אור ל-י"א מרחשון תשע"א, כפר חב"ד

רחל אמנו, בבלי וירושלמי 6

שיעור לנשים

א. רחל אמנו – מסירות נפש על שלמות העם
והכח להכרית את עמלק

אנחנו מתכנסים לכבוד רחל אמנו, שהיום יום היארצייט שלה, ויום ההולדת של בנה – בנימין הצדיק. בין השבטים יש שנים שנקראים "הצדיק" – יוסף ובנימין. על הלידה של בנימין היתה לרחל אמנו מסירות נפש בפועל ממש[1]. אם כן, הדבר הראשון שצריכים להתבונן בו ביום הזה הוא במסירות הנפש של יהודיה עבור שלמות עם ישראל. בנימין משלים את יב שבטי י-ה – משלים את מטתו של יעקב, שתהיה שלמה, שעם ישראל יהיה שלם ("שלמות העם", שהרבי תמיד מזכיר) – זהו המסר הפנימי של היום הזה, מסירות נפש על שלמות העם. משיח יבוא כאשר כל הנשמות יוולדו – לידת כל הנשמות היא תנאי לביאת המשיח.

הכח להלחם בעמלק ובספקות באמונה

נתחיל עם דבר יפה ששייך להיום: המילדת אמרה לרחל אמנו אל תפחדי, "אל תיראי כי גם זה לך בן". יש תופעה שחוזרת רק פעמיים בכל התורה, שיש חמש מילים רצופות בנות שתי אותיות: הפעם הראשונה היא כאן, "כי גם זה לך בן", והפעם השניה במלחמת עמלק שבה כתוב "כי יד על כס יה"[2]. מההיקש בין שני הפסוקים לומדים שמסירות הנפש של רחל בסיפור של היום, "כי גם זה לך בן", היא הסגולה להלחם עם עמלק ולנצח אותו.

יש עמלק חיצוני ויש גם עמלק פנימי, הספק, כמו שהבעל שם טוב אומר ש-עמלק בגימטריא ספק. אם יש ספק באמונה זו קליפת עמלק – הן ספק כלפי שמיא והן ספק כלפי הצדיק או ספק בתורה, כל ספק באמונה בכל הדברים שיהודי מצווה להאמין בהם: ה', התורה, הצדיק. הבעל שם טוב אומר שבכלל צריך להאמין בכל יהודי, בכחות הטמונים, באוצר החבוי בכל יהודי – צריך להאמין בכך כמו שצריך להאמין בה'. כמובן שהדבר אמור גם לגבי עצמי – צריך להאמין שיש בי הרבה יותר פוטנציאל, כוחות חבויים בנפש שאיני מנצל אותם, ואם יש לי ספק בכך, זו גם קליפת עמלק.

מסירות הנפש של רחל אמנו על לידת בנימין הצדיק היא הכח לנצח את עמלק. מהו בנימין הצדיק? בקבלה קוראים לו "נקודת ציון", נקודת הצדיק שבלב כל יהודי. יוסף הצדיק הוא המשפיע מלמעלה לעם ישראל, ובנימין מקבל מיוסף אחיו הגדול – הוא נקודת האמונה הכי פנימית שיש בלב כל יהודי. זהו בדיוק הניצוץ שצריך להאמין בו – להאמין שבכל יהודי יש את בנימין הצדיק. בכל יהודי יש גם ניצוץ של יוסף. כתוב "ועמך כֻלם צדיקים", וכתוב בחסידות (כפי שמסביר אדמו"ר האמצעי) שבכל יהודי יש גם יוסף הצדיק וגם בנימין הצדיק, לכן כתוב "ועמך כלם צדיקים" בלשון רבים, בכל אחד יש שני צדיקים. כשמתגלה הנקודה הפנימית שבלב וגומרים עם הספקות, מנצחים את קליפת עמלק.

צריך את מסירות הנפש של רחל להוליד את בנימין – להוליד את המודעות של הכרתת זרע עמלק[3]. לכן חז"ל אומרים בפירוש שעמלק נמסר רק בידי בניה של רחל. הוא המנגד הגדול שלנו, גם בגשמיות וגם ברוחניות, ואפשר לנצח אותו רק מכחה של רחל אמנו[4]. כך לומדים מההיקש של "כי גם זה לך בן" ודברי ה' "כי יד על כס יה מלחמה בעמלק מדר דר" – הכל בזכות רחל.

[את התופעה של רצפי שתי אותיות דורשים על "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה" – 'תבה' היא מלה. כמו שאת כל התבות של פרשת נח הבעש"ט דורש כמלים, כך "שנים שנים באו אל נח אל התבה" היינו תבה של שתי אותיות (כמו "נח נח"[5]). אם כן, אם יש רצף של חמש פעמים "שנים שנים" הוא כמו חמשה זיווגים של פרצופים – אריך ונוק', או"א עילאין, ישסו"ת, ישראל ולאה, יעקב ורחל.]

אם כן, רחל מסמלת לנו מסירות נפש של אם יהודיה[6]. יש גם משהו מאד מיוחד ביום הזה, שלא כולם יודעים, שיום פטירת רחל אמנו הוא יום ה-אם מתחלת השנה. כמו שיש מושג, להבדיל, של "יום האם" – היום הזה הוא באמת יום האם, יום האם היהודיה. לכן, אף על פי שיש לנו ארבע אמהות, וכולן קדושות, המושג רחל אמנו נוגע ביותר למיתרי הלב שלנו, אולי יותר מכולן, ובצדק, שהרי "רחל מבכה על בניה" ומבטיחים לה "ושבו בנים לגבולם", "יש שכר לפעולתך". היא, יותר מכולן, זו שמשלימה אותנו במסירות הנפש שלה, וגם בוכה עלינו בגלות, ובזכות בכיתה נצא מהגלות בחסד וברחמים, "ושבו בנים לגבולם". בכך נפתח את הענין של רחל אמנו – להתייחד איתה.

ב. רחל ולאה – ירושלמי ובבלי

מה שרוצים לעשות הערב הוא להסביר את היחס בין רחל ולאה – שתי האחיות[1]. לפי החסידות לאה היא אותיות המחשבה ורחל אותיות הדבור, כמו שנסביר בהמשך.

"רחל הגדולה"

כתוב "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". כמותית רוב עם ישראל יוצא מלאה, כי ממנה יש ששה שבטים (ועוד בת אחת, דינה[2]), ואילו מרחל רק יוסף ובנימין. לכל אחת יש את המעלה לגבי חברתה, אבל כתוב שאחד הענינים הכי פנימיים של משיח הוא התכללות לאה בתוך רחל, שתהפוך להיות "רחל הגדולה" – שהפרצוף שלה (בלשון הקבלה) יכלול גם את לאה (שכל עומק המחשבה שבלב יוכל להתבטא בדבור שבפה, "לבא לפומא גליא" – עצם גדר הגאולה). שתי האחיות תהיינה אחת, כאשר השם המשותף של שתי האחיות הוא רחל[3], ואז היא כבר לא "רחל הקטנה" אלא "רחל הגדולה"[4], כשהמלה "גדולה" שייכת ללאה.

לפי הקבלה הפירוש של "שם הגדֹלה לאה" הוא שם ה גדולה – ה-ה הראשונה של שם הוי' – לאה, שהיא בינה, אמא עילאה. "שם הקטנה רחל" היינו ה תתאה, שגם נקראת אמא (כמו שכתוב בתניא) – אמא תתאה. ה-ה הקטנה תגדל ותכלול את לאה, ה-ה הגדולה, אמא עילאה (הבת תכלול את האם, על דרך "יפה כח הבן מכח האב"[5]).

הכלל הגדול הזה מתבטא בתורה שבעל פה, שהיא בחינת נוקבא. התורה שבכתב היא זכר והתורה שבעל פה היא נקבה[6]. במסורת של התורה שבעל פה יש תופעה ידועה, שהיא בעצם חידוש גדול – שיש שני תלמודים, שתי זרועות של התורה שבעל פה, תלמוד ירושלמי[7] ותלמוד בבלי[8]. בקיצור, תלמוד בבלי שייך לבבל, חו"ל, ותלמוד ירושלמי לארץ ישראל, לכאן. כתוב שבעלת הבית של ארץ ישראל היא רחל אמנו ובעלת הבית של בבל, ושל חו"ל בכלל, היא לאה אמנו.

"בחכמה יסד ארץ" – רחל-מלכות מקבלת מחכמה

יש פסוק קרוב לתחלת משלי: "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". חכמה היא אבא, י של שם הוי'; תבונה היא ה עילאה של שם הוי', אמא; שמים הם ה-ו של השם, ז"א; וארץ היא ה-ה התחתונה של שם הוי', המלכות. הפסוק אומר שהבת-המלכות באה מהחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ" ("אבא יסד ברתא"), והבן-הז"א (תפארת) בא מהבינה, "כונן שמים בתבונה". תלמוד בבלי הוא "כונן שמים בתבונה" ותלמוד ירושלמי "הוי' בחכמה יסד ארץ".

בדרך כלל מסבירים שירושלמי הוא חכמה ובבלי הוא בינה, אבל כעת אמרנו שירושלמי הוא רחל ובבלי הוא לאה – איך זה מסתדר? כמו שאמרנו כעת, שרחל מקבלת מחכמה, ואילו לאה שהיא האמא – התבונה שמולידה את מדות הלב – בה ה' כונן שמים.

הרמב"ם והחסידות – בהשראת הירושלמי

אם יש מחלוקת בין שני התלמודים אנחנו פוסקים כמו תלמוד בבלי, כיון שהחיבור של התלמוד הבבלי נערך יותר מאוחר, ויש כלל גדול שפוסקים כמו הדעה האחרונה – הלכתא כבתראי[9] (ויש סיבות נוספות מדוע פוסקים כמו הבבלי). אבל, בין הפוסקים הגדולים מי שהכי נתן מקום לירושלמי – שכאשר אין הכרעה ברורה בבבלי, אפשר להעזר ולפסוק כמו הירושלמי – הוא הרמב"ם, שכמה שרק יכול נתן מקום לירושלמי. אמנם הכלל שכאשר יש מחלוקת צריכים לפסוק כמו הבבלי, אבל בכל מקום שיש לרמב"ם אפשרות להכריע כירושלמי הוא עושה כך. כלומר, יש לו הרבה השראה מתלמוד ירושלמי (בפרט מהפשטות של דרך הלימוד שלו). אנחנו יודעים כמה הרבי שלנו מחזיק מהרמב"ם, ורוצה שנלמד רמב"ם.

מכך אנחנו לומדים (ומוסבר באריכות[10]) שכל החסידות, החל מהבעל שם טוב והלאה, היא בהשראת הירושלמי (בהשראת אוירא דארץ ישראל מחכים). הרבה מדרך החסידות, שהיא הדרך הסלולה והישרה לגאולה, לביאת משיח צדקנו, היא בהשראת ה'ראש', ההשקפה, של הירושלמי.