהו אחר, כדי לבלבל את הראש קצת. כותבים כמה דברים שאינם בדיוק הכוונה. אז גם זה לא, חס ושלום. יש אחד שבאמת כותב הכל כמו צופן, שזה הכל מוצפן אבל יש גם הרבה לבוש, ועד שאתה רואה את המוצפן יש כל מיני דברים שמבלבלים אותך שלא תוכל לראות את המוצפן. הוא אומר שחס ושלום, לא זה ולא זה. מצד אחד זה הכל, ומצד שני אין שום נסיון להסתיר משהו על ידי דברים לפנים וכו':

ליתן מקום לאנשים הבלתי מורגלים עדיין באמיתת הענין.

למה באמת אפשר ללמד זכות? יש לפעמים שכיוון שאנשים שלא כל כך מורגלים אז נותנים להם בינתיים איזו מן דרך שאינה אמת לאמתו, עד שיגדלו בתורה ויהיו ראויים לקבל את הדרך האמתית. אומר שגם זה לא, חס ושלום. לא לחשוב שיש איזה מן קורס מיוחד למתחילים, שכביכול לטובתם לא אומרים להם הכל בגלל שהם רק מתחילים, לכן בינתיים אומרים להם רק מה שמתאים להם ואחר כך שיגדלו נגלה להם את הפנימיות, את הדרך. גם זה חס ושלום לומר, אין דבר כזה.

כי כאלה דבת האנשים החפצים להתגאות ולקנות שם

הוא אומר שכל התפיסה הזאת בדורות שלנו כולה גאוה. הוא אומר שכל זה שיש צנועים או שיש מדרגות, יש מתחילים ויש מתקדמים, הכל גאוה. כל מי שחושב ככה זו גאוה גמורה. הוא רוצה להיות אחד מהצנועים, ושמישהו אחר לא מהצנועים. הוא אומר, מי סובר וחושב ככה? רק:

החפצים להתגאות ולקנות שם לעצמם לומר רזי לי.

אנשים שרוצים להיות גדולים מקובלים ו"רזי לי"[כח], שיש לי את הרז ולמישהו אחר לא ראוי הרז, וממילא אסור לגלות לו אותו. אותו אחד אומר שאין כל אדם יודע, שאני יודע דברים שאין כולם יודעים:

ותולים הכל בי. ובאמת ובאמונה [ככה הוא כותב] אני נשבע בחיי נפשי [הוא צריך להישבע בכך] האם יש בכל הדברים שפירשתי שיחתי לפניהם אפילו חצי דיבור שלא יצא מתוך נקודת לבבי [הכל ישר מהנקודה הפנימית שבלב].

"והכל נמצאים הם ומובנים לכל מי שטעם טעם בעסק הדא"ח מנעוריו. ולפי שמאד הורגלתי מנעורי זה יותר מעשרים שנה בהיכל קודשו של אאמו"ר ז"ל, ידעתי ממנו כל פרטי מכאובי אנ"ש, בדקתי בעצמי לב כל אחד וטעות כל אחד כפי שכח השגתי מגיע. על זה בניתי כל דברי אלה, השומע ישמע וכו'.

עד כאן, זה הסיום של קונטרס ההתפעלות. [כוונת השאלה איך יתכן, לא איך יתכן לו, בסדר, הוא אומר הכל, אבל באמת הדבר לא נשמע, רק חלל האויר שומע] בסדר, יכול להיות שזו בעיה של המקבלים, אבל הוא אומר את ה-כל מתוך נקודת לבבו עם כל הכוונה שזה יתקבל. בכל זאת הדבר לא מתקבל אז זו בעיה שלהם.

חקירת המלך – סוד השפע וההנהגה הנעלמת

״חָקָרָהּ״ הוּא סוֹד ״כְּבוֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר״ וְ״לֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר״,

אם כן, יש "כבוד מלכים חקור דבר". מפסוק זה רואים שחקירה קשורה עם שכל של גילוי. שכל של גילוי הוא שכל של כליות, של נצח והוד, שלה "כבוד מלכים חקור דבר". יש עוד פסוק "לב מלכים אין חקר", כלומר שמישהו אחר לא יכול לחקור עד כדי החקירה של לב המלך, מה שהוא חוקר בלבבו כדי לחלק את השפע, את החוק הקצוב לכל אחד ואחד מאנשי מדינתו וכו'. מישהו אחר לא מסוגל בשום פנים ואופן לחקור את לב המלך.

אף על פי שכתוב כאן "אין חקר", בכל זאת רואים את שייכות המלה חקר וחקירה לפעולת המלך. פעולת המלך כאן היא המשפיע בפועל. לפעמים המלך הוא ז"א ביחס למלכות. מלכות היא ה ומלכא קדישא הוא ז"א, כלומר המשפיע בפועל.

סוד הסגנון – מן הטעם הכמוס אל הדיבור שבפה

בְּחִינַת ״כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת״, לְהַבִּיעַ בְּכִי טוֹב (לְפִי הַפְּעֻלָּה הָרְצוּיָה) עומֶק חָכְמַת הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ בְּדִבּוּר שֶׁבַּפֶּה [מהנצח והוד שלו רוצה להביע בכי טוב את התורה והמצוות. זו חקירה איך להביע] — סוֹד ״מַלְכוּת־פֶּה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קַרִינָן לָהּ״ [המלכות היא הפה והוא רוצה להביא לתוכו בכי טוב] — שֶׁהֲרֵי ״אֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּסִגְנוֹן אֶחָד״ [לכן הוא צריך לומר את דבריו בדיוק איך שצריך, הוא לא יכול לבטא כמו שמישהו אחר ביטא זאת. נביא הוא מלשון "ניב שפתים"[כט], כל ניב שפתים שונה] וְכֵן בְּבַעֲלֵי רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם חָזָ״ל [אף על פי שהם לא נביאים אבל חז"ל גם אצלם אין אחד מביע כמו השני. והם נקראו], תַּנָּאִים (״וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אֶרֶץ״) וְאָמוֹרָאִים כו׳ [גם לכל אחד מהם יש את הסגנון שלו].

סִגְנוֹן סוֹד טְעָמִים [כמו שאמרנו קודם, טעמי המקרא הם החלק הכי גבוה של המקרא, הסוד הנעלם שלו]  (סוֹד אֶחָד בר״כ, שֶׁלְּפִי דַּעַת כַּמָּה רִאשׁוֹנִים עִקַּר טַעֲמֵי הַמִּקְרָא הֵם אֶחָד מַפְסִיקִים, שֶׁכָּל טַעֲמֵי תּוֹרָה נִכְלְלוּ בְּ״הוי׳ אֶחָד״ וְדַ״ל),

זאת אומרת, הטעם הוא ה-13, כמו 13 מדות הרחמים. 13 מדות הרחמים הן השורש בכתר. [מה הפירוש יש אחד מפסיקים?] יש כ"ב אותיות ו-9 נקודות, לפעמים אומרים 10 נקודות, תלוי איך מחלקים, השאלה כמה טעמים יש. באמת הראשון-הראשון, שנקרא אהרן בן אשר, מהטבריינים, כותב שיש 12 טעמים, והוא מקביל אותם למזלות, לחודשים, אבל הרבה מהראשונים, וכך כתוב בזהר, וכך הגר"א מביא בכל הפירושים שלו, במיוחד על ספר יצירה, שיש שלשה עשר טעמים.

בטעמי המקרא יש מפסיקים ויש משרתים, והכוונה רק למפסיקים, לא למשרתים. המשרתים נכללו במפסיקים, המשרת רק משרת את המפסיק. דרך אגב, והייתי צריך לכתוב זאת כאן, המפסיקים האלה נקראו גם מלכים, כלומר, הם שייכים גם ל"כבוד מלכים חקור דבר". אף על פי שהם המשכה מ-יג מדות הרחמים שבכתר.

שֶׁהַסִּגְנוֹן בַּדִּבּוּר (מַלְכוּת) בָּא מִבְּחִינַת ״טַעַם כָּמוּס לְרָצוֹן״ שֶׁנִּמְשָׁךְ וּמִתְגַּלֶּה בַּחֲקִירַת נה״י [זהו הסבר ה"גם", שהסגנון בדיבור בא מבחינת הטעם כמוס שברצון, מהטעמים של הכתר] (שֶׁמֵּהֶם נַעֲשׂוּ מֹחִין — חַבָּ״ד — לְנוּקְבָא) דְּזָ״א [בנה"י נעשים המוחין, חב"ד, לצורך הנוקבא. מהי הנוקבא? הפה, הדיבור. כלומר, השכל של הדיבור מתהוה בחקירת הנה"י].

יסוד וגבורה – חשק ההשפעה וסוד הקשר שבין יוסף ליצחק

קודם, לפני כמה שבועות, דיברנו על יסוד יותר עליון, יסוד של החזה, וזה היה יסוד שבתפארת. כעת אנחנו יורדים ליסוד ממש:

וְהִנֵּה בִּיסוֹד דְּגוּפָא דְּזָ״א מַמָּשׁ מִתְגַּלֶּה עִקַּר חֶשְׁקוֹ וְהִתְלַהֲבוּתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁל הַמַּשְׁפִּיעַ לְהַשְׁפִּיעַ לִ״שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ״

סעיף זה הוא הדבר הראשון שאמרנו קודם, ש"גם" הוא עוד תוספת של גילוי דבקות, ועיקר גילוי הדבקות הוא ביסוד. עיקר גילוי הטעמים-הסגנון תלוי בחקירת הנצח והוד. קודם דיברנו בכללות נצח-הוד-יסוד, אבל יש נצח והוד בפני עצמו, של הכליות יועצות, וביחס להם "גם" הוא המשכת הטעמים-הסגנון. ויש היסוד ממש, שהשפע בא אליו וגם בו מתוסף משהו, שזו תוספת דבקות וחשק להשפיע שגם באה מהכתר.

(בְּסוֹד קַבָּלַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק מֵאֵשׁ הַגְּבוּרוֹת שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ דַּוְקָא).

כתוב שהיסוד נוטה לשמאל[ל]. נסביר משהו כללי-חשוב: יש הרי שלשה קווים – קו ימין, קו שמאל וקו אמצע. לפעמים כתוב בספר הפרדס[לא], הרמ"ק מביא, שקו האמצעי הוא קצת באלכסון, הוא לא לגמרי באמצע. איך הוא קצת באלכסון? שמתפארת ולמעלה נוטה לימין, ויסוד ומלכות שגם באמצע נוטים לשמאל. [הדעת נוטה קצת לחכמה?] הדעת עוד יותר מתפארת, ככל שיותר גבוה הוא יותר נוטה לימין. פשוט קצת באלכסון, לכן דעת עוד יותר נוטה לימין מאשר תפארת.

[זאת אומרת שתפארת היא נקודת המרכז] לא, נקודת המרכז היא בין התפארת ליסוד, בגלל שתפארת כבר נוטה לימין. [אפשר לומר גם שלבינה יש נטיה מסוימת ימינה?] כתוב בפירוש בקבלה ראשונה שגם בינה שהיא בשמאל היא חסד גמור לגבי המדות.

[זה באופן יחסי, אבל באופן ראשוני באמונה יש משהו ימני, נכון?] כן, אמונה היא ודאי ימין, ככל שזה בכתר הוא "כולא ימינא"[לב], שם הכי גבוה הוא הכי ימין. מצד אחד הוא הכי ימין אבל נמשך להכי שמאל. יש הרבה תרתי דסתרי שם. אחד מהפירושים של "קץ הימין" הוא הקץ העליון שהוא אמונה. [זאת אומרת שהא רק מתחיל מימין ונגמר כמעט רק בשמאל] אף על פי שמלכות היא למטה לכאורה בקו האמצעי היא נגמרת במלכות ו"בנין המלכות מן הגבורות"[לג], אז ברור שהיא מקבלת משמאל.

לגבי יסוד, הרי יסוד צריך להשפיע למלכות, ועיקר היסוד שנקרא "כל", "כי כל בשמים ובארץ"[לד], מקבל חסדים. בכלל הוא משפיע, הוא צדיק. למה הוא נקרא צדיק, יוסף הצדיק? כי הוא תמיד חושב על הזולת, הוא משפיע לרבים, הוא מצדיק אותם, הוא מכלכל, זה הצדיק. למה הוא שייך לשמאל? לכאורה יסוד הוא כח של ימין, כח של השפעה, של צדקה. עיקר הפירוש בקבלה להשתייכות היסוד לשמאל הוא סוד הצירוף יוסף יצחק, כמו צירוף השמות שרגילים לצרף יחד את הנכד והסבא. כמו שיעקב הולך יחד עם אברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם"[לה], שהנכד תמיד חוזר לטבע הסבא, כך יוסף שייך ליצחק. איך רואים זאת? שיעקב לא ידע שיוסף חי, אבל כתוב בחז"ל[לו] שיצחק כל הזמן ידע. יצחק היה תמיד בשידור חי עם יוסף ויעקב לא. יש משהו-קשר פנימי בין יצחק ליוסף, כלומר בין גבורה ליסוד.

["ואביו שמר את הדבר"[לז]] לא, זה משהו אחר. "ואביו שמר את הדבר" היינו שיעקב שמר את החלום של יוסף מתי יתקיים. "ויבך אתו אביו"[לח], משם לומדים מיהו אביו? יצחק בכה על יעקב, על זה שיעקב מצטער, והוא אינו יכול לגלות לו שיוסף חי, בגלל שככה גזרו בשמים. השבטים השביעו גם את בית דין של מעלה לא לגלות את הסוד לאף אחד, שאף אחד לא יגלה את הסוד ליעקב.

גבורה שביסוד – כח ההתלהבות והחדירה של המשפיע

אם כן, רוצים להסביר מה השייכות של יוסף, של הצדיק, שמשפיע ולכאורה כולו חסד הכולל את ה החסדים, לנטיה לשמאל. הוא צריך להמתיק את המלכות. המלכות עד כאן היתה רק בטבע של גבורות, בנין הגבורות, ועכשיו כל מטרת היסוד היא להמתיק אותן, זה נקרא לבסם את הנוקבא – הוא צריך לבסם בהמשכת חסדים. אז באמת אם היא נמצאת בשמאל, גם הוא צריך קצת ליטות, כמו שאתה אומר, כדי להתייחד, אבל המטרה היא בודאי חסדים של היסוד. [יש משהו עם עצות מצפון, "עורי צפון ובואי תימן"[לט]] זה פסוק טוב, תכף נסביר אותו.

באהבה כמים אין מספיק כח לרדת למקום מאד רחוק מהמשפיע ולחדור למקום מאד צר להחדיר בו חסדים. כדי להחדיר חסד במקום צר ורחוק צריך התעוררות עצומה בהתלהבות של אש. גם הקשיחות של קישוי המשפיע, שהוא כביכול מתעקש על ההשפעה שלו עד הסוף, עד הגמר הטוב, תלויה בגבורה. לכן קוראים לזה "כח גברא". הכח להשפיע הוא כח גברא של מדת הגבורה, וזה מה שיוסף מקבל מיצחק.

לפי זה, מה שכתוב שבסוף קו האמצעי יש נטיה לשמאל, הפירוש הוא בתחלה, שבתחלה צריך לקבל משהו מהשמאל ואחר כך הוא משתכלל ונשלם על ידי הימין. מה שכתוב שקו האמצע מתפארת ומעלה נוטה לימין – הכוונה גם שבתחלה ימין ואחר כך הוא מקבל השלמה מהשמאל.

עוד פעם, זה פשט מאד חשוב בדבר שכתוב בקבלה הראשונה, במיוחד ברמ"ק. המשכת היסוד את השפע היא חסד, וכך כל המטרה שלו היא להשפיע ולהמתיק את הנוקבא, אבל ישנה ההתחלה. היא גם כעין בנין היסוד, כמו שיש בנין המלכות, לבנות את החיצוניות, לבנות את העולמות שלו, את העולם שלו. בנין המלכות בתחלה הוא מהגבורות ואחר כך היא מקבלת חסדים, וברגע שהיא מקבלת חסדים – היא מתבסמת לגמרי והופכת להיות חסד, כבר לא גבורה. כתוב "חסדי דוד הנאמנים"[מ], דוד המלך הוא מלך חסיד, הוא לא מלך של דינים. באמת יש לו גבורות נגד אומות העולם, הוא לוחם, אבל ביחס לישראל הוא מלך חסיד לכל דבר – "חסדי דוד הנאמנים".

אותו דבר ביסוד, כל שכן וקל וחומר שהוא צריך להיות חסד ומשפיע. בכל זאת, יש צורך בגבורה שבו. זאת אומרת, בתחלת הפעולה שלו להשפיע הוא דורש גבורות על מנת להכשיר אותו להשפיע, וזאת בשני דברים: אש של התלהבות וגם קושי של כח חדירה ושבירת מניעות ועיכובים. בלי זה הוא לא מסוגל להשפיע.

נטיית קו האמצע: מן הימין אל השמאל למען ההשפעה

למה זה באמת כך? נסביר זאת טפה יותר עמוק. ככל שהקו האמצעי יורד למטה הוא יותר צריך להיות משפיע לזולת, וככל שהוא למעלה הוא פחות משפיע לזולת, יותר לעצמו. [הזולת מושך אותו] ככל שהמטרה של משהו, המשימה-התפקיד של מישהו היא הזולת, זאת אומרת שהוא יותר נמוך בסדר המדרגות – הוא יותר צריך להתחיל מגבורות. יכול להיות שיש לו נטיה פנימית-נפשית של חסד תמיד. כתוב שבקדושה המניע הכי פנימי הוא תמיד חסד, אבל הבנין שלו, ההכשרה שלו, היא גבורה.

כמו אחד שרוצה להיות מורה, רוצה להיות רופא, רוצה להיות משהו, יש לו איזה רצון פנימי לפני שהוא מתחיל את הקורס. ברגע שמתחילים ללמוד כדי לקבל את ההכשרה ודאי מתחשק לו להיות רופא או משהו, וזה שבא בתחלה, זהו טבע של חסד. בכל סטרא דקדושה, בכל צד הקדושה, הטבע הראשון-הראשון שמניע אותו להיות משהו הוא חסד. זה כלל גדול בחסידות. בכל סטרא דקדושה, לא משנה אם זה אברהם, יצחק או יעקב, הכל בגלל אהבה, בגלל חסד. עכשיו הוא מתחיל בקורס, וככל שהקורס שלו, ההכשרה שלו, כרוכים ותלוים בהשפעה, במיוחד בהשפעה בתנאים קשים – הוא צריך הרבה חוסן וכח בתחלה, וזה נקרא שצריך לקבל בתחלה מצד הגבורות. אחר כך, כאשר הוא בנוי על ידי הגבורות, הוא ממשיך חסדים. גם המלכות צריכה להיות בנויה לגמרי מגבורות, בגלל שהיא צריכה להתמודד עם התחתונים. התחתונים היינו קליפות, החיצונים.

לעומתה, היסוד צריך רק להמשיך את השפע מהפנימיות אל הפה. זה גם קשה, אבל המלכות צריכה לרדת לגמרי לחיצונים, בתוך הקוצים והדרדרים. יא ודאי צריכה להיות בנויה מאד-מאד קשה בחיצוניות על מנת להתמודד אחר כך. לכן הבנין שלה הוא הגבורות. כתוב בקבלה[מא] שהנעליים הן המגן של המלכות. היא נוגעת בארץ, בכל הדברים הקשים שבה. היא צריכה נעל מאד חזקה שלא להיפגע, שתוכל לדרוך על הארץ, על הקוצים וכו'. אבל אחר כך, מה שנמשך הוא חסד.

אם כן, מה יוצא מזה? מאד מחזק את מה שלמדנו לפני שבוע. למדנו שתפארת גם היא עדיין למעלה ביחס ליסוד. כיוון שתפארת היא למעלה, אף על פי שהיא מדות לזולת, אבל בכל זאת ביחס לנה"י – לפני שבועיים למדנו שחג"ת הן בינו לבין עצמו, זו חויה פנימית שעדיין אינה התמודדות עם המציאות. קשור לדבר זה, כיוון שחג"ת הן פנימיות לכן הדבר מתבטא בכך שהתפארת שהיא אמצע המדות נוטה לימין.

ככל שמשהו פנימי האמצע יחיה עם נטיה לימין, כמו הטבע הכללי. אחר כך הוא מקבל את ההשלמה של השמאל. מה שאין כן ככל שדבר הוא חיצוני הוא בא בקשר עם המציאות, ואז התחלת ההכשרה שלו תלויה בגבורות. על ידן הוא נעשה צינור ראוי להמשיך חסדים, שזו תכלית הכוונה.

[פעם הרב צייר את צורת האות א לגבי המדות כהליכה מגבורה לנצח, באלכסון, משמאל לימין] כן, זה בסוד הצירופים. [השאלה אם זה נקרא מהתפארת?] לא, זה לא קו האמצעי. להיפך, התפארת היא כמו ה-י העליונה שנוטה לימין, בסוד הקשר מיעקב לאברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם". שם הקו הוא גבורה, תחתית ה-י היא בצד ימין וה-י שיורדת מחוברת לקו מצד שמאל. [הקו הזה לא נקרא תפארת? איך אפשר לקרוא לקו שבין גבורה לבין נצח אם לא תפארת?] הוא מאחור. זהו קו של צירופים בו הכל הולך מימין לשמאל, אבל כשאתה מגיע לשמאל כדי ללכת שוב מימין לשמאל אתה חוזר לימין. אמרנו שצריך לראות זאת בשלשה ממדים, למדנו. אתה לא זוכר את זה? כמו 'שווינדל טרעפ', קוראים לזה באידיש. מדרגות, 'סתר המדרגות', מדרגות שמסתובבות. אתה מכיר את משל הבעל שם טוב[מב]? אתה עולה במדרגות בספירלה. גם כאן, ב-א, כשמגיעים לשמאל כדי לחזור לימין נראה כאילו אתה יורד משמאל לימין. הכל הולך לימין. ימין הולך לאמצע, אמצע הולך לשמאל, והשמאל צריך ללכת לימין.

[האם המלכות שמקבלת המתקה של היסוד באמת מתחילה לנטות לאמצע?] צריך לומר שבסופו של דבר הכל חוזר לאמצע או לימין, שזה הטבע הראשון. באמת מאד יפה שהדבר הזה, אני לא זוכר אותו בכתבי האר"י כלל. כתוב בכתבי האר"י ש"בנין המלכות מן הגבורות" וכל הדברים האלה, אבל הווארט של נטית קו האמצעי הוא פרק בספר הפרדס, בקבלה הראשונה. בכתבי האר"י ז"ל, בהם הפרצופים מתוקנים, אין כל כך את התופעה הזאת. לאחר התיקון כנראה שהאמצע יותר ישר ואמצעי.

גילוי כח ההשפעה ביסוד ובמלכות

כל זה להסביר מה שכתוב כאן על החשק וההתלהבות של המשפיע ועל קבלת יוסף הצדיק מאש הגבורות של יצחק. בתחלה הוא מקבל אש הגבורות, שהיא תשוקת אש להשפיע. יש הרבה פירושים בגבורות.

וְזֶהוּ ״קוֹל הוי׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ בְּה׳ מוֹצְאוֹת הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה [ההתלהבות של אש הבאה ליסוד, ליוסף מיצחק, להשפיע בשכינת עוזנו, הדיבור של הפה, היא סוד ה"קול הוי' חֹדצב להבות אש" שהגענו לזה. אחרי "וגם חקרה" יש "קול הוי' חוצב להבות אש". "להבות אש" הן ההשפעה מאש הגבורות, של חשק ותשוקה, לא אש של שרפה וכליון, שבאה מהגבורה ליסוד "במוצאות הדיבור שבפה], שֶׁשָּׁרְשָׁן בְּה׳ גְּבוּרוֹת הַמְּחַלְקוֹת אֶת הַשֶּׁפַע הַפָּשׁוּט הַיּוֹרֵד מִלְּמַעְלָה עַל פִּי עֲצַת הַכְּלָיוֹת — נֶצַח וְהוֹד — כַּנַ״ל.

יש שפע פשוט שיורד מהכליות, אף על פי שביחס למה שהיה קודם הוא כבר פשוט גשמי, כבר מפורר לחתיכות קטנות, אבל בכל זאת יחסית לְמה שמתפרט ל-ה מוצאות הפה, האותיות, הוא עדיין נקרא שפע פשוט. ה מוצאות הפה מקבלות ומפרטות להברות של דיבור. לגבי ה מוצאות הפה כתוב בקבלה[מג] שהן מ-ה גבורות. אם כן, זהו בנין המלכות מ-ה גבורות. מה שאמרנו קודם, שהמלכות נבנית מ-ה גבורות, הוא בסוד ה מוצאות הפה, כלומר, הכח במלכות לקבל את השפע שנמשך מהכליות, מנצח והוד, ולחלק אותו להברות של דיבור. האש להשפיע, להביא מעצת הכליות דרך הקנה אל הפה – הוא היסוד. זהו האש של "קול הוי' חֹצב להבות אש". לפי פירוש זה, יש "קול הוי'" שבא בהתלהבות עצומה, ב"להבות אש", ויש כח שחוצב את אותיות הדיבור, והוא ה מוצאות הפה.

אם כן, למדנו עד עכשיו עד "וגם חקרה", נה"י, מדות השייכות לפועל, שאחריו בא "קול הוי' חוצב להבות אש" שממשיך מיסוד ז"א במלכות.

ב.     "ויאמר לאדם"

מהדיבור שבאצילות אל גילוי כבוד התורה בעולמות התחתונים

אחר כך באה מדרגה "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". מה זה?

״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה״, הַיְנוּ כְּלָלוּת הַדִּבּוּר (שֶׁכּוֹלֵל אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ), שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמַּלְכוּת דְּאֲצִילוּת לְהִתְגַּלּוֹת בְּעוֹלָמוֹת תַּחְתּוֹנִים בִּי״עַ מַמָּשׁ עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל הוי׳ מִדְבַּר קַדֶשׁ״ — בְּחִינַת תְּחִלַּת הַדִּבּוּר, בִּכְלַל כְּשֶׁיּוֹצֵא מִתְּחוּם הָאֲצִילוּת — עוֹלַם הָאַחְדוּת — הַנִּקְרָא ״קֹדֶשׁ״ (״יָחִיל״ הַב׳ מִלְּשׁוֹן יְצִיאָה מִקדֶֹשׁ לְ״חֹל״) [תכף נסביר, אני קודם קורא].

אֲחַר כָּךְ מִתְחַלֵּק הַדִּבּוּר לִפְרָטִים וּפִרְטֵי פְּרָטִים בְּהִלְכוֹת תריג מִצְוֹת דְּאוֹרָיְתָא וְ־ז מִצְוֹת דְּרַבָּנַן (שֶׁשָּׁרְשָׁן בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן — רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כַּנַ״ל — ״קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז״) וְטַעֲמֵיהֶם [כלומר טעמי כל המצוות], עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ יְחוֹלֵל אַיָלוֹת״, לְשׁוֹן ״חֹל״ כָּפוּל כַּאֲשֶׁר נִמְשָׁךְ בִּפְרָטֵי פְּרָטִים בְּחִינַת ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״ — פְּרָטֵי הִלְכוֹת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, עַד שֶׁ״כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד״, בְּסוֹד ״נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן כו׳״, בְּ״אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים" שֶׁנֶּאֱמַר בַּקּוֹל הָרִאשׁוֹן, ״קוֹל הוי׳ עַל הַמַּיִם״,

עכשיו אנחנו מסבירים את סיום הפרק. יש את הקולות עד "קול הוי' יחולל אילות", מה ההמשך בתהלים? יש פה ספר תהלים? "ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד, הוי' למבול ישב וישב הוי' מלך לעולם, הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". "אל הכבוד הרעים" הוא בסוד "נעוץ סופן בתחילתן", זה לא הסברנו, תכף נראה.

הקול הראשון הוא "קול הוי' על המים"  והסברנו לפני כמה שבועות כשלמדנו שזו המשכה מכתר לחכמה. אחר כך כתוב "אל הכבוד הרעים הוי' על מים רבים", הקטע של הפסוק ששייך לקול הראשון – את זה עדיין לא הסברנו. בסוף אחרי שמגיעים ל"קול הוי' יחולל אילות ויחשוף יערות", כתוב "ובהיכלו כלו אמר כבוד". באמצע לא היה כבוד, מ"אל הכבוד הרעים" עד "כלו אומר כבוד" לא היתה המלה כבוד.

קודם היה הרבה כבוד. איך הפרק מתחיל? "מזמור לדוד הבו להוי' בני אלים הבו להוי' כבוד ועֹז, הבו להוי' כבוד שמו". כל תחלת הפרק היא לתת כבוד לקב"ה. אחר כך כשמתחיל לדבר על הקולות, הכבוד מופיע בתחלה על הקב"ה – "קול הוי' על המים אל הכבוד הרעים". אחר כך, בסוף כל השבעה קולות יש "ובהיכלו כלו אומר כבוד". ברור שהכבוד בסוף נעוץ בכבוד שבתחלה. כלומר שבאמצעות כל הקולות הללו, של המשכה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, משלימים למטה את ה"כלו אמר כבוד", שקודם היה רק בכתר, בתחלה, ב"קול הוי' על המים", בפעולה הראשונה – עכשיו נשלם, "כלו אמר כבוד" בפעולה האחרונה.

נקרא את המשפט האחרון:

וְ״אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה״ — גִּלּוּי אוֹר הַתּוֹרָה לְעֵינֵי כָּל חַי בִּבְחִינַת ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״.

מה כתוב כאן? עד כאן הגענו למלכות, עד הדיבור בפה. כשמגיעים לדיבור בפה כתוב "ויאמר אל האדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". זה כולל את כל מצוות התורה. "הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה" כולל את כל התורה כולה. כתוב במאמר הראשון שהתחלנו של רבי' הלל ש"ויאמר", הכלל של הוראת התורה כולה – נמשך ממלכות דאצילות למטה, לעולמות התחתונים, בשתי מדרגות, דרך שני הקולות האחרונים. עד כאן היו חמישה קולות, קול אחד מכתר לחכמה, קול שני מחכמה לבינה, קול שלישי מבינה לחג"ת, קול רביעי מחג"ת לנה"י, קול חמישי מנה"י למלכות. עכשיו, בסוף, יש עוד שני קולות, "קול הוי' יחיל מדבר" ו"קול הוי' יחולל אילות", שממשיכים מיסוד מלכות דאצילות בבי"ע. שתי המדרגות הן גם יותר בכלליות ואחר כך עוד יותר בפרטיות.

כל סוד ההמשכה מאצילות לבי"ע הוא מקודש לחול. אצילות היא "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון"[מד], זה קודש לה', עולם האחדות. בי"ע, עולמות התחתונים הם חול, יצאו מגדר הקודש. מהו חול? הרגשת עצמו, הרגשת פירוד.

מקודש לחול – שני שלבי תיקון החלל והולדת האדם מחדש

מהו חול? משהו חלול, חסר לו משהו. חול מלשון חלל ריקן. מה החלל הריקן? בזה שהוא מרגיש את עצמו – זה סימן שהוא חלל לגבי ה'. כמו הצמצום הראשון. מהו הצמצום הראשון? שה' כאילו לא נמצא כאן. [תרגום של זר בזהר הוא חול] נכון, תחושה של זרות. חול מלשון חלול בדיוק כמו הצמצום הראשון. הצמצום הראשון בא לעשות חלל, אבל רק בהרגשת התחתון, לא באמת. ,גם כאן בעולמות בי"ע יש מצב של חול, יש כאילו חלל, שמתבטא בהרגשת עצמו. ככל שהוא מרגיש את עצמו כך הוא יותר חילוני, כלומר יותר שייך לחול.

כדי להמשיך מקודש לחול צריך שני קולות – "יחיל" ו"יחולל". בעברית-בדקדוק כל שורש שהאות השניה כפולה, בדרך כלל הכלל שהפועל יותר חזק, הכפילות באה לחזק את הפעולה. אם כן, "יחולל" הוא יותר חזק מאשר "יחיל" בלבד. "יחיל" כאילו בא להמשיך קצת אל החול. יש חולין ויש חולין שבחולין, עוד יותר חול, עוד יותר למטה להמשיך. אפשר לומר שזה כמו מודעות של 'מתנגד' וחילוני לגמרי, ש'מתנגד' הוא רק חול אחד, כלומר הוא באמת חושב בחוץ, מחוץ לקדושה, אף על פי שעדיין שומר תורה ומצוות. ההמשכה אליו היא "יחיל מדבר". להמשיך למישהו כל כך רחוק, שנדמה לו שאין בכלל מציאות של קדושה, לא מאמין בזה, לא מכיר בתודעה שלו – לשם כך צריך לחולל את האילות.

על פי פשט "יחולל" הכוונה להוליד אותו, מלשון להוליד, כמו "גר שמתגייר כתינוק שנולד דמי"[מה]. מי שלגמרי רחוק צריך להתגייר כמו גר, כלומר להתהפך למציאות חדשה לגמרי. זה נקרא לחולל, צריך לחולל אותו. צריך להסביר כאן את הפשט, שאין הכוונה רק להמשיך בחול, לתת לחול את ההרגשה שלו – צריך לתקן אותו, זה בא לתקן את החול. המלה "יחיל" היא לזעזע, להרעיד, להכניס בו רעד. בחסידות קוראים לזה לתת לו זעזוע חזק. "יחיל" היינו פשוט לתת זעזוע מאד חזק לחול. כמו אחד שרק נדמה לו שהוא בחוץ, שהוא עדיין מאמין ושומר, אבל נדמה לו שהצמצום כפשוטו והוא נמצא בחוץ. צריך פשוט לזעזע אותו, זה נקרא "יחיל מדבר", ויש עוד יותר, מי שהניצוץ האלוקי אצלו כל כך נעלם שצריך להוליד אותו מחדש. זה נקרא "יחולל אילות". זה מה שכתוב כאן, שיש שתי מדרגות של המשכה מקודש לחול, אבל לתקן אותו.

[זכור לי במאמרים הקצרים של אדמו"ר הזקן ש"יחולל" ו"יחיל מדבר" היינו התבוננות ובטול שעושים בו חלל] זה הזעזוע שנקרא הזזה עצמית, על פי פשט, לעשות בו בטול. יש חול שכולו פשוט 'ישות', אבל עם כל הישות שלו הוא עדיין יכול להיות בן אדם בסדר, מה שחסר לו הוא רק 'בטול', רק לבטל את המציאות שלו, שלא ירגיש את עצמו יש. זה נקרא "יחיל". ויש אחד שמחוץ לגמרי, שהבעיה אינה רק של ישות, של גאוה. כל מי ש'בפנים', לא משנה איך קוראים לו, מתנגד או חסיד, מי ששומר תורה ומצוות – כל הבעיה שלו היא אם הוא בעל גאוה או לא, אם יש לו מזה ישות או שהוא בבטול. זו כל הבעיה שלו בחיים. הוא צריך "יחיל", צריך להרעיד אותו, לזעזע אותו, להכניס בו בטול. אבל למי שלגמרי בחוץ יש בעיה אחרת, שהוא בכלל לא נולד, יש לו ישות אבל זו ישות של מציאות-לא מציאות. הוא לא נמצא כאן בכלל, צריך לחולל אותו. אחרי שנחולל אותו, שנוליד אותו, אפשר יהיה לדבר אם יש לו ישות או אין לו, אבל קודם צריך להוליד אותו.

לכן באמת הבעל שם טוב אומר[מו] שכאשר הולכים להחזיר בתשובה, או כל אחד בעצמו שרוצה להתחיל משהו חדש, דף חדש – בדיוק להפך, נותנים לו איזו מן זריקת הרגשת יש בכדי שיוכל ליזום, לחולל את ההתחדשות הזאת. הוא אומר שזה הסוד של פרה אדומה שמטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. יש ישות שבתחלה, שכדי לחולל אותו צריך כביכול לתת לו ישות, וזה נקרא שהישות והרגשת עצמו מטהרת את הטמא לגמרי. אחר כך, כאשר הוא כבר טהור, בדיוק אותו דבר, הרגשת עצמו מטמאת אותו. זה נקרא שאותו דבר שמטהר את הטמאים כעת מטמא את הטהורים. כנגד מטמא את הטהורים צריך להיות "יחיל", וכנגד מטהר את הטמאים צריך להיות "יחולל אילות". [פעם אמרת שפחד פועל פתיחה אצל האדם] כן, נכון, "יחיל" גם לשון התחלה.

גילוי לכל אחד לפי מקומו – מן הקודש אל החול בשני שלבי הדיבור

לכאורה, עכשיו יש לי קצת קושיה. קודם קראנו מאדמו"ר האמצעי שהוא מגלה את כל הקלפים ולא מסתיר דבר, וגם לא נותן עבודה למתחילים ועבודה אחרת למתקדמים, הכל אותו דבר לכולם, הוא מגלה הכל. כאן, לפי התורה הזאת, משמע שבאמת אי אפשר לתת אותו דבר לכולם.

[פה זה לא מתקדמים-מתחילים, פה זה מי שבכלל בחוץ] כן, זהו, צריך לומר שבאמת שכאן יש אחד שלא מהמתחילים, אלא לא התחיל כלל, צריך לחולל אותו. בעדינות צריך לומר שכל הזמן כך, שבעבודה הפנימית שאדמו"ר האמצעי מגלה הכל ואין דבר אחד לסוג מסוים ועבודה אחרת סוג אחר, שלא לחשוב כך חס ושלום, הכוונה היא ששניהם נפגשים תמיד בכל אחד.

כמו שכתוב בתניא שהמצב המושלם בעבודה הוא "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא"[מז], שבעת ועונה אחת יש לו גם בכיה וגם חדוה, כלומר שהוא בעצמו נושא הפכים. זה מאד-מאד מעמיק את הענין שאמרנו קודם, מתי באמת אפשר לגלות לכולם הכל, ולא שיהיה איזה דבר נסתר בשביל צנועים ודבר גלוי בשביל מתחילים? רק אם לכולם נותנים את שני הדברים. באמת יש שני דברים, אפילו שני הפכים, אבל כל הענין של פנימיות התורה הוא לתת את שניהם בכל רגע לכל אחד. כך גם "יחיל" ו"יחולל", זה בוודאי הפירוש הפנימי. זה התיקון, אם יחיל את המדבר, כלומר, אם אתה מרעיד את החול אתה עושה את החול על טהרת הקודש. בגלל שקודש הוא בטול ואם מחדירים בטול בחול הוא נקרא חולין שנעשו על טהרת הקודש[מח].

נחזור על הקריאה מהספר:

״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה״, הַיְנוּ כְּלָלוּת הַדִּבּוּר (שֶׁכּוֹלֵל אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ), שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמַּלְכוּת דְּאֲצִילוּת לְהִתְגַּלּוֹת בְּעוֹלָמוֹת תַּחְתּוֹנִים בִּי״עַ מַמָּשׁ [איך נמשך הדיבור? איך "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה"? כתוב במאמר המקורי שלנו, של רבי הלל, שהוא נמשך למטה בשני שלבים, על ידי שני הקולות האחרונים] עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל הוי׳ מִדְבַּר קַדֶשׁ״ — בְּחִינַת תְּחִלַּת הַדִּבּוּר [גם כאן דורשים "יחיל" מלשון תחלה], בִּכְלַל כְּשֶׁיּוֹצֵא מִתְּחוּם הָאֲצִילוּת — עוֹלַם הָאַחְדוּת — הַנִּקְרָא ״קֹדֶשׁ״ [מדבר שיצא מהקדש].

צריך להחיל אותו, ובזה מעוררים בו שוב את שורש הקודש על ידי שמכניסים בו בטול. דורשים את המלה "מדבר" מלשון מְדַבֵּר. דורשים את שתי המלים "יחיל מדבר" כתחלת הדיבור. יש "קול הוי'" שכעת "יחיל מדבר", שהוא תחלת הדיבור.

(״יָחִיל״ הַב׳ ["יחיל הוי' מדבר קדש"] מִלְּשׁוֹן יְצִיאָה מִקדֶֹשׁ לְ״חֹל״).

מה הכוונה? שעכשיו הוא מוציא מהקודש. קודם המדבר היה בתחום הקודש, ו"יחיל הוי' מדבר קדש", היינו שהוא מוציא מהקודש אל החול.  כתוב "קול הוי' יחיל מדבר", "יחיל הוי' מדבר קדש". "קול הוי' יחיל מדבר" דורשים שכאשר "קול הוי'" מתחיל לדבר, מה הוא עושה? "יחיל הוי' מדבר קדש", הוא ממשיך מהדיבור שקודם היה בקודש לחול. תחלת הדיבור הוא המשכה מהקודש אל החול. זה "קול הוי' יחיל מדבר, יחיל הוי' מדבר קדש". "יחיל... יחיל" פעמיים עולה חן חן – "חן חן לה"[מט].

אם כן, הקול הזה הוא תחלת הדיבור, ומה התחלת הדיבור עושה? באה להוציא מהקודש אל החול, וכמו שהסברנו קודם, גם בא להחדיר בטול בחול, שעל פי פשט ירעיד את החול, את הישות.

אֲחַר כָּךְ [אחרי שהדיבור יוצא] מִתְחַלֵּק הַדִּבּוּר לִפְרָטִים וּפִרְטֵי פְּרָטִים בְּהִלְכוֹת תריג מִצְוֹת דְּאוֹרָיְתָא וְ־ז מִצְוֹת דְּרַבָּנַן [קודם היה רק דיבור אחד פשוט, "הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". אחר כך הוא צריך להתפרט לכל הלכות התורה] (שֶׁשָּׁרְשָׁן בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן —

מילתא דבדיחותא – היציאה מן הקודש אל החול כדי לפתוח כלי לקבלה

רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כַּנַ״ל — ״קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז״) וְטַעֲמֵיהֶם,

יש בסוף הדיבור נעיצה בתחלת הרצון. תחלת הרצון היא כתר, בכתר יש שורש של כתר מצוות. סוף הדיבור הוא לפרט את כל המצות, זה פשוט פירוט. את הענין של תחלת הדיבור שבא להוציא מהקודש אל החול אפשר לקשר קצת עם מה שמובא בחז"ל וכתוב בחסידות שרב לפני שהיה פותח בשמעתא היה אומר מילתא דבדיחותא[נ], שלפני שהיה פותח בשמועה, בפירוט ההלכות, היה אומר בדיחה. יש באריכות בחסידות מה עושה הבדיחה – היא פותחת את חושים כלי המקבלים. אפשר להסביר שהוא מוציא את עצמו החוצה. הבדיחה הזאת גופא ה"יחיל מדבר קדש". לכאורה בדיחה היא זלזול בקודש, איך רב מתחיל לומר בדיחה? הרי באים לשמוע את הרב, הרב הוא קודש קודשים, מאד מעריצים אותו, פתאום הוא מספר בדיחה?! לכאורה הוא ממש מזלזל בקדושה, באים לשמוע דברי תורה? זאת אומרת שתחלת דיבור, כל סוד הדיבור חייב להחיל מדבר קודש, "יחיל הוי' מדבר קדש". חייבים לצאת מהקודש של הדיבור אל החול, אחרת אי אפשר להתחיל לדבר. זה נקרא תחלת הדיבור.

"קול הוי' יחיל מדבר", יתחיל לדבר, "יחיל הוי' מדבר קדש". אם זו בדיחה שמספר צדיק היא לא סתם בדיחה ששומעים ברחוב, שצוחקים והיא עושה בנפש גסות יתירה, אלא בדיוק להפך. הצחוק עצמו שהבדיחה הצחיקה אותך קצת, שהוא סיפר בדיחה, היא גם מרעידה אותך. בתוך הבדיחה הזאת אתה גם קצת מזדעזע. כלומר,  באותו זמן היא גם פועלת בטול היש.

כלומר, הוא מצד עצמו יצא מהקודש שלו אל החול, כדי להתחיל לדבר איתך, וביחד עם זה הוא גם עשה בשעת מעשה קצת זעזוע ובטול היש. כתוב שכל מטרת הבדיחה היא לפתוח את החושים של המקבל. אמרנו שפיתוח חושים הוא רק על ידי בטול.

יש גם כמה אופני בטול. כתוב בחסידות שיש בטול ראשוני לאחד שלא שמסוגל לקבל. כתוב^נה שכל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור, כלומר שהוא לגמרי 'אויס מענטש', הוא לא מסוגל להקשיב אפילו – לא תמיד. זה לפני הבדיחה.

כתוב שמספרים לו בדיחה בשביל לפקח אותו. שקודם הוא היה בתרדמה גמורה, לא היה מסוגל בכלל לשמוע, היה בטל. סוג ראשון זה של בטול, ש"שפתותיו נוטפות מור" הוא בטול לא של כלי. כמו הערצה בלי שום קשר עדיין. הוא כל כך מעריץ שהוא 'אויס מענטש' לגמרי, הוא לא יכול לקבל שום דבר. זה תנאי ראשון מצד המקבל, כתוב שאם אין לו את זה – אז גם בסוף לא יהיה מקבל. בכל זאת, הוא לא מסוגל, זה נקרא בתולה מאורסה, הכוונה שהיא עדיין סגורה וסתומה, עם כל הבטול שלה והרצון להתחבר.

לכן כדי לפתוח את החושים – זה המקום למילתא דבדיחותא, שהוא תחלת הדיבור שעושה שני דברים: מצדך יציאה מהקודש אל החול, אבל מצד המקבל הוא חדירה ובטול חיובי, בטול של כלי, שעכשיו פנוי ויש לו בית קיבול, כלומר חלל חיובי לקבל. כל מה שדיברנו קודם על חלל כישות שלילית, יש גם בדיוק להפך. יש חלל של בטול, של בית קיבול של המקבל, שאם אין לו אותו, אם הוא פשוט – יש מושג בהלכה "פשוטי כלי עץ"[נא] בלי חלל וללא בית קיבול – הוא לא יכול לקבל דבר. כדי לקבל צריך להיות חלול, כלומר בית קיבול. חלל זה הוא חיובי, לקבל, והוא נעשה על ידי יציאת הרב מהקודש שלו אל החול של המקבל.

יש הרבה פירושים של חל. חל הוא גם חומץ וגם מתוק בארמית, השורש חל, חלא[נב]. חל בארמית, בלשון חז"ל, הוא גם חומץ, משהו חמוץ ולא טוב, וגם מתוק. אלו ממש דבר והיפוכו בשורש חל.

"יחולל אילות" – כח התורה להפוך את החלל לחיים ואת המר למתוק

אחרי הדיבור הראשון של "קול הוי' יחיל מדבר, יחיל הוי' מדבר קדש" באה הפעולה השניה של הפירוט ב"יחולל". כמו שאחרי שהרב מספר מילתא דבדיחותא כתוב שיושבים "באימתא", באימה, ואז הוא אומר את השמעתא, מלמד את השיעור על כל פרטיו ופרטי פרטיו. זה נקרא "יחולל אילות":

עַל יְדֵי ״קוֹל הוי׳ יְחוֹלֵל אַיָלוֹת״, לְשׁוֹן ״חֹל״ כָּפוּל כַּאֲשֶׁר נִמְשָׁךְ בִּפְרָטֵי פְּרָטִים בְּחִינַת ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״ — פְּרָטֵי הִלְכוֹת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה,

כתוב "דדיה ירוך בכל עת"[נג], ומפסוק זה דורשים "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[נד], שכל פעם מגלים פרט חדש. זה המשך הפסוק שלא הבאתי. כתוב "אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירוך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד". מכאן הפסוק שממנו דורשים "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". שכל פעם שטועמים את הטעם מגלים חידוש, טעם חדש. זה פירוט התורה, פירוט אחר פירוט.

עַד שֶׁ״כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד״,

באמת ככל שהופכים בתורה עוד ועוד, החמוץ – החל – הופך להיות מתוק. כמו להפוך את המרירו למתקא[נה]. זה הפלא שהתורה מחוללת, מלשון הולדה. הפלא הסופי של התורה הוא התבלין שיש בה להמתיק את החמוץ ואת המר של החיים. כמו שאמרת, חלל בגימטריא חיים. התורה באה לתוך החלל השלילי ומחוללת נפלאות. כמו שאומרים לחולל נס, לחולל פלא. בתוך החלל היא מחוללת את הפלא. מהו הפלא? אתהפכא של המר למתוק.

 

[חסר סיום השיעור]