בע"ה

תניא ודבר מלכות (2, וישב)

כא כסלו סט – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

אנו כעת יוצאים מ-יט כסלו ונכנסים לחנוכה. ידוע מה שהרבי אומר שמ-יט כסלו לחנוכה זה "היקף" אחד, שבוע אחד. הכי בולט זה השנה, ש-יט כסלו זה יום ראשון וחנוכה זה שבת. חנוכה השנה משבת לשבת – הזדמנות פז לשמור שתי שבתות ומיד הן נגאלין.

חנוכה זה חג של שמן. הקבלה עד הבעש"ט זה "יינה של תורה", והחסידות זה שמן – "שמן משחת קדש". עם השמן של החסידות מושחים את מלך המשיח. אפשר לומר שהזית – העצם – זה אותו צדיק שמן השמים נשלח לגלות את ה"שמן למאור", אדמו"ר הזקן, שהשתחרר ב-יט כסלו. בעצם הקשר בין י"ט כסלו לחנוכה, בלשון החסידות, זה כמו עצם והתפשטות. העצם זה הרבי בעצמו, מי שמגלה את התורה, מי שה' שלח אותו מהשמים כדי לגלות את רזי התורה באופן דיתפרנסון מיניה. בזכות הפרנסה מהשמן משחת קדש זוכים לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. אז העצם זה ב-יט כסלו (יום ראשון, יום של בריאת האור) והגילוי זה בחנוכה (בשבת, הנמשכת לשתי שבתות).

כל שבוע רוצים ללמוד תניא, כסדר, ולחבר עם ה"דבר מלכות" – השיחות האחרונות של הרבי, שכל הנושא שלהן הוא גאולה ומשיח. סדרה אחרונה של שיחות הרבי החלה ב-כח ניסן תשנ"א, שאז הרבי אמר משפט שזעזע את כל החסידים עד עצם היום הזה, "אני שלי עשיתי, מכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא את המשיח בפועל ממש תיכף ומיד ממש". אחר כך הרבי הסביר שהבסיס של "עשו כל אשר ביכולתכם" שכל אחד יעסוק בעצמו ויפיץ ככל יכולתו את תורת משיח – לכן כל מה שהרבי דבר מאז מוקדש רק לנושאים של משיח. אם כי כל החסידות זה תורת משיח, התניא זה תורת משיח, אך שהנושא יהיה ברור כ"גאולה ומשיח" לכל אחד – גם לילד הכי קטן – זה מה שהרבי חדש מ-כח ניסן עד היום הזה, ושיחות אלו מרוכזות בספרי "דבר מלכות".

יש פתגם "פותחים בדבר מלכות" – פתגם בו פותח גם בתניא את החלק הרביעי. "דבר מלכות" זה ביטוי מתוך מגלת אסתר, והוא עולה בגימטריא שבת – זה גם בחינת "ומנוחה לחיי העולמים" של ימות המשיח. זה מתחיל מ-יט כסלו בו עם כל הקרב יש "פדה בשלום נפשי מקרב לי". הנקודה העיקרית בדבר מלכות של השבוע שכאשר אדם מגיע למקום חדש לעשות שליחות – וכל יהודי צריך להיות שליח (הרבי רצה שברגע שיהודי ירים ידו ויאמר שאני רוצה להיות שליח של הרבי, יצא לשטח ויהיה שליח עם גושפנקא ונתינת כח מהמשלח להיות "שלוחו של אדם כמותו ממש" של הרבי, כמו השלוחים הותיקים ביותר – כל מי שרק רוצה להיות שליח מקבל מענק אין סופי של כח ליישם את השליחות, כש"חזקה שליח עושה שליחותו") – צריך להכנס למנטליות של המקום. הרבה פעמים שולחים שליח למקום גידולו, יש בזה ענין וזה מצוין – מכיר את המקום, את המנטליות, את השפה וכו'. אבל הרבה שליחים, רוב, נשלחים למקום אחר – לא מכירים את המנטליות, את השפה, את מנהגי המקום ואופי המשא ומתן בו. לכך מתייחס הרבי, ומדגיש ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" (כמובן, כל מה שמותר על פי תורה) – מאמר חז"ל, שכאשר הולכים לעיר צריך לנהוג בנימוסיה, ובפרט הדבר אמור בעניני משא ומתן (רמב"ם). קודם כל, צריך ללמוד את השפה – לא ללכת לרוסיה ולדבר רק לשה"ק (גם אם נחמד ונעים בחיק המשפחה). אחר כך צריך ללמוד מנהגי המקום ולהתלבש בהם – לא להשאר כ"מקיף" רוחני ולחשוב שבאתי להשפיע ברוחניות, ואיני צריך להיות דומה ל'נתינים' הפשוטים כאן. המברר חייב להתלבש בלבושי המתברר – אם רוצה לברר-לקרב טוב, חייב להכנס לתוך המנטליות, השפה והביזנס של המקום, בכל מה שמותר לפי תורה.

אחר כך הרבי אומר שיש בכך שתי מדרגות: קודם כל להפוך לתושב קבע, כמה שפחות זמן להיות תושב ארעי. אחרי שאתה תושב קבע, בענינים, יש שתי מדרגות. יש שאתה תושב קבע, מלובש בעניני המקום, אבל את הכח הרוחני אתה מקבל מבחוץ, צריך מטען רוחני מבחוץ – לקבל כל הזמן הוראות מהמפקד הצדיק, הרבי עצמו – ועדיין אין "אמת מארץ תצמח" מהמקום בו אותו נמצא. כל הזמן מרגיש שצריך לקבל כחות מהמקור, שלא גר במקום – צריך לקבל תורות ואנרגיות והוראות מהרבי שלא במדינה. זה שלב, אבל זה לא התכלית. התכלית שתצליח להפוך את המקום ל"עצמי" – מלה חשובה בשיחה זו, ובכלל למי שלומד חסידות, שתכלית הכוונה של חסידות זה להיות "עצמי". אומר שתכלית הכוונה שלך בתור שליח שתהפוך לעצמי, ואיך זה בא לידי ביטוי? שאתה מקים מוסדות ויש תלמידים קטנים ומחונכים גדולים ויש כל כך הרבה פירות ו"אמת מארץ תצמח" במקומך, עד שיש אנשים שלומדים תורה ומחדשים שם וזה נדפס בספרים ואותם לומדים במדינות אחרות רחוקות מתורה. זה כאילו שהרבי כל כך אצלך, שאתה לא מקבל אותו מבחוץ, אלא שאתה מתעצם עמו והוא צומח מלמטה. בפועל צריך בשביל זה להקים מוסדות חינוך, בית כנסת ובית מדרש, כל המוסדות האפשריים כדי להגיע לכך שהמקום יהיה עצמי. זה עיקר הנקודה של הדבר מלכות.

סיכום עד כה, שיש שלוש בחינות: א. שאדם הולך לפעול באיזה מקום, אך עדיין לא נכנס למנטליות שם והוא עדיין עראי. ב. שהאדם כן מתלבש בלבושי המקום, אך זקוק כל הזמן לכחות חדשים מבחוץ, ואינו "עצמי". ג. תכלית הכוונה להיות עצמי, והסימן קודם כל שיש לך אנשים מבוגרים שמתחנכים אצלך מהיסוד, לומדים ומבינים תורה בעצמם, מחדשים בתורה חידושי אמת, ואפילו מפיצים חידושים אלו ממקומך בכל העולם.

הדוגמה שהרבי מביא לכך היא מדינת צרפת. הרבי מאד אהב את המדינה הזו, משום שחמיו שלח אותו ואת זוגתו לגור בצרפת כמה שנים לאחר חתונתם. משנת רצ"ג עד שנת תש"א – שנה בשואה, שהוצרכו לברוח משם – גרו בצרפת. לפני שהרבי היה רבי גם היה שליח, ושליחותו היתה בצרפת במשך שמונה שנים. לכן מאד חבב את המקום הזה, ופעם אחת הרבנית אמרה לאחד השלוחים שכעת נמצאים בצרפת, שכל מה שאתם עכשיו קוטפים זה מה שאנחנו זרענו כשהיינו שם שמונה שנים. בנוסף לכך שהרבי עצמו היה שם, אומר שבמדינה זו יש כמה סימנים של בירור ותיקון, עד כדי כך שהפעילות שם הופכת להיות בגדר עצמית. הסימן המובהק זה ההמנון של צרפת, כדלקמן, שתיכף נעשה הפסקה לשיר אותו. בכל אופן, אומר שבשם של צרפת יש שני רמזים חשובים.

וכאן נאמר הקדמה כללית: אם רוצים להתבונן במלה בלשון הקדש, סדר ההתבוננות הוא לא לקפוץ מיד לגימטריא – זה ה'מלכות' של סדר ההתבוננות. כך רואים בשיחה זו, שלפני שהרבי מגיע לגימטריא של צרפת – שזה הכי יפה – קודם אומר מתבונן בעצם התוכן של המילה (ה"תיקון" שלה, בלשון הקבלה).

צרפת זו מלשון צרוף – בהמשך נגיע לחכמת הצרוף. מי שצרפתי, או מי שרוצה ללמוד מחכמת צרפת, צריך לדעת חכמת הצירוף. צרוף זה הבחנה בין הטוב והרע, הוצאת הרע, חיזוק הטוב, ובסוף הטוב כל כך חזק עד שיכול להציל הרבה חלקי פסולת. הפסוק הכי חשוב של בירור זה פסוק שמופיע בסוף ספר דניאל – ספר שכולו חזון נבואי עתידי-משיחי – שאומר לגבי דורנו "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים". זה הסימן האחרון שאו-טו-טו בא משיח. כתוב ששלוש הבחינות – "יתבררו ויתלבנו ויצרפו" – זה כנגד חב"ד. "יתבררו" זה בחכמה – "כולם בחכמה אתברירו", שם מזהים טוב ורע. "יתלבנו" זה פעולת ההפרדה בין הטוב לרע, הוצאת הרע, זה על ידי הבינה. "יצרפו", כולל גם צירוף חלקים שאפשר להציל מכח הטוב, זה פעולת הדעת. כל התהליך הוא ל"רבים" – גם עם ישראל וגם הגוים. הרבי אומר שהמקום הכי טוב להגיע בו לתכלית התהליך, ל"יצרפו", זה בצרפת – מקום של צירוף. הרבי אומר שפירוש זה עדיין במדרגה הראשונה של ההתלבשות – שיש התלבשות ובירור, אך עדיין לא אומר שהמקום הפך להיות 'עצמי', כמו המקור הרוחני שהשפיע על השליח לפעול את הבירור והליבון והצירוף שם.

אחר כך אומר שיש רמז שמראה שעצמי: צרפת = 770. מקום שבשגח"פ ביתו של הרבי, עם כל הרמזים שבו (7 ובהתכללות של עשר זה 70). אומר ששויון זה הוא סימן שכל מה שיש בבית הזה בברוקלין נ"י – העצם של זה נמצא בצרפת, שצרפת היא עצמה 770. [צרפת אותיות פרצת – משיח מצאצאי פרץ (שנולד בפרשת שבוע), בו נאמר "פרצת עליך פרץ" (בלי ו של "ופרצת" שנאמר ליעקב), ומשיח עצמו נקרא "הפורץ" ("עלה הפורץ לפניהם"). צרפת מופיעה בסיום חזון עובדיה – שקראנו בהפטרה הקודמת – "וגלות החל הזה עד צרפת", איזה סימן שהגלות עד שם].

שני הרמזים זה כנגד שתי בחינות ההתלבשות הנ"ל – שאתה בפנים אך מקור ההשפעה עדיין בחוץ, ושמקור ההשפעה איתך בפנים.

תמיד אצל חסידים היו שלוש מדרגות – חיצון, פנימי, עצמי. בדרך כלל ררק הרביים הוגדרו אצל החסידים כ"עצמי". אך היו גם גדולי החסידים שכונו כך לפעמים, כמו שהרביים אמרו שרבי אייזיק הוא "עצמי". להיות עצמי זה שאתה בעצמך 770 – זה צומח מתוכך, מלמטה למעלה. חסיד טוב, בינוני של תניא, הוא נקרא "פנימי". כל התניא זה "אל תרמה את עצמך" – מי שמרמה עצמו, ולא יודע היכן חי, הוא "חיצון". הוא חי בשקר, יתכן שחושב שהוא הצדיק הכי גדול, מקיים תומ"צ וכותב ספרים, ועדיין "חיצון" כי לא אומד עצמו נכון. מי שאומד עצמו נכון, מקבל כח מהרבי, חי בהצנע לכת – הוא "פנימי", זה בינוני של תניא, טוב מאד, אבל עוד לא "עצמי". אחד שהוא ארעי זה כמו "חיצון" – הוא חיצון ביחס למקום, סימן שכנראה גם בתוך עצמו עדיין חיצון. מי שכן נכנס לשליחות שלו, אבל עדיין זקוק למקור השפעה מבחוץ – אפילו שזה הצדיק עצמו, הרבי, המשיח – אז הוא "פנימי". אבל מה שהרבי מנחיל לנו בכל הדבר-מלכות, ובפרט בשבוע זה, היינו הרצון להיות "עצמי". לא רק כח לצרף ולברר – כח שמקבלים מ-770 שנמצא במקום אחר – אלא שאתה עצמך תהיה 770.

סיפור להמחיש מה זה "פנימי" ומה זה "עצמי": בדרך כלל רק הרבי הוא עצמי, וחסיד אמיתי – "הלוואי בינוני" – הוא אדם אמיתי פנימי. מספרים על אחד מגדולי החסידים, רבי הלל מפאריטש, שכל יום ששי אחר הצהרים, לקראת שבת, היה הולך לנוח והיה ישן שעה קלה, כי כתוב בקבלה שבזמן זה יש באצילות "דורמיטא דז"א" (יש כמה פעמים בשנה, והכי חשוב זה לפני ר"ה, שכל תק"ש זה להעירו ובעצם לעורר שרש נשמתנו, וכך כתוב שיש גם כל שבוע לפני כניסת השבת). יש מצוה להתדמות לה', "והלכת בדרכיו", וכדי להתדמות לה' ולמה שמתחולל בעולמות העליונים, אז הוא הלך לישון. כתוב שגם אדמו"ר הזקן ישן בזמן הזה. יש שיחה של הרבי הרש"ב שהסביר בשיחה אחת מה ההבדל בין השינה של רבי הלל לשינה של הרבי עצמו, ואומר שזה ההבדל בין פנימי לעצמי. ובמלים פשוטות, רבי הלל עשה זאת כי למד זאת ויודע שמתרחש למעלה, ואחר כך אומד עצמו נכון שהוא שייך לזה (יש עוד אחד שגם הולך לישון לפני שבת, גם בגלל שיודע שיש דורמיטא דז"א, אבל הוא "חיצון" – כי זה לא שייך לו, זה לא שו"ע או הנהגה שוה לכל נפש, וכל אחד צריך לאמוד עצמו אם שייך לכך או לא) – זה פנימי. אדמו"ר הזקן לא הלך לישון בגלל שלמד זאת – ודאי אי פעם קרא זאת, אך לא הלך לישון בכלל – הוא פשוט נרדם (שלאף-זיך, 'נרדם לו') בזמן שיש למעלה דורמיטא. לא ששכלו אמר שלמדתי ספר קבלה וכמקובל אני יודע שיש דורמיטא, וכחסיד אני גם אומד עצמי שאני שייך לכך, אלא שזה קורא לו מעצמו – מתי ש'נרדם' למעלה כך 'נרדם' למטה, ומתי שמתעורר למעלה כך מתעורר למטה, וזה "עצמי".

נספר עוד סיפור יפה: כתוב בקבלה שלא טוב ששערות הפאות יהיו על האזניים בזמן התפלה, כי האדם התחתון בדיוקן האדם העליון ואם יש שערות על האזניים זה סותם את התפלה כביכול. פעם אחת הבעל שם טוב התפלל, ותלמיד ראה שערות על אזניו, ורצה להסיר/להעיר. הבעש"ט אמר לו שח"ו, כי אצלו כמו למעלה – כשלמעלה יש שערות על האזניים כך גם אצלי, וכשזה עובר כך גם אצלי. זה "עצמי" – מי שחי במודעות טבעית, כפי שאנו קוראים לזה, וכדלקמן.

אם כן, נסכם, הדבר מלכות מדבר על חיצון-פנימי-עצמי בשליחות: חיצון – לא מתלבש בשליחות. פנימי – מתלבש, אך צריך מקור מבחוץ. עצמי – מתלבש בשליחות עד שהמקור שם, והסימן זה הקמת מוסדות. ביחס לצרפת הרבי אומר שיש סימן – החל משנת תשל"ד – שהתחילו (ודאי מהרבי) לשיר את המנון צרפת על הפיוט "האדרת והאמונה". הפלא, אומר הרבי, שמיד אחרי שכאן התחילו לשיר את הניגון הזה, אז המנהיג של צרפת דאז החליט שצריך לעשות שינוי במנגינה, וכך היה, ששינו במקצת את קצב הניגון, לפי הוראת מנהיג צרפת. ברגע שהרגישו שהקדושה אמצה משהו שלו זה מזיז לו – לא יכול להשלים מאה אחוז. אחרי כמה שנים טובות החזירו את הניגון כפי שהיה, אך מתי שזה התחיל השר בשמים של המדינה (גם לשון שיר, שר כל הזמן את ההמנון) – המשדר לראש הממשלה – הוא לא סובל זאת ודורש שינוי. הרבי אומר שמצוה לפרסם ניגון זה, פרסומי ניסא. זה מוכיח שבצרפת השליחות מתקרבת למצב של "עצמי", ולא רק "פנימי". העיקר להיות "עצמי" – זה מצב שאי אפשר להפריד בין הצדיק ובין החסיד, שזה אותו דבר ממש. זה מה שאמרנו בתחלת שיחה זאת ש-יט כסלו זה החג של גילוי העצם, וזה אחר כך מוסיף והוליך ואור בימי חנוכה.

הרבי רצה לקחת דווקא ניגון זה כי חובר תוך כדי המהפכה – אמר שהיא הכי השפיעה על העולם המודרני, כי היא היציאה מהמונרכיות הקודמות והשפיעה כל הדמוקרטיות. אם נוציא זה, "חיל בלע ויקיאנו", זה יברר יותר מהכל את העולם המודרני כולו. להיות עצמי ועצמאי – דורש לברר את המהפכה הצרפתית, שיותר מכל דבר אחר משפיעה על הלך המחשבה הפוליטית של כל העולם. שה' יעזור לנו לתקן זאת בשלמות.

נעסוק כעת בחכמת הצירוף – חלק מבירור צרפת:

חכמת הצרוף מפתח ללימוד ספר התניא
חכמה-בטול י		בינה-שמחה ה
	דעת-יחוד ו
חסד-אהבה יהו חכמה-בינה-דעת		גבורה-יראה הוי בינה-דעת-חכמה
	תפארת-רחמים ויה דעת-חכמה-בינה
נצח-בטחון יוה חכמה-דעת-בינה		הוד-תמימות היו בינה-חכמה-דעת
	יסוד-אמת והי דעת-בינה-חכמה

הספר הראשון של הקבלה הוא ספר יצירה, ושם היסוד של חכמת הצירוף. בחכמת האריז"ל מקבל יתר תוקף של חשיבות ושימוש. דווקא אצלנו, כחסידי חב"ד, אף שלא רואים זאת כל כך במפורש – אבל כל חב"ד זה קשור עם חכמת הצירוף, כפי שנסביר כעת בתור הקדמה.

חוץ מ"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" יש מאחז"ל "לא נתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות" – כל הבירור וההיפוך לטוב על ידי צירוף, והתומ"צ לצרף אותנו כדי שאנו נוכל לצרף את העולם כולו, עד לפירוש הפשוט ביותר שהכוונה לצרף עוד מישהו, עד שכולם יכירו וידעו את ה' אחד-יחיד-ומיוחד. תכלית הכוונה לצרף כולם להכרה בה', אך לשם כך צריך להצתרף ולהזדכך.

בקבלה מכוונים את הדף שיש כאן במיוחד בנענועי הלולב בחג סוכות – כשלוקחים את הלולב ומנענעים אותו שלוש פעמים לכל רוח. הנענועים לפי סדר שש ספירות הלב, הו"ק, וכמנענעים לימים מכוונים יהו (חב"ד), לשמאל הוי (בד"ח), וכך לפי הסדר לכל הכיונים, כשבכל כיוון ג' נענועים כנגד שלש אותיות יהו בצירוף אחר. לשם הוי' רק שלוש אותיות שונות, ולהן ששה צירופים – זה כבר כתוב בס"י, "שלש אבנים בונות שלשה בתים". התכלית לא להשאר בשכל, בחב"ד – כפי שאדהאמ"צ כותב שהיו שטעו בדורו – אלא התכלית להגיע למדות טובות ומתוקנות בלב. לפי הכוונה, לפי כל צירוף של השכל יש מדה מסויימת שמתעוררת בצורה טבעית.

עוד הקדמה, כתוב כמה פעמים בתניא קדישא שאם האדם רוצה לעורר אהבה בלב – לה', לעמ"י, לארץ ישראל – צריך להתבונן בדברים המעוררים את האהבה. התכלית להגיע לרגש חי, אבל גם אם זה לא קורה – הרגש לפחות נמצא בעיבור. התבוננות שלא פועלת הריון רוחני, זה בכלל לא התבוננות. יש מי שהעובר עוד לא נולד, עוד לא פרץ כרגש חי בעצמו, אך נמצא כעובר בלב. את העובר עושים על ידי שמתבוננים בדברים המעוררים את האהבה. אם רוצים יראת ה' – מדתו של יצחק, "מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" שהיא "ראשית העבודה והעיקרה ושרשה" – וצריך לבקש זאת כמטמון, ועושים זאת על ידי התבוננות בדברים המעוררים את היראה. וכך לגבי כל נושא – רחמים, בטחון, תמימות, דבקות במטרה, אמת. כאן אומרים משהו חדש: לא רק שיש נושאים מסוימים שמתאימים כדי לעורר כל רגש מסוים בלב, אלא שזה גם פונקציה של הסדר בו עובד השכל. משהו טכני-סגולי, שאם שכלו של מישהו עובד בסדר טבעי של חכמה-בינה-דעת הוא עשוי להיות אוהב – סדר זה מעורר אהבה בלב. ואם שכל של מישהו עובד בסדר של בינה-דעת-חכמה (תיכף נסביר), הוא פחדן. היות שזה פונקציה של השכל בעצמו, גם לא אומר איזו אהבה – זה יכול להיות אהבה זרה. אם השכל חושב דברים חיצוניים, אבל לפי סדר זה, מעורר אהבה. אם בסדר אחר – פחד.

רק נדגים מה הכוונה:

קודם כל, מה זה חכמה, בינה ודעת? חכמה זה הברקה חדשה. קוראים לחכמה גם כח ההמצאה, כי הברקה זה תמיד למצוא משהו חדש. בינה זה תפיסה – אמא תופסת את ההברקה, ואצלה זה מתבשל תשעה חדשים עד הלידה. הסימן שתפסת והפנמת מספיק זה שאתה מסוגל להסביר למישהו אחר, לכן כתוב שבינה זה כח ההסברה, כמו שחכמה זה כח ההמצאה. כח ההסברה בהתבוננות של נה"א לנה"ב. דעת זה השתייכות – "דעת קנית". מורה טוב יכול להסביר את הענין לכולם – יכול להיות מצוין בהסברה, וזה עדיין לא שלו. הוא תפס את השכל ומבין אותו טוב טוב, אבל זה לא נוגע לו עצמו – זה השכלה שהוא מבין. דעת זה קנין בנפש – "גם בלא דעת נפש לא טוב". המצאה-הסברה-השתייכות לא חייב לבוא בסדר זה. מי שממציא צריך להתחיל מחכמה, אבל יש הרבה אנשים שלא מתחילים מהברקות של מח החכמה. בינה-הסברה זה גם יכולת ניתוח – שמישהו שמע משהו והבין (זה ששמע משהו חדש גם הברקה, אך חכמה שבבינה – לא הברקה בעצם, רק שמע משהו חדש). כל תלמיד בבית ספר לא מתחיל מהברקות (חכם – חכמה, ת"ח – בינה). הברקות זה סימן שמתחיל להיות עצמי, אך כשסתם מישהו פותח ספר ומבין סוגיא – זה בינה. אחרי שיש לו בינה, אם יעמיק הרבה זה יכול ללכת לשני כיוונים – יתכן שאחרי ההסברה יעמיק בזה יותר עד שפתאום יקבל הארה. כתוב שמתוך התבוננות אפשר פתאום להגיע להסתכלות – שקודם האדם מתבונן במשהו, בינה, ואם מתבונן טוב פתאום יכול זה מאיר לו ומתחיל לראות זאת, זה חכמה. יתכן שקודם יאיר, ואז יקנה זאת – אז דעת. אז בהחלט יתכן סדר של בינה-חכמה-דעת – סדר שמעורר את ספירת ההוד, ככתוב בדף שחולק. הוד גם מלשון "הוד והדר", הוד מלכות. בנפש, בתור מדה של אדם, זה תמימות. יתכן שמישהו למד והבין טוב, עד שיוכל להבין משהו וללמד אותו שבעים שנה הכי טוב – זה להתחיל בבינה ולא להתקדם. אך אפשר להתקדם ולהגיע מבינה לחכמה, כפי שהוסבר, ואפשר גם להתבונן ומתוך הבנה וריבוי הסברה זה הופך להיות קנין – שאני מרגיש שזה לא סתם ידע שאני יכול להעביר, אלא שהידע הפך להיות דעת, קנין פנימי ששייך לי, ואז פתאום אני מקבל הברקה ואור גדול. זה סדר בינה-דעת-חכמה – סדר שמעורר יראה בנפש. זה הסדר שהכי קל להמחיש.

למה זה כל כך חשוב בלימוד ספר התניא? כי סגנון אדה"ז, בעל התושב"כ של החסידות, שתמיד מסביר ענינים בצורה משולשת. כמעט כל ענין אדה"ז מסביר בשלושה שלבים. כל מה שקשור לחסידות זה משולש – התורה היא משולשת, ניתנה בחדש משולש (?גם כסלו זה החדש השלישי, אדה"ז הרבי השלישי, אולי היו עוד דוגמאות?). לכן הרבי הכי אהב שלוש, ועוד יותר שלוש בחזקת שלוש. התורה היא משולשת, אך חוץ מתורה-נביאים-כתובים יש מפרשים שהכוונה לתושב"כ, תושב"ע ופנימיות התורה. פנימיות התורה עושה את התורה משולשת. תושב"כ זה גרעין התורה, חכמה, תושב"ע המרחיבה זה הבינה, והקבלה והחסידות זה הדעת – עצם כח הצירוף, "דעת קנית", ההשתייכות העצמית. כל חלק משולש: תושב"כ – תורה-נביאים-כתובים, שכנגד חב"ד. בתושב"ע המשנה זה החכמה – ההברקות, הברייתא היא ההרחבה וההבנה – בינה, אבל בשביל לדעת צריך את התלמוד. גם בפנימיות התורה – זהר זה האור, האר"י זה הבנה, דעת זה החסידות. מי שמעמיק יותר, גם כל אחד מהתשעה שהסברנו כעת (הסבר למה חסידות התגלתה בחדש התשיעי, שלש בריבוע, כי זו המדרגה התשיעית בחלקי התורה) מתחלק לשלושה – זה לא לכרגע. כל זה לומר שהתורה בנויה בעצם ממשולשים, ואין ספר בעולם שמסוגנן לפי הסוד הזה כמו ספר התניא, שכולו בנוי על משולשים. כל משולש הוא ספר אחר של חב"ד. כל הספר הזה הוא חב"ד, ובהסברת כל נושא בא המשולש בסדר אחד. אם יודעים לעיין טוב אפשר להרגיש מתוך הלימוד איזו מדה בנפש אמורה להתעורר ולהתגלות מהתבוננות זאת בספר.

נחזור למה שאמרנו קודם: בזה ששכל מעורר רגש יש שתי בחינות. יש הפשט, לפיו הרגש תלוי במה שאתה חושב עליו – כדי לעורר אהבה צריך להתבונן בדברים המעוררים את האהבה. יש עומק, שלפי סדר פעולת השכל מתעורר רגש שונה. שכל בסדר של חב"ד עשוי לנגוע בלב בנקודה שמעוררת אהבה – מי שחושב כך אמור להיות טיפוס אוהב.

במאמר מוסגר: היום יש כל מיני מחקרים בעולם, וזה תופס תאוצה יותר ויותר, שכל מצבי הגוף, כל המחלות, זה צורות חשיבה. אפשר למפות אפילו, והיום משתדלים להגיע למפה מדויקת, שכל מצב גופני וכמובן שכל מצב רגשי חוזר לדפוסי חשיבה. זה בעצם מה שאנחנו אומרים, שיש ששה דפוסי חשיבה המעוררים רגשות שונות.

מה ההבדל בין שני ההסברים לכך שהשכל מעורר רגש – לפי תוכן ולפי הסדר? אפשר לומר שזה גופא ההבדל בין פנימי לעצמי. "עצמי" זה כמו מודעות טבעית. התעוררות הרגש לפי סדר ההתבוננות זה טבעי, ובדרך כלל לא מודע. כל סוד הצרוף כאן לקוח מכוונות האריז"ל עם הסבר של החסידות, ואנו נראה שזה ממש המפתח לעיון בספר התניא. זה פועל באופן טבעי, ומה שפועל טבעי או ששייך לנה"י – למוטבע – או שזה "עצמי", שצומח מעצמו. לחשוב תוכן ולפי זה לעורר רגש – זה "פנימי", זה רגשי. כתוב בחסידות שיש ששה צירים בנפש, ואחד מהם מחבר בין מורגש למוטבע – בין רגש גלוי לרגש טבעי. כל רגש יכול להיות 'רגשי' יותר או 'טבעי' יותר. כמו אהבה – יש רגש בוער כאיש ואשה ויש אהבה טבעית של אח ואחות, אהבה כמים. סוד הצרוף זה לעורר את כל המדות בלב בצורה טבעית. כשמתבוננים בתוכן, בדברים המעוררים את האהבה, לזה קוראים אהבה שכלית שהיא אהבה כאש (כמפורש בתניא). אם דפוס המחשבה נוגע באהבה בלב זה אהבה טבעית.

אחרי הקדמה זאת (שראוי שכל אחד ישנן את הדף הזה, שיהיה טבעי וקנוי בנפש) נתחיל לתת דוגמאות מהתחלת הספר – מקוה שנגיע לחמש דוגמאות:

נתחיל מהשער – אם יש שיטה, צריכה להיות בכותרת, ואכן יש שתי דוגמאות:

א. "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"

זה ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" אומר שצריך להיות עצמי, ולא מספיק שיש רבי – צריך שיהיה מתוכך.

קודם יש כלל – שהדבר הזה (התורה או התשובה, כפי שני הפירושים) אמור להיות עצמי אצלך. ואיפה העצמיות באה לידי ביטוי? זה בתוך הפה שלך, בתוך הלב שלך, ובסוף בא לידי ביטוי במעשים שלך, בידים שלך. מה זה השלישיה הזו? צריך להתבונן איזה צירוף של חב"ד זה. לא כל אחד יכול לעשות זאת בעצמו, כי צריך המון הקדמות – כדי לדעת ב"בפיך ובלבבך לעשותו" מה זה החב"ד. מי שמכיר לאט לאט מקבל את היכולת גם לחדש בעצמו, כמו שהרבי רוצה – שכל אחד יחדש ויבין בעצמו.

והסדר כאן: "בפיך" – "דעת גנוז בפומא". כשה' ברא את אדם הראשון כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". החיות שנבראו קודם גם היו "נפש חיה", ורש"י מסביר שהחידוש בכך אצל האדם זה "דעה ודיבור" – יש לו דעת, והביטוי של הדעת בכך שהוא "מדבר". גם על פי נגלה מבינים מה שכתוב בזהר שדעת זה גנוז בפה. הפה מסמל את היכולת לתקשר, בכל הרבדים של תקשורת (גם כשאדם מתקשר במחשבה, זה הדיבור שבמחשבה). כל תקשור אמיתי זה כח הדעת – "והאדם ידע". אם גם בגשמיות, יחסי אישות זה סוג של דיבור (כך בפירוש בלשון חז"ל). הכי עצמי שדעת גנוז בפה – "בפיך".

אחר כך "ובלבבך" – "בינה – ליבא", הלב זה הבינה.

אפשר להסביר את כל המושגים גם יותר נמוך בספירות – לומר שפה זה מלכות ולב זה תפארת – אך העקרון שכל מה שיש למטה יש לו שרש בחב"ד, וזה גם כתוב בכתבי האריז"ל, ובפרט אצל גדול מבארי האריז"ל, הרש"ש (גלגול האר"י לפי מקובלי ספרד), שהכלל הכי גדול אצלו שהכל נמצא בחב"ד (היה חב"דניק הכי מובהק). בשביל להבין את הסדר צריך להעלות לשרש, לחב"ד.

יוצא ש"לעשותו" צריך להיות כנגד חכמה, ואכן כתוב "כלם בחכמה עשית" (דבר שאדה"ז מקדיש לו כמה פרקים, להסביר שבשרש החכמה היא עשיה, לגבי ה'). אף על פי שעשיה זה בסוף, אבל "סוף מעשה במחשבה תחלה" – תחלת השכל זה חכמה. אדם מקבל הברקה, ובסוף אחרי שמפתח הרבה, מה שרוצה ליישם זה ההברקה. מבין זאת וקונה זאת בשביל ליישם את ההברקה הראשונה.

אם כן, ראינו שהדוגמה הראשונה – בשער הספר, מה שכל הספר מיוסד עליו – זה צירוף של דעת-בינה-חכמה, המעורר את ספירת היסוד, הסדר ההפוך ממש (הכי עצמי, צומח מלמטה). ואיך יודעים שלא הוזים? זה כתוב כאן בפירוש – "מיוסד...". רומז שהחב"ד של הפסוק הזה זה חב"ד שבא גם לעורר וגם לתקן את היסוד. היסוד זה הברית – בא לתיקון הברית, שזה גם תיקון ההתקשרות, הקשר לה'. כל החסידות מדברת על פגם הברית ותיקון הברית, למוהר"ן יש תיקון הכללי, אבל לפי המסורת החב"דית התיקון האמיתי לברית (שמדתה אמת) זה רק ההתעמקות בחכמת האמת. פרק תניא בהתבוננות זה התיקון של היסוד לפי שיטת חב"ד, וזה האמת. כתוב שפגם הברית זה התעלמות השלמות העצמית, האמת הפנימית של האדם נעלמת, והדרך היחידה לקרוא לכך לחזור ולהופיע זה התעמקות בפנימיות התורה. תמיד מתחילים ללמוד מחדש את התניא ב-יט כסלו, בשבוע שקוראים על יוסף הצדיק שפגם הברית זה מכירתו וכו', אחר כך יש לו נסיון אשת פוטיפר ועומד בו – הוא הברית-היסוד, אותו שמים בבית הסהר, בבור עם נחשים ועקרבים, והוא יוצא. כל זה הוא "מיוסד".

ב. חוץ מעצם הפסוק יש עוד שלישיה בשער – "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י" (שעד כאן זה לשון אדה"ז עצמו).

לכאורה יש כאן רק שנים. יש מושג בסוף "דרך ארוכה וקצרה", שמבוסס על הגמרא על רבי יהושע שרצה להגיע לעיר וילד ירושלמי חכם אמר לו שבדרך זו "קצרה וארוכה" ודרך זו "ארוכה וקצרה" – הלך בקצרה (וארוכה), ומאד התקרב, אך ראה שלא יכול להכנס בסבך פרדסים וגינות. חזר ושאל את הילד מה הטעהו, ואמר הילד שאמרתי שזה קצר אבל בסוף ארוך, כי אפשר להכנס. הדרך השניה ארוכה, אבל קצרה, כי בסוף מגיעים לשער ונכנסים לעיר. אז רבי יהושע אמר שחכמת ילדי ירושלים עולה על כל החכמות שבעולם. יש כמה פירושים ל"דרך ארוכה וקצרה", אך הכי מקובל בחב"ד, שרוצים להכנס לעיר-ללב, ורוצים להגיע לפנימיות הלב, אך בשביל להגיע לשם צריך ללכת בעקיפין, דרך השכל, כדי להגיע לפתח הלב. יש שיטות אחרות (גם של תלמידי הבעש"ט), שיודעות להגיע רק לחיצוניות הלב – זה מאד קל, אך מגיעים רק לחיצוניות ואף פעם לא מגיעים לרגשות פנימיים, לא נכנסים לעיר. מרגישים סיפוק מידי, שמיד הגעתי למשהו, אך בסוף לא הגעת לכלום – הגעת, אבל זה לא זה. כאן דרך יותר ארוכה, אבל "יגעתי ומצאתי תאמין" (ו"לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"). ארוכה וקצרה זה רק שני דברים, לכאורה, אבל אפשר לקרוא ולומר שהוא "קרוב מאד, בדרך ארוכה, וקצרה". "קרוב מאד" זה כלל, שכל מה שרוצים שתצא מהספר הזה עם הכלל הגדול שזה "קרוב מאד", ובשביל זה יש דרך ארוכה וקצרה. ה"קרוב מאד" זה הדעת – הרגשה שזה קרוב מאד אלי, שייך לי וקנוי לי. יש באמת הסברים שדרך ארוכה וקצרה זה שתי דרכים, וכאן זה בכל מקרה שני מושגים. בשכל מה זה דרך ארוכה ודרך קצרה? קודם אמרנו שדרך ארוכה זה להתבונן כדי להגיע בדרך קצרה לפנימיות הלב. כעת נפרש זאת כשתי דרכים של שכל, והדוגמה לכך זה שני התלמודים – תלמוד ירושלמי הוא דרך קצרה ותלמוד בבלי הוא דרך ארוכה, כפי שיודע מי שמכיר את ההבדל. בירושלמי כל הסוגיות והמסקנות זה בקיצור, ישר ולענין, בלי המון שקלא וטריא. תלמוד בבלי זה באריכות, כשכל קושיא היא גישוש באפילה – "במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל" – אך "יגעתי ומצאתי תאמין", ומה שמוצאים בגישוש אפילו יותר עצמי. יש מי שמאד פקח ומבריק, והכל אצלו בדרך קצרה, הוא שייך לחכמה. אחד שצריך לחשוב הרבה – לא יחתום חוזה לפי תחושה, צריך לקרוא את החוזה הרבה פעמים ולהתבונן, לבדוק מכל הצדדים אם כדאי או לא ואם אין רמאות – זה בינה, אחד שהוא דרך ארוכה. גם בתפלה יש דרך ארוכה ודרך קצרה – תפלה באריכות היא של בינה, הרבה התבוננות, ויש תפלה קצרה, כמו שמשה רבינו היה צריך להתפלל על מרים בעת הצרעת, וכל מה שאמר היה "אל נא רפא נא לה". משה שייך לחכמה, ולכן התפלה שלו קצרה, אך מי ששייך לבינה מתפלל באריכות. גם בתפלה וגם בלימוד התורה – שעוד יותר נוגע לנו – יש דרך קצרה מצד החכמה ודרך ארוכה מצד הבינה (תלמוד בבלי, שלוחם ומתייגע במחשבתו).

אם כך נסביר, שאדמו"ר הזקן אומר שאני רוצה שתצא עם זה שהדבר "קרוב מאד" אליך, עצמי לך, אבל בשביל זה צריך ללמוד את הנושאים בדרך ארוכה (של תלמוד בבלי) ואחר כך בדרך קצרה (של תלמוד ירושלמי). כך לומדים היום בעיון – קודם סוגיא בבבלי, ואחר כך גם בירושלמי. לפי זה עוד פעם הצירוף דעת-בינה-חכמה. ב"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" ה"קרוב מאד" היה כלל, והחב"ד בפרטים. כאן אותו צירוף, אבל יותר כללי – מתקשרים לספר מהרגע הראשון בשביל שבסוף נצא מכאן עם עצמיות ועצמאות של "קרוב מאד", ובשביל זה צריך דרך ארוכה וקצרה. שוב צירוף דעת-בינה-חכמה המתקן את היסוד.

אם כן, רק בשתי שורות של תחלת הספר יש שתי דוגמאות עם חותמת של "מיוסד".

עכשיו נפתח את ההקדמה של הספר – יש שלוש דוגמאות יפהפיות (אך נסתפק היום באחת ובע"ה שבוע הבא נמשיך):

"הנה מודעת זאת כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש לאמר כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאת בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים".

מתחיל במאמר המתפרש הפוך, בדרך מליצה, ש"אינה דומה שמיעה לראיה" – שלראות בספר זה לא פועל את הפעולה כמו ששומעים שידור חי, שנוכחים בשיעור. מביא את דברי החסידים, ומסכים שזה נכון. לפי זה כל ההקדמה זה התנצלות, שאם העיקר זה לשמוע ישירות מדוע אני הולך לכתוב ספר – אתם לא רוצים ספר, אלא לשמוע אותי, ויש צדק בטענתכם.

בהמשך דבריו אומר שיש שלושה מיני ספרים – שספר התניא אולי הראשון מהסוג השלישי – על זה כל ההקדמה. עד התניא שני סוגי ספרים – "ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי" ו"ספרי היראה אשר יסודתם בהררי קדש". דוגמה לראשון, מורה נבוכים – נכתב מתוך יראת ה' ולשם יראת ה', אך בנוי על שכל. כל ספר יראה, גם שהאדם הכי גדול כתב אותו, לא יכול להיות שוה לכל נפש, כי השכלים של האנשים שונים – כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות, ועל ששים ריבוא יהודים צריך לברך חכם הרזים, כי רואים כאן ששים ריבוא סיפורים שונים ודעות שונות לחלוטין ופלא שיכול להיות כזה מגוון. אם הרמב"ם כותב ספר – טוב רק לאנשים שחושבים כמוהו. יש דפוסי חשיבה שונים לפי התולדה. הסוג השני מבוסס על מאמרי חז"ל, שהם תורה מן השמים, ובהכרח כן מדברים לכל יהודי שיש לו נפש יהודי. בסגנון של חז"ל יש ממד נבואי, לא משהו שכלי, והממד הנבואי של מאמרי חז"ל בהכרח מדבר לכולם. אך ממשיך ואומר שאף שזה שונה מספר הבנוי על שכל אנושי, שהרי בא לעורר עם תורה השייכת לשרשך, בכל זאת לא כל יהודי זוכה למצוא את חלקו הפרטי באור הכללי של התורה. יש הרגשת שייכות טבעית לכל יהודי כששומע וקורא מאמר חז"ל, אבל לפגוע ממש בפופיק שלו – בבעיה שלו – שזה בדיוק יפתור את הבעיה, זה עדיין לא. ספר התניא כתוב רק עבור אנשים עם בעיות בחיים, הרבי הקודם אומר שספר זה הוא ליקוט של הרפואות לכל תחלואי הנפש. ספר על יסוד מאמרי חז"ל לא זר לך ואתה לא זר לו, אבל לא פותר לך בדיוק את הבעיה שבגללה אתה מחפש פסיכולוג או פסיכיאטר, ומה שאדה"ז רוצה זה ספר שבמקום כל פסיכולוג או פסיכיאטר, שאפשר לקרוא – ומי שלא מבין שייעזר בזקני החסידים – שיחסוך הרבה כסף ומאמצים... בשביל יהודי זה חייב לבוא מרזין דרזין דאורייתא, מהשמן של התורה. זה מה שאומר בהמשך, שהספר הזה הוא פרי של עשרות שנים של יעוץ אישי. מעיד על עצמו שלא היה פעם כזה ספר, שמצד אחד כולו קבלה וחסידות, הכל תורה, אבל יש בו חידוש אמיתי שאף לא היה, שזה ספר שנולד מתוך עשרות שנות יעוץ. לכן יכול לומר ביומרנות לדורו ולדורות הבאים – שיש כאן את כל התשובות לכל השאלות. כל בעיות הנפש שרק יכולות להיות הגיעו אלי במשך עשרות השנים שקדמו לחיבור ספר זה, והכל נמצא כאן. כלומר שספר זה אמרו להיות יותר אישי מכל ספר אחר בעולם. לכן כדאי לכם, שאתם רוצים לשמוע – לא רק לשמוע שיעור, אלא להכנס ליחידות – ללמוד ספר זה. כל הספרים שנכתבו עד כה לא עונים על הצורך הנפשי שלכם, לא ספרי שכל ואפילו לא ספרי חז"ל, אבל ספר זה עם הדרכה נכונה של החסידים הטובים והקרובים יכול להוות תרפיה רוחנית לכל אחד ואחד עד ימות המשיח ועד בכלל. זה חידוש.

בקיצור שרטט שלושה סוגי ספרי קדש: בנוי על שכל ופונה לשכל (ורוצה להרשים את השכל), בנוי על חז"ל ונותן השראה כללית, שמשמש כפסיכולוג חי.

קודם כל, זה שיש שלושה סוגי ספרים מיד אמור להזכיר לנו משהו – יש "שלושה ספרים נפתחים", ויותר מכך, כתוב בס"י שה' ברא את העולם בשלושה ספרים, סופר-ספר-וסיפור. כתוב שסופר-ספר-סיפור זה חב"ד. הסופר זה מי שמקבל את ההברקה, הוא המציא את הספר בכח ההמצאה. הספר זה הטקסטס, התוכן, ומי שקורא כמה פעמים מבין טוב – זה בינה. הסיפור שעומד מאחורי זה זה הדעת, זה ההשתייכות. זה לא רק הסיפור של מישהו אחר, בסוף הספר הזה צריך לספר את הסיפור שלי. אחד מגדולי הצדיקים, רבי דוד מלעלוב, אמר שהיום יש כך וכך מסכתות, וכשיבוא משיח תהיה מסכת רבי דוד מלעלוב. התכוון שכל יהודי הוא מסכת חיים, ודווקא המשיח הוא זה יגלה שעיקר תלמוד תורה כנגד כולם זה המסכת חיים של כל אחד, "ועמך כלם צדיקים" – צריך להיות סיפור שלי. לקרוא את הספר ולזהות שבעצם הוא מספר את הסיפור שלי, זה הדעת.

לעניננו: ספר על שכל – בינה, שהיא סתם שכל. ספר שיסודתו בהררי קדש – חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת" (נקראת גם "דרך כלל", כפי שמתאר ספר זה, וכן מאחז"ל נקראו "דברי סופרים", סופר-חכמה כנ"ל). ספר שהוא כל התשובות על כל השאלות – דעת, שמע סיפורים אישיים עשרים שנה ומתייחס אליהם, מבטיח שהסיפור של כל אחד נמצא כאן (כנ"ל שעיקר החסידות זה "קרוב מאד", דעת והשתייכות עצמית). הסדר כאן בינה-חכמה-דעת – הסדר המעורר את ספירת ההוד. לפי זה, מבקש כאן מהחסידים תמימות, פשיטות. הוא בא להתנצל ורוצה להרגיע את דרישת החסידים – "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו" (ובע"ה נסביר בפעם הבאה) – ובלב התיקון שמרגיע את הנפש זה הודיה, תודה. כשנסיים התניא בע"ה נוכל לעשות סטטיסטיקה איזה צירוף הכי שכיח, אבל נראה שההוד מאד שכיח – צירוף התמימות, המדה בה הרבי רש"ב בחר לעיקר בהקמת תומכי-תמימים – תמימות, פשיטות, כנות – ורואים ריבוי צרופי חב"ד המבוססים על כך (בשער יסוד, גם מפי-ספרים-סופרים).