סוד החלומות

י' אלול תשפ"א – כפ"ח

אמונה ובטחון (32) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 32

קיצור מהלך השיעור

בקריאת התורה בשבתות חדש כסלו קוראים רוב מוחלט של החלומות המופיעים בתורה. בהתאם לכך, בשיעור אמונה ובטחון, לבנות תיכון יעלת חן, התמקד הרב בנושא החלומות, תוך התבוננות בשני דרושים חסידיים בענין – האחד של רבי נחמן מברסלב והשני של אדמו"ר הזקן – כשמהדברים יוצא גם ביאור לסיפור אודות המשיח ורבי יהושע בן לוי הנלמד בשיעורי אמונה ובטחון.

פרק א עוסק בכלל בעשרת החלומות בתורה. פרק ב הוא לימוד של תורה סא בלקו"מ תנינא, העוסקת כולה בסוד החלום ועיקרה הסבר שזמן ומקום הם מושגים זמניים. רבי נחמן מסביר שכל ההיסטוריה היא סיפור חייו של המשיח, שאצלו הכל נכלל ב"יום", ומתוך הדברים עולה הסבר גם לאמירת המשיח שיבוא "היום". פרק ג עוסק במושגי הזמן והמקום לפי האריז"ל. בפרק ד נלמד המאמר על חלומות מתורה-אור, כשהדגש הוא על זיהוי שרש חלום הגלות, בו האדם שרוי במצבי נפש הפוכים, בנשיאת ההפכים האלקית. מעבר לחידושים המעמיקים העולים משני הדרושים יש ענין מרענן ומיוחד בהצבת שני הדרושים לזה לצד זה וממילא בהשוואה ביניהם.

 

א. חלומות חדש כסלו

חלומות יעקב

שלום לכולם. אנחנו היום מתחילים פרשת "ויצא"[ב] (הפרשה השביעית בתורה – "כל השביעין חביבין"[ג]), הפותחת בחלום יעקב, חלום הסולם – "ויחלם והנה סֻלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו'"[ד]. בהמשך הפרשה יש עוד חלום של יעקב, חלום הצאן – "וארא בחלום והנה העתֻדים העֹלים על הצאן עקֻדים נקֻדים וברֻדים[ה]. ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום וגו'".

שני החלומות משתלבים באותו מבנה, הכולל את כל סדר השתלשלות לפי הקבלה: בסולם יעקב יש ארבע שליבות, כנגד ארבעת העולמות אבי"ע[ו]. האצילות כוללת את שלשת העולמות העליונים – עקודים נקודים ברודים, סוד התהו שקדם לתיקון. למעלה מהכל עומד שרש נשמת יעקב, סוד אדם קדמון, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה"[ז]. "והנה הוי' נצב עליו" היינו אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, וד"ל[ח].

עשרת חלומות התורה

אחרי שני חלומות יעקב בפרשת ויצא, בסוף הפרשה ה' מתגלה ללבן בחלום הלילה ומזהיר אותו "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע"[ט].

אחר כך, בתחלת פרשת וישב, יש שני חלומות של יוסף, ובסוף פרשת וישב יש שני החלומות של שר המשקים ושר האופים, ובתחלת הפרשה הבאה, פרשת מקץ (לשון "וייקץ יעקב משנתו" וכן "וייקץ פרעה והנה חלום"), יש שני חלומות שחלם פרעה בסמיכות, זה אחר זה.

באמת, יש עוד חלום בתורה שקדם לכל אלה, החלום של אבימלך בפרשת וירא[י] (שה' אומר לו להזהר לא לנגוע ברבקה אמנו) שקוראים בחדש מרחשון. זו דוגמה יפה של הכלל הידוע אצלנו שהרבה דברים-מושגים-תופעות מופיעים בתורה קודם בצד האחר ורק אחר כך בצד הקדושה, בחינת תהו שקדם לתיקון. הגם שחלום אבימלך היה חלום אמתי, שאלקים הופיע לו וצוה עליו להזהר כו', בכל אופן הוא חלום של אחד שלא שייך לקדושה – אבימלך מלך פלשתים. אחר כך, מושג החלום מופיע בקדושה אצל יעקב ויוסף. אחרי שמופיע החלום אצל יעקב ויוסף, בתכלית הקדושה – השיא הוא יוסף – יורד חזרה לשרי פרעה ולפרעה מלך מצרים עצמו, אבל הכל כדי שיוסף יופיע ויפתור את החלומות. יש בכך המתקה (לאחר ההכנעה של אבימלך וההבדלה של קדושת יעקב ויוסף, שגם בין חלומותיהם מופיע חלומו של לבן המבדילו מיעקב "מטוב עד רע"[יא]), שיוסף הצדיק ("בן פֹרת יוסף"[יב] – פורת אותיות פותר-תופר כנודע[יג]) בא ופותר את חלומות הגוים (שייך למהפכה הרביעית). אצל אבימלך ולבן לא היה צריך פתרון – ברור מה ה' רוצה מהם.

אם כן, יש בתורה עשרה חלומות, כולם בחומש בראשית, אותם חולמים שבעה חולמים, ששלשה מהם חולמים שני חלומות[יד]. ההקבלה לעשר הספירות מתגלה דרך שמות החולמים: פרעה-פרעה ("דאתפריעו ואתגליין מניה כל נהורין"[טו]) היינו כתר[טז] ומלכות; יעקב-יעקב היינו חכמה ותפארת (יעקב הוא גם יסוד אבא-חכמה, כנ"ל בהערה ב, ובפשטות הוא המרכבה לספירת התפארת, כאשר היחס ביניהם הוא "מה שמו ומה שם בנו", מה – הבטול – שבחכמה, כח מה, ושם מה בעסמ"ב המאיר בתפארת); יוסף-יוסף היינו בינה ויסוד (סוד "שאול [ספירת היסוד במלכי עולם התהו] מרחֹבות הנהר"[יז]), לבן הוא חסד[יח]; שני השרים נצח והוד (שר המשקים מנצח ויוצא ממות לחיים, ואילו אצל שר האופים מתקיים "הודי נהפך עלי למשחית"[יט]); אבימלך גבורה ("בנין המלכות מהגבורות", וכך על חלום אבימלך נאמר שיראו מאד, יראה פנימיות הגבורה)[כ].

חלומות בכסלו

את הרוב הגדול – העיקר – של החלומות האלה קוראים בשבועות האלה של חדש כסלו[כא] (היות שאת ראשון של פרשת מקץ, שבו חלומות פרעה, קוראים במנחה של שבת פרשת וישב, ודוק). לפי ספר יצירה[כב], החוש של חדש כסלו הוא חוש השֵנה. מה קורה כשאדם ישן? הוא חולם[כג]. אם כן, חדש כסלו הוא חדש החלומות[כד].

בפנימיות, חדש כסלו הוא חדש של בטחון. כסל הוא לשון בטחון[כה]. מאד קשור לנושא שלנו. נמצא שיש קשר בין חלומות למדת הבטחון (החלום מחזק את הבטחון – "אל כל החיים יש בטחון"[כו] – בסוד "א-דני עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחיני"[כז]).

א.    גבולות הזמן-השכל והמקום-הכח (לקומ"ת סא)

חלום הגלות

נפתח בתורה של רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה סא. בהמשך נראה מה אדמו"ר הזקן כותב על סוד החלום, אך קודם נקרא מה רבי נחמן כותב. בחרנו ללמוד אותה כי יוצא ממנה, בלי שנאמר בפירוש, פירוש יפה לסיפור של המשיח ורבי יהושע בן לוי[כח] שאנו לומדים כבר הרבה זמן[כט], ל"היום" שאומר המשיח.

כולנו חולמים חלומות. בלקו"מ רמוז ובדרוש של אדמו"ר הזקן מפורש שהחלום הוא סוד הגלות. אנחנו בגלות והגלות היא חלום. לפני ברכת המזון בשבת ויום טוב אומרים "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחֹלמים. אז ימלא שחוק פינו וגו'"[ל]. בהשגחה פרטית דברנו לאחרונה[לא] שזהו פרק התהלים של אדמו"ר הזקן השנה, החל מ-חי אלול, אז כדאי שכל אחד ואחת יאמר אותו כל יום – גם בימי חול וגם אם לא נוטלים ידים לסעודה. אמרנו שהפרק של הבעש"ט הוא פרק כג, "מזמור לדוד הוי' רועי לא אחסר", שגם כדאי לומר כל יום, והפרק של אדמו"ר הזקן הוא "שיר המעלות בשוב הוי' את ציון היינו כחלמים". זהו הפסוק העיקרי של סוד החלום בתנ"ך. בגמרא[לב] הפסוק הזה מובא על גלות בבל, שינה של שבעים שנה, ושם רש"י אומר ש"שיר המעלות" הוא "לשון עילוי" – יש איזה עילוי מיוחד ב"היינו כחֹלמים" בזמן הגלות.

המציאות – זמן ומקום

בתורה זו מדובר על זמן ועל מקום – שני מרכיבי המציאות שלנו בעולם הזה, כל מה שאנחנו חווים. הזמן והמקום מוגבלים, והקב"ה למעלה מהזמן וגם למעלה מהמקום. על אף שה' למעלה מהמקום, הוא אומר "הנה מקום אתי"[לג], ומכך לומדים חז"ל ש"הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו"[לד], עד כדי כך ש"ברוך המקום" היינו כינוי לקב"ה.

המלה זמן בפני עצמה אינה כינוי לה'[לה], הגם שכתוב בקבלה[לו] שזמן יותר פנימי ממקום (בדרך כלל זמן, קו ישר, הוא זכר, יחסית למקום, עיגול, שהוא נקבה[לז]). בכל אופן, יש מעלה במקום[לח] שהוא ממש שם של הקב"ה בלשון חז"ל. זמן ומקום הולכים יחד. אין זמן בלי מקום ואין מקום בלי זמן.

יש גימטריא יפה: התורה מתחילה "בראשית ברא אלהים" – "ברא אלהים" עולה טוב ברבוע, שוה זמן ומקום (עם ו החבור, הולך יחד). ה' ברא זמן ומקום. זמן ומקום נוטריקון זום – כל מה שלומדים בזום הוא זמן ומקום, אבל צריך לדעת שהקב"ה למעלה מזה...

בכך הוא פותח:

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, כַּמּוּבָא.

מעלת השכל אצל רבי נחמן

וְזֶה הָעִנְיָן הוּא בֶּאֱמֶת דָּבָר נִפְלָא וְנֶעְלָם מְאֹד, וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת בְּשֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי.

לכל דבר שלמעלה מהשגתנו הוא קורא 'נפלא מאד'.

אַךְ דַּע, שֶׁעִקָּר הַזְּמַן הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין מְבִינִים, דְּהַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁשִֹּכְלֵנוּ קָטָן, כִּי כָל מַה שֶּׁהַשֵֹּכֶל גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, הַזְּמַן נִקְטָן וְנִתְבַּטֵּל בְּיוֹתֵר.

הווארט בתורה זו – שננסה לקרוא מהר – הוא שככל שיש לאדם יותר שכל מתקטן ומתמעט אצלו הזמן (תחושת הזמן). אם היה לנו שכל בלי סוף – לא היה זמן בכלל. הזמן הוא פונקציה של שכל – כמה שפחות שכל כך יותר זמן, כמה שיותר שכל כך פחות זמן. זהו כל הווארט, שהוא ימחיש מענין החלום.

לפני שנמשיך לקרוא, נקדים שרבי נחמן מאד התנגד לספרי חקירה (פילוסופיה), כידוע[לט]. אצלנו, בחב"ד, לא כך – אחרי שאדם לומד נגלה וקבלה וחסידות יש ענין ללמוד ספרי חקירה ולהבין אותם על דרך החסידות – כך אצל רבותינו נשיאינו[מ]. למה גדולי ישראל, עוד הרבה לפני רבי נחמן, התנגדו ללימוד ספרי פילוסופיה יהודית? כי דווקא אצל הרמב"ם במורה נבוכים ה' מצטייר כשכל אין סופי – כאילו אין יותר גבוה משכל. המהר"ל מפראג לכך שהרמב"ם (לכאורה) עושה מה' שכל, והסביר[מא] שאנו קוראים לה' "הקדוש ברוך הוא" – קדוש הוא משהו נבדל, וממה הוא נבדל? מהשכל – הוא לא שכל בכלל (ובתניא[מב] מוסבר ש"הוא היודע וכו'" של הרמב"ם[מג] היינו דווקא לאחר הצמצום הראשון בחב"ד דאצילות).

רבי נחמן הכי התנגד ללמוד את המורה נבוכים של הרמב"ם, אך כאן יש דוגמה שהוא מתייחס לקב"ה כשכל אין סופי, השכל האולטימטיבי, שלמעלה מהזמן. זו תפיסה שחוזרת בהרבה תורות בלקוטי מוהר"ן, גם בתורה הראשונה בלקו"מ השכל שיש בכל דבר הוא החיות האלקית שבו, וגם בתורה עב בלקוטי תנינא (תורת "חיים נצחיים") ובעוד הרבה תורות רבי נחמן מפליג בענין השכל. ממש כמו דבר והיפוכו (סוד החלום הוא חיבור שני הפכים, כפי שנראה במאמר אדמו"ר הזקן).

כח המדמה

שוב, הוא ממחיש את הנקודה דרך חלום:

כִּי בַּחֲלוֹם, שֶׁאָז הַשֵֹּכֶל נִסְתַּלֵּק, וְאֵין לוֹ רַק כֹּחַ הַמְדַמֶּה,

כפי שעוד יורחב, כח המדמה הוא איזה רשימו (רושם) של השכל, שנשאר בעת השינה, כאשר השכל עצמו עולה ומסתלק. במקום אחר[מד] מסביר רבי נחמן שכח המדמה הוא ענין "[ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו] כדמותנו"[מה] שנאמר בבריאת אדם הראשון. הצלם הוא השכל והדמות היא כח המדמה.

בסוד הנשמות, השכל הוא בחינת לאה אמנו, הרומזת לאותיות המחשבה[מו] באמצעותן מתבטא השכל, ואילו כח המדמה הוא בחינת זלפה שפחת לאה[מז] – זלפה בגימטריא כח המדמה. בלידת גד, בכור זלפה, נאמר "בגד"[מח] – "בגד" כתיב ו"בא גד" קרי – לשון בגידה כפרש"י, היינו שבבוא יעקב על זלפה, כח המדמה, הוא בוגד בפנימיות השכל, לאה. יחוד יעקב-זלפה ביחס ליחוד יעקב-לאה הוא בחינת שינה וחלום, וד"ל.

שבעים שנה – שנת הגלות וחיי דוד

אֲזַי בְּרֶבַע שָׁעָה יְכוֹלִים לַעֲבֹר כָּל הַשִּׁבְעִים שָׁנָה,

למה הוא בחר במספר שבעים שנה? רמז לשינה של חוני המעגל. הוא לא מזכיר אותו כאן בכלל, אבל חוני המעגל ישן בזמן שלנו שבעים שנה. לפי התלמוד הירושלמי[מט] שבעים השנים בהן ישן חוני המעגל (שהוא סבו של חוני המעגל הנזכר במשנה) הן בעצם שבעים שנות גלות בבל – בין בית ראשון לבית שני. כשנחרב בית ראשון הוא ישן והתעורר כאשר נבנה בית שני, וכל שבעים שנות הגלות – נבואת ירמיהו הנביא – הוא ישן. זו הראיה המובהק ששינה, וחלום בתוך השינה, היינו גלות – חוית הגלות.

לא כתוב מה חוני המעגל חלם באותן שבעים שנה, אלא רק שהוא ישן, אבל צריך לומר שמה שעבר על עם ישראל במשך אותן שבעים שנה של גלות בבל הוא חלום – החלום שלו (בסוף השבעים שנה היה נס פורים על ידי מרדכי ואסתר – נמצא שמגילת אסתר הוא החלום של חוני לפנות בקר, ואכן כתוב[נ] שלחוני המעגל יש ניצוץ של מרדכי היהודי).

שבעים שנה הן גם משך חיי דוד המלך, דוד מלכא משיחא. נמצא שבתורה שבכתב שבעים שנה הן חיי דוד המלך ובתורה שבעל פה הן שינת חוני המעגל, סוד גלות בבל – כנראה יש קשר ביניהם.

מה קורה ברבע שעה?

רבי נחמן לא מביא זאת, כי אז היה צריך להסביר עוד. הוא רוצה לומר שכאשר אני הולך לישון וחולם – בתוך רבע שעה שלי אני יכול לחוות שבעים שנה של שנות חיים. כשאני קם אני מרגיש, חווה בגוף ומבין בראש, שעבר רק רבע שעה. הוא יחזור כמה פעמים על היחס של רבע שעה ושבעים שנה – ממש אין ערוך. למה זו הדוגמה?

מה קורה כל רבע שעה? בחכמת הצירוף של שם הוי' ושם א-דני, כל רבע שעה יש שינוי בצירוף אותיות השם שמהווה ומחיה את המציאות. יש יב צירופי שם הוי' ו-כד צירופי שם א-דני, ובכל שעה מאיר צירוף אחד[נא]. היות שבכל שם יש ארבע אותיות – בכל רבע שעה מאירה אות אחת וכך כל רבע שעה יש שינוי. לכן, חסיד שמקיים בעצמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[נב] – שתמיד מודע לה' וה' נמצא לפניו (ענין הנוגע לענין החלום כהסבר אדמו"ר הזקן) – מחדש כל רבע שעה את התודעה שלו, שם את עצמו מחדש נוכח פני ה'. כל רבע שעה יש איזה חידוש בהרגשת הנוכחות של ה' בחיים שלי. יכול להיות כל שניה, כל רגע ממש, אבל יש משהו מיוחד במושג רבע שעה – התחדשות בהרגשת נוכחות ה'. לכן יש ענין לכוון, מי שיכול, לשינוי. כך כתוב כבר לפני החסידות ואדמו"ר הזקן גם מביא זאת[נג].

לפי זה, גם לא צריך לישון יותר מרבע שעה. כתוב[נד] שדוד המלך היה ישן כמו סוס, לא יותר מששים נשימות, כדי לא ליפול בתרדמה שהיא מעין מיתה. הרי דוד המלך, שהוא משיח, היה "בר נפלא"[נה], היה מסוכן כל הזמן – לכן היה צריך לשמור כל הזמן על ערנות, לא לשקוע בתרדמה. דוד בקושי ישן, אך בדקות שישן הוא חלם חלום רע, כך מדי לילה כל ימי חייו[נו]. בחסידות מבואר[נז] שהחלום הרע היינו הפרשת פסולת רוחנית, סוד בירורי שם בן דמלכות, בחינת דוד. דוד הוא בן לאה, מחשבת שכל, והשנה המועטת שלו היא נפילתו לרגע בכח המדמה, וד"ל. אפשר לחלום גם ביום – אפשר לישון גם ביום, ואפשר לשבת כאן בשיעור ולחלום... חלק מנשיאת ההפכים. תוך כדי שאת חולמת – כל רבע שעה תתעוררי ותקשיבי למשפט אחד.

ער-רע חלקים ברבע שעה

יש עוד משהו מענין וחשוב בקבלה: בשבת מברכין, לפני שמברכים את החדש הבא, אומרים מתי המולד – באיזה יום, באיזו שעה ובכמה חלקים. מהם חלקים? בלשון חז"ל לא משתמשים במושג שניות (אף שיש כזה מושג[נח]), אלא אומרים שבכל שעה יש 1080 חלקים, כך שכל שלש שניות ושליש שוות חלק אחד. כך מחלקים גם את חלקי השעה. מושג חשוב, גם בהלכות קידוש החדש. אלה שיעורי תורה – מאד חשוב שאדם יחשוב שיעורי תורה, לא השיעורים המקובלים דווקא. אם יש בשעה 1080 חלקים, כמה חלקים יש ברבע שעה? 270 – רע או ער. יש ער חלקים – כנראה שכל רבע שעה כדאי לתפוס את עצמי ולשיר 'תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק', זו השינה, צריך להתעורר מהשקיעה בחשך, השקיעה בשיה, שהיא בעצם מקור הרע. כל רבע שעה יש ער או רע חלקים.

פסוק מפורש בתורה שאפשר לקחת ער ולהפוך אותו להיות רע – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'"[נט]. אפשר גם הפוך, לקחת רע שיהיה "הרע כסא לטוב"[ס] – מתוך הרע להתעורר, להפוך אותו לער (שאז יש "יתרון האור מן החשך"[סא]). מה הסימן לכך בקבלה? כתוב[סב] ש-ר הוא ראש ו-ע היא עקב. אם הראש הוא לפני העקב זה רע. למה? כי אז זהו ראש הנחש הנושך את עקב האדם. אבל אם ה-ע לפני ה-ר זהו ער – עקב האדם שדורך על ראש הנחש. כתוב[סג] שהמשיח יהרוג את הנחש הרע. איך? על ידי שיהיה ער. משיח הוא בעצם התיקון של ער בכור יהודה, שהיה רע – לקח את ה-ער ונעשה רע. בכל אופן, רבע שעה היא 270 חלקים – שיעור חשוב.

הזמן היחסי לשכל

שוב, אדם ישן ובתוך רבע שעה יכול לדמות שעברו עליו שבעים שנה – זהו כח המדמה:

כַּאֲשֶׁר נִדְמֶה בַּחֲלוֹם, שֶׁעוֹבֵר וְהוֹלֵךְ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים בְּשָׁעָה מֻעֶטֶת מְאֹד [אצלנו.], וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּתְעוֹרְרִים מֵהַשֵּׁנָה, אֲזַי רוֹאִים, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַזְּמַנִּים וְהַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁעָבְרוּ בַּחֲלוֹם, הוּא זְמַן מֻעָט מְאֹד בֶּאֱמֶת. וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁאַחַר כָּךְ בְּהָקִיץ אָז חוֹזֵר הַשֵֹּכֶל אֵלָיו, וְאֵצֶל הַשֵֹּכֶל כָּל אֵלּוּ הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁעָבְרוּ בַּחֲלוֹם הֵם רַק רֶבַע שָׁעָה אֶצְלוֹ,

כשהוא מתעורר השכל חוזר אליו, והשכל רואה את האמת. שכל גם לשון הסתכלות – כח הראיה. כשאדם הולך לישון העינים נסגרות – זהו סימן השינה. כשהשכל מסתלק האדם לא מסוגל להסתכל על המציאות ולהרגיש אותה כפי שהיא אצלנו.

יש הרבה תורות של רבי נחמן שהכל יחסית, וכאן – יחסית לשכל שלנו השינה שלנו היא שקר, אבל יחסית לשכל יותר גבוה גם השכל שלנו, האמת שלנו, הוא שקר, כפי שיסביר. מה הביטוי ליחסיות בקבלה? חשוב לדעת – הכל 'לפי ערכין'. מהו הערך? כמה שכל יש לך (ערכין בגימטריא שכל).

חמש מדרגות שכל

רַק שִׁבְעִים שָׁנָה מַמָּשׁ, הֵם שִׁבְעִים שָׁנָה גַּם אֵצֶל הַשֵֹּכֶל שֶׁלָּנוּ.

אדם חי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה [ואם בגבורֹת שמונים שנה]"[סד], והן זמן ממשי, לכאורה. אך אם היינו יכולים לעלות למדרגת שכל גבוהה יותר כך היה נראה:

וּבֶאֱמֶת בְּהַשֵֹּכֶל הַגָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מִשִֹּכְלֵנוּ, גַּם מַה שֶּׁנֶּחֱשָׁב אֶצְלֵנוּ לְשִׁבְעִים שָׁנָה מַמָּשׁ הוּא גַם כֵּן רַק רֶבַע שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת. כִּי כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲבֹר שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם, וּבֶאֱמֶת אָנוּ יוֹדְעִין אַחַר כָּךְ בַּשֵֹּכֶל שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא רַק רֶבַע שָׁעָה, כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ, מַה שֶּׁנֶּחֱשָׁב לְפִי שִֹכְלֵנוּ שִׁבְעִים שָׁנָה מַמָּשׁ, הוּא בַּשֵֹּכֶל הַגָּבוֹהַּ לְמַעְלָה יוֹתֵר רַק רֶבַע שָׁעָה, רַק שֶׁאֵין אָנוּ מְבִינִים זֹאת. כִּי גַּם בַּחֲלוֹם אִם הָיָה אֶחָד בָּא אֶצְלוֹ בִּשְׁעַת הַחֲלוֹם וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ, שֶׁכָּל זֶה שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁעוֹבְרִים יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם כְּלוּם, וְהַכֹּל הוּא רַק רֶבַע שָׁעָה בְּוַדַּאי לֹא הָיָה מַאֲמִין לוֹ כְּלָל, כִּי לְפִי הַדִּמְיוֹן שֶׁבַּחֲלוֹם נִדְמֶה לוֹ שֶׁעוֹבְרִים יָמִים וְשָׁנִים מַמָּשׁ; כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֶצְלֵנוּ לְפִי שִֹכְלֵנוּ נִדְמֶה שֶׁזֶּהוּ זְמַן שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, בַּשֵֹּכֶל הַגָּדוֹל יוֹתֵר הוּא רַק רֶבַע שָׁעָה.

בינתים כמה דרגות הוא הסביר? שכל החלום – שהוא רק כח המדמה, כי עיקר השכל הסתלק; השכל שלנו; השכל שגבוה מהשכל שלנו. מה שבתוך החלום הוא שבעים שנה – בשכל שלנו הוא רבע שעה. מה שבשכל שלנו שבעים שנה – בשכל יותר גבוה הוא רק רבע שעה.

נחשוב שיש שכל שלמעלה מהשכל שלנו – נאמר שכל של מלאך. השכל של המלאך הוא באמת אין ערוך יותר משכל האדם. בחסידות[סה] מוסבר שלפי רמת השכל מדת הענוה והבטול בנפש. למשה רבינו היה השכל הכי גדול וממילא גם הענוה הכי גדולה, אך עדיין למטה מהענוה של המלאכים, שלכן כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[סו] אבל לא מהמלאכים שבשמים, כך מבואר בחז"ל[סז]. לכן טענו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו גו'"[סח] – לא ראוי לתת לבני אדם את התורה הקדושה, השכל האלהי – עד שהושיט הקב"ה את אצבעו הקטנה, סוד הארה מפנימיות המלכות דאצילות, ביניהן ושרפן כו'.

בשביל המלאך כל שבעים השנה שלנו, בעולם הזה, הם רבע שעה – בדיוק כמו חלום אצלנו. אבל יש מלאכים ביצירה, שרפים בבריאה וכו':

וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה שֶׁבַּשֵֹּכֶל שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עוֹד יוֹתֵר לְמַעְלָה, גַּם אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁבַּשֵֹּכֶל הַגָּבוֹהַּ מִשִֹּכְלֵנוּ אֵינוֹ נֶחֱשָׁב שָׁם, בַּשֵֹּכֶל הַגָּבוֹהַּ עוֹד יוֹתֵר, רַק לִזְמַן מֻעָט וּפָחוּת מְאֹד.

כעת לא מפרט את המדרגות הבאות, אלא עולה למדרגה הכי גבוהה.

וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֲשֶׁר יֵשׁ שֵֹכֶל גָּבוֹהַּ כָּל כָּךְ, שֶׁשָּׁם כָּל הַזְּמַן כֻּלּוֹ אֵינוֹ נֶחֱשָׁב כְּלָל, כִּי מֵחֲמַת גֹּדֶל הַשֵֹּכֶל מְאֹד, כָּל הַזְּמַן אַיִן וָאֶפֶס לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁאֶצְלֵנוּ הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁעוֹבְרִים בַּחֲלוֹם הֵם רַק רֶבַע שָׁעָה בֶּאֱמֶת [של השכל שלנו] כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן יֵשׁ שֵֹכֶל לְמַעְלָה מִשֵֹּכֶל, עַד שֶׁהַזְּמַן נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי.

בפרט כותב כאן חמש מדרגות שכל, שבתוך האדם צריך לומר שהן כנגד נרנח"י: שלש המדרגות הראשונות – החלום, השכל הרגיל, השכל הגבוה משלנו – הן הנר"נ. בקבלה[סט] יש מושג שאת שתי המדרגות הראשונות, נפש-רוח, אדם מקבל מהלידה. כלומר, מהלידה יש לנו את השכל הקבוע, השכל של היום-יום, וגם את השכל של החלום, כח המדמה. הנשמה היא כבר תוספת – אבל תוספת פנימית. למעלה ממנה החיה – היא כבר מקיף, אבל מקיף הקרוב, למעלה ממנו היחידה, שהיא כבר משיח – הנושא שלנו. ביחידה "כל הזמן כולו אינו נחשב כלל" – ממד הזמן מתבטל לחלוטין. על היחידה כתוב "יחידה ליחדך". היחידה מאוחדת עם היחיד, עם ה', לכן כאן לא יחלק בין המודעות של המשיח למודעות של ה'.

איפה ראינו את המושג של מדרגות שונות של שכל? במהר"ל על הגמרא שאנו לומדים, שעוד צריך להעמיק בדבריו. הוא אומר שיש שכל של משיח, מודעות של משיח; למטה ממנו השכל של אליהו הנביא; ולמטה ממנו השכל של רבי יהושע בן לוי. לכן רבי יהושע בן לוי לא הבין את המשיח בלי התרגום-התיווך של אליהו הנביא – המודעות של אליהו היא ממוצע בין השכל של משיח לשכל של רבי יהושע בן לוי. גם המודעות של רבי יהושע בן לוי היא ודאי שכל הרבה יותר גבוה משלנו. אם כן, רואים שיש רמות מודעות שונות. אצל האדם – הרמה הכי גבוהה היא משיח, ולמעלה ממנו רק השכל של ה'. החידוש כאן שידבר על משיח, אך לא יבחין בין השכל של משיח לשכל של ה', כאילו אותו דבר.

לידת המשיח "היום"

עכשיו הוא מגיע למשיח, וגם למלה "היום", אך לא אומר בפירוש שהכוונה ל"היום" שאומר משיח לרבי יהושע בן לוי – השאיר לנו להסיק מסקנה מתבקשת זו. הוא מביא את הפסוק בתהלים פרק ב, "הוי' אמר אלי [למשיח] בני אתה אני היום ילדתיך"[ע]. שוב, הוא לא כותב, אך ודאי יש קשר בין "היום" שה' אומר למשיח ל"היום" שהמשיח אומר[עא].

מיהו המשיח כאן אצל רבי נחמן? הנשמה הכללית של אדם הראשון מאז בריאת העולם. האריז"ל כותב[עב] שאדם ראשי תבות אדם-דוד-משיח (כפי שלמדנו לא מזמן באריכות[עג]). אם כן, בעצם כל ההיסטוריה, כל "זה ספר תולדֹת אדם"[עד], היא הסיפור של משיח. גם תקופת הקורונה היא פרק בחיים של מלך המשיח. כל מה שקורה באנושות – הכל פרקים-פרקים של מה שעובר על מלך המשיח. זהו דבר חשוב מאד לזכור. אנחנו פרטים קטנים – כל אחד עם הסיפורים שלו והחויות שלו והבעיות שלו. אבל בגדול הכל הוא משיח, כל ההיסטוריה היא משיח.

אם כן, עברו על המשיח המון דברים, דברים לא נעימים – כמעט אלפיים שנות גלות עכשיו, חוץ מהגלות הראשונה וכל הצרות שעברו על עם ישראל. הוא "מחֹלל מפשענו"[עה], סובל בשל העבירות שלנו:

וְעַל כֵּן מָשִׁיחַ שֶׁעָבַר עָלָיו מַה שֶּׁעָבַר מִיּוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָם וְסָבַל מַה שֶּׁסָּבַל, וְאַחַר כָּל זֶה, בַּסּוֹף יֹאמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ". וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ וְנִפְלָא מְאֹד, לִכְאוֹרָה,

המשיח סובל כמעט 6000 שנה של היסטוריה, ובסוף כל תולדות חייו הם גארנישט, לא היה ולא נברא – כשמשיח בא ה' אומר לו שהוליד אותו הרגע, לא היית עדיין. כמעט 6000 שנים של סבל הן כלום?!

אַךְ כָּל זֶה מֵחֲמַת גֹּדֶל עֹצֶם שִֹכְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, לְפִי גֹּדֶל מַדְרֵגָתוֹ שֶׁיֹּאחַז אָז,

שכל המשיח הוא היחידה כאן, כנ"ל, וכמבואר בכתבי האריז"ל[עו] שהמשיח הוא היחידה הכללית בנשמות ישראל. בפרט, בתוך נשמת משיח עצמו יש נרנח"י, והוא עולה בהדרגה מדרגה לדרגה, בסוד הפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[עז] – חמש עליות של משיח כנגד נרנח"י שלו, עד שמגיע ל"יחידה שביחידה", "מאד", שכל-"ישכיל" בלי גבול ממש. העליה היא דווקא בזכות כל הסבל והירידות שלו – הכל "ירידה צורך עליה"[עח]. "אין חכם כבעל הנסיון"[עט] וכל ההיסטוריה היא הנסיונות שעובר משיח, ומכל הנסיונות האלה השכל שלו גדל – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[פ], מכל נסיון ונסיון הוא מקבל יותר ויותר דעת[פא]. ברגע שהשכל של המשיח כל כך גדול, שדומה לשכל ה' ממש, פונה אליו ה' ואומר לו "בני אתה אני היום ילדתיך" – עם שכל שדומה לשכל שלי (שכל הבן כשכל האב). ומה הסימן? שכל מה שעבר עליך הוא גארנישט, כל ההיסטוריה בטלה במציאות. כעת מתחיל דף חדש, כי כל הזמן בטל – אין זמן, כעת למעלה מהזמן:

וּמֵחֲמַת הַפְלָגַת עֹצֶם מַעֲלַת שִֹכְלוֹ, שֶׁיִּגְדַּל אָז מְאֹד מְאֹד. עַל כֵּן יִהְיֶה כָּל הַזְּמַן שֶׁעָבַר עָלָיו מִיּוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן, כֻּלּוֹ אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְיִהְיֶה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ נוֹלָד הַיּוֹם, כִּי יִתְבַּטֵּל כָּל הַזְּמַן בְּשִֹכְלוֹ, שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מְאֹד. וְעַל כֵּן יֹאמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" 'הַיּוֹם' מַמָּשׁ, כִּי כָל הַזְּמַן שֶׁעָבַר, אַיִן וָאֶפֶס לְגַמְרֵי כַּנַּ"ל.

צריך להבין ששכל – שהוא כל כך אוהב כאן – הוא אור, "כי השכל הוא אור גדול"[פב] (לרבי אברהם אבולעפיא יש ספר שנקרא "אור השכל"). היה הרבה-הרבה חשך, אבל ככל שהאור גדל – לא רק שהוא דוחה חושך, אלא גם הופך אותו לאור. אז הכל נכלל באותו אור, יש רק את האור. תחושת זמן, חוית זמן ומקום, היא תחושת חשך. ככל שהאור גדל יש פחות ופחות חשך, יש פחות ופחות זמן פחות ופחות מקום. כלומר, אין כלום – רק אור, אור ה'.

היחסיות של הזמן מופיעה גם בפרשת ויצא, בה כתוב "ויעבֹד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אֹתה"[פג] – האהבה מקטינה את הזמן[פד]. לאור דברי רבי נחמן, מובן שאהבה היא שכל, ולהבין מדוע רבי נחמן כל כך אוהב כאן את השכל...

"היום" של משיח

שוב, פלא שלא כותב כאן דבר מתבקש – הסבר לפי דבריו ל"היום" שמשיח אמר לרבי יהושע בן לוי, למחשבה של ריב"ל שמשיח שקר ולהבנה שבאמת בכלל לא שקר. הפתרון לקושיא שיש לנו בכל השיעורים – כמו פתרון החלום של יוסף – הוא כאן בדרך ממילא. כשמשיח אומר "היום" הכוונה יכולה להיות אלף שנים אצל רבי יהושע בן לוי – כי המשיח מדבר מהמקום שלו, והוא למעלה מהזמן. מתי שהוא יבוא – זהו "היום" באמת. אצלו "היום" הוא תמיד, "הוי' אמר אלי בני אתה – אני היום ילדתיך"[פה].

בהמשך נסביר, לפי האריז"ל, שזמן הוא רק כשיש יום ולילה, כשיש מחזוריות (בספרי התכונה הזמן מכונה "סִבוב"[פו], היינו סבוב הגלגל, סוד "גלגל בשנה [כינוי ממד הזמן בספר יצירה] כמלך [מסתובב] במדינה"[פז]). אמרנו שיחסית למקום, סוד העיגול, בחינת נקבה, הזמן הוא קו ישר, בחינת זכר. והוא סוד היושר, בחינת רוח – רוח-יושר נפש-עיגולים כנודע – שנולד מתוך ריבוי סבובים, סוד "הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סֹבב הולך הרוח ועל סביבֹתיו שב הרוח"[פח], סוד זמן נוטריקון זכר מנקבה כנ"ל, וד"ל. בכלל, הזמן הוא מחזור, ובתוכו יש קיטוב של אור וחשך, "יום ולילה לא ישבֹתו"[פט]. במצב שאין לילה, או שהלילה נכלל ביום – "לילה כיום יאיר"[צ] – אין חשכת לילה, כל הזמן יום. בקוטב הצפוני והדרומי יש חצי שנה יום – אם כן, אפשר לדמות מצב שכל הזמן יום. מה המשמעות בנפש? אין משברים, הכל טוב, אין לילה, אין חשך. זהו הסבר גם למצב של 'למעלה מהזמן'. שוב, זמן הוא דווקא יום ולילה. אם יש רק יום – אין זמן.

זו דרך יותר פשוטה להבין את אמירת המשיח שבא "היום". מתי רבי יהושע בן לוי חושב שהוא משקר לו? כשמגיע הלילה, היום עבר. אבל אם אצל משיח לא הגיע הלילה – אצלו עדיין "היום". אמרנו ש"היום" יכול להיות עשרים וארבע שעות, או שתים עשרה שעות של אור יום, או 'היינט' באידיש, רגע ההוה דווקא – אך בעצם הכל אותו דבר. אם כל הזמן יום, בלי לילה, כל הזמן הוא גם הרגע הזה – כי אין זמן. כך יוצא מתורה זו. אם כן, זהו הפירוש הכי פשוט שהיה לנו עד כה ל"היום" שאומר משיח. שוב, כאן הוא כותב זאת רק לגבי הפסוק שאומר ה' למשיח, "אני היום ילדתיך".

המקום היחסי לכח

בהמשך הוא עובר לתאר אותה תופעה בממד המקום:

וְכֵן אָנוּ רוֹאִים בְּמָקוֹם גַם כֵּן, שֶׁהַבַּעַל כֹּחַ יָכוֹל לַעֲבֹר מָקוֹם גָּדוֹל בְּשָׁעָה מֻעֶטֶת. נִמְצָא שֶׁאֶצְלוֹ כָּל זֶה הַמָּקוֹם הוּא קָטָן, וְאֵצֶל הַחֲלוּשֵׁי כֹחַ נֶחֱשָׁב זֶה הַמָּקוֹם גָּדוֹל, וּצְרִיכִים לֵילֵךְ שָׁעָה מְרֻבָּה עַד שֶׁעוֹבְרִים אוֹתוֹ הַמָּקוֹם.

בזמן, ככל שיש לך יותר שכל – יש פחות זמן. עד שאם יש לך אין סוף שכל – אין זמן בכלל. הוא אומר שהמושג המקביל לגבי מקום הוא כח. מענין, מהו כח? היום אומרים אנרגיה. אם יש לך אין סוף כח – אין מקום, אין מרחק. מהו מקום? מרחק. מרחק הוא פונקציה של כח כמו שזמן הוא פונקציה של שכל. שני הדברים האלה מאד מענינים[צא].

אמרנו ששכל הוא בעצם אור, אז במושגי חב"ד, היחס הוא בין "אור העצם" ו"כח העצם", שבלשון הקבלה היינו שם מה ושם סג[צב]. אם כן, זמן קשור לכמות האור – כמה שיותר אור כך פחות זמן; ומקום קשור לכח – כמה שיותר כח כך פחות מקום. ההסבר כאן מוחשי – אם יש הרבה כח אפשר לקפוץ, לדלג, ואם חסר כח רק זוחלים, לאט-לאט עם מקל של זקנים, ואז נדמה – הכל כח המדמה – שיש הרבה מרחק. כאן רואים את הקשר בין הזמן והמקום – אם אני הולך לאט לוקח לי הרבה זמן להגיע ליעד, זהו גדר המרחק. כך גם במדע – מודדים מרחק לפי זמן, כגון "שנות אור". איך מודדים מהירות של רכב? קילומטר לשעה – מרחק חלקי זמן. אין אחד בלי השני. אם יש הרבה כח אני יכול לעבור את המרחק הזה בצ'יק, ואז הוא בכלל לא מרחק – לא היה רחוק, כי לקח לי רק שניה.

קפיצת הארץ והכח בעבודת ה'

איך קוראים בתורה לביטול המקום? זהו מושג שרש"י מביא בחת"ת של היום. איפה יעקב חלם? "ויפגע במקום"[צג]. רש"י מסביר שהכוונה להר המוריה, ומאריך לספר שיעקב הלך עד חרן, "וילך חרנה", ושם 'עשה חושבים' – שמא עברתי את המקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו?! הוא נתן דעתו לחזור – ה' בוחן אותו, הוא צריך לעשות משהו – וכאשר חזר עד בית אל ה' עשה קפיצת הארץ. כמה פעמים דברנו על קפיצת הדרך וקפיצת הארץ. כאן הדוגמה ב-ה הידיעה של קפיצת הארץ – המקום קפץ אליו, הר המוריה קפץ עד בית אל. עוד יותר, כפי שרש"י מביא בהמשך, ה' קפל תחת יעקב את כל ארץ ישראל – צמצם, צמצום לשון ריכוז, את כל מקום ארץ ישראל תחת ראש יעקב אבינו.

מה יעקב קבל מכל הסיפור הזה? מה כתוב אחריו? עד עכשיו דברנו על "ראשון", החת"ת של היום. איך מתחיל החת"ת של מחר? "וישא יעקב רגליו"[צד] – הוא קבל המון כח, אנרגיה אין סופית, ללכת בעצמו. מה הוא עשה עם הכח שלו? גלל את האבן מהבאר ומכך נעשה השידוך שלו. פתאום הוא קבל המון כח, כי כל המקום הצטמצם אצלו – כי הוא חי במציאות של קפיצת הארץ, מציאות של כח רוחני. הזמן מצטמצם על ידי שכל ואור רוחני והמקום על ידי כח רוחני.

כח הוא גם חיות – הרגשת חיות בעבודת ה'. כח הוא התלהבות. ככל שיש לי יותר התלהבות אני יכול לקפוץ – או שהמקום קופץ אלי או שאני קופץ אליו, לא משנה, העיקר שאין מקום, אין מרחק. הכל קרוב, "כי קרוב אליך הדבר מאד"[צה].

בטול הזמן והמקום בפיזיקה

נחזור רגע לפיזיקה: היום ידוע שלגבי פוטון (חלקיק האור, וכן גל אור) שנע בחלל במהירות האור אין זמן, ככל שמהירות חלקיק מתקרבת למהירות האור כך יש לגביו פחות זמן ועד לאפס זמן, ממש מה שכתוב כאן בלקוטי מוהר"ן. אם הזמן מתאפס ביחס לפוטון עצמו אז ממילא אין אצלו גם מקום-מרחק (נמצא שלפוטון כביכול אין סוף שכל ואין סוף כח!). אך כל זה דווקא ביחס להרגשת הפוטון עצמו, מה שאין כן ביחס להרגשה ולמדידה שלנו גם לגבי פוטון – איך שאנו רואים את הפוטון נע בחלל – יש זמן וגם מקום (הנמדד אצלנו בשנות אור, כנ"ל).

עם זאת, גם מבחינתנו ישנה תופעה הידועה היום בפיזיקה שאין בה לא זמן ולא מקום – תופעה "לא-מקומית" של "שזירה קוונטית". בתופעה בלתי מובנת זו אכן יש כח אין סוף, כח העצם, שם סג, בינה, עליה נאמר "ואי זה מקום בינה"[צו], שמעל לשם מה, אור-שכל, וד"ל.

בטול המקום והזמן

וּכְמוֹ כֵן לְמַעְלָה מַעְלָה, כָּל מַה שֶּׁהַכֹּחַ גָּדוֹל יוֹתֵר, הַמָּקוֹם נִקְטָן אֶצְלוֹ יוֹתֵר, וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה, עַד שֶׁהַמָּקוֹם נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי.

אם יש אין סוף כח – אין מקום. אמרנו שזו נשיאת ההפכים אצל ה', שודאי אין אצלו מקום מפני שהוא כל יכול. כח העצם היינו מה שה' הוא כל יכול. היות שה' כל יכול – אין אצלו מקום, המקום שלנו. אבל "הנה מקום אתי" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". כמו שכל המקום, כל ארץ ישראל, תחת הראש של יעקב אבינו – ככה כל המקום של כל היקום וכל העולמות כולם, כל סדר ההשתלשלות, הוא כביכול תחת הראש של הקב"ה, הוא מקומו של עולם. בכל אופן, המקום שלנו, מה שאנחנו קוראים ממד המקום – עם שלשת ממדיו – בטל לגמרי.

 רַק שֶׁבְּשִֹכְלֵנוּ אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כָּל זֶה, כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בַּחֲלוֹם אֶת הָאֱמֶת, שֶׁכָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁנִּדְמֶה בַּחֲלוֹם אֵינוֹ כְּלוּם בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ כֵן גַּם אָנוּ אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְהָבִין, שֶׁכָּל הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ כְּלוּם לְמַעְלָה בַּשֵֹּכֶל הַגָּבוֹהַּ כַּנַּ"ל.

בסוף הוא חוזר למושגים של שכל – חוזר להתחלה. יש לומר שבשכל גופא יש אור וכח, אור השכל (שייך לזמן) וכח השכל (שייך למקום) היינו עיני השכל וידי השכל ("כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[צז], תורת הבעל שם טוב[צח]). מובא בספרי החקירה שהשכל האנושי אינו מסוגל להשיג זמן אין סוף (ללא ראשית וללא תכלית) וכן מקום אין סוף (השכל האנושי תופס רק זמן קצוב ומקום מיוחד). והנה, ככל שהשכל גדול יותר כך הוא מסוגל לתפוס-להכיל יותר ויותר זמן ומקום וככל שהוא משיג יותר ויותר זמן ומקום כך תחושת הזמן והמקום מתקטנות אצלו, שהרי "כולם נסקרים בסקירה אחת", מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין (בחינת אדם קדמון, בחינת משיח[צט], "יחידה [דאדם] ליחדך [קדמון]"[ק], היינו ההסבר ששכל משיח מעין שכל ה').

עד כאן התורה של רבי נחמן, שיצא ממנה פירוש הכי טוב שהיה לנו עד עכשיו לאמירת המשיח לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום", למחשבה של רבי יהושע בן לוי שהוא שקרן ולכך שהמשיח אמר את האמת הצרופה מהמקום שלו. הוא רוצה שנגיע ונעלה למקום שלו, למודעות של משיח.

ב. הזמן והמקום באריז"ל

לפני שנעבור למאמר אדמו"ר הזקן נסביר את המושגים זמן ומקום לפי האריז"ל:

‏ חבור מדת יום ומדת לילה

האריז"ל[קא] מקשר את מושג הזמן לסוד האשה (זמן בגימטריא מהיטבאל[קב], האב-טיפוס של האשה דתיקון[קג]). כלל גדול בתורה שאשה פטורה מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, ממצוה שתלויה בזמן, הוא לומד מהו בכלל זמן. כפי שהזכרנו, הוא אומר שזמן תלוי בכך שיש יום ולילה – שני מצבים, או מחזוריות. בכלל, המושג מחזור שייך לאשה – אצלה מורגשים זמנים שונים והפוכים. אם אין זמנים הפוכים – אין בכלל זמן. אין זמן אחיד – רק זמן משתנה (לכן בספר יצירה ממד הזמן מכונה "שנה", לשון שִנוּי).

זהו ווארט עמוק, שרבי נחמן לא מזכיר כאן. הדואליות במציאות היא תמיד בקבלה זכר ונקבה, איש ואשה. יום ולילה הם יחסית איש ואשה, והאר"י אומר שבמקום שיש מפגש בין איש ואשה – יש זמן; ובמקום שאין מפגש – אין זמן. כתוב[קד] שהלילה נברא בשביל לישון או בשביל ללמוד תורה. רק בלילה אפשר ללמוד בשקט ולהבין – בהעמקה והפנמה – מה שלומדים בתורה. יש מעלה ביום ומעלה בלילה (יום הוא חסד ולילה הוא אמונה, "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות"[קה]) ובמקום בו הם נפגשים מתהווה הזמן, ומכיון שיש שם מפגש של איש ואשה די בכך שהאיש יקיים את המצוות התלויות בזמן ויפטור את האשה. למעלה מהמקום הזה, כשאין מפגש בין זכר ונקבה, יום ולילה, אין זמן.

מהו המקום בו מתחיל בו המפגש? באותיות של קבלה, זהו החזה דז"א, ממנו התהוות האשה (פרצוף הנוקבא דז"א) – משם ולמטה יש גם זכר וגם נקבה (המתחברים על ידי חוזה, שטר הכתובה). ממילא, משם ולמטה יש זמן, אבל מהחזה ולמעלה אין זמן, כי אין שם איש ואשה. כמו שאמרנו, שם רק יום, ואם יש רק יום – אין זמן בכלל!

הגדרת הזמן – מודעות עצמית

זו סוגיא עמוקה וחשובה בקבלה, שנתרגם לחסידות – ממש יסוד היסודות אצלנו בחסידות . כדי להבין יותר נאמר עוד מושגים מהאריז"ל: הוא אומר[קו] שלמקום מהחזה ולמעלה קוראים "עץ החיים" ומהחזה ולמטה "עץ הדעת טוב ורע". בחסידות[קז] מוסבר שמהחזה ולמטה, ב"עץ הדעת טוב ורע", יש מודעות העצמית[קח], בעוד מהחזה ולמעלה, "עץ החיים", אין מודעות עצמית. אם כן, לפי החסידות, הגדרת המושג "זמן" הופכת להיות פשוטה – זמן הוא מודעות עצמית[קט].

כתוב שלעתיד לבוא "איש ואיש יֻלד בה"[קי] – כולם איש, גם האשה, ויתכן שלבת יותר קל להיות איש מאשר לבן. הכל תלוי רק בדבר אחד – אם יש מודעות עצמית או אין מודעות עצמית, אם אנחנו למטה מהחזה או למעלה מהחזה, אם אנחנו במקום של "עץ החיים" או במקום של "עץ הדעת טוב ורע". מרגע שאדם וחוה אכלו מהפרי האסור, "עץ הדעת טוב ורע", התחילה מודעות עצמית – ואז התהווה במודעות המושג זמן, התחיל זמן ארוך כאורך הגלות. אבל למעלה מהחזה, שאין יום ולילה, אין בכלל זמן – הכל "היום".

אם כן, יוצא עוד פירוש לאמירת המשיח "היום": המשיח אומר "היום" – אני במקום שתמיד "היום", במקום בו תמיד מאיר ה', במודעות אלקית. ממילא אני בא "היום". בעצם, זהו הפירוש של רבי נחמן – רק במלים אחרות קצת, בסגנון אחר.

לפעמים כתוב שזמן הוא בספירת הנצח – כך בהרבה פרצופים אצלנו[קיא]. נצח הוא הספירה הראשונה שכולה "עץ הדעת טוב ורע" – מהחזה ולמטה (לעתיד לבוא יהיה עץ הדעת טוב ללא רע[קיב], היינו מודעות טבעית, המתקת הזמן, חיים נצחיים, וד"ל). בתפארת, שני השלישים התחתונים הם כבר מהחזה ולמטה, אבל השליש העליון הוא מהחזה ולמעלה. בעוד מושגים של האריז"ל, למעלה מהחזה החסדים מכוסים ולמטה מהחזה החסדים מגולים. חסדים הם אהבה. אם אני מרגיש את עצמי אוהב, 'יש מי שאוהב', החסדים מגולים – זהו "עץ הדעת טוב ורע" בו יש זמן. אם איני מרגיש את עצמי אוהב – אני אוהב מאד, אבל בלי להרגיש את ה'אני' אוהב – אלה חסדים מכוסים, "עץ החיים" בו אין זמן, למעלה מהזמן, תמיד "היום".

כוונות מקום – המשכה מחכמה לתפארת

המושג "מקום" הוא סוגיא שלמה בכתבי האריז"ל, יש לו כמה כוונות:

מקום עולה שם הוי' כשמעלים כל אות ברבוע (רבוע פרטי) – י פעמים י, ה פעמים ה, ו פעמים ו, ה פעמים ה[קיג]. סתם שם הוי' בתפארת, אבל בפרט הוא השליש העליון של התפארת – זהו המקום האלקי, שבעצם אינו מקום (הרי "הוי' בחכמה"[קיד], בטול, אך "מה שמו ומה שם בנו"[קטו] – שם הוי' שבחכמה, אב, מאיר בתפארת, בן[קטז], ודווקא בשליש העליון של התפארת שאין בו מודעות עצמית אלא בטול לאלקות). הכל חוזר למודעות עצמית – בלי מודעות עצמית אין זמן ואין מקום. כדאי מאד, אם מישהו רוצה כח – שיבטל את המודעות העצמית שלו ויקבל אין סוף כח, אין סוף אנרגיה להביא משיח, ואין סוף אור ושכל להביא משיח. הוא יגלה את ניצוץ המשיח שבו.

השליש העליון של התפארת מקבל מאבא ואמא עילאין (הכלולים באבא). לכן מובאת עוד כוונה בכתבי האריז"ל למלה מקום[קיז]: באבא עילאה מאיר שם עב (שם הוי' במילוי יודין: יוד הי ויו הי) ובאמא עילאה מאיר שם קסא (שם אהיה במילוי יודין: אלף הי יוד הי). כשמוציאים את השרש, מאיר בשליש העליון של התפארת רק חלק המילוי של עב, מו, וחלק המילוי של קסא, קם. מו קם היינו אותיות מקום!

כוונה נוספת[קיח]: "חכמה מוחא"[קיט] – המח כולל חב"ד, סוד השם יהו (שלש האותיות הראשונות של שם הוי'). והנה, שם יהו בארבעת מילוי עסמ"ב – יוד הי ויו יוד הי ואו יוד הא ואו יוד הה וו עולה מקום. זו הארת חב"ד בתפארת (סוד "תפארת ישראל"[קכ] – ישראל אותיות לי ראש[קכא]).

ועוד כוונה[קכב]: מקום עולה ו פעמים אל (כנגד ו"ק הכלולים בתפארת), סוד "השמים [תפארת] מספרים כבוד אל"[קכג] שהוא "אל נהירו דחכמתא"[קכד].

נמצא שכל ארבע כוונות המלה מקום הן סוד ההמשכה מחכמה לתפארת[קכה] (חכמה שבחכמה לחכמה שבתפארת, חו"ב דחכמה לחו"ב דתפארת, חב"ד דחכמה לחב"ד דתפארת, ו"ק דחכמה לו"ק דתפארת, ודוק היטב):

מקום הוי' ברבוע פרטי

מקום מילוי עב (מו) קסא (קם)

מקום יהו במילויי עסמ"ב

מקום ו פעמים אל

רמז לסיום: זמן-נצח מקום-תפארת = 1512 = 4 פעמים חשמל, ממוצע כל תבה[קכו].

להשתחרר מהמודעות העצמית

הנקודה שגם סוד הזמן וגם סוד המקום חוזרים למושגים שלנו – מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית. ככל שיש יותר מודעות עצמית יש פחות שכל. יש חושבים שכאשר אדם מודע לעצמו יש הרבה שכל – בדיוק להפך, זהו פחות שכל, פחות שכל ופחות כח, וממילא יותר זמן ויותר מקום. נעבעך, חבל... סבה טובה לצאת מהמודעות העצמית וככה להביא את המשיח.

[שאלה: בשביל מודעות טבעית לא צריך קודם מודעות עצמית מתוקנת?] שוב, אנחנו בגלות – נולדנו עם מודעות עצמית. יש מעלה בגלות, כפי שנלמד אצל אדמו"ר הזקן. גלות היא מודעות עצמית, וגם יש בה ענין – צריך לעבור אותה. כמו שמשיח עובר את כל ההיסטוריה – כל ההיסטוריה היא מודעות עצמית, כל מה שהוא סובל 6000 שנה.

ג. מאמר אדה"ז: חלום – גלוי כח הנושא הפכים

כעת נקרא את מאמר אדמו"ר הזקן[קכז] (על פסוק הפתיחה של הפרק שלו השנה בתהלים, כנ"ל):

נשיאת הפכים – לגריעותא ולמעליותא

שיר המעלות בשוב כו' היינו כחולמים. הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני ענינים הפכיים כאלו היו לאחדים.

אצל רבי נחמן עיקר התעלמות השכל בחלום היה קשור לזמן. בחב"ד, יותר פשט, מהות החלום היא נשיאת הפכים. נשיאת הפכים היא או למטה מהשכל או למעלה מהשכל – זהו הווארט, החידוש. אצל רבי נחמן החלום היה רק למטה – הוא לא כתב שיש לחלום שרש גבוה. החידוש החשוב כאן בתורת חב"ד הוא שכמה שלכאורה גרוע החלום (שבשליטת כח המדמה) – יש לו גם שרש מאד גבוה. החלום הוא הגלות שלנו (כפי שהוספנו לדברי רבי נחמן לפי דברי אדמו"ר הזקן), ובעצם הכל מאז חטא אדם הראשון הוא גלות, עד שיבוא משיח – דרגות שונות של גלות. ההתעוררות מהחלום היא הגאולה. אך מהי מהות החלום? נשיאת הפכים – "שני הפכים בנושא אחד", כדברי אדמו"ר הזקן – ונשיאת הפכים היא-היא שרש המשיח.

נשיאת ההפכים שבחלום היא בחינת נס (היפוך הטבע). והוא ענין קטנות שבגדלות – הנס שבחלום, היפוך צירופים מעלמא דאתכסיא, היינו הגדלות, אבל מה שהשכל האנושי המוטבע בטבע אנושי יתפעל ויתפלא מהנס מפני שאינו משיגו איך יתכן (על דרך "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר למים וידלוק"[קכח], לאחר שנתהפכו הצירופים של שמן למים) היינו קטנות שבגדלות, דהיינו הפליאה בעיניו מהדבר, שיש בפליאה זו קצת הארה מעלמא דאתכסיא. מי שלא ראה הנס הוא מוטבע לגמרי בחינת קטנות ממש.

כאן כותב כמו רבי נחמן:

והיינו מפני כי בשינה נסתלק מוח השכל המבחין ולא נשאר רק כח המדמה.

השכל מבחין בין דברים שונים, מפריד בין ההפכים ולא נותן להם להתחבר. השכל שומר מרחק, שומר נגיעה – ששני דברים שלא הולכים יחד לא צריכים לנגוע אחד בשני, להתחבר אחד עם השני. אך כשהשכל ישן נשאר רק כח המדמה.

וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכיים כמו ספינה רצה באויר כו' כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים

זו הדוגמה ברמב"ם[קכט]. היום באמת יש ספינה עפה, אוירון, אבל פעם לא היה אוירון. הדוגמה של חלימת דבר נמנע, הכולל יחד שני דברים שלא יכולים ללכת יחד, היא ספינה רצה באויר. במקום אחר[קל] אומר אדמו"ר הזקן שחלום לוקח סוס והופך אותו למאכל – צריך להבין את הווארט. בכל אופן, חלום הוא הרכבת שני דברים שלא הולכים יחד – כאילו הם ביחד.

רק שבהקיץ שמתעורר כח השכל הוא השולט על כח המדמה ואינו מניחו להרכיב לפי שרואה בעין שכלו שהם דברים נפרדים ואינן מתאחדים כלל.

הוא רומז שהשכל הוא הסתכלות, ראיה, וראית השכל שהם שני דברים נפרדים מונעת את החיבור.

חלום הגלות – חיים מפוצלים

וכך הענין בגלות ניצוץ אלקות בנפש האדם שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין. יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים להיות כל היום טרוד במו"מ איש לבצעו מקצהו זה פונה לזיתו כו'. הגם שבתפלה מעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה כו' לדבקה בו ית' מחמת התבוננותו ביחו"ע ויחו"ת אעפ"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה

הגלות נקראת חלום, כי האדם חי חיים כפולים – זהו אדם אחד, אבל הוא חי חיים כפולים. מדובר דווקא על אדם ירא ה' ועובד את ה' ואוהב את ה'. אם הוא לא עובד את ה' – אלה לא חיים כפולים, אלא רק חיי גשמיות. הוא מדבר כאן לחסידים, יהודים מודעים ליהדות שלהם, ואומר שהם חיים בשני עולמות. רוב הזמן האדם טרוד בגשמיות, ויש זמנים – הלואי כל יום – שהוא מתפלל בכוונה, שואף להגיע להתפשטות הגשמיות, מתבונן ביחודא-עילאה ויחודא-תתאה ומצליח לעורר דחילו ורחימו, יראת ה' ואהבת ה'. זהו איש המעלה. אחר כך הוא סוגר את הסידור ושוקע בתוך העולם הגשמי שלו. אם כן, הוא חי בחלום – חי בנשיאת הפכים, ובדרך כלל הוא אפילו לא שם לב לכך כלל:

ואינו שם ללבו כי הוא הפוך ההתבוננות שבתפלה ומדמה בלב להרכיב ולחבר שני עניינים הפכיים יחד כאלו היה לאחדים ובאמת הם נפרדים ורחוקים זמ"ז.

במשך כל היום, כשהוא שקוע בגשמיות, הוא לא תופס שמצבו בדיוק ההיפך ממה שהיה בתפלה. בתפלה אני אומר – 'אני אוהב אותך ה', רק אותך, ורוצה להיות אתך כל הזמן'. שקר! אני סוגר את הסידור ושוכח שרוצה להיות רק עם ה'! יש רגעים שאני מבטיח לעצמי שאקדיש את כל החיים שלי להבאת המשיח, ואחר כך שוטף כלים – וגמרנו. [שאלה: הדחת כלים לא קשורה למשיח?] קודם צריך להבין את התסכול שלו, נשיאת הפכים שהוא חי בחלום. אחר כך נראה מה שיסביר הלאה.

"אחר כוונת הלב הן הן הדברים"

כי הגם דכתיב בתורה שש שנים תזרע שדך. וכן בק"ש ולעבדו בכל לבבכם כו' ונתתי מטר ארצכם כו' ואספת דגנך כו'. הנה הכל הוא ע"ד עובדה [כלומר, הכל עבודת ה':] כידוע שבכל עניני עוה"ז יש בהם ענין עבודת ה' שש שנים תזרע כו' ובשנה השביעית כו'. והוא ענין הבירורים שבבחי' שש שנים. וההעלאה שבבחי' השנה השביעית כמ"ש במ"א.

בכל מה שעושים חוץ מתורה ומצוות יש עבודת ה'. בהוראות של "ששת ימים תעבֹד"[קלא] וגם שש שנים של עבודת האדמה התורה מתכוונת לעבודת הבירורים במודע – אני אוכל בשביל לברר ולהוציא את הטוב. בשש השנים אני מוציא את הניצוצות ובשנה השביעית, בחינת שבת, אני מעלה אותם לה'. היחס כאן הוא שש ושבע – לוקח פי שש לעשות בירורים והמדה השביעית היא העלאת הכל לשרש.

ואחר כוונת הלב הן הן הדברים

במודעות כזו, גם כשמדיחים כלים או מחתלים את התינוק – זו עבודת ה'. אם זו עבודת ה' – לא חיים בחלום. אבל בדרך כלל שוכחים את ה' ומתעסקים בחיתולים ולעשות ספונג'ה וכו' וכו' – זהו חלום. שכחתי את המצפן, את הכיוון.

אבל לב ההמון הנוטים אחר בצעם להטריף לחם חוקם כפשוטו לבבם לא כן ידמה ולבם לא נכון ע"פ הכוונה הראויה רק כל ישעם וכל חפצם למלאות די מחסורם אשר יחסר להם בצרכי גופם ועושים מצרכי הגוף עיקר וזהו ממש הפוך ההתעוררות שבתפלה להיות נקבע בלבו האהבה לה' לבדה בלי תערובת זר ח"ו כו'.

אם לבו בל עמו – זו לא עבודת הבירורים, אלא שפשוט היה למעלה וכעת הוא למטה, היה אדם וכעת הוא בהמה.

קטבי החלומות

יש מאמר חז"ל חשוב, שרבי נחמן מסביר באריכות בתורה אחרת, שמסביר למה יש חלומות טובים וחלומות רעים. פרק ט במסכת ברכות עוסק בחלומות. המסכת הראשונה בתורה שבעל פה מתחילה מקריאת שמע ותפלה ומסיימת בחלומות – כבר אומר דרשני.

שם שואלים: פסוק אחד אומר "בחלום אדבר בו"[קלב] (אצל שאר הנביאים, חוץ ממשה רבינו, שרואה בהקיץ), זו נבואת אמת, ופסוק אחר אומר "חלֹמות השוא ידברו"[קלג]. אם כן, חלום הוא נבואת אמת או שוא ושקר? חז"ל[קלד] מתרצים שהחלום הטוב, חלום הנבואה, הוא על ידי מלאך, והחלום הרע הוא על ידי שד. פשוט מאד, יש חלומות של מלאכים ויש חלומות של שדים. חלום של מלאך יכול להיות ממש נבואה וחלום של שד הוא שקר. כמו שכתוב גם בפרק כט בתניא, כדי שאדם יבין את מצבו הפנימי אדמו"ר הזקן אומר שישים לב לכך שמראים לו דברים שקריים וכזביים שמצערים אותו – התת-מודע שבא לידי ביטוי בחלומות ממחיש כמה שהוא רחוק ולמטה. כלומר, הוא בשליטת השדים בלילה, בחלומות, כשהשכל מסתלק (מלאך טוב לא הופך את צירופי האותיות בחלום, ולכן הוא חלום אמתי וטוב, ואילו שד, מלאך רע, הופך את צירופי האותיות שבחלום ל"מילין כדיבין" – וכדלקמן עוד).

רבי נחמן אומר[קלה] שחלום המלאך וחלום השד נקראים גם אדם ובהמה. בהמשך המאמר כאן נראה שזהו פירוש טוב מאד. יש גם הטבת חלום או תענית חלום כשחולמים חלום רע – ללכת לידידים שיאמרו שחלום טוב חלמת, שהופכים את השד למלאך בעצם. החלומות הטובים הם חלומות של אדם, של "רוח בני האדם העֹלה היא למעלה"[קלו]. החלומות הרעים, השקריים, "חלֹמות השוא ידברו", הם חלומות של בהמות – אני בהמה, חלומות שבאים מהנפש הבהמית שלי. אבל כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קלז] – כמה שזו נשיאת הפכים צריך לעשות חיבור בין האדם והבהמה, והחיבור הוא סוד הזמן, כי כתוב ש-זמן הוא יחוד מה-בן[קלח], אדם ועוד בהמה (סוד מהיטבאל – מה-יטבאל[קלט]).

אם כן, בחלומות יש קיטוב – זוגות מושגים: חלום טוב וחלום רע, חלום אמת וחלום שקר, חלום-מלאך וחלום-שד ויש חלום-אדם וחלום-בהמה. חשוב להתבונן בכל המלים הללו (שעולות יחד 1820, סוד פעמים הוי' וכו'!). אפילו הזוג הכי רחוק, אמת ושקר, הולך יחד באיזה מקום מאד גבוה (סוד העיגולים, כדלקמן). יש איזו אמת לאמתו שמחברת אפילו את אמת הגאולה ושקר הגלות (החלום).

חלומות טובים וחלומות רעים

נרחיב עוד קצת על החלומות ומקורם:

חז"ל אומרים שכל החלומות של האדם באים מהרהורי לבו, ובפרט מהרהורי אותו היום[קמ]. אך יש חלום שלא חשב עליו מעולם. וההסבר הוא שאותיות הרהורי לבו מכל ימי חייו (שלא נאבד מהם אפילו אות אחת) עולים ומסתלקים מהכלים (ההקשר שלהם בהקיץ) יחד עם נשמתו בשינה ושם יש מלאך ממונה על החלום ומצרף האותיות בצירוף אחר עד שיוצא מזה דבר שבאמת לא חשב מעולם (רק שכל המרכיבים, האותיות, הם באמת מהרהורי לבו). ואף על פי שהחלום הוא דבר שלא חשב עליו מעולם אף על פי כן לא יראה "פילא דעייל בקופא דמחטא"[קמא] (פיל שנכנס לקוף-נקב המחט) מפני שאין למראה כזה אותיות כלל בשכלו והרהורי לבו כל ימי חייו (דבר זר שלא חשב מעולם בכל זאת נמצא במציאות בנפשו, "העלם שישנו במציאות", מה שאין כן "פילא כו'", הוא בבחינת העלם שאינו במציאות בנפשו כלל). ועוד, ועיקר, החלום אינו הרהורי לבו ממש אלא מעין הרהורי לבו, מה שאין כן "פילא כו'" אינו מעין הרהורי לבו כלל.

ככלל, לאדם טוב מראים חלומות טובים ולאדם רע חלומות רעים (להכניעו כדי שישוב, וכנ"ל מפכ"ט בתניא[קמב]), אך יש להפך – שדוד לא ראה חלום טוב מימיו ואילו דואג ואחיתופל לא ראו חלום רע מימיהם, כנ"ל. אך גם לצדיק, שהוא טוב ("אמרו צדיק כי טוב"[קמג]), ישנה נקודת חטא – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[קמד], גם לצדיק יש הרהורי דברים בטלים וענינים גשמיים שלא לה' המה ומפני הרהורים אלו מעכבים את הנשמה מלעלות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון כו', ואז הנשמה כצפור האחוזה בפח ההרהורין כו', והחלומות הרעים הם לטובה משום שהם פועלים הפרשת פסולת מהגוף, ובכך הגוף מתחזק, "ותחלימני והחיני"[קמה]. החלומות עושים ברור, הרע יוצא והטוב עולה היינו "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", לידת הולד נקי מכל דם טמא ("נמלטנו" לשון לידה, כמו "והמליטה זכר"[קמו]). אצל דוד יצא הרע כדי שיוכל לקבץ נדחים בעולמות בי"ע, אך לדואג ואחיתופל יצא הטוב, עיקר יניקת החיצונים.

לא להתייאש!

שוב, הכל כאן שייך למי שדווקא מכוון בתפלה אך אחר כך שוכח את הדבקות בה' – הדברים הגשמיים הם היפך כוונתו בתפלה – וממילא הכל חלום. יתכנו אצלו, אולי בכל יום, זמני התעוררות 'אמתית', זמנים בהם הוא רק אוהב את ה' בלי תערובת זרה – כך הוא חושב בזמן התפלה – ומיד אחר כך הוא נופל מזה. זהו חלום. מכך אפשר ליפול ליאוש – כל מה שאני עושה הוא חלום, לא שוה שום דבר! אדמו"ר הזקן שולל זאת:

והנה גם אחרי הדברים והאמת האלה לא יפול לב האדם עליו לומר כי ההתעוררות שבתפלה והתבוננותו הן דמיונות שוא שהרי הוא כמו החלום שהוא כח המדמה שמחבר ב' הפכים. כי הנה מאחר שרואה בנפשו אחר התפלה שחולפת ועוברת האהבה לה' ומתהפך לאהוב את גופו דוקא הרי מובן שגם בתפלה לא ביטל אהבת גופו מכל וכל וההתעוררות שבתפלה את האהבה לה' לבדה אינה אמיתית רק כדמיון החלום שמחבר ב' הפכים ודומה לו שאוהב את ה' ואעפ"כ אוהב את גופו הגם כי לא צדקו יחדו לפי שזה נלקח מכח המדמה אשר יכול לדמות דמיונות שוא.

אם הוא היה מבטל בתפלה את אהבת הגוף – הוא לא היה חוזר לשקוע בה. סימן שכמה שהיה נדמה לו שהוא אוהב רק את ה' ורוצה רק את ה' – הדבר לא היה נכון, היה שקר, גם אז היתה לו אהבת הגוף, אם לא במודע אז בתת-מודע. אם כן, יכול להתייאש, אך הוא אומר – 'לא, אל תתיאש, אין שום יאוש עולם כלל!'.

במשפט הבא מתחולל המפנה במאמר. עד כאן תוארו חיים של חלום ככח המדמה גמור, בלי שכל, כשנראה שגם הטוב של האדם אינו אמת. מצב ביש בכל החיים, שבהחלט יכול להפיל ליאוש, וכאן באה תפנית. האדם באמת חי בחלום – אבל יש לחלום שרש גבוה:

אך באמת הנה בחי' חלום זה שרשו למעלה ויסודתו בהררי קדש עליון.

סוד העיגולים – נשיאת הפכים

ויובן בהקדים מ"ש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו א'. ופריך בגמ' אטו האידנא לאו שמו א' הוא. ומשני לא כשאני נכתב אני נקרא כו'. והענין כי שמו הוא בבחי' גלות ולכן אינו נק' כמו שנכתב רק בלבוש ונרתק כו'.

הגמרא[קמז] שואלת איך אומרים שרק "ביום ההוא", כשיבוא משיח, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קמח] – האם היום שם ה' אינו אחד?! והיא מתרצת שבעולם הזה ה' נכתב הוי' ונקרא א-דני – נכתב באופן אחד ונקרא באופן אחר, וממילא אינו אחד. לעתיד לבוא השם יקרא כמו שהוא נכתב – יהיה גילוי שלם של העצם. אך היום, בגלות, העצם מתלבש-מסתתר בלבוש ואין גילוי אחד.

והנה בגלות הוא בבחי' שינה והסתלקות המוחין תלת כלילן [גו תלת] כו'

אלה אותיות של קבלה, "תלת כלילן גו תלת"[קמט] – השכל (חב"ד) עוזב והרגש (חג"ת) מתקפל בתוך כחות המעשה (נה"י), כחות המעשה. זהו מצב של עיבור, כמו שבתוך הרחם העובר מקופל – האברים עליונים מקופלים בתוך האברים התחתונים, החג"ת מקופלים בנה"י, ושכל עדיין אין לו בכלל. יש איזה מוחין בעיבור (הראש של העובר), אבל הם קטנות שבקטנות. זהו מצב השינה-הגלות. אכן, אפילו לנפלים, ח"ו, יש חלק לעולם הבא[קנ] – יש לעובר נשמה[קנא], ובעיבור הנשמה מושכת חיים משרש מאד גבוה:

ואז נשמתו מושכת לו חיים מלמעלה כו'

כדי להסביר הוא נכנס למושגים חדשים – עיגולים וקוים. בדרך כלל בקבלה אומרים עיגולים ויושר, אך כאן כתוב עיגולים וקוים, לשון רבים – שלשה קוים, ימין-שמאל-אמצע. שלשה קוים הם ההבחנה בין מציאות למציאות, ההבחנה ששני דברים מנוגדים לא הולכים יחד. ההבחנה מתחילה מהחכמה, מהשכל, אבל מעל השכל עדיין אין קוים – רק עיגולים. בעיגול אין ראש וסוף, הכל הולך יחד, הכל מחובר – גם טוב ורע, גם אמת ושקר. בחלום, כשהשכל מסתלק, הנשמה שואבת את החיים מהעיגולים. העיגולים הם מדרגה מאד גבוהה, עד העיגול הגדול לפני הצמצום הראשון, בו אין קוים, אין יושר. אם אין קוים אין הבחנה בין דבר ודבר ולכן הכל הולך יחד. בחלום הביטוי הוא שרואים דברים שונים ומשונים מורכבים יחד, אך הוא מביא גם דוגמה מתכלית הקדושה – "אלו ואלו דברי אלהים חיים". מצד השכל לא יתכן ששתי הדעות הן דברי אלקים חיים, אבל מצד השרש – הכל אפשרי (מענין שמדמה ספינה רצה באויר או סוס שהופך למאכל לשתי דעות של חכמים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"):

ושם הוא בבחי' עגולים שאין בהם בחי' מעלה ומטה רק הכל בהשוואה אחת ובהתכללות והתאחדות כל הענינים בלי שום פירוד והתחלקות כנודע מארז"ל אלו ואלו דא"ח. רק כשנמשך דרך קוים אזי יש התחלקות קו ימין חסד כו' משא"כ בבחי' עגולים אין שם התחלקות כלל ושם כל הדברים המתפרדים למטה מחוברים וכלולים יחד ולא נראה שום פירוד והתחלקות ביניהם.

זו מדרגה עליונה של קדושה, השייכת לחלום. לכן יש איזו מעלה עצומה בחלום הגלות – יש זיקה לעיגול שלמעלה מהקוים, למעלה מהשכל. זהו חידוש מאד גדול. אצל רבי נחמן הכל שכל – כמה שיותר שכל פחות זמן. כאן מסביר שיש גם למעלה מהשכל – העיגולים שלמעלה מהשכל, שבאים לידי ביטוי דווקא למטה מהשכל. מזכיר את מושג השטות אצל הרבי הקודם[קנב], שכל העבירות הן שטות שלמטה מהשכל והתיקון הוא בהגעה לשטות דקדושה שלמעלה מהשכל. כאן הוא מדבר על נשיאת הפכים – יש נשיאת הפכים שלמטה מהשכל, סתם בלבול ראש, שיבוש בתוך המחשבה, כח המדמה, ויש לה שרש שלמעלה-מעלה מהשכל, בכתר.

הגילוי בשינה

שוב, החלום הוא כח המדמה שלמטה מהשכל, אבל יש לו שרש באותו דבר ממש – נשיאת הפכים, "נמנע הנמנעות"[קנג], שלמעלה מהשכל. אותה מדרגה נמשכת דווקא בחלום, משום שהשכל – שפועל בהקיץ – מונע את המשכת העיגול הגדול. לכן, כדי לגלותו את העיגול צריך ללכת לישון:

אך להיות בחי' זו בגילוי למטה אינה כ"א ע"י בחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות וע"ז נאמר אלביש שמים קדרות. שמים הם בחי' עגולים הם מלובשים בבחי' קדרות וחשך. שהוא העלם והסתר שאז מאיר ומתנוצץ מלמעלה מעולם העליון שהוא בבחי' עגולים בבחי' חלום שהוא כח המדמה לחבר שני הפכים בנושא אחד כאלו הם אחדים ממש לפי שבאמת בשרשם בעולם העליון הם מחוברים ומיוחדים כי שם הוא בבחי' עגולים כנ"ל רק למטה בהתחלקות הקוין ע"פ חכמה ודעת להיות קו זה כך וזה כך אזי נראה ונגלה ההפוך. שזה ההפוך מזה ואזי הם נפרדים ורחוקים זה מזה.

הספינה הרצה באויר למטה היא שטויות, כח המדמה, אבל למעלה שני הדברים הרחוקים בתכלית באמת מחוברים. שוב, השכל אומר שהדברים הפוכים – לא הולכים יחד. כמו בחינוך, הילד עושה שני דברים – לא הולך ביחד, 'אתה רוצה להיות ילד טוב? אז זה לא מתאים לך!'.

ולכן א"א להיות גילוי בחי' ההתכללות בבחי' גילוי החכמה שהיא ראשית התחלקות הקוין אלא בבחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות אזי מתנוצץ ומאיר האור העליון והוא מסתתר ומתעלם בבחי' קדרות וחשך דהיינו בבחי' התלבשות ההעלם כו' ולא בבחי' גילוי כי הגילוי הוא בבחי' חכמה ודעת שהוא ע"פ קוין.

דווקא בחשך של החלום מתלבש השרש הכי עליון וגבוה של העיגולים, אך הוא בהעלם ולא בגילוי – לכן אנחנו בגלות. אם היה בגילוי – כבר היתה גאולה. על כך אומר הרבי[קנד] שהגאולה היא גולה בתוספת א – צריך רק להוסיף את ה-א, המודעות, ואזי ה-גולה עצמה היא חומר הגלם של הגאולה. אצלנו, בעולם הזה, הגילוי הוא בשכל, והעיגולים יכולים להתגלות רק בשינה.

אנחנו אוהבים להזכיר[קנה] את רבי אשר פריינד מירושלים כדוגמה להנהגה של צדיקים, אותה ראיתי אצלו לא פעם ולא פעמיים: כשהיינו נוסעים, באוטובוס או ברכב, ומישהו שאל שאלה שצריכים בשבילה רוח הקדש, מה לעשות – הוא התחיל להתנמנם, ותוך כדי הנמנום פתאום אמר מה שאמר. צריך להגיע למצב של סילוק השכל ואז הוא כלי – בהיותו צדיק – לקבל מסרים ממקום שלמעלה מהשכל. במצב הזה העצות שלו הן עצות פלאיות – הוא נקרא "פלא יועץ"[קנו], אחד משמות המשיח. הוא לוקח את העצות ממקום של נשיאת הפכים, מקום של חיבור הפכים, כמו בחלום – בעל החלום אומר לו. זהו לא חלום שלמטה מהשכל, אלא חלום שמעל השכל (בחינה של "בחלום אדבר בו"). כל אדם שואב משם חיים בשינה-בחלום, אבל באופן לא מודע, ואצל הצדיק יכול להיות גם מודע.

הגילוי בגאולה

כל מה שאנחנו רוצים הוא משיח, מדברים על משיח ועל בטחון. השאלה – מאיפה משיח בא, מהעיגולים או מהקוים? המשיח הוא מעוגל או קוי? אחד עם שכל ישר, או אחד כמו ר' אשר שמתנמנם ואומר דברים פלאיים מתוך העיגול? זהו הסוף, החלק הכי חשוב כאן במאמר:

ולע"ל כתיב ולא יכנף עוד מוריך. בכנף ולבוש כו' ולכן ביום ההוא יהיה שמו א' שלא יהא מלובש ומכוסה בנרתק ויהיה נקרא כמו שנכתב כו'. כי עין בעין יראו כו'.

לעתיד לבוא "לא יכנף"[קנז] –השמים-העיגול כבר לא יתלבשו בקדרות החלום, העיגול יתגלה כמו שהוא. גם רוח הקדש של צדיק בנמנום היא בחינה כזו.

כעת חוזר לפסוק הכותרת:

ואזי נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. פי' שיתגלה מדרגה ובחי' זו של החלום עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך להם בזמן הגלות שהוא מבחי' החלום. ולכן יאמרו היינו כחולמים.

בגאולה יתגלה ששרש החלום הוא בעצמות אור אין סוף, שלמעלה מבחינת קוים, של חילוק ופירוד. כולם יבינו את חלום הגלות – כמו חלום חוני המעגל. אז כולם יהיו בדרגתו, וממילא לא יקרה מה שקרה לו. כשהוא התעורר והבין מה שקרה אתו הוא אמר 'אני חוני המעגל', אבל אף אחד לא האמין לו והוא בקש את נפשו למות, אמר "או חברותא או מיתותא". הוא הבין ששבעים שנה שלנו הם כמו רבע שעה – מי שמתעורר אחרי רבע שעה הוא אותו אחד, אבל הוא התעורר לתוך עולם שלא הבינו זאת כלל. הוא במקום אחד והעולם במקום אחר לגמרי, והוא לא יכול היה לסבול זאת והעדיף למות. לעתיד לבוא כולם יהיו במדרגה זו – אז יהיה טוב. כולם יבינו שכל האלפיים שנה "היינו כחֹלמים" – הם חמש דקות ואפילו פחות מזה, שום דבר.

מעלת יוסף הצדיק על משה רבינו

כעת הוא לשאלתנו – הענין של משיח. זהו שיא של המאמר, שיכול ללוות אותנו כל השנה בקריאת התורה. שיא מדרגת החלום הוא יוסף, "בעל החלֹמות"[קנח]. חלום הקדושה מתחיל היום, סולם יעקב, ומגיע לשיא אצל יוסף – שגם חולם וגם פותר חלומות, לא כתוב שיעקב פותר חלומות (רק "ואביו שמר את הדבר"[קנט], מחכה לקיום החלום). יוסף הוא חלום בעצם, לכן הוא מחזיק את עם ישראל בגלות – "משם רֹעה אבן ישראל"[קס] בזמן הגלות. חשוב לדעת שיוסף, בהיותו סוד החלום, הוא הצדיק של הגלות – זן, מפרנס ומקיים אותנו, בגלות. לעומתו, משה רבינו הוא הגאולה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קסא]. הוא הצדיק של הגאולה, של הגילוי – הגילוי הוא קוים והחלום הוא העיגולים.

מי יותר גבוה? זהו הפלא של המאמר – יוצא כאן שיש ביוסף מעלה יותר ממשה רבינו, כמעלת העיגולים על היושר-הקוים, השכל. בפרשת נבואת משה רבינו ה' אומר שאצל שאר הנביאים "בחלום אדבר בו" אך "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא... ומראה ולא בחידֹת"[קסב], אצלו הכל בהקיץ, הכל עם שכל, כנ"ל. את משה רבינו מנחה השכל שמעל שכל, עליו מדבר כאן רבי נחמן. בלקו"מ כאן אין את יוסף, מי שלמעלה מהשכל למעליותא – לא שכל.

בכך הוא מסיים:

ובזה יובן מעלת ומדרגת יעקב ויוסף ע"י החלומות. ויש בחי' שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת משרע"ה.

לא בכל דבר, אבל יש בחינה מסוימת כזו – בחינה שהגלות יותר מהגאולה, החלום שאנחנו חולמים כעת בא מהמקום הכי גבוה.

נשמות נדב ואביהוא

כעת הוא מגיע למשהו חדש:

ונדב ואביהוא היו נ"ר של יוסף.

נדב ואביהוא הם שני הבנים הגדולים של אהרן, שהיה להם "רצוא" בלי "שוב"[קסג] – הקריבו "אש זרה"[קסד] ומתו, בניגוד ל"'וחי בהם'[קסה] ולא שימות בהם"[קסו] שבתורת משה. תורת משה היא לעשות רק מה שה' מצוה, ואצלם כתוב "אשר לא צוה אֹתם"[קסז]. כנראה הוא מבין כאן שנדב ואביהוא הם דוגמה של פעולה מתוך חלום – לא מתוך שכל.

יש ריבוי הסברים בקבלה מי הם נדב ואביהוא. כאן הוא אומר, לפי סוד הגלגולים המבוארים בכתבי האריז"ל[קסח], שנדב (הגדול) ואביהוא (השני) הם הנפש והרוח של יוסף הצדיק.

בפרשת פסח שני כתוב שהיו אנשים "טמאים לנפש אדם"[קסט] ואמרו למשה רבינו "למה נגרע לבלתי הקריב קרבן הוי' במועדו". משה הוצרך לשאול את ה' מה לענות להם, ובזכותם התחדש פסח שני – 'אין אבוד'[קע]. כל ענין פסח שני התחדש כי היו אנשים טמאים שתבעו חזק "למה נגרע", לא רוצים להפסיד את מצות הקרבת הפסח – והתחדש שיש עוד הזדמנות, כמו הווארט שלנו ש"'עבר זמנו בטל קרבנו' לא אמרינן"[קעא]. כתוב[קעב] שהטמאים היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק, שהלך במדבר עם בני ישראל. כאשר משה רבינו יצא ממצרים הוא לקח את עצמות יוסף עמו – סימן שמשה זקוק ליוסף הצדיק, שיש איזו מעלה ב"נֹהג כצאן יוסף"[קעג] לגבי משה, ולכן המנהיג, משה רבינו, חייב לקחת אותו. בכל אופן, זהו ארון של מת (בחינת שינה, מצב שבו חולמים חלומות) והם "טמאים לנפש אדם". לפעמים אדם הוא אדם-דוד-משיח, אבל כאן כתוב שיוסף נקרא "אדם" (משא"כ משה). למה? בדרך רמז, אדם במספר קדמי (חישוב כל אות כסכום כל האותיות עד אליה – א 1, ד 10 ו-מ 145) עולה יוסף.

כאן הוא מסביר ש"נפש אדם" היינו חלק ה"נפש" מתוך הנרנח"י של אדם-יוסף (שגם הוא ענין גדול):

ואנחנו טמאים לנפש אדם זה אביהוא.

ברבי נחמן, אמרנו שנפש היא שכל החלום (ורוח השכל בהקיץ). הטומאה היא רק טומאת הנפש, טומאת החלום – כידוע שכאשר אדם חולם בלילה הוא עלול להגיע לטומאה, לראות קרי, לשון מקרה הפך המצב בו שולט השכל. אם כן, כל קרבן פסח הוא בזכות אביהוא, ה"נפש אדם" (אביהוא משלים את "נפש אדם" ל-500, סוד "פרו ורבו"[קעד] ותרגם אונקלוס "פושו וסגו" לשון נפש, וד"ל).

אבל נדב היה מבחי' רוח ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל. ועליו נאמר ורוח נדיבה תסמכני.

כמו שכתוב[קעה] שיש צדיקים גדולים, צדיקי-אמת, שלא מטמאים – גם כהנים יכולים לעסוק בהם. זו בחינת הרוח של יוסף, ומצדה יכלו בשקט להקריב פסח ראשון.

וז"ש נוהג כצאן יוסף. כי בזמן הגלות הנהגת ישראל הוא בבחי' יוסף שהוא מבחי' חלום מעולם העגולים כו'. ולכן נק' בן פור"ת אותיות פות"ר ותופ"ר שמחבר כו'. ולכן היה פותר חלומות.

הוא חותם בכך שיוסף הוא מעולם העיגולים, בו יש נשיאת הפכים. כמו שאמרנו על ר' אשר – צדיק של גלות, של שרש הגלות – שמתוך הנמנום שלו מקבל רוח הקדש. הוא "בן פורת" שפותר[קעו] חלומות – תופר[קעז] נכון את צירופי האותיות שמשתנים בחלום. מי עסק הרבה בצירופי אותיות? רבי אברהם אבולעפיא. הפעולה הזו גופא, עשיית צירופים ושינוי שלהם, היא חלומות ועיגולים (את אחד הספרים שלו כתב רבי אברהם אבולעפיא בצורת עיגולים...). כל חכמת הצירוף – חכמה רמה ונישאה – שייכת לחלומות.

סיכום

עד כאן למדנו שני מאמרים יפים על סוד החלום, שמתחיל מהיום (חלום יעקב, סולם יעקב) וכולל את כל החדש וכל הגלות. שנזכה להעריך את הגלות ואף על פי כן לזכות ל"בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחֹלמים", גאולה. בגאולה נדע לייקר את זמן הגלות, הזמן שלנו עכשיו.

מכח המאמר בליקוטי מוהר"ן ראינו את הפירוש הפנימי של "היום", בלי ההסבר של אליהו הנביא – "היום אם בקֹלו תשמעו"[קעח], רק "היום" כפשוטו. זהו "היום" שה' אומר למשיח – "אני היום ילדתיך" כי "בני אתה", אתה הבן שלי, אתה כמוני, אתה עם ה'גנים' שלי, למעלה מהזמן, שכל, אור אין סוף.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• רבי נחמן התנגד למורה-נבוכים אך בעצמו הפליא את השכל.
• המציאות מוגדרת בזמן ומקום – ככל שיש לאדם יותר שכל הזמן מתקצר (עד לבטולו) וככל שיש לו יותר כח המקום מתכווץ (עד לבטולו).
• לאה היא מחשבת שכל וזלפה כח המדמה.
• שבעים שנה בתורה שבכתב הן חיי דוד ובתורה שבעל פה שינת חוני המעגל (שינת הגלות).
• בכל רבע שעה יש לחדש את מודעות ה"שויתי הוי' לנגדי תמיד".
• ברבע שעה יש 270 חלקים – כל רבע שעה צריך להתעורר ולהפוך את ה-רע ל-ער.
• הענוה והבטול הם על פי השכל.
• מודעות המשיח – יחידה שביחידה – משקפת את מודעות ה'.
• חשוב לזכור שכל ההיסטוריה היא פרקים בתולדות חיי המשיח.
• היסטורית הצרות של המשיח – מאז בריאת העולם – מביאה אותו לרמת שכל שמאיינת את הזמן.
• אור השכל מבטל את חשך תחושת הזמן והמקום.
• אצל משיח הכל "יום" – בלי חשך ומשברים.
• כשיש כח – חיות והתלהבות בעבודת ה' – זוכים לקפיצת הדרך/הארץ.
• הזמן שייך ליחוד זכר ונקבה.
• הזמן והמקום קיימים במודעות העצמית – בויתור על המודעות העצמית זוכים לכח ושכל אין-סופיים להבאת הגאולה.
• חיים מפוצלים – של התעוררות בתפלה ואחריה שקיעה בגשמיות – הם חלום הגלות.
• עבודת ה' בגשמיות היא דווקא מתוך מודעות וכוונה.
• שרש חלום הגלות, שלמטה מהשכל, בנשיאת הפכים שלמעלה מהשכל.
• אצל הצדיק השרש גלוי גם בזמן הזה והוא זוכה בנמנום לרוח הקדש.
• יוסף בעל החלומות הוא צדיק הגלות (ויש לו מעלה על משה, איש התורה-השכל, צדיק הגאולה).
• בגאולה יתגלה לכולנו השרש המופלא של חלום הגלות.