1

שבת פרשת ויקהל, כ"ה אדר א' ע"ט – כפר חב"ד

כתר שם טוב אותיות יז-יט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה:]

נגנו נגון הבעל שם טוב ו"ברוך אל עליון".

א. אות יח: מתנגדים ורוח הצדיק

יח. <מהבעש"ט> [שמעתי בשם מורי ש] צריך להתפלל על שונאיו שהם רוחו של צדיק בגלגול כו' [שונאי הצדיק הם המתנגדים עליו. מה הדוגמא בתורה למתנגד? קרח, שהתנגד למשה רבינו. כתוב על קרח שהוא הרוח של קין, בעוד משה הוא נשמת הבל. אחד הרמזים הכי ידועים של האריז"ל הוא על הפסוק "שבעתים יֻקם קין"[ב], יקם ראשי תבות יתרו-קרח-מצרי[ג], הם הנשמה-רוח-נפש של קין בהתאמה, ששלשתם קשורים למשה רבינו. הרמז הכי מובהק הוא קרח נוטריקון קין רוח. אך האריז"ל מסביר שכל זה הוא סוד "ויקח קרח" שלקח לעצמו מקח רע, כמבואר בחז"ל, והיינו מה שבשעת המחלוקת רוחו של קין מצד הרע התעברה בו, אבל מיסודו קרח הוא חלק הרע של הבל ומשה מיסודו הוא חלק הטוב של הבל, שניהם מאותו שרש של הבל, שבו היו הבל ניצוצות טובים ועוד שח=קרח ניצוצות רעים – משה תקן את כולם שלכן משה = הבל-שח ואילו שח הניצוצין הרעים נאחזו בקרח. נמצא שמשה וקרח "הכל הבל" כאשר קרח הוא רוחו של הצדיק, וד"ל. באמת, "הכל הבל" משלים את קרח ל-400, 20 ברבוע, שלמות של ת, חותם האלף-בית, "סיפא דכל דרגין", סוף המלכות עליה נאמר "רגליה ירדות מות". על דרך זה, תחלת הפסוק – "הבל הבלים אמר קהלת [= 900 = ל ברבוע] הבל הבלים" = 1024 = לב ברבוע, וביחד עם משה = 1369 = 37, הבל (להב הלב), ברבוע, סוד "ורוח [רוחו של צדיק] אלהים [משה נקרא "איש האלהים" – "מחציו ולמעלה אלהים"] מרחפת על פני המים [של מחלוקת קרח]"! "מרחפת" סוד מת רפח והיא תבה ה-חי בתורה, ויחד עם קרח = 1036 = יחי פעמים הבל! הרי קרח ירד "חיים שאולה" כדי שגם שם יוכל לעשות תשובה הנמשלה למים, כמבואר בחז"ל.], וע"י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו והנשאר בהם כלה מאליו [וכו' ודפח"ח].

בפשטות "והנשאר בהם כלה מאליו" הכוונה שאחרי שהצדיק הוציא ממנו את ניצוצות הקדושה הוא מת. [אפשר לפרש על דרך "'יתמו חטאים'[ד] ולא חוטאים"[ה] של רבי מאיר.] של ברוריה אשת רבי מאיר, זו השגה של "בינה יתרה נתנה באשה" ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"). יש סיפורים על רבי שמעון בר יוחאי[ו] שנתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, "גל עיני"[ז]. הוא עשה זאת עם העינים. כאן זה על ידי התפלה (אכן בשעת התפלה צריך להיות "עיניו למטה ולבו למעלה"). [אפשר לראות בזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון.] "את והב בסופה", שניהם תלמידי רבי עקיבא, רשב"י גילה את התורה שאיתה מביאים את המשיח, אבל רבי מאיר הוא המשיח בעצמו[ח], והוא למד זאת מאשתו (שעושה-מעצבת רצון בעלה, "אשת חיל עטרת בעלה"). אכן, ניתן לפרש שאצל יהודי מה שכלה זה הרע שבו, הרע שבנפש הבהמית שבו, והוא חוזר בתשובה (ואז "רב תבואות בכח שור").

מה הכוונה הרוח של הצדיק? כשאומרים רוח יכול להתפרש כנפש רוח נשמה וכו' (כנ"ל בענין "יֻקם קין"). כשזה כך הרוח היא המדות, בעולם המדות והרגש יכול להיות מקור לקליפות שמשם שואב המתנגד לצדיק את כוחו, ממדות הצדיק של אהבה יוצא הפך האהבה – שנאה. אם הוא צריך להתפלל על הרוח, זאת אומרת שהוא צריך להתפלל על המדות ולהעלות אותן למוחין, לבחינת נשמה שהוא בבינה, עליה כתוב "מינה דינין מתערין"[ט] ושם דוקא המתקת הדינים ("ולבבו יבין ושב ורפא לו" כנ"ל).

רוח בחז"ל גם מתפרש כ"גסי הרוח" (לעומת "שפל רוח") – כינוי לבעלי גאוה – לא כתוב "גסי הנפש" או "גסי הנשמה". יש ברוח משהו לא מתוקן, ישות לא מתוקנת, ומשם יונק הרשע. הרבה פעמים זה קורה במבצעים שאנשים לא רוצים לקבל ממך, כיון שרואים שאתה מלא בישות. התקון על כך הוא להיות בשפלות. [הצדיק מתפלל על עצמו או על הרשע?] לפי התורה הזאת, על הרוח שלו שנמצאת אצל השונא שלו.

יש עוד פירוש לרוח, וזה הרוח של הצדיק, כמו שאומרים רוח של מישהו, כשהכוונה לאופי שלו ולאווירה שלו, לשון "רוח חכמים נוחה הימנו". השונא של הצדיק שונא את הרוח שלו, השקפת העולם שלו, וזאת מפני שבפנימיות הוא עצמו שייך לרוח זאת (נמצא ששנאת הצדיק הוא ביטוי חיצוני של שנאת עצמו, כל רשע בפנימיות, בלא-מודע, שונא את עצמו...).

המלה רוח קשורה גם עם ריח, "והריחו ביראת הוי'"[י], שכתוב לגבי המשיח. אם כן, רוח יכול להיות דבר מאד נעלה. אבל יש גם ריח מסריח, שבמלה מסריח יש גם את המלה ריח. הריח של האדם קשור לרוח שלו, אם הרוח שלו מתוקנת יוצא ממנו ריח טוב, ואם לא יוצא ממנו ריח רע, ריח מסריח. כמו הבטוי שרבי נחמן אומר, שאסור להעלות ריח רע בנשמות[יא].

"אחת רוח אלהים חיים" היינו פנימיות הכתר (עתיק יומין) בלשון ספר יצירה ("שתים רוח מרוח" היינו חיצוניות הכתר, אריך אנפין, כמבואר בפירוש הגר"א לספר יצירה). היינו מה ש"ז"א [רוח של נר"נ] בעתיקא אחיד ותליא" ועד ש"ז"א ועתיקא כולא חד".

ב. אות יט: העלאת התפארות מהעולם

יט. מה שאומרים לשם יחוד קב"ה ושכינתיה [קשור למה שלמדנו אתמול באות יז. לפי מנהג חב"ד, אומרים בתחילת היום "לשם יחוד", לפני כל מצוה חושבים על כך, וכמבואר כוונה זו בספר התניא, ליחד אוא"ס הסובב כל עלמין עם אוא"ס הממלא כל עלמין.], הכוונה להביא התפארת למלכות, שיתפאר הקב"ה עם המלכות [כל מעשי המצות שלנו הוא כדי שהקב"ה יתפאר בנו. וזה על ידי בנין המלכות, כמה זה שוה? (תריג.) נכון, המלכות היא פרצוף רחל, כמה עולה בנין פרצוף רחל? 806, אל פעמים הוי', "אשר ברא אלהים לעשות"[יב]-לתקן, חותם מעשה בראשית.], דהיינו המדריגה התחתונה עולם הדבור, שזאת המדריגה מחיה את כל העולמות כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו [הרי הקב"ה בורא בכל רגע את העולם, איך הוא עושה זאת? על ידי הדבור שלו כביכול, "בעשרה מאמרות נברא העולם"[יג], אם לרגע הקב"ה היה מפסיק את דבורו העולם היה בטל, חוזר לתהו ובהו כמו לפני ששת ימי בראשית, כמו שכתוב בתחלת שער היחוד והאמונה בתניא. אבל הקב"ה צריך לקבל גם משוב מהעולם, לראות אם מה שהוא עשה שוה את זה. אם הוא מתפאר מהעולם, הכוונה שהוא מבסוט ממה שהוא עשה. זה היחוד שעושים ב"לשם יחוד". (לכן אחר כך אומרים "ברוך שאמר והיה העולם".) נכון. המלאכים באים לקדוש ברוך הוא ואומרים לו הברואים שלך לא מקשיבים לך ולא עושים את רצונך, למה אתה ממשיך לדבר ולברוא אותם? הקב"ה אומר אני מאמין שהם יקשיבו לי, וכשאנחנו עושים את רצונו הוא מבסוט ויכול להתפאר בדבור שלו.],

ונאמר ואתה מחיה את כולם [בשער היחוד והאמונה בתניא ובלקוטי תורה[יד] אדמו"ר הזקן מסביר ש"ואתה" רומז על הויית העולם על ידי דבורו יתברך. אותיות א ו-ת רומזות על כל אותיות האלף-בית, מ-א עד ת, האות ה רומזת ל-ה מוצאות הפה, והאות ו של "ואתה" רומזת לתפארת שמתחברת עם המלכות. זה בדיוק מה שכותב כאן.], והדיבור של הקב"ה הוא תמיד מחיה את כל העולמות, וכשאדם עושה מצוה, הקב"ה מתפאר במלכות, דהיינו בדיבור שלו שהוא בתוך העולמות, ואז מביא האדם המלכות אל הקב"ה, דהיינו שהקב"ה מתפאר עם עולם הדיבור.

וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה, שיתפאר הקב"ה במלכות שהיא בתוך העולמות, ויתגלה מלכותו [יש כאן פירוש למלה 'התגלות', להוציא מהעלם אל הגילוי. אומרים שהרבי יתגלה, מה הכוונה? התגלות היא החדרת חיות בדבר. הקדוש ברוך הוא יכול להוות את העולם בדבור, אבל ההתהוות יכולה להיות בלי חיות כיון שהדבור בהעלם, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[טו], אסתר המלכה מן התורה[טז]. צריך לגלות את הדבור על ידי מעשה המצות, וכך הקב"ה מתפאר בדבור שלו, מבסוט מהעולם. כך נכנסת חיות בדבור ומגלה אותו.],

משל למלמד בכיתה, יכול להיות שהוא מלמד את הכיתה, אבל הוא לא מקבל משוב מהתלמידים, הם לא אתו, הדבור לא חדר להם, אז חסר חיות בדבור שלו. כשהוא רואה שהדבור שלו פועל עליהם זה מכניס בו וגם בהם חיות. (בלי חיות זה כמו דקלום.) נכון, כשאתה מדבר ואתה לא מקבל משוב זה מתחיל לפעול עליך שאתה מדקלם את הדבור ללא חיות (דקלום לשון דקל, עץ המלכות שהיא עולם הדבור ש"רגליה ירדות מות", דבור בלי חיות). באמת היו צדיקים שהעדיפו להתבודד ושלא יהיו להם חסידים מהטעם הזה.

כתוב "האמנתי כי אדבר"[יז], מבחינת האמונה של ה' בעולם הוא ממשיך את דבורו לקיים אותו. דבור בלי חיות קשור עם אמונה. אבל דבור עם חיות קשור עם בטחון. קשור לשיעור אמונה ובטחון שהיה ביום חמישי. אנחנו רוצים שהדבור של הקב"ה יהיה בבחינת בטחון, בגילוי, צריך שתחיה את מה שאתה מדבר, קשור למה שדברנו אתמול, שאנשים ככה יקשיבו לך. (לדבר בלי ששומעים לך נקרא 'לדבר אל הקיר'.) כן, "אשר קרך בדרך"[יח], לפעמים כך יש הרגשה שמדברים אל הקיר. (כמו אצל הרבי בכ"ח ניסן?) כן, אבל לא רק אז, הרבה פעמים הרבי התבטא שהחסידים לא שומעים לו, והוא מדבר להבל ולריק. (לכן צריך לספוג את הקירות של 770, שמלאים בדברים של הרבי...).

דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך בעולמות, וזהו תענוג גדול להקב"ה. ומדת המלכות היא מצדינו ובידינו [(כמו המאמר "בידי מי מפתח הגאולה"[יט].) כן, הדבר בידינו, בזכות העם שעושה את רצון המלך באמת.], דהיינו שאנו מכירים גדולתו ומלכותו, ואז הוא נשלם במדת מלכותו, כי אין מלך בלא עם, שמחמת העם נתגלה המלכות, ויש להקב"ה תענוג גדול מזה.

דבור בלי רצון הוא איך שהקב"ה מחיה את הקליפות, על כך כתוב "כמאן דשדי בתר כתפוי"[כ], כמו מי שמשליך עצם לכלבים, בלי רצון פנימי. זה נקרא יחוד של אחור באחור. הכוונה כאן ש"מביא האדם המלכות אל הקב"ה" היינו שמהפך את הכיוון מאחור לפנים, שיהיה יחוד פנים בפנים. יכול להיות זוג שחיים 1000 שנה, והביאו ילדים, נכדים ונינים, אבל כל היחוד שלהם הוא בבחינת אחור באחור, בלי חיות. אנחנו רוצים יחוד פנים בפנים (שהדברים יהיו חיים וממילא קיימים לעד בסוד "והנה קמה אלומתי", וד"ל).

[צריך לדבר עם אנשים על גילוי מלכות ה' בעולם?] כתוב "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[כא] – תורת הבעל שם טוב[כב] שעל כל אחד לבקש את "הוי' אלהיהם", שיכיר איך שכל הטבע, בגימטריא אלהים, מתהוה משם הוי' בכל רגע תמיד, ו"את דויד מלכם" היינו שיכיר בהשגחה הפרטית של הקב"ה על כל יצורי עולמים. יש ענין גדול לספר-לגלות לאנשים את ההשגחה הפרטית שיש בעולם, כמו שהרבי אמר שצריך לפרסם את הניסים. זה מגלה את מלכותו של ה' בתוך העולם, להשלים את תכלית כוונתו יתברך בבריאת העולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

נגנו נגון הבעל שם טוב.