רחל אמנו, בבלי וירושלמי 6

ג. יחס הירושלמי לנשים –
כבוד ושויון: פרצוף ענינים

היות שרחל אמנו היא האם היהודיה למופת (בעלת המסירות נפש על שלמות עם ישראל בפועל ממש[1]), אנחנו רוצים הערב להביא כמה השוואות של הבדלים חשובים בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי – כולן בקשר לנשים. היות שהיום הוא היום של נשות ישראל, יום ה-אם מראש השנה[2], נייחד בע"ה את הדברים להבדלים חשובים שמשקפים את הראש של הירושלמי לעומת הבבלי ביחס לנשים.

למה כל כך חשוב להבין את ההבדלים? כי כתוב שלקבל השראה – לאו דווקא לפסוק – לפי הירושלמי זה יסוד היסודות של החסידות, וכתוב שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" אז יבוא מלך המשיח בחסד וברחמים[3]. כאשר אנחנו לוקחים כמה וכמה דוגמאות, משתדלים לעשות סדר – גם כדי שנוכל לקלוט יותר טוב, גם לזכור יותר טוב, וגם כי כתוב שעצם ההקבלה (לשון קבלה, "שמע בקֹלה") בין מערכת של דוגמאות למערכת הספירות – כחות הנפש – מוסיף הרבה הרבה לעושר ואושר שמקבלים מלימוד התורה. שוב, הספירות הן כחות הנפש, ואני מקוה שרוב הציבור הקדוש כאן מכיר את הספירות, פחות או יותר, עם כחות הנפש המקבילים.

אם כן, נקח סוגיות של הבדל בין הבבלי לירושלמי בקשר לנשים ומסדרים לפי הספירות.

כתר: "ירושלים של זהב" לרחל שמכרה את שערה לטובת לימוד תורה

בכלל, האשה היא כנגד הכתר – "אשת חיל עטרת בעלה"[1]. יש הרבה סיפורים יפהפיים שמופיעים רק בתלמוד ירושלמי ואין להם זכר בתלמוד בבלי, אף על פי שכמותית תלמוד בבלי הוא הרבה יותר גדול ורחב מהירושלמי. יש סיפור ידוע[2] על עוד רחל, אולי הכי חשובה אחרי רחל אמנו – רחל אשת רבי עקיבא. רחל היא על שם רחל אמנו, ועקיבא אותיות יעקב[3] – כתוב בקבלה שרבי עקיבא הוא גלגול עיקרי של יעקב אבינו. עקיבא נשוי לרחל, ובתחלה הוא עם-הארץ, אבל בזכות מסירות הנפש של רחל הוא נעשה המשה רבינו של התורה שבעל פה – עמוד התווך של תורה שבעל פה, יותר מכל חכמי ישראל. הכל בזכות רחל, כפי שהוא אומר לתלמידים אחרי שנעדר מהבית עשרים וארבע שנים – בשליחותה – "שלי ושלכם שלה הוא" (אחרי שהיא נופלת לרגליו, ואף אחד לא מכיר אותה ורוצים לגרשה).

התלמוד הירושלמי אוהב לספר סיפורים של מסירות נפש – זה אחד הכללים המאפיינים את ההבדל בין הירושלמי לבבלי. האהבה לסיפורי מסירות נפש מתאימה לרחל אמנו, הדמות של היום הזה, כפי שאמרנו, שהיא הדמות המובהקת ביותר של מסירות נפש בפועל ממש. גם בסיפור על רחל אשת ר' עקיבא יש בירושלמי משהו מיוחד בנוגע למסירות נפש.

בבבלי כתוב מה שכולם מכירים, שהם היו מאד עניים. רחל היתה בת של הגביר הכי גדול (כלבא שבוע), אך השידוך לא מצא חן בעיניו והוא גירש את הזוג. ננסה לקשר כל דבר למסורת החסידית: הסיפור הזה מזכיר את אדמו"ר הזקן, שהאבא הגביר של אשתו גירש את הזוג הצעיר והם נעשו עניים. אם מחפשים שרש לסיפור כזה, שהאבא הגביר מגרש את הזוג ונעשים עניים מרודים – זה רבי עקיבא ורחל.

עוד כתוב בבבלי שרבי עקיבא אמר לרחל בהערצה, אני כל כך אוהב אותך שאם היה לי כסף הייתי קונה לך "ירושלים של זהב" (ורק במקום אחר מוזכר בדרך אגב שהוא קיים זאת). "ירושלים של זהב" הוא תכשיט גדול שכולו זהב עם ציור של ירושלים: יש מפרשים ששמים אותו על הבגד, אבל לפי רוב המפרשים זהו תכשיט ששמים על הראש – כמו כתר, סמל מובהק של "אשת חיל עטרת בעלה".

בירושלמי הסיפור מורחב. קודם כל, כתוב שר' עקיבא קיים את הבטחתו, אבל גם מרחיבים לומר בשל מה אמר לה שרוצה לקנות לה "ירושלים של זהב". כתוב שם שחלק ממסירות הנפש של רחל, כדי שרבי עקיבא יוכל ללמוד תורה, שכדי לפרנס את המשפחה היתה בכל פעם גוזרת משערה ומוכרת אותו. זה פרט חשוב מאד, שמשום מה הבבלי לא מספר אלא רק הירושלמי. אחר כך הירושלמי מוסיף ש"ירושלים של זהב" הוא תכשיט כל כך יקר, עד שאשת רבן גמליאל, הנשיא, קנאה ברחל ושאלה (כדרך הנשים) את בעלה 'למה הוא קנה לה ירושלים של זהב, ואתה, שיש לך כסף, לא קנית לי?'. רבן גמליאל ענה לה, את לא מכרת את שערך כדי שאלמד תורה, והיא כן[4].

אפשר להרחיב הרבה על כל הסיפור, אבל עכשיו נצמצם ורק נשים לב למסירות הנפש הגדולה שרואים כאן. לכאורה זו לא מסירות נפש כמו של רחל אמנו, אבל אולי כן – ששולחת את הבעל לשנים רבות ללמוד. בכל אופן, הפרט הקשור לירושלים של זהב בירושלמי הוא מכירת השערות. השערות הן הכתר הטבעי שעל הראש, והיא מכרה את כתרה הטבעי וזכתה בכתר על-טבעי – ירושלים של זהב [הזהב הוא מעל לטבע, כנודע בחז"ל שלא היה העולם ראוי לזהב, ולמה ה' בראו – עבור בית המקדש, והנה כאשר איש ואשה זוכים ושכינה שרויה ביניהם הרי ביתם הוא מקדש מעט]. אם כן, נחבר את הסיפור הזה לספירת הכתר, ספירת המסירות נפש. שוב, הירושלמי, כמו שנראה שוב ושוב, מאד מעלה את קרן האשה בכלל. כאן הוא משבח את רחל אשת רבי עקיבא במסירות הנפש שלה, ובאמת מגיע לה – והיא קבלה – את ה"ירושלים של זהב" (שגם שמו אומר הרבה מעבר לסתם תכשיט יפה).

חכמה: שמועה משם בת רבי; נשים לומדות תורה;
גלגול היו"ד של שרי-שרה

אחרי הכתר, העל-מודע, אליו שייכת מסירות הנפש, באות הספירות חב"ד – חכמה-בינה-דעת.

שמועה משם בת הרב, "אחותי אמרה לי"

יש ווארט שכתוב בירושלמי שלא מופיע בבבלי – לא הוא ולא שום דבר דומה לו. כתוב[1] שלרבי ינאי היה בן, רבי שמעון, והוא פעם מתבטא בירושלמי ואומר: דבר זה "לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו". הלכה חשובה, שבדור אחרי אביו הוא צריך לפסוק הלכה, והוא אומר שאיני יכול לפסוק לפי מה ששמעתי בעצמי מאבי, אבל שמעתי מאחותי שאמרה בשמו. אין דבר דומה לכך בתלמוד בבלי – רק בתלמוד ירושלמי.

כמו שאמרנו, הדבר הזה ממש הוא סיפור ידוע אצל אדמו"ר הזקן ובתו פרידא ביחס לבנו אדמו"ר האמצעי. ממשיכו של אדמו"ר הזקן הוא אדמו"ר האמצעי, שהיה צמא לכל הגה שיצא מפי אביו, והיו דברים – דרושים שלמים של חסידות – שלכתחילה אדמו"ר הזקן לימד רק את בתו פרידא. אדמו"ר האמצעי ניסה להקשיב ולא הצליח, והוא התחנן לאחותו שתחזור מה ששמעה מפי אדמו"ר הזקן. ידוע שהבת הזו היא היחידה – מכל המשפחה, מכל הבנים – שזכתה להקבר (באופן נסי) ליד אביה אדמו"ר הזקן[2]. לא רק זה, אלא שהיא עצמה כתבה חסידות – הדרושים שלה הם בעניני משיח וגאולה, דברים מדהימים, שגם עוררו פליאה רבה בין החסידים, איך היא דנה בנושאים האלה. היא לא האמא של הצמח-צדק – דבורה-לאה (עם השם לאה[3]) – אבל היא המקבלת את החסידות, דברים שאדמו"ר האמצעי לא זכה לשמוע מאביו היה צריך לשמוע ממנה. איפה יש כזה דבר בעולם? מאיפה אדמו"ר הזקן לקח את הענין הזה, שמלמדים את הבת דברים שלא מלמדים את הבן הממשיך – את הרבי אחריו – אלא שישמע את הסברים מאחותו? המקור הוא בירושלמי מפורש.

היות שמדובר בתורה, כמובן ש"אורייתא מחכמה נפקת", לכן הווארט הזה שייך לחכמה. ועוד יותר, יש על זה פסוק מפורש: "אמֹר לחכמה אחֹתי את"[4].

נשים לומדות תורה

דבר נוסף שקשור לכך: במשנה[5] יש מחלוקת תנאים האם לגבי לימוד תורה לבנות, והתנא בן עזאי – בן דורו של רבי עקיבא – אומר "חייב אדם ללמד בתו תורה". בירושלמי[6] כתוב שלדעת בן עזאי במצות הקהל נשים באות לא רק לשמוע אלא גם ללמוד.

כולנו יודעים כמה חשוב הוא אצל הרבי מצות הקהל, גם בזמן הזה. בשנה שצריך לחול "הקהל" (מוצאי שביעית) בחג סוכות הרבי עשה "הקהל" כל השנה כולה, "שנת הקהל" (זה חידוש של הרבי, שכל השנה היא "שנת הקהל", ובמשך כל ימות השנה הזמן צריכים לעשות מבצע הקהל), ויותר מזה, הרבי אמר שכל הזמן צריך לעשות "הקהל", כל שבת וכל הזמן, זה אחד היסודות הכי חשובים של הרבי. בהקהל כתוב "הקהל את העם האנשים הנשים והטף, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי'". חז"ל אומרים בבבלי[7] – כפי שרש"י מביא על התורה – ש"למען ילמדו" מתייחס לגברים "ולמען ישמעו" לנשים[8]. כלומר, בשביל מה באים להקהל? בשביל שהגברים ילמדו היטב, יתפלפלו בהלכות, והנשים תשמענה. לפי זה, מאד מפליא שכתוב "למען ישמעו" לפני "למען ילמדו", שהרי הסדר לפני כן הוא "האנשים והנשים". אבל בירושלמי, מלבד הדעה הזו, כתוב גם שלפי בן עזאי גם הנשים באות ללמוד, ולא רק לשמוע – זה חידוש מופלא. זוהי עוד דוגמה שהירושלמי משווה נשים לגברים לחלוטין. השוואה בין נשים לגברים היא משהו משיחי,

כמו כן, בירושלמי[9] כתוב "זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות", ואילו בבבלי[10] מוזכר דין זה רק לגבי זבים ומצורעים, לא לגבי נשים בטומאותן. בפשטות, הברייתא הזו בירושלמי היא כשיטת בן עזאי שנשים לומדות תורה, והענין מוצג כדבר שברגילות (ולא מובאת בסוגיא שום הסתייגות ודעה חולקת. אדרבה, מלשון הירושלמי אסמכתא חזקה לכך שנשים לומדות, בשינון, את כל חלקי התורה), כמו שלירושלמי היה חשוב להביא את דעת בן עזאי בפירוש מצות הקהל.

אמרנו שרוצים למצוא כמה שיותר דוגמאות מקבילות לדברים בתוך בית רבי (נשיאי חב"ד). אמנם לפי המסורת לא מלמדים את הבנות תורה, אבל מהבעל שם טוב והלאה, קודם בהסתר בתוך הבית, ואחר כך בגלוי, לימדו את הבנות תורה (צריך לקרוא את הסיפורים בספר הזכרונות). זו היתה מסורת מאם לבת, שלימדו את הבנות תורה, עד כדי כך שהיו נשים שידעו לפסוק הלכות יותר טוב מרב העיר. היה מקרה די שכיח שהלכו ברחוב ופתאום מישהו אמר שהעירוב נקרע, והיו צריכים לדעת על המקום – בלי ספרים – מה עושים, הרב לא ידע והבת ידעה (בציטוט מדויק מתום השלחן ערוך). זה סיפור של החסידות – חינוך חסידי – ורואים שכל הראש של החסידות, שהבת תלמד תורה ממש, הוא ראש של ירושלמי.

שוים בקומתם

השוואה בין נשים לגברים היא משהו משיחי, כי כתוב בכתבי האריז"ל שהמלכות עוברת כל מיני שלבים של גדילה – מנקודה קטנה היא גדלה ועולה בשבע דרגות, שבעה שלבים, עד שבגאולה, כשבא מלך המשיח, היא נעשית שוה בקומתה לאיש. רואים כמה משיחי הראש של הירושלמי[11], שכבר בהרבה דברים משווה בין נשים לגברים. זו שגדלה היא רחל, לא לאה – כל הגדילה שייכת אליה – ובירושלמי היא כבר שוה בקומתה לישראל בעלה, לא רק שהוא בא ללמוד והיא לשמוע, אלא היא באה ללמוד בדיוק כפי שהוא בא ללמוד.

המדרגה שלפני "שוין בקומתן" היא שהיא עומדת מעל העינים שלו, אבל טיפה נמוכה מהגלגלת שלו – זו המדרגה הששית. המדרגה השביעית היא שלגמרי שוים, גם בגלגלת – בכתר. אחר כך כתוב שבהמשך – כמו תקופה שניה של מלך המשיח – היא עולה עוד יותר למעלה ממנו, לגמרי. גם אם נאמר שאנחנו עוד לא ממש ממש בזמן של משיח – בפרט לפני אלפיים שנה, כשחובר הירושלמי – הרי גם כאשר היא מגיעה לשלב הששי יש לה מוחין דומים לו, כמעט שווים, בגובה של השכל. אחר כך היא עולה עוד יותר ועוד יותר. כתוב ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – רחל היא בבחינת אור חוזר ויעקב-ישראל בעלה הוא בבחינת אור ישר.

אם כן, בחכמה יש לנו שני דברים מאד חשובים. הדבר הכללי (שאמרנו שני), שלפי הירושלמי נשים לומדות, כדעת בן עזאי הסובר שחייב אדם ללמד בתו תורה (דמחכמה נפקת)[12]. הדבר הראשון היה ווארט – ובמיוחד הקישור בין הירושלמי למסורת החסידות בפועל – שיש דבר שלא שמעתי מאבא אלא שמעתי מאחותי בשם אבא.

היו"ד של שר"י – מקור החכמה היהודית

משהו נוסף בהקשר לחכמה: בפרשת השבוע שעבר (לך לך) קראנו על שינוי השם של שרה – משרי לשרה. קודם ה' חלק את ה-י לה-ה ונתן ה לאברהם ו-ה לשרה, אבל בירושלמי[13] כתוב שה-י לא התפייסה בכך, והשתטחה לפני הקב"ה וטענה מה תהא עלי עצמי[14]. הקב"ה אמר, עד שהיית בסוף של אשה אתן אותך בראש של גבר, ה-י של יהושע, "ויקרא משה להושע בן נון יהושע".

ברגע שה-י של שרי ניתנה ליהושע, נעשה שם ה' – יהו – בראש שם יהושע, בעוד שבשרי היתה רק י (שאינו שם ה' בפני עצמו, רק ראש שם יה ושם הוי' ב"ה). ה-שע של יהושע עולה ה פעמים עד, כך שאם נחלק את ה-שע ב-עד נקבל את ה-ה האחרונה של שם הוי' ב"ה אחרי ה-יהו של יהושע (וירמוז השם יהושע בשלמותו ל"עד הוי' בכם [ועד משיחו]"). מכל מקום, הגילוי של השם נובע מהאות האחרונה של שרי – ה-י שלה היא ה"חכמת נשים בנתה ביתה" (ולכן זה שייך לספירת החכמה) – זה הסוף והתכלית שלה, שבסוף מתגלגלת (הגלגול בכלל הוא בסוד מוחין דאבא, כמבואר בכתבי האריז"ל) האות י ומגיעה לראש של יהושע ("ראש אפרים") שכובש את הארץ, בחינת רחל. יהושע הוא בן של רחל – עובר משרי דרך רחל ליהושע[15]. נאמר אחרת: מה ששם ה' נעשה חלק משם של יהודי[16] – באה מכח ה-י של שרי, שהיא מקור החכמה היהודית הטבעית. יש לשרה עוד שם – יסכה – שמתחיל ב-י ומסתיים ב-ה[17].

בינה: דרשת מצוות חנ"ה לנשים

ידוע, והרבי הזכיר זאת תמיד – בפרט ביארצייט של אמו, הרבנית חנה – ש-חנה ראשי תבות של שלש המצוות שנמסרו לנשים, חלה-נדה-הדלקת הנר. בלשון הירושלמי[1] המצוות נקראות "מצות נדה ומצות חלה ומצות הדלקה", נדה-חלה-הדלקה[2] (יותר טוב שאין עוד מילה, שאז צריך לחשוב למה היא לא נכללה בר"ת). חנה היא גם מהצדיקות וגם משבע הנביאות שעמדו לעם ישראל, והיא, ביחד עם שרה ורחל, נפקדה בראש השנה (על חנה מספרת ההפטרה של יום א דר"ה, בתורה קוראים ביום א על שרה ובהפטרה של יום ב על רחל[3]), ועוד נחזור אליה.

תקון החטא של חוה

מכל מקום, הסימן הזה הוא התיקון המיוחד של האשה – תיקון מאד טעון, כי אם היא לא שומרת טוב על התיקון היא גם מסתכנת, כמו שכתוב במשנה. אלו דברים מיוחדים שנתנו לאשה, ודווקא בירושלמי דורשים את הטעמים – למה ה' נתן לה את החלה, למה את הנדה ולמה את הדלקת הנר (כמו שנביא מיד). ההטעמה הזו מופיעה בירושלמי ולא בבבלי – והסברת טעם קשורה לאמא, לבינה, שנבין למה דווקא מצוות אלה שייכות לאשה.

כל ג המצוות קשורות לתיקון חטא חוה – תיקון חטא אדם הראשון, שהיא התחילה בו (מה היתה הטעות שלה? בכך נתבונן יותר בגבורה, ענף הבינה). הירושלמי מתחיל מהנדה (המוזכרת בעונש-קללה שלה המפורש בתורה) ואומר "אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב 'ואד יעלה מן הארץ' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה". לפני "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" כתוב "ואד יעלה מן הארץ", והירושלמי אומר שהאד הוא הדם של העולם[4] – הזרימה של הדם העולה מהארץ – ואחר כך "וייצר הוי' אלהים את האדם [שמתחיל אד] עפר מן האדמה". היות שאדם הראשון הוא הדם של העולם, והיא גרמה לו ולזרעו אחריו מיתה, לכן נתנו לה לתקן זאת במצות נדה.

אחר כך דבר דומה: "אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה [יש מדרשים שכתוב רק "חלתו של עולם", אבל בירושלמי כתוב שהיה חלה טהורה]... וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות חלה לאשה [כתקון]". הפסוק שאומר שאדם היה החלה הטהורה של העולם הוא "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – הוא נעשה מעיסה, הוא החלה הטהורה שהורמה מהעולם, וכיון שהיא גרמה לו מיתה ניתנה לה מצות חלה.

והדבר השלישי: "אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר 'נר אלהים נשמת אדם'[5] וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה". "נר הוי' נשמת אדם" הוא פסוק מאוחר בתנ"ך, שלא מופיע בתורה במעשה בראשית אלא במשלי, ומתייחס לנשמה, והוא רומז להמשך תיאור הבריאה של אדם הראשון, "ויפח באפיו נשמת חיים"[6] – והיות שהיא כבתה את הנר, גרמה לו מיתה, ניתנה לה מצות הדלקה (הדלקת נר שבת קדש). כל ההטעמה הזו היא חידוש של הירושלמי שלא כתוב בבבלי.

"אם כל חי" – הנפילה למיתה והתקון לחיים-נצחיים

מה הווארט? כתוב "ימותו ולא בחכמה". חוה גרמה מיתה לאדם, ובלשון הקבלה זו תופעה של "מינה [מהבינה] דינין מתערין". על חוה כתוב "היא היתה אם כל חי" – היא האמא של הכל, של כל חי – ובכך שהיא התפתתה לנחש (ענין שנחזור אליו בהמשך) ונפלה בחטא, היא גרמה מיתה לעולם. חיצוניות הבינה, אם היא נופלת, הופכת להיות סיבה של היפך החיים – "גרמה לו מיתה". שלש מצוות אלה הן בעצם לתקן את החטא, את הסיבה, וכשמתקנים את הסיבה מתקנים גם את המסובב (התוצאה) – האשה מצווה להחזיר בתשובה שלה, במצוות האלה, את המצב לקדמותו, ולהגיע אף למצב יותר טוב, כי כל ירידה היא לצורך עליה.

דווקא האשה היתה אם כל חי – לא כתוב שהאדם היה אב כל חי[7] – וכך נאמר בה אחרי החטא, שהיא עדיין אם כל חי[8]. דווקא לאשה מסור הכח להחזיר את המצב לחיים נצחיים[9] – נושא שהרבי מדבר עליו הרבה בשנים האחרונות. אצל מי המפתח לחיים הנצחיים? אצל האשה. היפך החיים זו בעיה שלה – שהיא תעשה את התיקון, והכל יחזור יותר טוב מקודם. כמו שהרבי אומר שיש גאולה שתתכן אחריה עוד גלות, אבל יש גאולה שלא שייכת אחריה גלות, שהגלות נמחקת מהמציאות, "בלע המות לנצח". גם כאן, לפני החטא היו חיים נצחיים, אבל היתה נקודת תורפה שבה אפשר לפגוע בהם – וכך קרה בחטא. אחרי תיקון החטא על ידי שלש המצוות נעשים חיים שלא שייכת אחריהם מיתה – חיים ששום דבר לא יכול לפגוע בהם, כי "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" לגמרי (אין יותר מציאות של הנחש הקדמוני שיכול לפתות את חוה). כמו שטר שיצא עליו ערעור – שלאחר שמאשרים (מקיימים) אותו הוא נעשה קבוע לנצח.

אמרנו לעיל שרחל אחראית על מחית זכר עמלק לגמרי. כתוב "תמחה את זכר עמלק" – אפשר לקרוא את המלה "תמחה" או בגוף שני זכר (אתה תמחה) או בגוף שלישי נקבה (היא תמחה)[10] – או שהמצוה עליך, או שמוטלת עליה, שהיא לא תשכח למחות את זכר עמלק. כל ההטעמה הזו של התלמוד ירושלמי שייכת לאמא – תיקון הבינה.

נשים מסבות

נאמר פרט, שהוא דין של ליל הסדר, שגם שייך לבינה הנקראת "עלמא דחירו" – כל חגיגת "זמן חרותנו" בחג הפסח, הרגשת החירות, שייכת לאמא-בינה בקבלה. יש מצות הסבה – "כולנו מסובין" – שהיא עיקר הסימן של החרות, שאנחנו בני חורין. יותר מכל הדברים שעושים בליל הסדר, הסימן העיקרי שאנחנו בני חורין – תכלית ההרגשה של פסח, שעל שמה נקרא כל החג "זמן חרותנו" – הוא מצוות הסבה.

מה לגבי אשה בהסיבה? בתלמוד בבלי[1] כתוב שאשה אינה מסבה, כמו שתלמיד אצל רבו לא מסב. בן יכול להסב, אבל על תלמיד יש את מורא הרב, ובנוכחות הרב אסור לו להסב מרוב אימה ויראת כבוד (כי הסבה היא סימן של התפשטות האני), וכך גם אשה אינה מסבה כי אימת בעלה עליה[2]. אבל בירושלמי[3] לא כתוב כך: ויש ויכוח מהי מסקנת הירושלמי, יש מי שאומר שהאשה כן מצווה וצריכה להסב[4], כלומר שלירושלמי האשה לא כל כך מפחדת מהבעל.

ההבדל בין הראש של הבבלי לירושלמי פשוט: האם יש אימת הבעל או אין אימת הבעל. בבבלי יש יוצא מהכלל: אשה רגילה לא מסבה בגלל אימת הבעל, אבל "אשה חשובה" כן מסבה, וכך פוסקים הרמב"ם והשו"ע[5]. איך אשה זוכה לתואר של "אשה חשובה"? יש שלש הגדרות של הראשונים, שלא כל כך מסתדרים, למה חז"ל התכוונו ב"אשה חשובה"[6]. יש מי שאומר שלענין דין זה "אשה חשובה" היא אשה שאין לה בעל – ברגע שיש לה בעל הענין אבוד, אבל אם אין לה בעל היא הופכת להיות אשה חשובה, שהיא עצמאית. אבל הסבר זה נראה קצת חלש, לחשוב שזו כוונת חז"ל בכך שאשה חשובה צריכה להסב. הסבר שני בראשונים הוא ש"אשה חשובה" היא אשה צדיקה, יראת שמים, שמאד מצטיינת במצוות ומעשים טובים, ומכירים שהיא צדיקה. אבל מאד קשה לומר שזו הכוונה של אשה חשובה, שהרי אם היא באמת יראת שמים, היא תפגין זאת? תעשה משהו כי היא 'חשובה'? זה לא חסידי, שבגלל שאני יראת שמים מגיעות לי מצוות שהחברה שלי לא יכולה לעשות (בכלל, ל"אשה פרושה" יש קונוטציה שלילית בחז"ל[7] – הפגנה של יראת שמים אומרת שהיראת שמים לא אמתית). ועוד, ועיקר (על פי נגלה), האם מפני שהיא יראת שמים מאד משום כך לא תהיה אימת בעלה עליה?! הפירוש השלישי של אשה חשובה הוא אשה עשירה – היא הביאה הרבה עבדים ושפחות לבית. בדרך כלל אשה לא יכולה להסב כי צריכה להגיש את המנות, והיא לא יכולה להרגיש יותר מדי בנח, ובפרט בליל הסדר, אבל אם יש הרבה משרתים בבית היא יכולה להרגיש כך. זה פירוש שלישי, שגם לא הכי-הכי מתיישב על הדעת.

מכל מקום, חשוב לנו הביטוי "אשה חשובה", כי היות שבירושלמי יש את הדעה שכל הנשים מסיבות – אין הבדל בין פשוטה לחשובה – מכאן שלפי הירושלמי כל נשות ישראל הן "נשים חשובות" של הבבלי (כמו שמובא גם בהלכה שהנשים שלנו כולן חשובות, עלית הדורות מבבלי לירושלמי). ברגע שכל הנשים חשובות – לא צריך לומר זאת בכלל. הירושלמי בעד שויון, ואם כל הנשים חשובות לא צריך להסביר מהי "אשה חשובה" – כולן חשובות, וכולן צריכות להסב. היות שזו תכלית הרגשת החופש של זמן חרותנו הדין שייך לספירת הבינה, כמו שאמרנו.

דעת: התקשרות עצמית בנישואין (בגירושין לאחר עשר שנים ובנזירות); איש-אשה-שכינה

דעת היא התקשרות – במיוחד התקשרות בין בעל לאשה, כמו שכתוב בתחלת התורה "והאדם ידע את חוה אשתו". יש דין מאד חשוב בירושלמי החולק על הבבלי, ורואים שהרבי שלנו נהג כך הלכה למעשה (כך נהגו עוד הרבה צדיקים, אבל אותנו מענין בעיקר הרבי שלנו). לפי תלמוד בבלי[1] אם איש ואשה נשואים עשר שנים בלי ילדים, הבעל חייב לגרש את אשתו וכופים אותו על כך. בזמן שהיה מותר להתחתן עם שתי נשים הבעל היה צריך או לגרש את האשה ולקחת אשה אחרת או לקחת אשה שניה על אשתו הראשונה לשם קיום מצות "פרו ורבו", ואם לא עושה כך כופין אותו. אבל הירושלמי[2] אומר שלא מקפידים על כך כל כך, ו"הכל כמנהג המדינה". רואים שהחל מהרבי – וכלה בעוד הרבה צדיקים בדורות האחרונים, בעיקר תלמידי הבעל שם טוב – לא הקפידו על הלכה חמורה זו כפי שהיא בבבלי.

את הדין הזה אנחנו שמים בדעת כי הירושלמי הרבה יותר קשור למודעות טבעית, וגם בעד הקשר הטבעי בין איש ואשה, ומי שהקשר הטבעי בין איש ואשה מאד חזק ופשוט אצלו בבירור ש"מנהג [המדינה] עוקר הלכה" (כלל של הירושלמי). מי שאוהב את אשתו ולא רוצה לגרש יחפש מדינה שבה המנהג לא לגרש. יש סגולה לבוא לארץ ישראל, כפי שלומדים מפרשת "לך לך", שמקץ עשר שנים בארץ ישראל שרה מסרה את שפחתה הגר לאברהם (או שחייב לגרש, או לקחת אשה אחרת כנ"ל). שוב, זו הלכה של "מעשה אבות סימן לבנים", עם עוגן חזק בפרשת שבוע, מאברהם ושרה שהם ודאי זוג של אהבה (מדת החסד). אבל, לפי הירושלמי אם יש "מנהג המדינה" אחרת – לא מקפידים. יש כאן גם מנהג עוקר הלכה, והמנהג עוקר הלכה כי הוא מבוסס על הדעת והקשר העצמי בין איש ואשה. הקשר הוא למעלה מטעם ודעת – על פי טעם ודעת, גם של התורה, צריך לגרש, אבל יש לקשר שרש למעלה מטעם ודעת. שוב, ראש כזה הוא ראש ירושלמי – שהמודעות הטבעית של הדעת היא לחיות עם טבע, שרואים אותו גם בתורה קודם מתן תורה (לכן הירושלמי צריך לומר שבדרך כלל לא למדים מקודם מתן תורה, לא עושים הלכה למעשה ממה שכתוב על האבות ולא כתוב אחר כך – כדי לעשות מיון בדברים שלפני מתן תורה, מה מקבלים ומה לא, כפי שהוסבר בשיעורים הקודמים – אבל יש דברים שהמנהג יכול לקבל מלפני מתן תורה, גם מלפני אברהם אבינו, מאדם וחוה ושמא עוד מלפניהם).

אם כן, זהו דבר אחד שנשים בדעת – קשר עצמי בין האיש והאשה, ויהי מה, גם בלי ילדים. אם כי שלכאורה גם כן, מאדם הראשון והלאה, כתוב שמתחתנים בשביל ילדים – אבל בכל זאת בתורה אלה הן שתי מצוות שונות (לפי מנין המצות של הרמב"ם), יש מצוה להתחתן ויש גם מצוה להוליד ילדים, והשאלה מה עולה על מה.

האשה שגנבה את בעלה

בעניין זה יש את הסיפור המפורסם במדרש[3]: "מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. אתון גבי [באו לפני] ר' שמעון בן יוחאי, בעיין למשתבקא דין מדין [רצו להפרד זה מזה], אמר להון חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתיה. כיון דפג חמריה [שפג יינו] אמר לה, בתי היכן אני נתון? אמרה ליה, בבית אבא. אמר לה, מה לי לבית אביך? אמרה ליה, ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו".

הרב כאן הוא רשב"י – רב טוב שיודע לעשות תיקונים (תיקונים מזהירים, תיקוני זהר). רשב"י אמר שלא צריכים להתגרש – בזכות מעשה האשה אני מברך אתכם שיוולד לכם ילד, וכך היה. בכל אופן, רואים שיש קשר עצמי בין איש ואשה – שני חצאי נשמה אחת[4] – ודווקא שם יש את הפתח לבטול ההלכה על ידי המנהג (שכתוב ששרשו למעלה מההלכה).

נזירות משותפת לאיש ואשה

עוד דבר יפה שרואים בו שבירושלמי איש ואשה הם יחידה אחת לגמרי, "עצם מעצמי" – הלכה בעניני נדרים, בדין נזירות:

קודם כל, ידוע שאם האשה נודרת משהו שנוגע גם לבעל יש לו רשות להפר את נדרי אשתו. לכתחילה לא צריך לנדור בכלל – הכל צריך להיות "בלי נדר" – אבל אם אשה נודרת הבעל יכול להפר לה את הנדר. כמובן, הבעל גם יכול לנדור בעצמו ואין מי שיפר לו, רק אם ילך לחכם יכול אולי למצוא לו פתח חרטה (לא תמיד, כי יש נדרים שאי אפשר להתיר).

הדין הבא כתוב גם בבבלי וגם בירושלמי, אבל יוצא הפוך לגמרי. מה קורה אם הבעל והאשה יושבים 'על כוס קפה', ופתאום מתחשק לבעל ואולי גם לאשה, שנהיה נזירים[5]. הוא אומר לאשתו "הריני נזיר ואת", והאשה מיד עונה "אמן" (כי הבעל לא יכול להכריח אותה – הנזירות היא רק מרצונה). לגבי עצמו הבעל לא יכול לעשות שום דבר – הוא אבוד. אבל הוא כן יכול להפר את הנדר של אשתו. בתלמוד בבלי[6] גורס במשנה שיכול להפר לה אבל שלו נשאר קיים, אבל בתלמוד ירושלמי[7] גורסים במשנה "מיפר את שלה ושלו בטל", הוא יכול להפר לה את הנדר וגם שלו בטל ממילא. מחלוקת מן הקצה אל הקצה – הירושלמי פשוט הפוך מהבבלי.

מה הרעיון מאחורי דין זה? שבירושלמי "אני ואת" יותר אחד מהבבלי. גם האומדנא, שאם אמר "הריני נזיר ואת" הוא התכוון שה'כיף' של הנזירות יהיה רק מכך ששנינו ביחד נזירים – הנזירות היא מבצע משותף של שנינו. ברגע שיש לו כח בתורה לבטל את החלק שלה – גם החלק שלו בטל ממילא. כלומר, האיש והאשה הם אחד. פשוט שאם היה אומר למישהו אחר "הריני נזיר ואתה" ואותו אחר היה הולך לרב להתיר את הנדר (אחרי שאמר "אמן") – ההתרה לא היתה עושה שום דבר לגבי הראשון. כאן, כשמדובר באיש ואשה, אז ב"הריני נזיר ואת" הם אותו הדבר. לכן שמים את הדין בדעת – במובן של קשר עצמי בין איש ואשה – כי ממחיש כמה חזק הקשר בין האיש והאשה.

אלו שתי דוגמאות לקשר החזק: הדוגמה הראשונה היא בדעת אבל עולה לכתר – ויתור על ילדים הוא מסירות נפש, והויתור בא מתוקף הקשר, הדעת עולה עד לכתר. הדוגמה השניה מדין "הריני נזיר ואת", שברגע שמפר לה אוטומטית מבטל גם לעצמו, כי הם אותו הדבר.

בצלמנו כדמותנו – איש-אשה-שכינה

אמרנו שאין הרבה מינים ואפיקורסים בירושלמי, אבל בכל זאת יש כמה. יש בירושלמי[8] מין ששואל על מה שנאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בלשון רבים: "...אמר רבי שמלאי, כל מקום שפרקו המינין תשובתן בצידן. חזרו ושאלו אותו [המינים את רבי שמלאי], מה אהן דכתיב 'נעשה אדם בצלמינו כדמותינו'? אמר להן 'ויבראו אלהים את האדם בצלמם' אין כתיב כאן אלא 'ויברא אלהים את האדם בצלמו'. אמרו לו תלמידיו, לאלו דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב [סגנון המופיע כמה פעמים בירושלמי]? אמר להן לשעבר אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן אדם, מאדם ואילך 'בצלמינו כדמותינו' – אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש, אי אפשר לשניהן בלא שכינה". "בצלמנו כדמותנו" – צריך איש ואשה והשותף השלישי, שכינה ביניהם. הלשון המיוחד כאן הוא "אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, אי אפשר לשניהן בלא שכינה". גם שייך ל"והאדם ידע את חוה אשתו", ועיקר "בצלמנו כדמותנו"[9] מתחיל משם – לא הולך על המלאכים, אלא על "שלשה שותפים באדם", חידוש מופלא. יש כאן איש-אשה-שכינה[10], כמו המאמר רבי עקיבא "זכו שכינה ביניהם".

חסד: גמילות חסד משותפת; עיר של כהנים

חסד הוא אהבה וגם נתינת צדקה וגמילות חסדים בפועל. יש סיפור יפהפה שמופיע רק בירושלמי[1] ולא בבבלי – שפעם אחת רבי עקיבא היה עסוק בעניני צבור, היה צריך לגייס כסף לצורך הקהילה, ולשם כך לקח עוד תלמיד חכם והחלו להסתובב בעיר יחד. קודם כל, אפשר ללמוד מכך שהרב הכי גדול – משה רבינו – הולך מדלת לדלת לגייס כסף כאשר צריך. לא היה כך פעם אחת בלבד אלא הרבה פעמים – כל פעם שהיו זקוקים לכסף רבי עקיבא בכבודו ובעצמו היה הולך לחזר על הפתחים. היה גביר אחד של העיר שבדרך כלל הלכו אליו ראשון, וכל מה שהיה חסר היו משלימים משאר אנשי המקום. כדרכם הלכו לאותו אחד, נכנסו בדלת, ושמעו ברקע שיחה בין הגביר לבן שלו. הבן שואל את האבא – מה נאכל היום? האוכל הכי זול הוא ירק, והאבא אמר לבן שאין לנו מספיק בשביל ירק רגיל, אבל יש בשביל ירק כמוש מלפני כמה ימים – הירק הכמוש הוא מה שאנחנו יכולים לאכול היום. רבי עקיבא נבהל, שכנראה העשיר ירד מנכסיו ואין לו פרוטה לפורטה, אז הוא מיד אמר לתלמיד חכם – בא נברח מכאן, שלא נבייש אותו. הוא תמיד היה נותן ביד רחבה, אבל כעת אנו שומעים שאין לו כלום. הלכו מאותו בית ועשו סיבוב, וקצת היה חסר, והחליטו לחזור אליו בכל זאת. באו אליו, והוא מקדם את פניהם בתמיהה: למה באתם אלי בסוף? הרי כל פעם אתם באים אלי ראשון! אמרו את האמת, שבאנו אליך ראשון, ושמעו כזו שיחה בינך לבין הבן שלך, אז לא רצינו להכביד עליך. הוא אמר, מה שביני לבין הבן שלי לחוד ומה שביני לבין בוראי לחוד (כנראה הכוונה היתה – ביני לבין הבן שלי מדובר בחינוך, וביני לבין ה' הרי זה משהו אחר לגמרי). אז הוא אמר להם – לכו לאשתי והיא תתן לכם מדה, כף, של דינרין (כנראה היתה לו חבית מלאה דינרים לשם חלוקה לצדקה). הלכו לאשתו, והיא שאלה – מה אמר לכם, כף מחוקה או גדושה? אמרו שלא יודעים, אז היא אמרה – אני אתן לכם גדוש, הרבה יותר, ואם הוא אמר מחוק אז אני אשלים זאת מהכסף הפרטי שלי (גם אם אצטרך למכור את התכשיטים שלי וכיוצא בזה – לא משנה). כששמע הבעל מה עשתה אשתו הוא קפץ משמחה שיש לו אשה כזו בעלת חסד – והכפיל לה את כתובתה. כך מסתיים הסיפור בתלמוד ירושלמי.

אין סיפור יותר יפה של חסד של אשה השוה למדת החסד של הבעל[2]. זהו סיפור מובהק של מדת החסד של אשה, וכמה טוב שאשה מצטיינת במדת החסד – לתת לכל הנצרכים ביד רחבה. דרך אגב, כשקוראים את הסיפור הזה במקור בירושלמי אפשר לבכות – הסיפור הוא מאד מרגש, איך שהוא מדבר עם הבן (ספק אם גם היא היתה מחנכת את הבן כך) ואחר כך איתם ומה שהיא אומרת ועושה על דעת עצמה. יש כאן הכנעה (חינוך הבן), הבדלה (בין היחס לבן ליחס לבוראי), המתקה (עצם מדת החסד של הבעל ושל אשתו, שכאן זוכים לזווג מעין לעתיד לבוא, "שוין בקומתם", "כפלים לתושיה" במדת החסד שלהם, ודוק).

עיר של כהנים

יש גם בבבלי וגם בירושלמי סוגיה של "עיר של כהנים", עיר שכולם כהנים – למי מברכים ברכת כהנים? כך כתוב בירושלמי[3]: "עיר שכולה כהנים נושאין את כפיהם. למי הם מברכין, לאחיהם שבצפון לאחיהם שבדרום לאחיהם שבמזרח לאחיהם שבמערב. ומי עונה אחריהם אמן, הנשים והקטנים". בבבלי[4] כתוב שמברכים לאחיהן שבשדות – משמע החבר'ה מתוך קהילה זו שלא הגיעו לבית כנסת, שעובדים קשה בשדות ("אדם לעמל יולד" כפשוטו, ראה לקמן). אבל רוח אחרת בירושלמי – שמברכים את אחיהם שבכל העולם, והנשים והקטנים (מכח האמהות) עונים אמן (דבר שבכלל לא מוזכר בבבלי, שצריך מישהו לענות אמן, ואם כולם עולים לדוכן מי עונה אמן).

קודם כל, מכך לומדים שהירושלמי הוא "לא מקומי" (בלשוננו) והבבלי כן "מקומי". תפקיד הנשים הוא לענות אמן (והקטנים מכח הנשים כנ"ל), וכתוב גם בבבלי שבכלל העונה אמן גדול מהמברך, והמשל הוא שהמברך מתחיל את הקרב והעונה אמן הוא גומר את הנצחון – זה תפקיד הנשים. אפשר לומר שלפי הירושלמי ברכת כהנים שייכת לכהן משיח מלחמה, והאשה גומרת את נצחון הקרב, עם הטף, וממשיכים זאת, את ה"דידן נצח", בכל העולם.

גבורה: איסור נגיעה במוקצה; איסור נשים במצוות שהזמן גרמא; אי-הדגשת חומר גירושין

יש דין בירושלמי שלא שייך לכתחילה לנשים, אבל יש לו נגיעה לנשים בכלל ולחוה בגן עדן מקדם בפרט. השאלה אם יש משהו מוקצה בשבת – האם מותר לגעת בו בלי להזיז אותו? לפי הבבלי, וכך הלכה, אם לא מסיטים את המוקצה אין שום איסור לגעת בו (לא שיש ענין דווקא ללכת ולגעת בכל המוקצה שבבית...[1]). אבל בירושלמי משמע שאסור לגעת במוקצה – וכך גם נפסק להלכה במקרה מסוים[2].

לכאורה זה לא דין של נשים (אם כי שבת בכלל היא בחינת אשה), אך באמת הדבר נוגע מאד לחוה בגן עדן. כידוע (גם לבבלי[3]), עיקר החטא התחיל מהנגיעה בעץ הדעת טוב ורע. חוה הוסיפה קודם (היא דווקא ולא בעלה, כפשט של רש"י) שאסור לגעת בעץ, ולא רק לאכול – וכל המוסיף גורע – ואז הנחש דחף אותה שתיגע, ואמר לה שכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. כאילו נאמר שמי שאומר בירושלמי שאסור גם לנגוע מתקן בכך את חוה, שבראש שלה זיהתה בין אכילה לנגיעה בעלמא (תיקון בדרך של דומה בדומה, דרך רפואתו של הקב"ה, כנגד חכמה כנודע, מתאים לירושלמי). היא באמת הוסיפה על הציווי ונכשלה בכך.

קודם כל, מה לומדים מהחטא הראשון של כל החטאים? שיש נטיה של נשים להחמיר במקום שאסור להחמיר. זו בעיה נפשית (כפי שנראה בהמשך). לפעמים הנטיה להחמיר היא טובה, כמו שבהלכות נדה יש הרבה דברים הלכה למעשה שהם "מנהג הנשים" שהתקבלו כהלכה ממש. אבל יש דברים שמוסיפים ו"כל המוסיף גורע", כמו בפרט הזה, וזו בעיה. הדוגמה של נגיעה במוקצה היא דוגמה מצוינת לבעיה הזו. קודם כל, רואים שהירושלמי מתחשב במנטאליות של האשה.

לאשה חושים מפותחים יותר

היום במדע יודעים שלאשה יש חוש מישוש הרבה יותר מפותח מלגבר. תמיד ידעו זאת, אבל היום יודעים שבעצם בכל החושים יש לאשה יותר חוש – גם בטעם, גם בריח, גם בשמיעה, גם בראיה – אבל בעיקר בחוש המישוש. מתוך ניסויים, שלוקחים דגם של מאות או אלפי גברים ונשים, רואים שזו המציאות שלאשה יש חושים יותר טובים מהאנשים. אבל אין בדיוק הסבר לאף אחד מהחושים, חוץ מביחס לחוש המישוש. היום מדענים מסבירים שהיות שיש לאשה אצבעות יותר קטנות לכן העצבים יותר קרובים לקצות האצבעות, ויש לה חוש מישוש יותר טוב מלגבר, שהוא יותר גס (גראב), גם באצבעות שלו.

רואים שיש קצת הצדקה להחמיר בנגיעה – שבשביל האשה הנגיעה יותר בעיתית, החוש מעורר, בעוד שלבעל הנגיעה במוקצה לא עושה שום דבר. בשביל אשה לגעת במשהו פועל הרבה. לכן ידוע – דבר שכל מדריכת כלות צריכה לדעת טוב איך ללמד – חומר הענין של איסור נגיעה, שעיקר הבעיה היא אצל הבת.

אם כן, זה משהו מאד יפה וחשוב שנשים אותו בספירת הגבורה, שיש דעה בירושלמי שאסור לנגוע במוקצה – שנגיעה מאד מרגשת ומעוררת. נאמר יותר עמוק, לפי המדע הקוואנטי – היום ידוע שכל מדידה (שהיא סוג של נגיעה) משנה משהו (ענין שקשור לחוק אי-הוודאות). מי שמרגיש כך באינטואיציה יודע שכל מגע 'מזיז' משהו. כתוב בבבלי שמותר לגעת בלי להזיז, אבל הירושלמי יודע – בחוש נשי – שכל מגע כן משנה משהו במציאות, משנה משהו בחפצא. זה ממש ראש של הפיזיקה הקוואנטית, לא הפיזיקה הרגילה, וראינו בעוד כמה שיעורים שהירושלמי חושב חשיבה קוואנטית.

איסור נשים במצוות שהזמן גרמן

יש עוד דבר, שהוא גבורה וחסד יחד, אך היות שהוא איסור נשים אותו בגבורה: יש איסור בירושלמי, שלא כל כך אסור בבבלי, והמנהג של הבבלי מתיר בפשיטות. כאן כל אשה תאמר מן הסתם שהיא רוצה להיות כמו הבבלי. האם אשה יכולה ליטול לולב בסוכות, או לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמה? לפי הבבלי זה לא נורא, ולכן אומרים הפוסקים שמותר, וכך המנהג – מנהג ישראל תורה – כך הנהגת הרבי במבצעים, חוץ ממבצע תפילין. בבבלי[4] כתוב שמיכל בת שאול הניחה תפילין ואשת יונה הנביא עלתה לרגל ולא מיחו בהן חכמים, אבל בירושלמי[5] כתוב שמיחו בהן חכמים. לפי הבבלי, אם יש לאשה 'ג'וק' שרוצה להניח תפילין, לא נורא (ואע"פ שבתפילין לא נפסק כך להלכה, בשאר מצוות עשה שהזמן גרמה ודאי האשה יכולה לקיימן), אבל לפי הירושלמי אסור לעשות כך, לפי הכלל שאסור לאסור את המותר לך, אל תעשה מה שאינך חייב. אמרנו שהירושלמי מאד אוהב נשים, אבל כאן אומר שאם את אשה ואת פטורה – אל תעשי זאת, דווקא. חייבים לומר שהדין כך לא בגלל שלא מפרגנים לאשה, אלא משהו יותר עמוק. קודם כל, לפי הירושלמי התורה לא רוצה שאדם יעשה חומרה סתם, דבר שהתורה התירה. הענין מאד קשור לאיסור הנגיעה שחוה הוסיפה – היא הוסיפה, וכל המוסיף גורע. כאן כלל גדול – האיש מחויב ואת לא, אז אל תעשי.

שלשה מנהגים בברכת "שלא עשני אשה" לנשים

כדי להמחיש ולחדד את הפרט הזה נאמר ווארט שאנחנו חוזרים עליו הרבה פעמים, דווקא בשיעורי נשים – שיש שלשה מנהגים לגבי ברכת האשה בבקר ב"שלא עשני אשה": יש את מה שמקובל ברוב הקהילות של עם ישראל, שאשה מברכת "שעשני כרצונו", אבל ברכה זו לא מופיעה, לא בבבלי ולא בירושלמי – זו המצאה, המצאה שהתקבלה. האשה לא רוצה להצטער, שלא אומרת משהו, לא להרגיש נחותה שכל הגברים אומרים "שלא עשני אשה" – אז אומרים לה לומר "שעשני כרצונו". יש נשים, גם היום, שלא מברכות ברכה זו כלל – כי לא מופיעה בחז"ל. אבל יש אצל 'שפיץ-חב"דניקיות' כמה וכמה נשים שאומרות – ויש לכך בסיס טוב, שאיני מבטל זאת – שהיות שאדה"ז כתב את הברכות לפי הסדר, ולא כתב שנשים לא אומרות, אז גם אני אומרת "שלא עשני אשה". זה עוד מנהג – מנהג פלא, אבל יש כזה דבר [בפנימיות: "אשה" היינו מקבל, לא משפיע, והמברכת כך אומרת שגם אני יהודיה שבעצם הוא משפיע[6], המלים מתפרשות ברוחניות, לאו דווקא בגשמיות, ואפשר שאשה בגשמיות תאמר שהיא לא אשה ברוחניות[7]].

בתור חידוד, בדרך מליצה, מה הירושלמי היה אומר לאשה שתבוא ותשאל מה אברך כאשר בעלי מברך שאיני אשה? – הירושלמי יאמר תברכי "שלא עשני איש". בין כל האפשרויות הקודמות זה הכי דומה ל"שעשני כרצונו", כי רצון הוא למעלה מהדעת – למעלה מהכל – האשה משקפת את מקור הרצון של הקב"ה. מה הפשט "שלא עשני אשה"? למה גבר מברך כך? הפשט הוא שלי, הגבר, יש יותר מצוות מאשר לאשתי, אז אני מברך את ה' שאיני אשה, כי אז הייתי מפסיד הרבה מצוות. זה הפשט – לא שאיש יותר טוב מאשה, אלא שבתורה ה' נתן לאיש הרבה יותר מצוות, היות שהיא עסוקה וכך דרך העולם (זה דין שבא ממנהג העולם, דרך העולם, שאשה עסוקה בביתה ואין לה זמן לעשות את כל המצוות, והגבר הוא בטלן ויש לו זמן לעשות כל מיני דברים, וכדי שלא יבוא מתוך בטלה לעשות דברים רעים ניתן לו הרבה מצוות לעשות, וכך נשמור עליו, והאשה לא זקוקה לכך). שוב, זה הפשט של "לא עשני אשה". אבל כתוב שלעתיד לבוא מצוות בטלות, ואמרנו שהירושלמי הוא לקראת לעתיד לבוא – מודעות טבעית. מיד כאשר משיח יבוא "עולם כמנהגו נוהג" ויש את כל המצוות, ולהיפך, דווקא "ושם נעשה לפניך את מצות רצונך" – שם נקיים את המצוות בשלמות, כרצון ה' – אבל יותר מאוחר המצוות בטלות. בעומק שבעומק האשה היא בחינת לעתיד לבוא. זה שיש לה פחות מצוות היינו שיש לה מודעות טבעית. הגבר רואה בעיני שכלו שזה חסרון שיש לך פחות מצוות, אבל הירושלמי אומר לאשה להבין בעינים הנשיות שלה שיש במיעוט המצוות יתרון – זה יותר קרוב לעתיד לבוא. כך נאמר בדרך חידוד.

שתי הדוגמאות של גבורה הולכות יחד – מחד אסור לנגוע, ויחד עם זה אסור לקחת על עצמך דברים שהתורה פוטרת אותך מהן. נשמע שונה, אבל שתי ההלכות הן אותו דבר.

אי-הדגשת חומר גירושין

דבר נוסף, רוח הירושלמי היא לא להבהיל אנשים מגירושין. אין בירושלמי מימרה כמו "כמה קשין גירושין", ואילו הבבלי מנסה להבהיל מגירושין באמירה שאם מדובר בזיווג ראשון המזבח מוריד דמעות[8] ושהתירו לדוד לעבור על איסור יחוד כדי לא לגרש[9]. בירושלמי אין דרשות כאלה – כמו שהנישואין הם משהו טבעי, כך גם הגירושין. בכללות, גירושין שייכים לגבורה, בחינת "שמאל דוחה", אך יש בהם דינא קשיא מצד הגבורה שבגבורה, כשיטת הבבלי, ודינא רפיא מצד המלכות שבגבורה (שרש הגבורה שבמלכות), כשיטת הירושלמי, וד"ל.

תפארת: אין תאורי יפי; שחצנות אשה בתכשיטיה; מותר ללמד בתו יונית

הירושלמי לא מתאר יפי של נשים או גברים. בבבלי יש הרבה נשים יפהפיות שמשבחים אותן ביפין, וגם הרבה גברים יפים, ואילו בירושלמי אין תיאורים כאלה. יש בירושלמי יפי, אבל הוא תופס את הדברים בפנימיות. בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" פשט הפסוק הוא ש"אדם" הוא האשה – האשה נקראת התפארת של האדם, והיא יושבת בבית, "כל כבודה בת מלך פנימה".

טעם האיסור לצאת בשבת עם תכשיט לרה"ר

כתוב במסכת שבת שיש תכשיטים, והדוגמה העיקרית לתכשיט מיוחד של אשה היא "ירושלים של זהב" (התפארת עולה לכתר), שאסור לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. למה? בבבלי יש טעם הגיוני. כאן יש עירוב, אבל במקום שאין עירוב (כמו אצל הרבי) אסור לאשה לצאת עם תכשיט כמו ירושלים של זהב, כך המשנה אומרת וכך הלכה, ואדה"ז מאריך בכך בשו"ע (סימן שג). למה אסור? הרי בשבת צריך להתלבש הכי יפה ולהתקשט! כתוב בגמרא[1] שהחשש הוא שתוציא מהראש – "שלפא" בלשון הגמרא – כדי להראות לחברה, תשכח שהתכשיט ביד ותמשיך ללכת ברשות הרבים, ותעבור על עבירה חמורה של טלטול ד' אמות ברה"ר, ולכן אסור לצאת מהבית עם התכשיט לכתחילה. כמו בכל דין דרבנן – חוששים שמא יקרה כך וכך ולכן אוסרים (הלך מחשבה מאד שכיח בחז"ל).

הירושלמי – גם משהו שמאפיין את הירושלמי – לא מסתפק ב'מריחה' כזו (ביטוי חריף, זו לא באמת 'מריחה' כמובן), שמא תשלוף, אלא חייב לנתח את הפסיכולוגיה מאחורי התופעה. הירושלמי[2] אומר שהנשים שחצניות ולכן חוששים שהאשה תשלוף (להראות לחברתה). זו תוספת קטנה, אבל מלמדת מה הירושלמי רוצה שנבין (שוב, כל הירושלמי הוא ראש של רחל אמנו, וגם ראש של הגאולה – ראש משיחי). מה פתאום שהאשה תשלוף את הירושלים של זהב שלה? כי נשים שחצניות, ולכן היא עלולה לשכוח. הירושלמי לא מגנה זאת, אלא אומר כעובדה – היות שכולנו יודעים שהנשים שחצניות, לכן יש חשש שתוריד להראות, ועלולה לשכוח שמחזיקה ביד תכשיט ועלולה לטלטל ארבע אמות ברה"ר. ודאי שהשחצנות להראות את התכשיט לחברה הוא פגם בתפארת – התפארות.

ההבדל בין איש לאשה במודעות

נאמר כמה אותיות של קבלה וחסידות: האשה, ה"תפארת אדם לשבת בית", נמצאת בשני השלישים התחתונים של התפארת, ששם יש כבר מודעות עצמית – שם תתכן הנהגה של מודעות מתוך שחצנות. המקום הזה נקרא "עץ הדעת טוב ורע", ואילו השליש העליון של התפארת נקרא "עץ החיים" – אי-אגואיסטיות כלל וכלל. גבר טוב, צדיק אמתי (שלא מוצאים אותם יותר מדי), נמצא בשליש העליון. אצלו מותר לצאת בשבת בדבר שמוגדר תכשיט, ואוסרים אצל האשה שמא משלפא ליה. בגבר שנמצא בשליש העליון אין חשש כזה, אלא דווקא בנשים – שהן בשני השלישים התחתונים. בבינה כל התכשיטים שמיוחדים לאשה הם תיקון חוה, וגם פה הזהירות של האשה לכתחילה לא לצאת לרחוב עם ה"ירושלים של זהב" על הראש היא תיקון של השחצנות הטבעית שנתנה לאשה.

נאמר עוד יותר בכללות – כל שמירת שבת קשורה לאשה (ושייך גם לגברים, שרובם גם שחצנים), ושמירת שבת כהלכתה מתקנת את השחצנות. דווקא בשבת קדש אתה נעשה מודע לשחצנות שלך, ושמירת שבת כהלכתה היא תיקון לדבר הזה, שגם חוזר לתיקון האכילה מעץ הדעת טוב ורע.

כל הענין הזה שייך לתפארת כמו שמקבלת מבינה – תיקון השחצנות הוא מה שהבן יורש ומקבל מאמו, במלה שחצנות יש חיצוניות, השחצנות היא חיצוניות המדות שבלב.

ללמוד בתו יונית

אחד הדברים שאמרנו בחכמה הוא דעת בן עזאי ש"חייב אדם ללמד את בתו תורה" (אבא יסד ברתא בפנימיות), ובתפארת יש משהו דומה בירושלמי[3] שלא הובא בבבלי – לא חובה, אבל מותר – "מותר לאדם ללמד את בתו יונית, מפני שהיא תכשיט לה"[4].

יש ראש מאד שכיח, אולי בדור הקודם יותר מעכשיו, שתכשיט לאשה – היא נחשבת כלה נאה – כשבאה לשידוך שלה יודעת שפות. הבחור לא יודע שפות, אסור לו, ולאשה ידיעת שפות נחשבת תכשיט. בדור הקודם היה מאד שכיח ראש כזה, שהבנים הולכים לישיבה, בלי שום לימודי חול, והבנות לומדות כל מיני דברים, שפות ומדעים וכו'. רואים שיש לגישה זו מקור בירושלמי. מה לומדים כאן? שלא מסוכן לבת ללמוד דברים שכן עלולים להיות מסוכנים לבן (והיינו מפני שהיא עצמה מתיחסת לידע זה כתכשיט ותו לא, ודוק), כי היא מחוסנת בטבעה.

הענין הקודם (שחצנות) היה כנגד התפארת שמקבלת מבינה (אמא), והענין של ללמד חכמה הוא מה שהתפארת מקבלת מחכמה (בסוד "מה שמו ומה שם בנו"), הבן מקבל מאביו. האב מלמד את בנו ובתו תורה וחכמה. לימוד חכמות חיצוניות, החל משפת היונית, שייך לחכמה תתאה שבמלכות, בחינת בת, "ה' בחכמה יסד ארץ", אבא יסד ברתא.

עוד נקודה בענין זה: הירושלמי מפרש את הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – שיש יפי של יפת, יונית, שמותר שישכון באהלי שם [לא כפירוש רש"י על הפסוק, המפרש ש"יפת אלהים ליפת" הוא לשון הרחבה, ולא לשון יפיי, וכן מפרש שקאי על בית שני שנבנה על ידי כורש, מבני יפת, ואילו "וישכן באהלי שם" קאי על בית ראשון שנבנה על ידי שלמה, ודוק[5]]. דרשה זו על "יפת אלהים" נמצאת (על אותה משנה) גם בבבלי[6] וגם בירושלמי[7] – אבל בבבלי כתוב רק "דבריו של יפת יהיו באהלי שם... יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ובירושלמי כתוב "שיהו מדברין בלשונו של יפת באהלי שם" – בבבלי זהו טעם לכתיבת ספר תורה, ובירושלמי נראה שעושים עניין גם מהדבור עצמו[8].

בכח האשה לברר יפי וחכמת יון, איחוד תורה ומדע

יש כאן משהו כללי, שיש תפקיד שהאשה יכולה לשמש והגבר לא. האשה יכולה לברר ולפעול את ה"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", בבית המקדש הקטן שלה, כשבונה בית בישראל. שדווקא נחמד ונעים שיהיה לה ידע שאין לבעלה, ודווקא ידע 'חילוני' (ידוע שנוי הוא יון הפוך וחילוני היינו [אשת] חיל נוי-יון, ודוק).

כמובן, היום רוצים שכל החולין יהיו על טהרת הקדש, וככל שמתקרבים לביאת המשיח יותר ויותר ניתן שלא יהיו חולין בפני עצמם אלא נחזור למצב שהיה בתחילת התהוות הארץ, מצב של מים במים, לפי הירושלמי (כמבואר בשיעור קודם) – מים תחתונים, מי המדע, במים עליונים, מי התורה (לא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וכדרך הירושלמי להחזיר את השנים לאחד). אבל כאן דברו במציאות של לפני ימות המשיח, ולא רק שמותר לאשה ללמוד יונית אלא שהיונית היא תכשיט עבורה. היום נאמר שהיא זו שעושה את התיקון של יחוד התורה והמדע. כמובן, מדובר ב"אשה יראת הוי' היא תתהלל". כלומר, לפי הירושלמי כל המגמה שלנו לחבר בין התורה למדע היא תכשיט של האשה יראת הוי' (היא תתהלל ביפי וחן שלה, בידיעתה יונית, לדעת הירושלמי).

בחכמה ראינו שאדם חייב ללמד את בתו תורה, ובתפארת מותר לו ללמד אותה יונית[9]. כמו שהבאנו שאצל נשיאי חב"ד לימדו את הבנות תורה, כך גם בענין הזה (הפחות ידוע) שהיונית היא תכשיט לבת, יש הרבה סיפורים שגדולי האדמו"רים הורו לנשים להמשיך ללמוד דברים שאין לבעל מושג בהם (לא רק בשביל ה'שויץ' של השידוך, אלא גם אחר כך).

אלו שני דברים ששייכים לתפארת – עניני תכשיטים.

נצח: אשה מעיזה פניה בפני בעלה;
כח הקפיצה של האשה

יש בבבלי[1] חזקה שאין אשה מעיזה פנים בפני בעלה. חזקה היא אומדנא של טבע, ידע פסיכולוגי של חז"ל, איך אומדים את טבע האדם, ויש לכך השלכה מאד חשובה לענין פסיקה (שקובעים הלכה לפי אומדן טבע האדם, שנקרא חזקה). זו חזקה שבאה לידי שימוש בהלכה – שלאשה אין עזות פנים לשקר בבית דין בפני בעלה, כאשר הוא יודע שהיא משקרת. אבל בירושלמי נראה שלא אומרים חזקה זו[2]. רואים שלפי הירושלמי יש שויון: כשיש קשר טוב הוא חזק והם שוים, וכשאין קשר טוב (שאזי הקשר הופך לשקר) הם גם שוים, ואין לאשה שום בעיה לשקר מול פני בעלה מתוך נצחנות. כלומר, אין לאשה שום כניעה לבעלה. שקר של האשה הוא משהו לא טוב, אבל יש כאן אומדנא של טבע – לפי הירושלמי הנשים יותר עצמאיות ויותר חזקות. את העניין הזה נשים בנצח – מדת הנצחנות.

כח הקפיצה של האשה

מובא בחסידות (ומבואר אצלנו באריכות[3]) ההבדל בין "מדלג" ברגל אחת ל"מקפץ" בשתי רגלים: הדלוג גברי, על ההרים-האבות, והקיפוץ נשי, על הגבעות-אמהות ("'מדלג על ההרים' בזכות אבות, 'מקפץ על הגבעות' בזכות אמהות"[4]). דהיינו, האשה קופצת יותר חזק. והנה בירושלמי[5] יש לשון מיוחדת של הבדל בין קפוץ ורקוד: "קפוץ עוקר שתי רגליו כאחת, רקוד עוקר אחת ומניח אחת". אם נחבר זאת לפסוק "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" יצא שדלוג היינו רקוד.

הווארט הוא שלאשה יש משהו יותר חזק ברגלים מהאיש (כנראה גם יותר קל להקפיץ אותה, בכל המובנים, אבל כשהיא קופצת – היא קופצת טוב). העניין הזה נוגע לשתי הרגלים, נצח והוד, ובעולם התהו שתי הרגלים היו מחוברות – אי אפשר לדלג או לרקוד, רק לקפוץ. עיקר הכח לקפוץ הוא בנצח. כאן זה נצח של פרצוף האשה, "איהי בהוד" (שעד שם בינה, האמהות-גבעות, אתפשטת), הנצח היינו עצם הכח שלה לקפוץ בשתי רגלים יחד. באמת היא שייכת למצב התוהי בו נצח הוד מחוברים, מצב המלאכים עליהם נאמר "רגליהם רגל ישרה" [הערך הממוצע של רגל ישרה הוא אחישנה – גאולה בדרך של קפיצה, אורות דתהו אבל בכלים דתקון]. אמנם, היות שתמיד נצח והוד מופיעים יחד, לכן יש כאן גם בחינת רקוד.

הוד: תפלה ותורה לנדה; דם שחור; אסור להשהות טומאה; השוואת מנין האברים; חשש בדם טהור

בהוד יש דבר שמאד נוגע ומאד חשוב לכל הנשים, במיוחד שיש נשים שבאות מרקע שכן מקפידים על כך: האם מותר לאשה להתפלל ולקרוא בתורה ולומר את שם ה' בזמן הנדה? בירושלמי[1] כתוב: "זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות" ואילו בבבלי[2] מוזכר דין זה רק לגבי זבים ומצורעים, לא לגבי נשים בטומאותן. אנחנו נוהגים לפי הירושלמי, כמובן, ואין שום הבדל כלל וכלל מזמן טהרה לזמן טומאה לגבי תורה – לקרוא בתורה שבכתב (כולל הזכרת השם) ולשנות בתורה שבעל פה (וכבר הבאנו את הירושלמי הזה בהקשר של לימוד תורה לנשים כדעת בן עזאי).

זו הלכה ששייכת לספירת ההוד – נדה היתה בבינה במצוות האשה, אבל בפרט נדה שייכת להוד, "כל היום דוה" (דוה אותיות הוד הפוך, "הודי נהפך עלי"). דווקא מצוה זו היא הוד, ועל האשה כתוב "איהי בהוד"[3]. הבבלי אומר שאין אשה מעיזה פנים בפני בעלה – מדת הנצח שייכת לגבר, ולא לאשה, והחידוש היה שבירושלמי הנצח שייך גם לאשה, לטוב ולמוטב. אבל ההוד ודאי שייך לאשה – כל התהפוכות שייכות לאשה (דהיינו ענין המחזור שלה, סוד כח העתים של קהלת, יד זוגות של דבר והיפוכו). כתוב שעצם המושגים של טהרה וטומאה, אצל כולם, הם מהבינה להוד – המושגים המופשטים בבינה, ותכל'ס בא לידי ביטוי בהוד.

דם שחור

דבר נוסף בהוד הוא קולא באותו נושא של נדה: יש סוגיא שלמה בהלכות נדה של מראות-צבעים, ובתוך הסוגיא יש צבע אחד שהבבלי[4] מטמא והירושלמי[5] מטהר, "שחור כעינב". זוהי הלכה שהבבלי לחומרא, "מינה [בינה] דינין מתערין", והירושלמי לקולא.

מהסוגיא נראה שהמחלוקת היא האם "שחור כעינב" הוא דהה או כהה. כלומר, במשנה כתוב שדם "שחור כחרת" טמא, ואח"כ נאמר "דהה מכאן טהור, עמוק מכאן טמא [עמוק היינו חזק יותר, לפי רוב הראשונים], אם כן יש צבע אחד – "שחור כעינב" – שעיני הירושלמי, מוחין דאבא, רואות דהה, כלומר יותר בהיר, מצד אור החכמה, וממילא טהור, גם לשון טהירו, בהירות אור, ואילו בעיני הבבלי, במחשכים, אין כל כך אור, ולכן הוא נראה שחור עמוק וטמא.

[דרך אגב, יש ראשונים שפירשו "כהה ודהה" הפוך: "עמוק, שאינו שחור כל כך, דהה שהוא שחור יותר מכן"[6]. דהיינו, שככל שהוא יותר שחור, זו סיבה לטהר. אפשר להסביר על דרך טומאה חשובה נוספת בתורה, טומאת מצורע (שלא מצוי היום) – בה הלבן הוא טמא, אבל "כולו הפך לבן טהור הוא". זה ראש של חכמה, שמשהו כולו באופן מסוים (כאשר כל חלקיו חזרו לאחד) – הדין שלו מתהפך. על כך כתוב "מי יתן טהור מטמא" – קצת שחור היה טמא, ולגמרי שחור הוא טהור שיוצא מהטמא. על אברהם אבינו שיצא מתרח – עליו קוראים כעת בתורה – דורשים "מי יתן טהור מטמא"[7].]

אסור להשהות טומאה

עוד דין שנוגע להוד: בבבלי יש מחלוקת אם "טבילה בזמנה מצוה". הבעל מחוץ למדינה והגיע זמן האשה לטבול – האם צריכה לטבול סתם כך, כדי להיות טהורה, בלי קשר לבעלה. בבבלי[8] זו מחלוקת, אבל בירושלמי[9] פשיטא שאסור לאשה לשהות בטומאתה. לשון הירושלמי יותר חזקה מ"טבילה בזמנה מצוה" – לשון איסור, "אסור לאשה לשהות בטומאתה".

האשה מודעת לטומאת הגוף לעומת טהרת הנשמה

קודם אמרנו שהטומאה של האשה לא נוגעת לקדושת התורה בכלל (והיא מותרת בדברי תורה בזמן טומאתה). כתוב גם שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. זה מצד הנשמה, שהיא טהורה תמיד. כל בקר אנחנו קמים ואומרים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא" – את הנשמה ה' נותן בי, והיא אינה ה'אני'. כתוב בחסידות שאני היינו הנפש הבהמית והגוף. ה'אני' יכול להיות טמא על פי תורה, אבל ה"נשמה שנתת בי טהורה היא" – היא תמיד טהורה. המודעות לברכה זו היא מודעות נשית-ירושלמית – האשה אמורה להרגיש הרבה יותר טומאה וטהרה. הגבר לא מבין כל כך שיש "בי" ויש נשמה טהורה, אבל אשה, שבינה יתרה ניתנה בה יותר מבאיש, אמורה להרגיש זאת הרבה יותר טוב בטבעה – נשמה שנתת בי טהורה היא, ולא משנה אם אני טהורה או לא. זה חלק מהשפלות – כל תיקון הנפש הוא המודעות שהנשמה הטהורה היא מתנת ה', וכל רגע (לא רק בבקר) הוא מחזיר לי את הנשמה לתוך המציאות שלי, ה'אני' של הגוף והנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינונים (כמבואר בתניא). זה עיקר כל מה שאנחנו מדברים על שפלות.

מחד, היות שה' נותן לי נשמה טהורה – המצב הגופני שלי לא משנה בכלל לגבי כל מה שנוגע לקדושת ה'. יחד עם זה, אני ודאי רוצה שהנשמה הטהורה תחדור ותתיחד עם הגוף, ולכן – דווקא לכן, היא הנותנת – אסור לי להשהות את טומאת הגוף רגע אחד מיותר. שני הדברים הולכים יחד לגמרי – מחד ה' הוא "השוכן אתם בתוך טומאתם", גם בגלות הנשמה נשארת טהורה והתורה נשארת טהורה (כדרשת חז"ל "'הלא כה דברי כאש' – מה אש לא מקבלת טומאה כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה"[10]), ומאידך אני רוצה שהנשמה הטהורה תחדור לחיצוניות שלי, ולכן אסור לי לשהות בטומאה אפילו שניה אחת.

זו דוגמה לדבר שלא אסור לפי שולחן ערוך, אבל השראה שכל אשה צריכה לאמץ – וכל אחד צריך ללמוד זאת מהאשה – שאף שמותר להשאר טמאה, במדה מסוימת אסור להשאר טמאה (גם מתוך רחמנות על השכינה הקדושה, ששוכנת בתוכי).

השוואת מנין האברים

רמז, שיכול היה גם להיות במלכות, אבל נשים אותו בהוד מפני שהוא מופיע בהקשר לסוטה, "הודי נהפך עלי למשחית". יש גימטריא מפורשת בירושלמי[11], ש"המאררים" עולה 496, ב"פ רמח, ומכאן לומדים שהמים פועלים גם על הבועל ולא רק על האשה הסוטה. החידוש שלפי הלכה, בבבלי[12], יש לאשה יותר מ-רמח איברים – סימן שהירושלמי משוה בין האיש והאשה במנין האברים.

חשש בדם טהור

עוד ענין: אמרנו שהירושלמי לא אוהב להחמיר, אבל יש דעה בירושלמי[13] שאם אשה רואה דם טהור – אסורה בתשמיש כל זמן שדמה זב ("שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאין", וחוששים שלא תפסיק באמצע התשמיש אם יופיע גם דם טמא), וי"א שאיסור זה הוא כל המעת לעת מראיית הדם. זו חומרה שאין בבבלי – הירושלמי רגיש למחזור. לפי הראש הירושלמי, שאסור לעשות חומרות, זו לא חומרה אלא משהו טבעי ומתיישב על הדעת – דווקא הדעת של הירושלמי.

יסוד: יוסף ראה גם את רחל; יצר באשה; צניעות; איסור יפת תאר בכבוש הארץ; עדות אשה

מתקרבים לסוף – ליסוד (סיומא דגופא). הדוגמה הראשונה ביסוד קשורה ישירות לרחל אמנו, בעלת ההילולא של היום. כולנו ודאי זוכרים שמה שהציל את יוסף מהחטא עם אשת פוטיפר הוא הופעת דמות דיוקנו של אביו ברגע הקריטי. כשראה את אביו, בחרדת קדש – ומתוך אזהרת אביו – קבל כח נפשי לעמוד בנסיון, כך כתוב בבבלי[1]. הירושלמי[2] מוסיף ענין שכולו זכות נשית ושוויון – אף איקונין של אמו ראה, ראה גם את רחל[3]. לא היה לו מספיק כח רק מלראות את אביו, ולכן היה צריך לראות גם את אמו[4], ומראה אמו החליט את נתינת הכח למסור את הנפש ולא ליפול עם אשת פוטיפר. כלומר, גם האבא וגם האמא – ששניהם קדושים וטהורים – שומרים על הבן ונותנים לו כח לשמור את הברית, עד שבזכות כך הופך להיות יוסף הצדיק[5], צריך גם את דמות אביו יעקב וגם את דמות אמו רחל[6], שניהם גם יחד[7].

ענין זה נוגע ישירות לרחל אמנו, וקשור לתיקון הברית, וזה ראש מובהק של ירושלמי. לפי הבבלי לא עולה על הדעת שיוסף זקוק גם לאמו לשמרו מן החטא. אבל לפי הירושלמי אפשר לומר שאמו עוד יותר חשובה לענין זה מאביו, כי כאן הנסיון שלא ליפול לידי אשה זרה, אז במדה מסוימת יותר חשוב לו לראות את אמו – שהיא שומרת עליו (והיא מקנאה את קנאת האשה יראת ה' מהאשה זונה).

יצר באשה

כמו שיש חידוש שאף איקונין של רחל ראה יוסף – שויון בין האיש והאשה – גם במאמר חז"ל "משביעו רעב מרעיבו שבע" הירושלמי[8] אומר שמתייחס גם לאשה (שאין רמז לכך בבבלי[9] – כך שכנראה הבבלי לא סובר כך, הרי לשון המאמר הוא "אבר קטן יש באדם וכו'" שלכאורה קאי רק על אבר האיש). יסוד המחלוקת הוא כמה יצרא דעריות יש לאשה – אם הרבה פחות מהאיש או קצת פחות. מהמאמר הזה אפשר לחשוב שאולי היצר שוה, אבל ממקומות אחרים נראה שגם לירושלמי לגבר יש יותר יצר הרע, אבל יש פחות הפרש ביניהם. בבבלי פשוט שיצרא דעריות של האיש מאד גדול משל האשה, ובירושלמי לא פשוט. יש לכך עוד כמה דוגמאות, וענין זה מחזק זאת, שגם אצלה כתוב "משביעו רעב" וכו'.

צניעות

עוד משהו בדיני צניעות: כתוב על קמחית שהיתה הכי צנועה, ולכן זכתה לבנים כהנים גדולים, "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך? אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (שתחת השלחן החליפה מטפחת) – כך כתוב גם בבבלי[10], אבל בירושלמי[11] יש תוספת "שערות ראשי ואמרת חלוקי [החלק הפנימי של שולי הבגד]. זו תוספת צניעות של קמחית.

איסור יפת תאר בכיבוש הארץ

דבר נוסף, שהוא גם חידוש גמור של הירושלמי, ואין לו זכר בבבלי, בקשר לדין שאינו נוהג היום אבל נהג בעבר, אך אפשר לעשות ממנו כלל גדול גם היום: דין אשת יפת תאר[12]. זו לא המצוה האחרונה לפי סדר התורה, אבל כן המצוה האחרונה לפי ההגיון של הרמב"ם – סדר המצוות ביד החזקה (שהרבי רוצה שנלמד). זו מצוה 'מוזרה' לגמרי, שבשעת מלחמה מותר ללוחם לקחת אשה מהאויב. למה? "דברה תורה כנגד יצר הרע" שאם לא יקח אותה בהיתר יקח אותה באיסור. מחד החיל נמצא בתנועה נפשית של מסירות נפש, ומאידך – פרדוקס – כמה שהוא במסירות נפש כך גובר היצר הרע שלו, והתורה התירה לו לקחת כל אשה מהאויב שהוא חושק בה. זו המצוה שמתחילה את פרשת כי תצא – הפרשה הכי רוויית מצוות – אבל לפי הרמב"ם מצוה זו היא החותם של כל תריג מצות התורה. ממש מהקצה אל הקצה – סדר המצוות מהאמונה בה' עד אשת יפת תאר. זה דין תורה – מה אפשר לעשות... אבל לירושלמי יש מה לעשות, הירושלמי[13] אומר שבאותן ארבע-עשרה שנים של כיבוש וחילוק הארץ, שבע של כיבוש ושבע של חילוק – שנים של מלחמות (כי יהושע קצת התרשל בכיבוש, אז כל הזמן היו מלחמות) – היה אסור לקחת אשת יפת תאר.

מאיפה לוקח הירושלמי זאת? אולי מפני שהמצוה של יפת תאר נאמרה בהקשר ל"'כי תצא למלחמה על איביך' במלחמת הרשות הכתוב מדבר" אבל לא במלחמת כיבוש הארץ (שצריך מאד להזדרז בה ואין זמן 'לטפל' באשת יפת תאר כפי שמצוה התורה. ומה עוד שבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה עזבו את בתיהם למשך כל אותן יד שנים שכבשו וחלקו, ואין להם לאן להביא את האשת יפת תאר, ומזה גם עלול לשקוע בתאות אשה זרה במקום אשתו הוא, ומסתמא כשם שפרש מאשתו מתוך דבקות במטרה לדבוק בארץ, כמשוש חתן על כלה, כן קבל על עצמו לפרוש מכל תאות נשים).

שוב, יש משהו מיוחד שלפי הירושלמי בזמן הכיבוש לא נוהגת מצות אשת יפת תאר, ואז היא אסורה לו. נחשוב בעצמנו: אם המצוה היא רק כנגד יצרו הרע הגדול של החיל, אז דווקא בזמן זה של כיבוש וחילוק התורה אומרת שאפשר להתגבר על היצר. בזמן אחר התורה אומרת שהיצר גדול ואי אפשר להתגבר, אבל דווקא במלחמת כיבוש הארץ התורה אומרת שאפשר לנצח ולכן איני מתיר כנגד היצר הרע.

מצוה זו לא נוהגת היום בדיוק כמו פעם, אבל בעקרון כן נוהגת, בלחימה על ארץ ישראל. קודם דברנו על שלמות העם, וכעת נדבר על שלמות הארץ – שגם שייך לרחל אמנו, שהיא בחינת ארץ ישראל. מלחמת כבוש וחלוקת הארץ פועלת משהו עמוק בנפש החיל ומבטלת ממנו את היצר הרע. נאמר יותר: לא רק שהמלחמה על ארץ ישראל, על שלמות הארץ והנחלתה ליהודים בכל מקום (מתוך התודעה שהארץ היא שלנו), מבטלת את היצר הרע לגבי אשת יפת תאר, אלא מחזקת את הקשר שלו לאשתו. התורה אומרת שהגיוס הוא בגיל עשרים – כדי שקודם תתחתן וגם תוליד ילד או שנים – ועל אלה שמתגייסים בגיל עשרים, נשואים, היצר כל כך מתגבר עד שמתירים לו אשת יפת תאר. כלומר, החיל הרגיל נשוי עם משפחה, ומתירים לו אשת יפת תאר, אבל במלחמת כיבוש הארץ אוסרים לו אשת יפת תאר. כלומר, הדבקות – כח היסוד – באשתו הוא כל כך גדול, והבעל פועל את כבוש ונחלת הארץ מתוך דבקות בנשמת אשתו, ולכן אינו חשוד בהתאוות לאשה אחרת. כך צריכים להסביר.

מה זה שייך לנו? אם יש בעיה בשלום בית, לכתחילה צריך לומר לבעל לעשות איזו פעולה של מלחמה על שלמות הארץ. ודאי שאז לא יתן את עיניו באף אחת אחרת, ואדרבה – הקשר לאשתו יתהדק. אם אי אפשר לדבר עם הבעל, גם האשה יכולה לפעול – יש מלחמות שמוציאים כלה מחופתה. אז סגולה לשלום בית היא מלחמה על הארץ – כך אפשר ללמוד מדין זה.

עדות אשה

עוד משהו קטן ביסוד: כל מה ששייך לעדות, ולכך שהעדות תתקבל כנאמנה, שייך ליסוד. בדרך כלל צריך שני עדים זכרים, ואשה לא כשרה לעדות, אבל יש בירושלמי כמה מקרים בהם אשה כשרה לעדות. אחת הדוגמאות בירושלמי[14] היא לעניין צאת השבת, כשהבעל נמצא בבית והאשה בחוץ ואומרת שיצאה שבת, מותר לעשות מלאכה. זו דוגמה שבירושלמי רוצים להכשיר אשה לעדות (מה שלא נמצא בפירוש בבבלי) – היא יותר עם מוחין.

מלכות: ח"י ברכות מחנה; אין הטלת זוהמא;
כבוד גרושה ואלמנה; כח קליטה; רגישות לבזיון סוטה;
שיחת צדקניות

אחרון אחרון חביב: יש הרבה דברים שלומדים מאשה, ואחת הדוגמאות המובהקות היא הלימוד איך להתפלל מחנה (שהזכרנו קודם). מתפלת חנה לומדים הרבה הלכות תפלה, כלומר שהיא הגיעה לשיא עבודת התפלה – "ותתפלל על הוי'", בתפלתה היא מגיעה למקום הכי גבוה מעל שם הוי', לכתר שבכתר (כמו "לפני הוי' תטהרו" ביום כיפור וכמו "אז תתענג על הוי'" בשבת – וכתוב ש"ותפלל על הוי'" של חנה עולה על הכל, הכי "על הוי'"). כך לומדים הרבה הלכות, גם בבבלי[1], מתפלת חנה. תפלה שייכת למלכות – זה הדין הראשון במלכות.

יש משהו מיוחד מאד שהירושלמי אומר והבבלי לא מזכיר: בתפלת העמידה, תפלת לחש – שהיא תפלת חנה, ממנה לומדים להתפלל בלחש – יש חי ברכות (אחר כך הוסיפו עוד אחת). חוץ מכל הלכות תפלה שלומדים מחנה, רק הירושלמי[2] אומר שלומדים מהשירה שלה – התפלה שלה אחרי שהתפללה וזכתה לשמואל, שהיא גם נבואת חנה (אחת משבע הנביאות) – את כל חי ברכות של תפלת עמידה, הרמוזות אחת לאחת בתפלתה (והרמז: חנה במ"ק = חי). לדוגמה, תפלתה מתחילה "רמה קרני בהוי'", ומשם המקור לחז"ל – שתקנו, הרבה יותר מאוחר, את תפלת שמונה-עשרה – לברכת "מגן אברהם" (אב-רם, רמה קרני). הכי פשוט, הלימוד לברכת "מחיה המתים" מ"הוי' ממית ומחיה". הברכה האחרונה בשמונה-עשרה, "המברך את עמו ישראל בשלום", נלמדה מסוף ברכת חנה – "ויתן עז למלכו". מה הקשר? על פי הפסוק "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". היא דווקא תפסה את העז, את המלכות, ומכאן חז"ל תקנו בשמונה-עשרה "המברך את עמו ישראל בשלום".

אם כן, את כל שמונה-עשרה ברכות, אחת לאחת, חז"ל תקנו לפי חנה. ראשית, יש כאן חידוש שגם השירה של חנה היא מקור להלכות תפלה, ולא רק התפלה הראשונה שלה, והרי השירה כבר אינה תחנונים, אדרבה, השירה הזו אינה רק הודאה אלא מלאה עזות ותוקף, וללמוד תפלה מכאן זה חידוש ירושלמי [בבבלי[3] למדו משירת חנה למספר הברכות בראש השנה, ובירושלמי לתפלת התחנונים של חול].

ועוד: חוץ מהשראת חנה בתפלתה (הראשונה) על הוי', היא גם מתלבשת בתוך התפלה (בתפלתה השניה). ההתלבשות בפרט, ולא רק בכלל, היא מוחין – תופעה יותר גברית. השראה בהחלט יכולה להיות אצל אשה ללא עבודת מוחין – משהו טבעי, שאשה מתפללת מתוך עומק הלב. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (במשנה, גם בבבלי וגם בירושלמי) – והיינו הכנעה ושפלות, שיכולה להיות אצל אשה הרבה יותר מאצל איש. בכלל, עיקר עבודת ה' של האשה היא תפלה – הגבר הוא עמוד התורה והאשה היא עמוד התפלה. אבל לומר שבפרטות לומדים את כל חי הברכות מחנה – זה פירוט שכלי, ובכך הירושלמי משווה את האשה לאיש גם בשכל.

אין הטלת זוהמא

עוד משהו שקשור לחוה, עליה התחלנו לדבר בבינה ("אם כל חי", אמא עילאה) ונסיים במלכות (אמא תתאה): בבבלי[4] יש ווארט שכולנו ודאי שמענו וזוכרים – שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמא. דורשים זאת מהפסוק "הנחש השיאני", שנדרש מלשון נישואין, ומכך אנחנו סובלים – מהזוהמא נולד קין, וכל המרעין בישין של האנושות הם לא רק תוצאה של החטא בעצמו, אלא מהטלת הזוהמא של הנחש בחוה, שהיא האמא של כולנו. ענין זה מופיע כמה פעמים בבבלי – שגור, ידוע ופשוט – אבל בכל הסוגיות המקבילות בירושלמי (התלמודים מקבילים, כי שניהם מבוססים על המשנה) אין זכר לכך. כלומר, התלמוד הירושלמי לא אוהב את הווארט של הטלת הזוהמא בחוה, ומכאן נסיק שהוא לא סובר כך.

יש כמה שמנסים להסביר למה הירושלמי לא אוהב את הטלת הזוהמא בחוה. קודם כל, אמרנו שהירושלמי חושב בראש של אשה – של רחל אמנו – וודאי לא ניחא לה שהנחש הטיל באשה זוהמא. את הווארט הפשוט הזה לא אומרים, אבל אומרים שהירושלמי לא אוהב אגדות שלא מתיישבות על השכל בפשטות. במדה מסוימת הירושלמי יותר מאמין בנסים שקורים בטבע – שהם חלק מהטבע – אבל לא אוהב סיפורים מופלאים שאין להם יסוד בטבע, שנמצאים רבות בבבלי. זו הכללה של פרט זה בהבדל דרך והשקפה בין הבבלי לירושלמי. זה נכון, אבל בפרט יש פה משהו מאד מיוחד, שהתלמוד הירושלמי מלמד זכות שהאשה טהורה – הירושלמי מאד רוצה שהאשה תהיה טהורה, כנ"ל בהוד. זה ענין פסיכולוגי – אשה שחושבת שנאנסתי והטילו בי זוהמא, וכך ממשיכה מציאות האשה לעולם ועד, עד המשיח, זה נורא. כנראה שהראש של הבבלי לא יורד לניתוח פסיכולוגי. יש אנשים שהחושים שלהם יותר מטושטשים, אז כל מיני דברים לא מפריעים להם – זה הטשטוש של הגלות. אבל בארץ ישראל החושים לא מטושטשים – הירושלמי הוא נשי, עם חושים מחודדים (יותר מחושי האיש כנ"ל). לא רוצה לומר שהנחש הטיל באמי – והדבר מתבטא בי – זוהמא. עשית עבירה חמורה, גרמת מיתה בעולם, אבל הטלת הזוהמא של הנחש – זה לא (וכך האמת לפי הירושלמי).

כבוד גרושה ואלמנה

הדבר הבא: אם ח"ו יש גירושין – פעולת מלכות – צריך לכרות לגמרי את הקשר בין המגורשים, "וכתב לה ספר כריתות", שלא יגורו באותה שכונה ולא יהיה שום מגע ביניהם. כמובן, אם יש ילדים משותפים – כמו בדור שלנו – קשה לנהוג כך, אבל לפי הראש הפשוט של הבבלי[5], וכך הלכה, לא צריך להיות שום קשר בין הגרוש והגרושה, וודאי לא קשר רגשי. והנה, בירושלמי[6] – וזה רק ראש ירושלמי – לומדים מהפסוק "ומבשרך לא תתעלם" שחייב אדם לכבד את גרושתו. מה הכוונה? מביאים דוגמה שרבי יוסי הגלילי הוצרך לגרש את אשתו (היא ציערה אותו עד כדי כך שהגיעו מים עד נפש) והיא התחתנה עם איש אמיד, אך הם ירדו מנכסיהם עד כדי כך שהלכו יחד לחזר על הפתחים (הוא התעוור, וכשהלכו לקבץ נדבות היא היתה צריכה לסחוב אותו – כנראה שהיה שלום בית ביניהם). הסיפור קצת ארוך, ואקצר – כשנודע לרבי יוסי הגלילי המצב העגום, שאשתו לשעבר מחזרת עם בעלה החדש על הפתחים, הוא נתן להם בית שיגורו בו ופרנס אותם כל חייהם. הוא דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" – שלעזור ולתת צדקה לגרושתך קודם לכל צדקה אחרת. כלומר, כמה שיש כאן כריתות – היא נשארת "בשרך". זה פלאי פלאים – ראש של ירושלמי שאין כמותו בבבלי. בירושלמי, היות שהוא מוחין דאבא, יש המון נשיאת הפכים – גם אחרי כריתות הקשר היא עדיין בשרך וצריך לכבד אותה, ואם היא נצרכת צריך לפרנס אותה.

כמו כבוד גרושה, שודאי שייך למלכות, יש גם כבוד אלמנה. כתוב בירושלמי[7] שרבי צוה שלא תזוז אלמנתו מביתו, גם כשהבית ניתן לנשיא הבא. כנראה שהיה "בית הנשיא", כמו היום, וכאשר הנשיא נפטר מגיע לנשיא החדש לרשת את הבית. הוא צווה שלא יקיימו במלואו דין זה, אלא שהאלמנה תשאר בבית גם כשיהיה נשיא אחר.

משך ההריון

כתוב בבבלי[8] שאשה יולדת ביום רעא (= הריון), רעב או רעג – לפי קליטת הזרע. בירושלמי[9] יש גם אפשרות של רעד (= רחל לאה). לכאורה אפשר להסביר שהירושלמי מגדיל את כח הקליטה של האשה בעוד יום (כל זמן שלא נקלט בביצית הזרע שוחה, והשאלה מתי נסרח – לכאורה תלוי בכח השימור של רחם האשה, שכאן מוגבר).

רגישות לבזיון הסוטה

עוד התייחסות של כבוד גדול מאד לאשה בירושלמי, אף שיתכן שהיא חוטאת: הירושלמי[10] שואל מדוע מבזים סוטה על ספק. הבבלי כנראה לא כך רגיש לחומרת הענין של בזיון הסוטה על ידי פריעת ראשה ושאר בזיונות כדי שתודה, אבל הירושלמי כן רגיש ואכפת לו מאד – כמו איגוד לכבוד האשה, שעושים שאילתא בכנסת, הרי לא הוכחת שהיא טמאה אז למה אתה מבזה אותה על ספק? זה ראש חזק מאד של הירושלמי. התשובה שם היא בגלל התוצאות – זנות היא דבר כל כך חמור, שמביאה אנדרלמוסיה לכל העולם, לכן התורה מחמירה שלא מן הדין (לפי האמת לא היה צריך לבזותה מספק, אבל נוהגים בה בדרך יוצאת מן הכלל בגלל חומרת התוצאה של החטא הגם שהוא בספק).

הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן של נשים צדקניות

אחרון אחרון חביב במלכות: אנחנו יודעים שאחד ממשפטי היסוד של ספר התניא הוא הבחירה שלו בין טעמי הבריאה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (למה? על תאוה לא מקשים קושיות, כפי שאמר אדמו"ר הזקן). יש מאמרים על דברים שה' מתאוה להם, ואחד מהם יש בירושלמי[11] ואין כיוצא בו בבבלי – הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות. ה' הולך לשמוע מה נשים צדקניות מדברות – דבר מופלא. יש לה' תאוה בלתי מובנת שתהיה לו דירה למטה – גם בחינת אשה, "ביתו זו אשתו", כל עם ישראל הוא אשה כלפי שמיא – ודבר נוסף שה' מתאוה לו הוא לשמוע מה הצדקניות מדברות, "מתאוה לשיחתן של צדקניות", ולשם כך ה' דבר עם שרה (כפי שקוראים בפרשת השבוע).

איך נבין יותר טוב? חוץ מהפשט של שיחה, סתם דבורי הנשים, הפירוש היותר פנימי הוא ששיחה היא לשון תפלה – "ויצא יצחק לשוח בשדה" (ליצחק יש נשמה מעלמא דנוקבא). אמרנו שעבודת האשה היא תפלה, ועצם התפלה הוא המלכות – "ואני תפלה". מי מייצג את המלכות-התפלה? האשה.

בהקשר זה, בבבלי[12] כתוב: "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" – ההדגשה היא על האבות בלשון זכר – ואילו במדרש[13] נאמר במיוחד על האמהות, "ולמה נתעקרו האמהות?... ר' לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן [מארי דתלמוד ירושלמי], שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן".

עמל מלאכה-שיחה-תורה

כתוב "אדם לעמל יולד", וחז"ל שואלים[14] איזה עמל? מציעים שאולי עמל מלאכה, ואז אומרים עמל שיחה, ובסוף דוחים ואומרים עמל תורה. בחסידות מוסבר – יש כמה שיחות של הרבי על כך[15] – שעמל מלאכה הוא קיום המצוות המעשיות, עמל שיחה הוא עבודת התפלה, ועמל תורה הוא כפשוטו, היגיעה בלימוד תורה. אם נבין טוב, מלאכה-שיחה-תורה היינו איש-אשה-איש. אמרנו שלאשה יש פחות מצוות מעשיות – פחות עמל מלאכה מאשר גבר. כמה ששבחנו והכפלנו את הכתובה לאשה שנתנה צדקה – זה חידוש, זו לא בדיוק עבודתה. ודאי חשוב שתנהג כך, אבל זה לא עצם עבודת האשה – עצם עבודת האשה הוא תפלה. גם על פי פשט, אשה מתפללת יותר טוב מאיש. היא לא צריכה להתפלל עם כוונות האריז"ל, אבל "רחמנא לבא בעי" – היא מצטיינת בכך הרבה יותר מהאיש. כתוב שהאשה תורמת לבנין הבית את התפלה והאיש את התורה. בגברים יש שני סוגים – המחוננים בשכל טוב שהם בעלי תורה, ואלה שה' רוצה דווקא שיהיו בעלי מלאכה, בקיום מצוות ומעשים טובים, גם ביגיעה – ולנשים יש עמל תפלה (גם באיכות כנ"ל וגם בכמות, שאומרות תהלים, תשבחות ותחנונים, הרבה יותר מהאיש). אם כן, שלשת סוגי העמל הם איש-אשה-איש (דבר שיש בו הרבה סודות. האשה היא הממוצע המחבר את שני סוגי האיש, וידוע ששרש כל ממוצע מחבר צריך להיות יותר גבוה משני הדברים שהוא בא לחבר, ואף על פי שבגלוי עמל תורה עולה על עמל שיחה).

ה' מתאוה לשיחתן של צדקניות – רוצה לשמוע את התפלות של הנשים. אם הוא מתאווה לשמוע את תפלות הנשים, זאת אומרת שהוא גם מתכוון לשמוע להן – הוא רוצה לעשות מה שהן מבקשות, וכדי לעשות את מבוקשתן הוא מתאוה לתפילתן.

בכך אנחנו מסיימים: עיקר התפלה הוא שיבוא המשיח, ומי שמסוגלת להביא משיח בתפלותיה היא האשה. "רחל מבכה על בניה", וכך לנשים יש כח באין ערוך יותר מהגבר להתפלל[16]. הגבר עושה דברים טובים, הרבה מצוות מעשיות והרבה לימוד תורה, אבל מי שיכולה לפתות את ה' (תפלה היא פיתוי) להביא משיח עכשיו – זו רק האשה. על כך כתוב בירושלמי שה' מתאוה לשיחתן של נשים צדקניות, בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות נשים צדקניות נגאל גאולה אמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש. שה' יעזור שבזכות רחל וכל הנשים הצדקניות שתתפללנה מעומק הלב, ובוא המשיח תיכף ומיד ממש.