הארץ על מה עומדת

א

תניא[ז] ר' יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת על העמודים, שנאמר[ח] "המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון", עמודים על המים, שנאמר[ט] "לרוקע הארץ על המים", מים על ההרים, שנאמר[י] "על הרים יעמדו מים", הרים ברוח, שנאמר[יא] "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" (מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח – רש"י), רוח בסערה, שנאמר[יב] "רוח סערה עושה דברו" (דבר הרוח סערה עשאתו – רש"י), סערה תלויה בזרועו של הקב"ה, שנאמר[יג] "ומתחת (כל היצירה – רש"י) זרועות עולם" (הסובלות אותו – רש"י). וחכ"א על י"ב עמודים עומדת, שנאמר[יד] "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". וי"א על ז' עמודים, שנאמר[טו] "חצבה עמודיה שבעה", ר"א בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר[טז] "וצדיק יסוד עולם".

ב

על הארץ, ספירת המלכות (היורדת להחיות את העולמות התחתונים בסוד "נפש כל חי"[יז]), נאמר "דלית לה מגרמה כלום"[יח]. ואף תלויה היא ועומדת על בלימה, כמ"ש "תֹלה ארץ על בלימה"[יט]. "תלה ארץ על בלימה" עולה בגימטריא בראשית (ברא שית – "שית" מלשון יסוד ועמוד חלול ונקוב, היורד עד התהום כנודע[כ]), התבה הפותחת את כל התורה כולה ושבה "סוף מעשה" (בית לו יתברך בתחתונים) כלול "במחשבה תחלה" (ראש). לפי מאחז"ל הנ"ל, "בלימה" זו, שעליה הארץ תלויה ועומדת, כלולה, בהעלם, מעמודים, מים, הרים וכו'.

והנה סיום וחיתום כל התורה הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[כא], שהוא ענין תקון (עשיה לשון תקון[כב]) הראיה של כל ישראל שנעשה ע"י משה רבינו ע"ה (שבכל דור ודור ושבכל אחד ואחת מישראל), לראות בכל דבר את יד השי"ת ("ולכל היד החזקה") וגילוי אלקותו ("ולכל המורא הגדול").

שלמות תקון זה באה בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[כג] – נעיצת "לעיני כל ישראל" ב"בראשית". והוא, שתמורת המצב הראשוני של תהו ושבירה, עליו נאמר "אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות", יראו וידעו מה הן רואות (סוד דעת עליון), יעמדו וידעו על מה הן עומדות (סוד דעת תחתון הנמשך בספירת היסוד ע"מ להתיחד עם המלכות). ועוד, יראו אל תוך ה"בלימה" שעליה תלויה הארץ כנ"ל ויבחינו בה: עמודים, מים, הרים, רוח, סערה, ועד לזרועו של הקב"ה (המשכת ראית המהות של דעת עליון בהרגשת וידיעת המציאות של דעת תחתון, ע"ד "ביום ההוא יהיה וגו'"[כד], וד"ל).

ג

העמוד שעליו העולם עומד (שהוא עמוד אחד בלבד – "חד בדרא" – לדעת ר"א בן שמוע כנ"ל) הוא "וצדיק יסוד עולם"י, ספירת היסוד המתיחד עם הארץ, ספירת המלכות. והוא בסוד: "'ויעמד השמן'[כה] [שנאמר בנס 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו''[כו]], בבחינת דכר לאנגדא ברכאן בכל העולמות, תוספות שפע וברכה וחיים כו'. וגם אפ"ל 'ויעמד השמן' בבחינת דכר ללחום בחזק נגד הרע הקמים עליו ועל ישראל, וכמאמר 'עמדת להם בעת צרתם'[כז], שענין 'עמדת' הוא בחינת תגבורת וחוזק ללחום כו', שזהו בחינת דכר דוקא כי 'האיש דרכו לכבוש כו''[כח] וד"ל"[כט].

והוא גם בסוד תפלת (בחינת מלכות, "ואני תפלה"[ל]) העמידה (מצד ה"צדיק יסוד עולם" העומד לשרת בקדש, וד"ל), להמשיך ברכות ושפע רב בכל העולמות, וכן ידוע ש"שעת צלותא שעת קרבא"[לא]. ועוד, י"ל בסוד סמיכת גאולה לתפלה, היינו סמיכת משיח בן יוסף למשיח בן דוד – יסוד למלכות כנודע.

לפי דעת רבי יוסי, הארץ "עומדת על העמודים", ומעוט רבים שנים, ע"ד שני העמודים – יכין ובעז[לב] – שהקים שלמה המלך בבית המקדש. וי"ל שהם כנגד יחוד שני הצדיקים (יוסף ובנימין, צדיק־עליון – יסוד ז"א, וצדיק־תחתון – יסוד נוקבא דז"א, "שליחו" של הצדיק־עליון להעלות מ"ן בנוקבא), וכן שני המשיחים (משיח בן יוסף, סוד יכין, ומשיח בן דוד, סוד בעז, וד"ל).

וכן במימד הזמן[לג], שני העמודים הם: "עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"[לד]. "עמוד הענן יומם" הוא כנגד האור הראשון של מעשה בראשית, וכמ"ש "יפיץ ענן אורו"[לה]. "עמוד האש לילה" הוא כנגד החשך שקדם לאור (כמבואר בפרוש הרמב"ן על התורה, שהחשך הראשון הוא יסוד האש, החשוך בעצם). וכן נאמר "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה"[לו]. אור וחשך, יום ולילה, הם שתי בחינות הצדיקים־משיחים הנ"ל, כמובן.

בדעת מ"ד "ז' עמודים", י"ל שהוא בסוד קבלת היסוד משבע ספירות (מבינה ולמטה, בסוד "שאול מרחובות הנהר"[לז], וד"ל) על מנת להשפיע ברכה במלכות, כמו שהיא עומדת למעלה בעולם האצילות (ומשם לפנימיות העולמות בי"ע, להוסיף שם שפע וברכה וחיים).

בדעת מ"ד "י"ב עמודים", י"ל שהוא בסוד קבלת היסוד מאור אבא הכלול משרש נשמות הבנים – י"ב שבטי יה (שם החכמה כנודע) – ע"מ להמשיך את השפע למטה, לחצוניות עולם הבריאה וכו', בסוד י"ב הבקר שעליהם עומד ים המלכות[לח], כנודע, וד"ל.

לפי באור זה, שתי דעות אלו של "ז' עמודים" ושל י"ב עמודים" הן כנגד שני הפרושים הנ"ל ב"ויעמד השמן", ודוק[לט].

"המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון"ב הוא בסוד תקון הברית – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו'"[מ], עד שבא לחרדה פנימית הפועלת בנפשו הזזה עצמית, שהיא מהות ענין התשובה האמיתית ותקון הברית, כמבואר בדא"ח.

ענין העמוד בכלל, בנפש האדם, הוא ענין מדת האמת [ובפרט במובן של נאמנות מוחלטת לקיים ולהגשים כל יעד המובטח בנפשו (מכח שתי הספירות נצח והוד) שיצא ויבוא מן הכח אל הפועל ממש, כמבואר במ"א ודוק][מא], פנימיות ספירת היסוד [בעוד שמדת הארץ בנפש האדם היא השפלות וההכנעה, סוד ארץ כנען דקדושה, בחינת "ונפשי כעפר (הארץ) לכל תהיה"[מב]לו, פנימיות ספירת המלכות]. עמוד האמת הוא משיח בן יוסף, וד"ל. והוא ע"ד פתיחת הרמב"ם ז"ל למשנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות וכו'" ("עמוד" במקום ה־ו שבשם[מג], דהיינו בסוד "יסוד סיומא דגופא"[מד], שהרי "גופא ובריתא חשבינן חד"[מה].

"החכמות" (בלשון הרמב"ם הנ"ל – "עמוד החכמות") הן בכללות שתים – חכמה עילאה (בטול במציאות) וחכמה תתאה (בטול היש), אך בפרטיות יותר הן ז' חכמות – "חצבה עמודיה שבעה"ט. והנה שרש כל ז' החכמות הוא בחכמה סתימאה, שבה נכללו, בפנימיות, כללות ז' תקוני גלגלתא[מו], כמבואר במ"א[מז]. ממנה נמשכו י"ג תקוני דיקנא, סוד י"ב מזלות עליונים עם כוללם, בסוד "'ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו', ותניא שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה (שזכה לבינה[מח], היינו לסוד 'בינה יונקת ממזל הי"ג[מט] – 'ונקה''[נ], וד"ל) בפסיעה אחת"[נא], וד"ל. כללות כל ה"מזלות" העליונים די"ג תקו"ד היא בשנים – מזל־עליון ("נצר חסד") ומזל־תחתון ("ונקה") – שע"י יחודם נמשכה ("מזל" מלשון "יזל מים מדליו"[נב]) הארה מ"אחד האמת" להתגלות בפנימיות החכמה (והבינה־ עילאה), וד"ל.

והנה א (דעת ר"א בן שמוע במספר העמודים), ב (דעת רבי יוסי, כנ"ל דמעוט עמודים, לשון רבים סתם, שנים), ז (דעת י"א), יב (דעת חכמים – יניקה ממקור החכמה, בסוד י"ב שבטי יה כנ"ל) עולה כב – "כב אותיות יסוד, שלש אמות (א – צדיק יסוד עולם, ו־מש – ימין ושמאל כנגד יכין ובעז) ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות"[נג]. הכל בסוד "אות־ברית־ קדש", שעליה עומדת ארץ החיים.

ד

"לרוקע הארץ על המים"ג הוא בסוד "איהי בהוד"[נד] [שבזה מתורץ מה שלכאורה אין זכר בפסוק זה לעמודים, והרי הברייתא באה להביא ראיה ל"עמודים על המים" (ולא "ארץ על המים"). אלא הענין הוא שישנו קשר ישיר בין המלכות להוד – "איהי בהוד". ועוד, הרי ענין העמודים (ספירת היסוד כנ"ל) מרומז בתבת "לרוקע", שהוא בסוד "רקיע" (רקיע אותיות עיקר (למפרע), סוד ספירת היסוד[נה] כנודע) המבדיל בין הארץ לבין המים שמתחת לארץ[נו], ע"ד הרקיע שמבדיל בין המים העליונים שמעל לרקיע לבין המים התחתונים שמתחת לרקיע (מלאכת יום השני דמעשה בראשית, טרם נתגלתה היבשה. "לרוקע וגו'" היינו גמר מלאכת יום השני (סוד ה"טוב" שבו) שבתחלת יום השלישי של מעשה בראשית, סוד שארית הגבורה, ההוד – ענף הגבורה שבתפארת, וד"ל)].

מים אלו הם בסוד ה־ה חסדים שנמשכים ונכללים בהוד (כלומר שהעבודה שמצד ההוד הוא להודות, בתמימות מקרב איש ולב עמוק, על כל החסד והטוב שגמלנו יוצרנו ב"ה), ע"ד אהרן כהן גדול, איש החסד (ושרשו האמיתי מבחינת רב חסד דכתר עליון, כמבואר בדא"ח), שכנגד ספירת ההוד[נז]. "וידם אהרן"[נח] הוא סוד הפיכת המים (מי החסד) לדם (בסוד ז' משקים, דם הוא בהוד), וד"ל.

פנימיות ספירת ההוד היא מדת התמימות[נט], העבודה של "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[ס], "תמים" – מקום המים הטהורים (ת ד"תמים" עולה "טהור עינים מראות ברע"[סא], וד"ל), שעליהם נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם"[סב]. מקור הטומאה והטהרה הוא באמא, ואמא (בינה) עד הוד אתפשטת[סג], כנודע. וכן אמא (דעד הוד אתפשטת) היא בסוד "קו ירוק (ים אוקינוס כו') שמקיף את כל העולם"[סד], וד"ל.

ה

הרים הם כנגד ספירת הנצח, שפנימיותה בנפש האדם היא מדת הבטחון התקיף והיוזם[סה]. הבטחון נמשל להר פעמים רבות במקרא (כמו "הבוטחים בהוי' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב"[סו]), כמבואר באריכות במ"א.

וכן הנצח הוא "עמק רום"[סז], בחינת "על הר גבה עלי לך מבשרת ציון"[סח] (ההוד הוא "עמק תחת"סא, בחינת מי התהום כנ"ל, וד"ל).

יחוד "על הרים יעמדו מים"ד עולה משה[סט] (שכנגד ספירת הנצח בבחינתה העליונה, שבה נכללו יחד נו"ה בסוד "כליות יועצות"), שעליו נאמר "מן המים משיתהו"[ע], כלומר מכח המעמיד את המים[עא], סוד ספירת הנצח המתיחדת בספירת ההוד [ובסוד ב "בטוחות"[עב], שהן שתי בחינות בטחון – בטחון פעיל מצד הנצח ובטחון סביל מצד ההוד ("איהו בנצח ואיהי בהוד"מח), כמבואר במ"א[עג]] – "תרין פלגי גופא"[עד], כנודע.

והנה "הרים" מרמז ל־ה שמות ה"אור" בלשון הקדש שנקראים על שם "הר": "בהר", "זהר", "נהר", "צהר", "טהר", כמבואר במ"א[עה]. והנה כשם שב"עמק תחת" (הוד כנ"ל) נאמר "וחשך על פני תהום"[עו], כן "עמק רום" מרמז לגילוי האור כי טוב, בחינת משה רבינו ע"ה – "ותרא אתו כי טוב הוא"[עז].

ו

רוח היא כנגד ספירת התפארת, שפנימיותה היא מדת הרחמים [אותיות רח דרחמים הן מלשון רוח. רוח זו היא בסוד "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[עח] של רחמים, בסוד עמידת התפארת כממוצע בין עיקר בחינת המים (העליונים) שבספירת החסד לבין שלמות התפשטות מי החסדים עד לספירת ההוד (ששם נהפכים ל"מים תחתונים בוכים", עד לפדיתם ע"י רחמי התפארת, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם", כמבואר בתניא פרק לב עיי"ש. בתחלה צריכה רוח זו להמתיק, ע"י המשכת גילוי אור עליון, את הגבורות שבבחינת יצחק, בגימטריא רח דרחמים, כמבואר בספה"ק. והיינו מה שהרוח היא בסוד "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה (העליון, להמתיק שם את שרש הדינין, ובסוד 'אשרי אדם מפחד תמיד'[עט]) אל הקצה (התחתון, לפדות ולהחזיק את מי החסדים שירדו כו'. פדיה זו נמשכת דרך הררי הבטחון בחסדו יתברך הגדול עד א"ס, וד"ל)"[פ])], יסוד הרוח (ודרגת הרוח בחמשת השמות־מדרגות שבהן נקראת הנפש – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) בנפש האדם (בנפש הבהמית יסוד הרוח הוא מדת ההתפארות וכו', כמבואר בתניא[פא]).

התעוררות רחמים רבים על הנשמה שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, סוד שכינתא בגלותא, הוא ענין "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[פב]. בסוד צורת הפנים, האף הוא כנגד התפארת, סוד ה־ו שבשם הוי' ב"ה. והוא ענין "רוח אפינו משיח הוי'"[פג], "והריחו ביראת הוי'"[פד] שנאמר במלך המשיח, ד"מורח ודאין"[פה] (והיינו מה שדרגת הרוח דנר"נ ח"י עולה, בסוד "הבריח התיכון" כנ"ל, להכלל בדרגת היחידה ממש, בסוד תקון החוטמא דאריך אנפין, וד"ל).

ז

סערה היא כנגד ספירת הגבורה, כמובן, שפנימיותה היא מדת היראה [נמצא שסוד "והריחו ביראת הוי'" הנ"ל הוא בסוד "רוח סערה עושה דברו"ז, ובסוד המשכת וגילוי אות ה־ו בתוך אותיות רח להיות רוח כנ"ל. והיינו לא לפחד משום דבר שבעולם, רק יראת שמים טהורה מפני הקב"ה, ובבחינת "יראת חטאו קודמת לחכמתו", שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – כחוט השערה, וד"ל].

סערה היא גם מלשון צמצום השערות, סוד "כהררין (נצח) התלוים (רוח – תפארת) בשערה (סערה – גבורה)"[פו].

בירושלמי[פז] איתא: "סערה, עשאה הקב"ה כמין קמיע ותלויה בזרועו". קמיע (שעשוי לשמירה ולרפואה, ומסגולתה – לא לפחד כלל כו'[פח]) הוא בחינת שמות הקדושים, סוד השעשועים העצמיים שמצד יצחק אבינו ע"ה, בחינת גבורה ופחד, כמבואר בדא"ח. שעשועים אלו יתגלו לעתיד לבוא (בסוד "פחד־יצחק", כמבואר באריכות במ"א[פט]), אך "רוח" היינו עיקר העבודה של העוה"ז – התעוררות רחמים רבים (על הנפש האלקית הכלואה בצמצום הגוף והנפש הבהמית, כמבואר בתניא[צ], שתתעורר, תתגלה ותשתחרר ממאסרה) כנ"ל.

ח

זרועו של הקב"ה היינו יד ימינו יתברך שכנגד ספירת החסד, שפנימיותה היא מדת האהבה – אהבה לכל, כמ"ש "ומתחת (הכל) זרועות עולם"ז. "זרועות" לשון רבים קאי על חסד וגבורה שבחסד (זרוע סתם).

זרוע הוא ג"כ מלשון זרע, זרעא חייא וקיימא, "טפה לבנה" (הכוללת ה חסדים, שכנגד ה אצבעות דיד ימין, כמבואר בכתבי האריז"ל. טפה לבנה הוא שפע טל[צא], הנשפע מסוד "טל אורות טלך"[צב], וד"ל), מסוד הלבן העליון דכתר הבא ונמשך בספירת החסד דוקא (ובסוד "אברהם אהבי"[צג], שהוא "ראש כל המאמינים"[צד]. מקור האהבה שבאמונה הפשוטה שבנפש מושרש בחביון עז העצמות שבפנימיות הכתר דרדל"א, כמבואר במ"א. וע"כ בחינה זו דוקא מתיחסת לקוב"ה בעצמו), כמבואר בדא"ח, וד"ל.

ט

והנה ארץ, עמודים, מים, הרים (כנגד נהי"ם כנ"ל) עולה אל פעמים הוי' ב"ה, בסוד "אשר ברא אלקים לעשות"[צה], כנודע. רוח, סערה, זרוע (כנגד חג"ת) עולה לב פעמים הוי' ב"ה, סוד ארץ ישראל (והיינו לומר שהמדרגות העליונות והפנימיות ביותר שבתוך כל המציאות – שעליהן הארץ עומדת – מתגלות בארץ ישראל, ארץ הקדש, דוקא). ביחד הכל עולה סג (ז פעמים ט) פעמים הוי' ב"ה[צו]. ועוד, "זרועו של הקדוש ברוך הוא" עולה מט (ז פעמים ז) פעמים הוי' ב"ה. [ביחד עולים שני המספרים הוי' פעמים הוי' אלקים – הוי' דלעילא (שם העצם) שאינו מתלבש בשם אלקים, הבא ב"הכאה" (מכח העצמות כנודע) ב"שם מלא" ד"שמש ומגן הוי' אלקים", וד"ל].

נמצא שהכל עומד על סוד שם הוי' ב"ה. ומזה מובן מה ש"עומדות ואין יודעות על מה עומדות", שאין הבריות מכירות את האמת לאמיתו, מה שהכל עומד על "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[צז] ר"ת הוי' ב"ה, כנ"ל. ומהו "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – "לידע שיש שם (בכל אתר ואתר) מצוי ראשון (סוד 'וצדיק ('צדיקו של עולם') יסוד עולם'י) והוא ממציא כל נמצא (סוד נצח והוד השוחקים מן לצדיק הנ"ל, הרים ומים), וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם (רוח) לא נמצאו (סערה, בחינת שלילה) אלא מאמיתת המצאו ('זרועו של הקב"ה')"[צח], ועד לגילוי, לע"ל, שה' הוא הכל והכל הוא ה' ממש[צט] – "אין עוד מלבדו"[ק].

באור - סוד ה"בלימה"

"בלימה" הוא "בלי מה", כלומר בלי מהות מורגשת. והוא סוד שם מה החדש דתקון כל המציאות (שם בן שנשבר ונפל ממקומו כו'), בסוד "עשר ספירות בלימה" דעולם האצילות המתוקן. [גם בתהו היה מצב של "בלי מה" – בלי שם מה דתקון. אך בתקון, "בלימה" פרושו הוא כנ"ל: בלי מהות מורגשת, אלא בבטול כל מהותו, ע"ד "ונחנו מה" שאמר מרע"ה. והיינו כמבואר במ"א – ראה בתחלת מאמרנו "מה רבו מעשיך ה'" ובהערות שם – שיש "מה" שבבחינת בטול מצד המוחין חב"ד ויש "מה" שבבחינת התפעלות המדות חג"ת, המורגש שבנפש, שבו היתה השבירה. התקון הוא בלי "מה" זה האחרון, אלא כולו בטול במציאות ממש ד"אבא (כח מה) מקנן באצילות", בעוד שהתהו הוא בלי "מה" הראשון דבטול]. וכן "הארץ על מה עומדת" מרמז לשם מה החדש, בחינת "תֹלה ארץ על בלימה". וכן – "אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, עומדות ואין יודעות על מה עומדות".

וראה חולין פט, א, וז"ל:

"...ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא 'ונחנו מה' וכתיב התם 'תולה ארץ על בלימה' (על זכות אותן שנחשבו לבלימה – רש"י). אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר 'תולה ארץ על בלימה'. רבי אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר 'ומתחת זרועות עולם' (מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם – רש"י)".

נמצא שכללות ענין הבלימה (בסוד ה"עמודים" ועד לסוד "זרועו של הקב"ה") הוא ענין הבטול בנפש, ודוק. [וראה הערה נ, בסוד "צמח שמו ומתחתיו יצמח", דהיינו מבחינה זו של "ומתחת זרועות עולם". וזהו ענין הקשר העצמי שבין הצמיחה (בתודעה) של ה"עמוד אחד" – "צדיקו של עולם" ("לידע שיש שם מצוי ראשון") – לבין "זרועו של הקב"ה" ("אמיתת המצאו" יתברך), כמבואר בסוף המאמר].

בלימה הוא צרוף אותיות הבלים, בסוד הפסוק (קהלת א, ב): "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". מאחר ש"מעוט רבים שנים", יש כאן ששה הבלים בפרט ועוד "הכל הבל" הכוללם. והיינו כנגד שש המדרגות: עמודים, מים, הרים, רוח, סערה, זרועו של הקב"ה, וכללות ההבל – סוד המלוי של שם סג הכוללן. ועיין עוד לקמן ברמזי פסוק זה.

וכן בלימה עולה לבנה, וכמבואר בהערה יב, שהיחס של ארץ לשמים הוא כיחס הלבנה לחמה, דלית לה (ללבנה) מגרמה כלום. יחוד ארץ – בלימה (לבנה) עולה חשמל – זך ב"משולש" – אור פניאל כנודע. "תלה ארץ על בלימה" הוא נוטריקון תבל – "לה' הארץ ומלאה, תבל וישבי בה". תבל מצטרף לירח לחשבון כה פעמים הוי' ב"ה (סכום כל הרבועים מ־א עד חד).

והנה ברא (של "בראשית ברא וגו'") עולה ז פעמים כט; תלה (של "תלה ארץ על בלימה") עולה כט ב"משולש" (סכום כל המספרים מ־א עד כט, דהיינו יה פעמים כט); ארץ עולה י פעמים כט ע"ה; בלימה עולה ג פעמים כט [נמצא שתלה ארץ – בלימה עולה כח פעמים כט (כח בצורת "יהלם", כנודע) ע"ה. והוא בגימטריא כללות הפסוק השלישי של מע"ב: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"]. ביום אחד (בראשית במ"ק עולה אחד; ב"תלה ארץ על בלימה" יש אחד אותיות; ובו ד תבות – בראשית במק"מ) מופיעים כט שרשים (עצמים) חדשים (בגימטריא אחד חד ד. ועוד כג תבות "ישנות" – בגימטריא א אח אחד, כמבואר במ"א). בי"ג מדה"ר כט הוא סוד המדה – התיקון – ה־יב – "וחטאה", המכונה בספה"ק "פומא קדישא" (ביחס לסוד י"ג תקוני דיקנא דאריך אנפין כנודע). ובו "דעת גניז בפומא" – סוד הידיעה וההכרה של "הארץ (מלכות־פה) על מה עומדת", וד"ל.

ועוד, כאשר נבנה "סדרה" מארבעת המספרים (היורדים) של ארבע התבות "תלה ארץ על בלימה", יהיה "בסיס" אותה "סדרה" (ה"הפרש" האחרון שבין מספרי הסדרה וכו') – רכה – יה ברבוע כללי (תלה עולה יה פעמים כט; יה הוא הנקודה האמצעית של כט), בסוד "ביה הוי' צור עולמים". בראשית (תלה ארץ על בלימה) עולה רכה הנ"ל ועוד ח"פ שם אלקים דמע"ב, וד"ל.

במ"ס "תלה ארץ על בלימה" עולה נצח (במ"ה. "תלה ארץ" עולה טל טל; "על בלימה" עולה כח מב, ודוק) שהוא ד"פ (כלומר שהערך הממוצע של ארבע התבות הוא) הבל (לז דמע"ב כנודע) – "הכל (תלה על) הבל" [ע"ד בלימה אותיות הבלים כנ"ל – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". והנה במ"ה "תלה־על" עולה קהלת. כל הפסוק: "הבל הבלים (עו' עדן, וב"פ שכתוב בפסוק עו' רמח־אברהם) אמר קהלת (עד כאן ל ברבוע) הבל הבלים (עד כאן לב ברבוע) הכל הבל" עולה "בראשית ברא" (ט אותיות, וממוצע כל אות עולה הבל הבלים, ודוק). במ"ק "אמר קהלת" עולה "הכל הבל", וממילא "הבל הבלים אמר קהלת" עולה "הבל הבלים הכל הבל", הכל בסוד שם מה החדש דתקון כל המציאות, ו"אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" ["אם יתמהמה" עולה ישראל; "חכה לו כי בא יבא לא יאחר" עולה שסה – יוסף הצדיק (הדר) – ימות החמה, שהוא ה פעמים חכמה ("חכה לו כי בא יבא לא" עולה ב פעמים חכמה, ו"יאחר" עולה ג פעמים חכמה, ודוק), וד"ל]. והיינו שבחינת שם מה החדש הוא ענין "יעשה למחכה לו" שבתוך ההבל המדומה של העוה"ז, וכמבואר בדא"ח וד"ל]. במ"ק "תלה ארץ על בלימה" עולה מט (במ"ה) – ז פעמים ז (בעוד שבראשית במ"ק עולה יג כנ"ל, וד"ל).

וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ

וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ[קא]

א

"אתנים אינון תנאים...לגבי תורה שבכתב אקרון אתנים, לגבי תורה שבעל פה אקרון תנאים"[קב].

"איתן כמשמעו, קשה"[קג]. ה"תנאים", בעלי המשנה – אותיות נשמה[קד] (שהרי המשנה היא פנימיות התושבע"פ – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[קה] – והיא כנסת ישראל העליונה – מקור גילוי הנשמה הקדושה בכאו"א מישראל) – נקראו "אתנים" ע"ש כחם העז להמשיך את גילוי ה"איתן" שבנשמה, כח המסירות־נפש על תורתנו הקדושה וערכיה הנצחיים[קו].

והנה מובן מהזהר הנ"ל שסוד התנאים־אתנים, הוא בסוד ג' הספירות נצח הוד יסוד, שהן הממוצעים המחברים בין התורה שבכתב – תפארת, לתורה שבעל פה – מלכות, בסוד "מסדי ארץ" שהוא כמו "מייסדי ארץ", והארץ היינו הארץ העליונה – "מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן לה" כנ"ל.

בעבודת השי"ת, ג' הספירות נה"י הן המדות: בטחון, תמימות, אמת[קז]. כל נצחון שבקדושה בא מכח הבטחון החזק "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[קח], ו"אין עוד מלבדו"[קט]. מדת ההוד – להודות על האמת תמיד ולא לסור ימין ושמאל מנקודת הכונה הפנימית – היא מדת "הולך תמים"[קי] הנזכר לרוב בתנ"ך. היסוד – מדת ה"ברית קדש"[קיא] – נקרא "אות אמת", וכן "חותמו של הקב"ה אמת"[קיב], מלשון האמתה וקיום כל דבר. היא המדה המכריחה את כללות השכל והרגש הפנימי שבמח ובלב לבא לידי בטוי בפועל ממש, דהיינו כח החותם את כללות האור הפנימי על המציאות החצונית – צדיק יסוד עולם, המחבר ומגלה את האלקות בעולם. זוהי תכלית הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים[קיג] דוקא – גילוי כבוד מלכותו יתברך לעיני כל.

סגולתם של ג' "אתנים" אלה היא להמשיך את כח ה"איתן" היחיד ומיוחד של מסירות נפש כנ"ל. בתחלה נמשך ה"איתן" ונתגלה ע"י אברהם אבינו ע"ה, שנקרא "איתן האזרחי"[קיד] – "אחד היה אברהם"[קטו] – במסירות נפש כל ימי חייו לגלות אלקותו יתברך בעולם. בכח ה"איתן" שבו עמד בעשרה נסיונות ועל ידם זכה להתעצם עם ה"חלק אלוק ממעל ממש"[קטז] שבו ולהמשיכו, בבחינה זו דהתעצמות ממש, לזרעו אחריו ("ביצחק יקרא לך זרע", ודוק) לעולם ועד.

ב

ידוע שהיחס בין משנה לגמרא הוא על דרך היחס שבין ב' הספירות חכמה ובינה. החכמה היא נקודת ההברקה והבינה היא התפשטות העיון. והן מקור נשמות אברהם ויצחק (כמו בכוונת "אלקי אברהם אלקי יצחק" בתפלת שמונה עשרה). יעקב הוא סוד הדעת המכריעה ביניהם, וביחס למשנה וגמרא היינו בחינת סוף עריכת התלמוד כולו בידי רבנן סבוראי [והוא סוד דעת עליון המכריעה בין חכמה ובינה ומיחדתן, ואילו דעת תחתון היא המתפשטת ממח ללב להוליד ולהחיות את המדות שבלב, שלפי הערכים הנ"ל היינו בחינת פסק ההלכה מתוך ים התלמוד ע"י רבותינו הראשונים והאחרונים כגון הרמב"ם, טוש"ע וכו'].

נמצא שהיחס שבין אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הוא ע"ד תנאים, אמוראים, סבוראים[קיז], כשה"איתן", "האדם הגדול בענקים", הוא אברהם אבינו ע"ה, מקור "האתנים מוסדי ארץ"[קיח]. על כן דוקא עמו נכרתה הברית על הארץ כפשוטה, ארץ ישראל השלמה, בברית בין הבתרים, שתתקיים בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו כאשר ננחל ("נחל איתן") גם את הקיני הקניזי והקדמוני. והוא בזכות המשניות – גילוי התנאים – אתנים, כמארז"ל: "אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות"[קיט].

והנה במקום אחר אמרז"ל: "אין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמונה"[קכ]. נמצא שזכות המשניות ושכר אמונה קשורים והדוקים יחד, והיינו כנ"ל ש"זכות" (מלשון הזדככות בנפש כנודע) המשניות הוא גילוי בחינת ה"איתן" ע"י התנאים – אתנים – עצם התקף דאמונת ישראל טהורה, שרש המסירות־נפש שבעמנו. עי"ז דוקא נמסרים בידינו גם הג"ר דלעומ"ז שהם הקיני והקניזי והקדמוני [ע"י הג"ר דקדושה, חב"ד, אפשר להתגבר נגד הז"ת דלעומ"ז – ז' עממין – כמו בכניסה הראשונה לארץ בימי יהושע. אך כדי להתגבר גם נגד הג"ר דלעומ"ז ולרשת את ארצם – כח הרצון שבהם – צריך להיות גילוי המקיף – מלשון תקף – העליון שבנפש דקדושה, בחינת "איתן" כנ"ל], ואזי הגלויות (כולל הנצוצות הקדושים של הג"ר – חכמות אוה"ע) מתכנסות.

ג

וזוהי תורת קדש הקדשים הוד כ"ק רבינו הזקן על הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי"[קכא]:

משכיל לאיתן האזרחי[קכב], איתן הוא עצם הנשמה שדבוקה בהעצמות, חלק אלוק ממעל. דהנה נשמה שנתת בי טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה, כנגד ד' עולמות, במדרש חשיב[קכג] ה' מדרי': נר"ן, חי', יחידה. ובזהר כוללם[קכד] בד' מדריגות נר"ן ונשמה לנשמה, נגד ד' אותיות שם הוי'. ואיתן הוא התוקף דנשמה הבא בגילוי בהכח דמס"נ. ואיתן לשון יושן[קכה], בלתי מחודש, והוא שם ע"ב שאינו מחודש, דשם מ"ה הוא מחודש ונק' שם מ"ה החדש[קכו], וכן שם ס"ג הוא מחודש[קכז]. וס"ג ומ"ה הם תהו ותקון[קכח], דשניהם מחודשים. ושם ע"ב הוא למעלה מתהו ותקון, והוא בלתי מחודש, וידוע דשם ע"ב בחכמה[קכט], והיינו בחינת פנימיות החכמה. וכמאמר פנימיות אבא פנימיות עתיק[קל], ועתיק הוא לשון ישן, שזהו המשכת העצמות. וזהו נשמה שנתת בי טהורה היא, שזהו שרש הנשמה כמו שהיא באצילות. ואצי' הוא הפרשת הארה מאוא"ס המאציל ב"ה שאינו בבחינת התחדשות כ"א בבחינת גילוי ההעלם[קלא]. וזהו משכיל, שהוא מקור הממציא ומגלה את השכל, הנה משכיל זה הוא רק לאיתן, דאיתן יש לו משכיל מה שע"י כח המשכיל הוא האזרחי, מזריח לכל הכחות והחושים.

ד

בתבת "איתן" יש ג' פירושים:

"קשה" – כנ"ל בלשון המשנה: "איתן כמשמעו קשה", ובעבודה הוא ענין "עם קשה ערף" – עקשנות דקדושה, ככה[קלב] – על פי תורתנו הקדושה – ולא אחרת ח"ו;

"חזק" – מלשון "איתן מושבך"[קלג] ורוב המקומות בתנ"ך;

"ישן" – כמבואר בתורה הנ"ל מכ"ק אדמו"ר הזקן, וכן בפסוק "ירח האתנים"[קלד] ת"י "ירחא דעתיקיא" (ובגמרא שם איתא הדוגמה ללשון זה מפסוק "גוי איתן הוא גוי מעולם הוא" עיי"ש[קלה]).

והנה מכיון שראינו לעיל שסוד האתנים הוא בסוד נה"י, יש לכוונם כנגד ג' פירושים הנ"ל. וי"ל על דרך זה:

"ישן" הוא כנגד ספירת הנצח מלשון נצחי, והנצחי האמיתי הוא הקדמון הבלתי מחודש כנודע ד"כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון, דרבים מהנמצאים יהיו נצחיים ברצון הבורא ואין שום אחד מהם קדמון"[קלו]. ז.א. דהגם שיתכן נצחי שאינו קדמון, אך אין בחינת הנצחיות שבו מחויבת המציאות, והנצחי המחויב כך מצד עצמו הוא רק הקדמון האחד יחיד ומיוחד ב"ה שהוא עתיקא דעתיקין. שרש ישראל בבחינת זו הוא ענין "נצח ישראל לא ישקר וגו'"[קלז].

"קשה" הוא כנגד ספירת ההוד – מדת התמימות כנ"ל, בחינת "הולך תמים" מבלי לסטות ימין ושמאל מדרך החיים. והוא גם בחינת "מודה ועוזב ירוחם"[קלח], שממשיך את הגילוי די"ג מדות הרחמים, שרש הסליחה, בסוד "עם קשה ערף הוא – וסלחת"[קלט], כמבואר בדא"ח.

"חזק" הוא כנגד ספירת היסוד, שהוא חוזק הבנין כולו, בחינת "איתן מושבך" כנ"ל.

והנה ע"פ פנימיות המדות דנה"י שהן בטחון, תמימות, אמת כנ"לז, יותר נראה לפרש "חזק" בבטחון, ואזי יתפרש נצח כפשוטו מלשון נצחון, משא"כ לפרוש הראשון הנ"ל שמפרש נצח מלשון נצחיות. "ישן" מתאים לאמת – המשכה ד"ראש תוך סוף" מ"ריש כל דרגין" ל"סוף כל דרגין". והיינו מה שהאמת בלתי משתנה ובלתי מתחדשת – "אני הוי' לא שניתי"[קמ], "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי (באמצעיתא) אין אלקים"[קמא], שזהו אמת לאמתו[קמב]. ידוע בכ"מ שפרושי נצח ויסוד ועניניהם מתחלפים, ואכמ"ל. וכן ע"פ חכמת הצרוף, בצרוף ג' אותיות א נ ת (שבסדר זה הן כנגד חב"ד – יהו שבשם, ודוק): אתן הוא בנצח (הנאחז בתפארת – תושב"כ) ותנא הוא ביסוד (הנאחז במלכות – תושבע"פ) וד"ל, ואכמ"ל.

ובנוגע לחדש תשרי – "ירח האתנים" ("דתקיפי במצות") – י"ל דראש השנה, "יום הזכרון", הוא בסוד "ישן" (ישן נוטריקון י – ראש שם הוי' ב"ה – שנה, ודוק); יום הכפורים, שעל ידי רבוי הודויים שבו – "מודה ועוזב ירוחם" – הוא בסוד "קשה" (בסוד "עם קשה ערף הוא – וסלחת" כנ"ל); חג הסוכות (ושמיני עצרת), חג האסיף, הוא בסוד "חזק" (עיין רד"ק עה"פ "ירח האתנים". והנה בשמיני עצרת מסיימים את קריאת כל התורה כולה ב"חזק חזק ונתחזק"), ודוק.

ה

והנה נקודת שרש הענין הוא כמבואר בתורת כ"ק אדמו"ר הזקן הנ"ל, ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק"ל, ופנימיות עתיק הוא בחינת "ישן" בעצם. וי"ל דמקור כח המשכיל שנכלל ב"פנימיות אבא" הוא סוד "קשה" שהוא ענין העלם השכל בעצם (ועל כן בא פרוש "קשה" בהוד כנ"ל, שהרי בעבודת ההודיה והתמימות בהירות השכל נעלמת, כנודע בדא"ח). כאשר נמשך הגילוי ד"האזרחי" בכל הכחות והחושים היינו בחינת "חזק" (דכללות הכחות והחושים הוא ב"דעת", בחינת "קשר אמיץ וחזק מאוד", כמבואר בתניא[קמג].

מקשר חזק זה מאירים ח זיקין דנורא ב־ח הספירות הפנימיות שבנפש – חו"ב וו"ק. וזהו שנוהגים לאמר בסיום כל חומש ג"פ חזק בגימטריא משה, להמשיך את בחינת פנימיות אבא – משה – פנימיות עתיק – משיח – שבתורה – שניתנה ע"י משה־משיח, בבחינת "האזרחי" כנ"ל, וד"ל).

לפי הפרוש הראשון הנ"ל (נצח – ישן; הוד – קשה; יסוד – חזק) שלש בחינות אלו הן כנגד נה"י מלמעלה למטה, ולפי הפרוש השני (נצח – חזק; הוד – קשה; יסוד – ישן) הן כנגד נה"י מלמטה למעלה.

מבואר בכתבי האריז"ל[קמד] שגילוי זה דפנימיות אבא פנימיות עתיק יהי' רק לעתיד לבא בביאת משיח צדקנו בב"א (שבכח המס"נ שבזמן הגלות יש התגלות "כח העצם", אך "אור העצם" וכל שכן "המאור" עצמו נשאר בהעלם). אך ידוע שהתנוצצות בחינה זו החלה מגילוי מורנו הבעש"ט זי"ע, שהוא בסוד "פנימיות עתיק" ורבינו הזקן בעל התניא בסוד "פנימיות אבא", "ישן" – "קשה". וידוע דספר היסוד דתורת החסידות הוא ספר ה"תניא קדישא", תניא אותיות איתן, והן ארבע האותיות המשמשות לעתיד לבא, כמבואר בסוף ספר התניא בד"ה "וצדקה כנחל איתן"[קמה] עיי"ש. שאר רבותינו נשיאינו הקדושים הם בסוד "חזק" להמשיך את הגילוי הנ"ל בכל הכחות והחושים, הכל בסוד "והאתנים מוסדי ארץ", לייסד את ארץ ישראל וכנסת ישראל ברוחניות ובגשמיות, עד ביאת ינון בקרוב ממש, אכי"ר.

השגחה פרטית

השגחה פרטית

א

השרש שגח, לשון השגחה, מופיע שלש פעמים בתנ"ך:

א."רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת"[קמו]. בפסוק זה מתאר הנביא את מפלת נבוכדנאצר מלך בבל (שעליו כתיב לעיל מיניה: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה וגו' אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן"[קמז]). ופירש"י: "ישגיחו – יביטו דרך חורין וחרכין". ופירש הרד"ק: "וההשגחה היא דקות הראיה".

ב."מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ"[קמח] (והמשכו: "היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"). פסוק זה הוא המקור העיקרי בדברי חז"ל[קמט] ללשון "השגחה" של הקב"ה על בני אדם. ופירש"י: "השגיח – הביט".

ג."דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים"[קנ]. פסוק זה קאי על גאולת מצרים. בתרגום פירש, דהשגיח על דם פסח ודם מילה, היינו על תקון "פה סח" – "ברית הלשון"[קנא] המכוון כנגד "ברית המעור"ו. במדרש פירש "הנה זה עומד אחר כתלנו" – "אחר כותל מערבי של בית המקדש ולמה כן לפי שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם"[קנב]. ופירש בזהר[קנג], כותל: כו – שם הקדוש; תל – שהכל פונים להסתכל בו. והוא בית המקדש הנקרא "תלפיות" – "תל שכל פיות פונות בו"[קנד].

בספר השרשים פירש הרד"ק: "השגחה – הבטה בהתבוננות".

סוד ההשגחה האלקית בעולמות הנבראים כו' הוא ענין הסתכלותו יתברך דרך עיני אחד מפרצופי האצילות העליונה, ולמעלה בקדש, דרך עיני א"ק, ועד להסתכלות הישירה כביכול של עצמות אור־אין־סוף ב"ה בעולמנו זה התחתון על כל פרטיו ופרטי פרטיו, איש לא נעדר. באמצעות כל בחינת הסתכלות, נמשך מאור העינים לכל מושגח ומושגח לכלכלו ולשומרו וכו', וכמו שיתבאר[קנה].

ב

והנה משלשת הפסוקים הנ"ל מתבאר שישנן שלש השגחות בדרך כלל:

א.השגחה של תהו (על נבוכדנאצר, בסוד המלכין־קדמאין דמיתו, שכל אחד אמר "אנא אמלוך"[קנו]), והיא נמשכת מחצוניות אור העינים דא"ק[קנז] (וכשם שכללות עולם התהו נשבר ונפל כו', כך גם השגחה זו נפלה מעיני המאציל כביכול לעיני הנבראים כו' – "ראיך אליך ישגיחו", וד"ל);

ב.השגחה של תקון – "ממכון וגו'" – והיא נמשכת מסוד פנימיות אור העינים של א"ק (הארת שם עב דפנימיות א"ק, שרש שם מה החדש דתקון כל העולמות, וד"ל);

ג.השגחה של גאולה שלימה (שהרי כל הגאולות נקראו על שם גאולת מצרים, כולל הגאולה האמיתית והשלימה שע"י משיח צדקנו, וכמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[קנח]), בסוד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם"[קנט], שהוא ענין גילוי אוא"ס ב"ה הסוכ"ע ונושא וסובל כל במקום הצמצום המכונה "חלנות" ו"חרכים", שבהם "משגיח" ו"מציץ" (מלשון "ציצית"[קס], בסוד "הכנף – מין כנף"[קסא], וד"ל).

וכן יש לכוון את שלש ההשגחות הנ"ל כנגד:

א. השגחה ד"עולמות", דהיינו ההשגחה שבטבע. שרשה הראשון (באוא"ס ב"ה שלפני הצמצום) הוא ב"טבע הטוב להטיב"[קסב] (כח הירידה שבעצמיות להיות נמצא בו כח ההתפשטות וההתגלות לזולת), ו"חפץ חסד הוא"[קסג]. ממנו נמשך מחשבת "אנא אמלוך" – "בריש הורמנותא דמלכא"[קסד]. אך מבחינה זו מסתעפת, לאחר הצמצום, האמירה ד"אנא אמלוך" באורות הנאצלים הראשונים דעולם התהו. ע"י אמירה זו נעשו ה"מלכים" של עולם התהו נפרדים זמ"ז (בבחינת "בכח" של האצילות הראשונה), שהרי אין מלכות נוגעת בחברתה, ונעשה מורא, כל אחד מחברו, שמא ישיג את גבולו, כמבואר בכתבי האריז"ל. לבסוף נשברו ונפלו למטה, ונעשו נפרדים בפועל ממש ר"ל.

השי"ת הוא יוזם השבירה ומתכנן התקון[קסה] כידוע, והיינו שיש לו יתברך טביעות עין, בבחינת "טוב עין – הוא יברך"[קסו] (מצד "טבע הטוב להטיב"), בכל שלב ושלב של תהליך השבירה והתקון, ועד לתקון עולם במלכות שדי[קסז].

טביעות עין זו הינה ההשגחה ד"עולמות". וכדי להבינה, הנה בטבע העולמות התחתונים ישנן שלש בחינות:

א.חלק ההויה דקליפת נוגה (סוד "עץ הדעת טוב ורע") – הרגשת היש, הנמשכת לכל נברא ע"י שבירת הכלים, בחינת "הוה על הוה"[קסח] – "יעז בהותו"[קסט].

ב.ההויה הפנימית של כל נברא, הנמשכת מ"דבר ה' ורוח פיו"[קע] יתברך – צרופי אותיות דעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. והיא נמשכת מבחינת הכלים החצוניים דקדושת בי"ע[קעא], בחינת "כח" בדא"ח.

ג.ההשגחה האלקית שבטבע, הנמשכת מבחינת הכלים הפנימיים דקדושת בי"ע, שבהם מתלבשים ה־ל כלים דמלכות דאצילות (נוקבא דז"א) שנעשים אורות נר"ן לבי"ע (הכלים הפנימיים נקראו "עיני ה'...המה משוטטים בכל הארץ"[קעב], שבהן מתלבש אור ההשגחה האלקית מ־ל כלים דמלכות דאצילות, כמבואר בדא"ח[קעג].

ביחס לשתי ההשגחות העליונות, השגחה זו היא בבחינת השגחה כללית[קעד], וע"כ יש בזה יניקה גם לחצונים, מחצוניות המקיף (הרצון להכליל ולהשוות, מצד החצוניות). השגחה זו מכלכלת ושומרת את כל באי עולם, אך בד"כ הם כפויי טובה ואינם מכירים בטוב עין האלקי המשגיחה עליהם. מזה נעשה השי"ת "מלך עלוב"[קעה], והוא סוד "גלות השכינה"[קעו] ("כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[קעז]).

בקדושה, השגחה זו (שבה ברכה ושמירה לכל) היא כנגד הברכה הראשונה של ברכת כהנים: "יברכך הוי' וישמרך"[קעח] – ברכה והמשכה מן המקור ד"עולמות".

ב.למעלה מזה, ההשגחה ד"נשמות" נמשכת מאור החכמה־עילאה דאצילות, ולמעלה יותר, מהארת שם עב שבפנימיות עיני א"ק כנ"ל. השרש הראשון של השגחה זו הוא בשעשועים העצמיים דתורה ("ואהיה שעשועים יום יום"[קעט]), שקדמה לעולם (מלשון ההעלם וטביעת ההשגחה שבו כנ"ל) בעצם, שלמעלה מטבע הטוב הנ"ל. על השגחה זו נאמר "השקיפה ממעון קדשך מן השמים"[קפ], ו"מן השמים" היינו מאור התורה הקדומה, כמבואר בדא"ח[קפא]. והוא סוד "ממכון שבתו השגיח" ר"ת משה, סוד "תורה צוה לנו משה"[קפב], ו"אורייתא מחכמה נפקת"[קפג]. על התורה נאמר "עוטה אור כשלמה"[קפד] – "תורה אור"[קפה], והוא בחינת הברכה השניה של ברכת כהנים – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך"[קפו].

ג.ולמעלה מזה, ההשגחה ד"אלקות", שכנגד הברכה השלישית של ברכת כהנים: "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[קפז]. נשיאת הפנים־הפנימיות הוא סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קפח]. בשרש הראשון, פנימיות עתיק הוא ענין הענג הנעלם שבעצמותו יתברך (בחינת "יחיד") ממש. משם יתגלו טעמי תורה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בב"א. והיינו שיתגלה הענג הנעלם שגנוז בתוך פסקי ההלכה דעוה"ז התחתון, כמבואר בדא"ח[קפט]. ומשם נמשך "שלום" – גילוי העצמות – "שלימותא דכולא".

והוא סוד "משגיח מן החלנות וגו'" – משגיח אותיות משיח עם אות ג בפנימיותו, בסוד הפנימיות ד"אוריין תליתאי וכו'"[קצ], וכן "הברכה המשולשת"[קצא] (ובית המקדש השלישי והמשולש[קצב]).

באמת, בחינה זו היא היא פנימיות "ממכון שבתו השגיח" הנ"ל, שהרי משה אחד עולה משיח, והכל אחד באמת – "מה שהיה הוא שיהיה"[קצג] – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קצד]. והרמז: "ממכון שבתו השגיח" עולה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[קצה]. והוא עולה י"פ טעם – טעמי תורה כנ"ל (שיתגלו בפרטיות בכל עשרת כחות הנפש וכו'), כאשר כל טעם עולה אחד יחיד ומיוחד ב"ה, סוד "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[קצו]. אצל משה, טעם ביאת המשיח הוא בסוד "ותחסרהו מעט וגו'"[קצז], סוד "כי אתם המעט"[קצח], וד"ל.

ג

והנה ההשגחה ד"ראיך אליך ישגיחו" הנ"ל נתגלתה בבבל, בחו"ל, המרמז לבחינת עובדין דחו"ל וששת ימי החו"ל, ומתיחסת לרשעי או"ה (נבוכדנאצר מלך בבל, המחריב את בית אלקינו[קצט]).

ההשגחה ד"ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ" מתיחסת לארץ ישראל בפרט[ר] ("הארץ" סתם, וכמ"ש "להוי' הארץ ומלאה, תבל וישבי בה", דקאי על ארץ ישראל, ארץ נושבת. והוא גם סוד יום השבת קדש, בחינת "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", כמבואר בדא"ח), וכמ"ש "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[רא].

ההשגחה ד"משגיח מן החלנות" מרמזת לבית המקדש (המקום אשר בחר ה' לשכון בתוכנו לעולם), שבו נאמר "ויעש לבית חלוני שקפים וגו'"[רב]. וכן, "הנה זה עומד אחר כתלנו" דרשו רז"ל[רג] על הכותל המערבי (הקיים לעד, גם בזמן הגלות) של בית המקדש. ההשגחה דבית המקדש היא בבחינת "והיו עיני ולבי שם כל הימים"[רד] ["כל הימים" הוא מדרגה גבוהה יותר מאשר "מרשית השנה ועד אחרית שנה" (וכן, כאן כתיב "עיני ולבי", ודוק). והוא בחינת "יומם יצוה הוי' חסדו"[רה], בחינת "חסד נעוריך"[רו] דחדש ניסן – "היום אתם יוצאים בחדש האביב"[רז], והיינו בחינת ההשגחה של הגאולה השלימה כנ"ל. והוא ענין "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[רח]. "'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח"[רט]].

ד

ככל שההשגחה הפרטית באה ממקום נעלה יותר כך היא מתגלה בפרטיות יותר, שהרי "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר".

והענין הוא, שככל שההשגחה מתיחסת אל המושגח כאל זולת, נפרד מן המשגיח כביכול (והרי מטבע הטוב להטיב לזולתו דוקא), כך נמשכת היא מצד חצוניותו של המשגיח. ומצד זה – בהיות המשגיח והמושגח נפרדים זמ"ז – שוים הרבים המושגחים אצל היחיד המשגיח, וע"כ באה השגחתו אליהם בכללות יחסית. ואילו ככל שהמושגח מזוהה עם עצמו של המשגיח (בתודעת המשגיח כביכול), כך קרוב אדם אצל עצמו להשגיח עליו בפרטיות (תרתי משמע, בפרט ובצניעות, וד"ל) ממש.

שעשועי השי"ת עם אותיות התורה הקדומה (שרשי נשמות ישראל) הם אכן שעשועים עצמיים, אך בכל זאת אין זה בחינת ההעלם העצמי שבבחינת יחיד ממש. וע"כ ההשגחה שמצד השעשועים העצמיים עצמית ופרטית היא ביחס להשגחה שעל כללות העולמות, אך להשגחה דאלקות ממש, מצד הענג הנעלם שבעצמותו יתברך, לא הגיעה.

ההשגחה שמצד עצם האלקות מתגלה ליחידה שבנשמת כל אחד מישראל. מקור הרצון המתבטא בהשגחה זו הוא כאומרו יתברך "אני אמרתי אלקים אתם"[רי], לפני חטא אדם הראשון [ומי שהיחידה עומדת אצלו בגלוי, כמו הרשב"י ז"ל, הרי לפניו לא נחרב הבית וכו' ועומד הוא בדרגת גן עדן מקדם, כמבואר בדא"ח, וכך יתגלה "עין בעין"[ריא], "לעיני כל ישראל"[ריב], לאחר ביאת משיח צדקנו בב"א, וביתר שאת ויתר עז].

אצל הצדיק הגמור מתגלה ההשגחה שהאירה בבית המקדש [ועד לגילוי אור השכינה שהאיר בקדש הקדשים בין שני הכרובים המסתכלים בדבקות גמורה זב"ז, בבחינת "עיניך יונים"[ריג] – "אשגחן אפין באפין"[ריד] – ועד שמתיחדים המשגיח והמושגח בתכלית היחוד (ע"ד "כשם שבא לראות כך בא ליראות"[רטו], מצות ראיה בעליה לרגל לבית המקדש)], השגחה פרטית, בפרטיות מוחלטת. על ידו נמשך ומתגלה שגם ההשגחה על כללות העולמות היא על כל פרט ופרט ביחוד – "מקרני ראמים עד ביצי כנים"[רטז] [ר"ת קרבך, ומרמז לפסוק "בקרבך קדוש"[ריז], לומר שההשגחה הפרטית שבכל העולמות כו' מתגלה ע"י אותו צדיק הגמור שאצלו מקוים "בקרבך קדוש", וע"ד הצדיקים שלעתיד לבא שיאמרו לפניהם "קדוש"[ריח] – "ואנשי קדש תהיון לי"[ריט], כמבואר בדא"ח[רכ]].

דוגמה לאותו צדיק גמור הוא מורנו הבעש"ט זי"ע, שגילה לעיני כל את ענין ההשגחה הפרטית על כל חלקי הדצח"ם של העולם הזה התחתון.

ועוד גילה לנו הבעש"ט, שכל פרט ופרט של מעשה בראשית וכל מה שעובר עליו בכל רגע ורגע נוגע לכללות כוונת בריאת העולמות, מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[רכא] (בחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[רכב], בית המקדש וגילוי ההשגחה האלקית שבו). והיינו העלאת ההשגחה ד"עולמות" להכלל בהשגחה ד"אלקות" (ע"י ההשגחה ד"נשמות"). [והיינו ששני היסודות שהורנו הבעש"ט בענין ההשגחה, שהיא פרטית ממש ושכל פרט ופרט נוגע לכללות הכונה כו', הם ע"ד אור ישר ואור חוזר, מהכלל אל הפרט ומהפרט אל הכלל. שניהם מתגלים ע"י הצדיק הקדוש בהסתכלותו על המציאות החצונית, שממשיך את ההשגחה שבבחינת אלקות להתלבש בהשגחה שבבחינת עולמות, ובכך לגלות בה את סוד הפרטיות המוחלטת, ומעלה את ההשגחה החצונית להכלל בהשגחה הפנימית והעצמית, ובכך לגלות את הקשר של כל פרט ופרט וכו' לכללות הכונה של מעשה בראשית].

ה

והנה בעבודת האדם, תקון העינים הוא ענין תקון כח המדמה שבנפש[רכג] (שממנו באה עין הרע כלפי הזולת, שנדמה לו כעוין לו, כמו שנתבאר לעיל בענין מורא המלכין־קדמאין בעולם התהו זמ"ז), לזכות ל"טוב עין (הוא יברך" – ממקור הברכות). והרי מצוה להדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'"[רכד]. וכן בענין שלש ההשגחות הנ"ל, מצוה להדמות אליו יתברך:

בהשגחה ד"עולמות" משגיח היהודי על כל פרטי הדצח"ם שבחלקו בעולם בעין טובה והכרת טובה לבורא יתברך.

בהשגחה ד"נשמות" דן הוא את חברו לכף זכות תמיד.

בהשגחה ד"אלקות" מגלה הוא את עצם הנפש האלקית, "חלק אלוה ממעל ממש", שבכאו"א מישראל, בחינת "אני אמרתי אלקים אתם" כנ"ל.

על ידי השגחתו המתוקנת של היהודי בכל מדרגה ומדרגה משלש המדרגות הנ"ל מגלה הוא את אור השגחת השי"ת במדרגה ההיא. והיינו שמגלה את ה"אל מסתתר"[רכה] שבכל אחת ממדרגות "עולמות, נשמות, אלקות". והנה מבואר במ"א (ע"פ לשון הבעש"ט זי"ע באגה"ק המפורסמת שלו, שבו מגלה את כללות הסוד של "עולמות, נשמות, אלקות"), שתקון ה"עולמות" הוא ענין ה"העלאה" ("עלית העולמות"); תקון ה"נשמות" הוא ענין ה"ההתקשרות" (כאיש אחד חברים); תקון ה"אלקות" הוא ענין ה"יחוד" (ע"ד מצות היחוד, ליחדו יתברך בז' רקיעים ובארץ, מעלה ומטה, ובד' רוחות ה"עולם", וכן ב"שנה" וכן ב"נפש").

וכך בהשגחת האדם על כל פרט ופרט מדצח"ם יש לכוון להעלותו (כלומר להביאו לרמה גבוהה יותר של מודעות ובטול). בהשגחה על חברו יש לכוון בעיקר לקיים (שנינו) את מצות אהבת רעים, שהיא ה"כלל גדול בתורה". בהשגחה על עצם החלק אלוה שבכל יהודי (מתוך רחמנות אין סופית על "גלותו" בגוף ונפש הבהמית, כמבואר בתניא פרק לב) יש לכוון ליחוד האמיתי ש"אין עוד מלבדו"[רכו], וד"ל.

תקון ה"עולמות" נעשה על ידי עבודת ה"הכנעה" בנפש; תקון ה"נשמות" נעשה ע"י עבודת ה"הבדלה"; תקון ה"אלקות" נעשה ע"י עבודת ה"המתקה", כמבואר כל זה באריכות ממורנו הבעש"ט זי"ע במ"א.

באור - השגחה ושבת

שלשת פסוקי ההשגחה שבתנ"ך: "ראיך אליך ישגיחו וגו'", "ממכון שבתו השגיח וגו'", "דומה דודי וגו' משגיח מן החלנות וגו'", משתוים, במבנה הכללי שלהם, לשלשת הפסוקים של פרשת שבת דמעשה בראשית: "ויכלו השמים וגו' אשר ברא אלקים לעשות" – ג פסוקים; לה תבות; קדם אותיות ("זה אל זה").

"ממכון שבתו השגיח". אור ההשגחה מאיר מקדושת השבת. ויש בזה ג' בחינות כנגד ג' בחינות ההשגחה (שלשת פסוקי ההשגחה) שנתבארו בפנים המאמר. כנגד ההשגחה ד"עולמות" ישנה הארת השבת (השראת קדושתה) שבימי החול (וכמו שאומרים "היום יום ראשון בשבת", כמבואר בדא"ח). כנגד ההשגחה ד"נשמות" ישנה קדושת מעלי שבתא. כנגד ההשגחה ד"אלקות" ישנה קדושת יומא דשבתא. הארת השבת שבימי החול היא מבחינת "טבע הטוב להטיב"; הארת מעלי שבתא היא מבחינת השעשועים העצמיים; הארת יומא דשבתא היא מבחינת הענג הנעלם שבעצמותו ממש. [שרש ג' בחינות אלו הוא בג' הסעודות של שבת עצמה. ולמעלה יותר, גם ביום השבת עצמו ישנן לכל ג' המדרגות. וראה שער "שבת להוי'" שבספר סוד ה' ליראיו].

וידוע בזוה"ק שסוד השבת הוא סוד ה"עין" ("עין הוי' אל יראיו" ו"עיני הוי' אל צדיקים", כמבואר בדא"ח): אות ה־ש דשבת (אתא דאבהן), היא כנגד שלשת הגוונים שבעין, ואותיות בת דשבת הן בחינת בת עין, שדרכה מבהיק אור העינים, "אשגחא פקיחא". עין שבת (אותיות "בי נשבעתי" וד"ל) עולה ארץ ישראל, כבוד פעמים הוי' ב"ה (בסוד "ברוך כבוד הוי' ממקומו"), וד"ל.

והנה כאשר בונים סדרה רבועית משלשת המספרים של המבנה הכללי הנ"ל: ג, לה, קדם (שסכומם עולה יעקב – ז פעמים הוי' ב"ה. והוא ה"סימן" של הפסוק "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ" – ז תבות ו־כו אותיות), וממשיכים את הסדרה עד לאבר השביעי שבה (כנגד יום השבת קדש), אזי הערך הממוצע של שבעה אברים אלה יעלה כב ברבוע (וכידוע היחס בין כב ל־ז בסוד העגול וקוטרו).

בפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" יש כב אותיות (ובשני הפסוקים הבאים אחריו יש מאה – י פעמים י – ועוד כב אותיות, ס"ה קדם – יב ברבוע – אותיות כנ"ל).

והנה סכום הרבועים של ג, לה, קדם עולה י"פ יג בחזקת ג, שעולה עין (בחינת שבת כנ"ל) פעמים יג ברבוע. שלשת פסוקי ההשגחה עולים בגימטריא יד פעמים תקצג – האבר החמישי בסדרה הנ"ל.

ג"פ שגח (בתנ"ך) עולים – תתקלג – האבר הששי בסדרה.

והנה סכום יג האברים הראשונים של הסדרה הנ"ל עולה יג פעמים א'תתפט (כלומר שהוא הערך הממוצע של יג אברים אלה), שהוא הערך המדויק של הפסוק השני: "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ".

לשונות ההשגחה שבג' פסוקים הנ"ל: "ישגיחו", "השגיח", "משגיח", עולות לב ברבוע ("משגיח" עולה יט ברבוע. נמצא ששתי הלשונות "ישגיחו" "השגיח" מוסיפות לה יג, וביחד אכן עולות יג פעמים נא – ג"פ טוב, ודוק).

התבות הראשונות של שלשת הפסוקים הן: "ראיך" (רלא – אהיה ב"משולש"), "ממכון" (יוסף – יב פעמים יג – ב"פ יב ב"משולש" – ו־ו פעמים הוי' ב"ה), "דומה" (י ב"משולש"). "ראיך" "דומה" עו' כב פעמים יג, יא פעמים הוי'. ביחד עם "ממכון" (ו פעמים הוי', כנ"ל) עולה הכל טוב פעמים הוי' ב"ה.

בסוד השופר