בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (1, וישלח)

אור ל-טו כסלו סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

בע"ה ההחלטה הטובה שלנו זה שפותחים ברמת-אביב בית צבאות ה' – יהיה פה "מפי עוללים ויונקים יסדת עז להשבית אויב ומתנקם", בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בו חטא.

הרבי קרא לחדש הזה "חדש הניסים והגאולה" – שנזכה לניסים גלויים, לניסים של ביאת משיח וחיים נצחיים של כל היהודים, הגאולה האמיתית והשלמה ובנין בית המקדש.

היום זה גם יום מיוחד – יד כסלו – זה יום החתונה של הרבי והרבנית, היום שהרבי אמר עליו שביום הזה אני נעשיתי שלכם, בזכות השידוך עם בית הרבי אז הרבי נעשה שלנו, דבר גדול מאד מאד. ועוד דבר הכי פשוט, שעכשיו זכינו – מי שהרגיש, ודאי כולנו הרגשנו – לענג מכך שילדים אומרים פסוקי תורה בגאוה יהודית תמימה. הרבי אומר שמיום זה אנו שלו והוא שלנו, ומה התולדות של חתונה זו? אנו כולנו, ואנו הבנים צריכים לכבד את ההורים שלנו. יש חז"ל שמבין כל עשרת הדברות הדיבור העצמי ביותר זה "כבד את אביך ואת אמך", ולעניננו היום ה"כבד את אביך ואת אמך", בשביל כל אחד שזכה להיות קשור לצדיק, ובפרט במקרה שלנו שלא רואים צאצאים ביולוגיים של הרבי והרבנית, אז אנו הבנים והבנות והענין שלנו לכבד אותם, וכיבוד ההורים זה לקיים את הרצון. כתוב ש"כבד" זה לשון כובד, הבנים נותנים כובד משקל למסרים ששומעים ומקבלים מההורים. בלי ילדים ליישם את המשימות והמבצעים של ההורים אז אין שום כובד. לכבד את ההורים זה לתת את כל כובד המשקל למה שההורים מצוים אותנו, וההורים מצוים אותנו לעשות כל שביכולתנו לזרז את ביאת המשיח, שלא יהיה סבל בעולם, שיהיה אור בעולם, שיהיה גילוי העצמות. שנזכה להיות "בן חכם ישמח אב" – בנים חכמים שגורמים שמחה ונחת לאבינו.

קודם שמענו את ה-יב פסוקים שהרבי אמר שילדים ילמדו אותם בעל-פה, וכולנו נלמד אותם בעל פה. בתחילה בקשתי שיחפשו ילדים לומר פסוקים, לא ידעתי אם יהיו ילדים בגיל צבאות ה' (לפני בר מצוה), וחשבתי שאם לא יהיו אז נבקש מכל מי שהתקרב לפני פחות מ-יג שנה לומר פסוקים. יש כאן ודאי הרבה 'ילדים' שזכו לטעום אור החסידות לפני פחות מ-יג שנה – היו הרבה חסידים שהחשיבו היום שהתקרבו לרבי כיום הולדתם. הילדים אומרים ואנו חוזרים – "והשיב לב אבות על [ידי] בנים". "בן חכם ישמח אב" – בן שיודע לגלות ניצוץ משיח שבו, ו"בן חכם" עולה אליהו הנביא. כשהרבי סידר זאת עשה בפעמיים – קודם גילה ששה פסוקים ואחר כך עוד ששה פסוקים. אף על פי שאנו קוראים לכך "פסוקים", הרבי סידר זאת שבכל שישיה יש קודם שני פסוקים מהתנ"ך, אחר כך שני מאמרי חז"ל, ואחר כך שני קטעים הלקוחים מספר התניא קדישא, התורה שבכתב של תורת החסידות, שבעזרת ה' אנו מקוים מאד מהיום הזה לייסד פה שיעור קבוע, והיות שמענדי שלנו שקד על הספר הזה ללמוד בעל פה והמילים האחרונות ששמענו מפיו היו הדרכה לאחד הבחורים כאן איך ללמוד תניא בעל פה, לכן רוצים לעשות כאן שיעור בספר זה. "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" (בלשון ספר יצירה) – ההתחלה של גילוי פנימיות התורה בדרך של "יתפרנסון מיניה" (שעל זה כתוב בזהר שעל ידי כך יבוא משיח בחסד וברחמים) זה ספר התניא, בטוב טעם ודעת, והסוף אלו השיחות האחרונות של השנה האחרונה, מ-כח ניסן תשנ"א עד ז"ך אדר תשנ"ב, השיחות האחרונות ששמענו מהרבי שכולן בעניני גאולה ומשיח (והיום נוהגים לקרוא להן "דבר מלכות" – "פותחין בדבר מלכות" וגם "נעוץ סופן בתחילתן"). ודאי כל שבוע ניתן למצוא את הקשר בין הסוף, הדבר-מלכות, להתחלה, תניא קדישא. מי שרוצה להכין לשיעור זה ילמד כל שבוע את הדבר מלכות של השבוע, ותניא לפי הסדר – כמה שנספיק להתקדם כל פעם (גם לא נלמד מילה במילה בפנים, אבל נקח נושאים לפי הסדר ונפרש).

בשביל ההתחלה רציתי לדבר על משהו משער הספר, ולחבר לתוכן הספר, וזה בהקשר לפסוקים של הרבי. בשישיה הראשונה שני הפסוקים שמתוך התניא, הראשון שבהם הוא בעצם פסוק מהתורה. השלישי והרביעי זה מאמרי חז"ל שלא רק פסוק מהתורה (הכי קרוב לזה "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה"), אך הפסוק הראשון שהרבי מביא מהתניא זה פסוק שלם בלי חסר ויתר מהתורה – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, ניצבים, קוראים תמיד לפני ראש השנה). היות שאדה"ז כותב בעמוד השאר שספר זה בא "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעזהי"ת" – כך מגדיר את כל הספר (בצילום הדפוס הראשון של התניא עוד יותר נחמד לראות זאת – יתכן שאדה"ז עצמו עיצב את השער הזה – שם המלה "ספר" בתוך 'עלית הגג' של המסגרת).

"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים" – יש לכך כמה ביאורים בין החסידים. יש המבארים ש"ספרים" של המהר"ל מפראג, שאדה"ז דור שמיני ממנו, בן אחר בן. "סופרים" – הבעש"ט והמגיד.

עד בעזהי"ת זה לשונו הקוה"ט של אדה"ז (בניגוד למה שנוסף אחר כך בשער הרגיל).

אם כן, זה מאד משמעותי שהרבי שלנו בחר בפסוק הזה, שהוא כולל כל ספר התניא, להיות ה'פסוק' הראשון מהתניא, ובעצם זה פסוק מהתורה. תופעה זו עצמה תובן ממה שכותב אדה"ז בלקו"ת שרזין דאורייתא, הקבלה והחסידות, זה במדה מסוימת יותר קרוב ושייך לתורה שבכתב מאשר לתורה שבעל פה. יש מאחז"ל שאדם צריך לשמש לימודו – שליש מקרא, שליש משנה, שליש תלמוד. נשאלת השאלה לאיזה שליש שייך קבלה. הרמב"ם סובר וכותב שלימודי חקירה אלקית (שהרי אצלו אין את המושג קבלה עדיין, אבל יש פילוסופיה עמוקה) זה התכלית של התלמוד – חלק מה"שליש תלמוד" וגם התכלית של שליש זה. אם חקירה אלקית וקבלה זה אותו דבר, אז לפי דעת הרמב"ם זה בשליש תלמוד. אך אדמו"ר הזקן כותב ופוסק שקבלה שייך לשליש מקרא – זה ממש כמו תנ"ך. מה הקשר? נקדים ווארט חשוב: אחד מגדולי המקובלים שחי רק 50-100 שנה אחרי הרמב"ם, והוא כותב – על דרך מה שהרמב"ם כותב שאחרי לימוד תורה אפשר ישר לעבור ספרי המקבץ כל הלכות תושב"ע – שמהתנ"ך עד לקבלה האמיתית (וכוונתו לקבלה שהוא קבל מן השמים וגילה) המעבר הוא טבעי ופשוט, בלי שום דבר באמצע. כלומר, שמפסוקי תורה ועד לעומק סודות התורה אין כמעט פער – זה אותו הדבר, המשך אחד. אדמו"ר הזקן פוסק שהקבלה והחסידות, כל נשמתא דאורייתא, שייך ל"שליש מקרא". זה נותן טוב טעם איך הרבי יכול לומר ש"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – פסוק שלם מן התורה – זה בעצם פסוק מהתניא.

הפסוק השני של התניא בשישיה הראשונה הוא "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" – מתניא פמ"א:

"ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"

זה לא פסוק שלם מהתורה, אבל מתחיל בפסוק שקראנו בשבת "ויצא" (שבכל השבוע הקודם זה היה ה"לחיות עם הזמן") – פסוק מתוך חלום יעקב. יעקב יוצא מבאר שבע והולך לחרן, מקום חרן אף של מקום בעולם, ושם מברר כל ה-רפח ניצוצין, מתחתן ומוליד בנים כשמטתו שלמה, ורוכש הון גדול בו נאמר "ויפרץ האיש מאד מאד". קונה את הצאן, עקודים-נקודים-וברודים, מתוך צאן לבן, ואז מגיע הזמן שה' אומר לו ש"נסתיימה [אצלך] עבודת הבירורים" (נושא שהרבי דן בו הרבה בדבר מלכות) והגיע הזמן לגאולה – כעת תחזור הביתה. אף על פי שהבירורים שלו נגמרו, וחוזר הביתה, הוא נתקל בסכנה עצומה – עוד יותר מסוכן מלבן – אחיו עשו, השוטן והעוין אותו, והוא פוחד ממנו. הוא יודע שהגאולה לא תבוא אם לא ביחד עם עשו – הוא לא צריך את לבן בשביל הגאולה, את לבן צריך בשביל לברר ניצוצות, הכוללים את הילדים של עצמו, את ה"מטתו שלמה" שלו, צריך לברר את כל ה-רפח. את עשיו לא צריך בשביל לברר ניצוצות, "נסתיימה עבודת הבירורים", אך את עשו הוא צריך בעצם – צריך שעשו יהיה מוכן לקבל את פני משיח צדקנו. זו עבודה אחרת, בדיוק כמו שהרבי אמר לנו שנסתיימה העבודה עם לבן ("עם לבן גרתי ו-תריג מצוות שמרתי"), וצריך להתקדם לגאולה, אך יש בדרך את עשו – מחד הוא יותר מסוכן מלבן, ומאידך לא צריך לברר אותו אלא למשוך אותו ולשייך אותו לגאולה, בגלל שהוא נחוץ. בלי עשו אין גאולה. לכן זו פרשת שבוע, אחרי פרשת "ויצא", כשיעקב כבר חוזר לארץ, אז "וישלח מלאכים [ממש] אל עשו אחיו וגו'", וכפי שמסביר אדה"ז בתו"א – הוא אומר לעשו, אני כבר מוכן לגאולה, ומה איתך? בלעדיך לא יכולה להיות גאולה. אז המלאכים חוזרים ואומרים שקצת חבל-על-הזמן, עשו לגמרי מחוץ לענינים.

אז בא ה"דבר מלכות" של השבוע הזה, וישלח, בו הנקודה העיקרית שהרבי מסביר שבדור שלנו עשו מוכן – אז, בפעם ההיא עשו לא היה מוכן, יעקב היה מוכן ועשו לא, וכל עוד שעשו לא מוכן אין גאולה, אך עכשיו כבר מוכן ורק מחכה לנו, הכדור אצלנו. אז הכדור היה אצלו, וכעת אצלנו. עשו זה העולם החיצוני, המציאות החיצונית, התרבות המערבית – הכל מוכן לגאולה, כל הכלים קיימים, יש אינטרנט ומה שלא תרצה, הכל קיים ומחכה לתוכן. יש כלים והכל מחכה לאורות, לתוכן. עשו זה הכלים, וכל הכלים מוכנים – אפשר לחוש זאת, זה פשוט מאד. כל הכלים בשביל לגלות את המשיח כבר ישנם, אבל צריך אור. צריך אנשים שגם לא יפחדו להגיע רחוק רחוק למקום הכלים ולנצל אותם, להשתמש בהם, ולהחדיר לתוכם את האור (עשו גם "אורות דתהו" – זה שרש של אור מקיף השורה על חיצוניות הכלים). הבעיה עכשיו זה אצלנו – זו הנקודה של ה"דבר מלכות" של השבוע.

אפשר לקשר זאת לחלום יעקב. חז"ל מסבירים שה' רצה שיעקב עצמו יטפס לראש הסולם, היכן ש"הוי' נצב עליו", אך יעקב פחד לעלות. הוא הראשון שהיה לו פחד-גבהים. אם לא היה מפחד לעלות עד ראש הסולם היה זוכה לגאולה מיד. הרבי מסביר שמה שחז"ל מייחסים ליעקב פחד לעלות לראש הסולם (קודם כל בכך הפסיד את הגאולה בזמנו) היינו פחד לעמוד במקום בו חולש על כל חומריות העולם הזה (דבר שיש דווקא בראש הסולם, זה אחד הפירושים והעיקרי לעניננו). יעקב ידע שענינו בטול, ופחד שעמידה בכזה מקום תיטול ממנו את הבטול שלו ואז לא הרווחנו שום דבר. יעקב הוא שם מה, ענינו בטול של "ונחנו מה", ומפחד שאם יעלה לראש סולם העסקים של העולם, ראש הבורסה – אם יעלה להשתלט על עניני עשו בתחום שלו, "לכבוש את המלכה עמי בבית" בעניני עשו – עלול להפסיד בטולו. הרבי מסביר שפחד כי לא ידע שיש בו כח עוד יותר גנוז ונעלם בתוך עצמו, העצם שלו, שם עב שלמעלה משבירה ותיקון. אם רק היה יכול לגלות את ה"איתן שבנשמה", את עצם הנשמה שלו, ולא רק את ה"מה", את בטולו, אז היה יכול לשמור על שיא הבטול (שהרי חייבים בטול) ללא הפחד שאם יותר מדי יתלבש ב"הידים ידי עשו" (שזו משמעות העליה לראש הסולם) יפסיד את "הקול קול יעקב". ידע שפעם אחת עשה זאת, כדי לגנוב את הברכות, אך לאמץ זאת כל הזמן זה גדול עליו – עלול לפגוע בבטול שלו, ב-תריג מצוות שלו. ה' אומר – חבל, אתה לא מכיר את עצמך, אתה לא יודע מי אתה, שהבטול שלך עצמו בטל אל העצם שלך (כתוב ששם מה עתיד להתבטל לתוך שם עב). ה"איתן" שלך למעלה מהשבירה (שם סג) והתיקון (שם מה), ובזכות העצם שלך אתה כן מסוגל לחבר את הבטול שלך (ולא להפסידו, כי בטול זה הכרחי) גם עם ההתעסקות-ההשתלטות על עניני העולם הזה.

עד כאן הקדמה מה רוצים לפתח היום. הרבי אומר שעשו מוכן, ומבחינתנו זה מצריך שני דברים: שלא נפחד יותר מעשו, הוא מחכה לנו – מוכן לגאולה ויודע שזה תלוי בנו. פעם היה אנטישמי מכל מיני סיבות, שלא נכנס לזה, אך היום סיבת האנטישמיות היא שלא באים לגאול אותנו, הוא כבר מחכה וכועס אם לא באים.

[שאלו אם עשו זה אורות דתהו או כלים. האורות המקיפים שורים על חיצוניות הכלים. הרבי הזכיר ביטוי של "אורות דתהו בכלים דתיקון", שם יש הכלים זה תורה ומצוות, שאורות דתהו גדולים ועלולים לשבור אותם. אך שבירת הכלים של התומ"צ היא יוצרת את הכלים החיצוניים – כל מה שנוצר במשך כל ההיסטוריה של האנושות בתחום השבירה, מהכלים של תקופת האבן ועד לאינטרנט. הכל תוצאה של שבירת הכלים]

לפעמים הרבי אומר שהכל על משיח, לפעמים שהכל עלינו. יש לנו עבודה להטעים לכל העולם את הטעם של הגאולה, כך שיגרה לטעום עוד ועוד. צריך להפיץ מעינות התורה, שהכל טעם של משיח, ולהטעים טעם זה לכולם – ליהודים שעוד לא טעמו, וגם לגוים שודאי לא טעמו – שיגרה יותר ויותר את הרצון לקבל פני משיח צדקנו. זה הנושא של הדבר-מלכות, שעשו מוכן וכעת התפקיד עלינו, ורוצים לקשר זאת עם משהו בתוך התניא.

אמרנו שמה שמתחילים היום בתניא זה שני 'פסוקי' התניא שהרבי מביא בשישיה הפותחת של יב הפסוקים – הראשון "כי קרוב וגו'" והשני "והנה ה' נצב עליו וכו'".

תוך כדי הדברים נאמר רמזים ומבנים קבליים-חסידיים: בתורה כתוב רק "והנה הוי' נצב עליו" ואדה"ז לוקח לשון זאת ועושה ממנה בנין שלם שצריך להתבונן בו, איך ה' נצב עלי ומלוא כל הארץ כבודו (אור ה' הממכ"ע – השכינה – בכל המציאות; עוד פסוק שמביאים לענין זה הרבה פעמים בחסידות "והארץ [התחתונה, המלכות] האירה מכבודו"). לפי קבלה מה שאדה"ז מתכוון כאן זה כנגד וה של שם הוי' הכולל – "הנה הוי' נצב עליו" זה שרש נשמת יעקב עצמו, התפארת. כתוב שכל נביא, ולע"ל כולנו צריכים להיות נביאים, רואה בעצם את שרש הנשמה של עצמו (שכמובן בשרש כל הנשמות מחוברות, הכל זה אחד, הכל זה ה' – "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו" אומר הבעש"ט, והיות שכל יהודי "חלק אלוה ממעל ממש" הרי כשה' ישפוך עלינו את רוחו וכל יהודי יתנבא, כל יהודי יתנבא בעצם מתוך שרש נשמתו, מתוך החלק שלו דרכו תופס בכל העצם). חז"ל אומרים שבמלים "והנה הוי' נצב עליו" ה' הזמין את יעקב לעלות ולהתחבר עם ה' שנצב עליו. זה כנגד ה-ו, מדתו של יעקב. "ומלוא כל הארץ כבודו" זה ה תתאה, עד אז עד כאן זה יחוד וה. אחר כך "ומביט עליו" זה חכמה, י, חוש הראיה. "ובוחן כליות ולב" זה בינה, ה עילאה, שם כל הבחנה. "אם עובדו כראוי" זה בעיקר מוסב על "אם עובדו כראוי" – עבודה זה מצד אמא, הבינה, "ועבד הלוי הוא". לפי"ז עושה צירוף והיה, וחז"ל אומרים "אין והיה אלא לשון שמחה", הסה"כ של ההתבוננות הזאת עשוי וראוי לעורר שמחה – "נתת שמחה בלבי". אפשר לחשוב שזו התבוננות מפחידה, כל הזמן מסתכלים עליך ובוחנים אותך, אך אצל יהודי שיש לו את הבסיס – בטול – אז הנוכחות של הקב"ה שבוחן אותי, זה גופא מקרב אותי ("כי קרוב אליך הדבר מאד").

הפסוק הראשון "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'", ויש פסוק אחר ש"מרחוק הוי' נראה לי" – על ידי תחושת הריחוק מגיעים לראות את העצמות. אז איך יהודי צריך להרגיש? קרוב לה' או רחוק ממנו? רחוק זה "רוממות אל ושפלות האדם" – ה' בשמים ואני על הארץ, קטן וכלומניק, "כי אראה שמיך וגו' מה אנוש וגו'", מתוך שפלות האדם רואים את רוממות א-ל. אדה"ז ודאי חשב על כך, כי על הענין של "מרחוק הוי' נראה לי" – רוממות א-ל ושפלות האדם – יש סיפורים מהמגיד ותלמידיו, חברי אדה"ז, שדנו מאין מתחילים את עבודת ה' וכו' (סיפורים מפורסמים, על הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא). והנה אדה"ז אומר שכל הדרך שלי לא "מרחוק הוי' נראה לי" אלא "כי קרוב אליך וגו'" – זה סתירה או לא? ודאי שזה לא סתירה, והנקודה שיש כאן מלמטה ומלמעלה – מלמעלה "כי קרוב אליך וגו'" ומלמטה "מרחוק הוי' נראה לי". גם בענין רוממות א-ל ושפלות האדם יש דיון מהיכן מתחילים כדי להגיע לשני, אך שניהם מלמטה – גם לראות שה' רם היינו גדול ביחס אלי התחתון, וההתפעלות שלי מכך שה' אין-סוף זה רק בגלל שאני גורנישט (אפילו אם ההתבוננות בשפלות שלי לא נגד פני באותו רגע, אך זה מובן מאליו). "כי קרוב אליך הדבר מאד" זה רק מהכיוון של ה'. פסוק זה בא על רקע קדום של רוממות א-ל ושפלות האדם, ולכן זה פסוק כל כך פלאי – פלא שהדבר קרוב. אדהאמ"צ מכנה לא רק את מה שהיה לפני הבעש"ט כ'לפני המבול' – אפילו דרכי עבודה שהיו אצל הבעש"ט והמגיד ביחס לדרך שגילה אדמו"ר הזקן מכונות אצלו "הדרך הישנה". לעניננו, הרוממות א-ל ושפלות האדם, ששתיהן מצד המטה, זה רקע הכרחי כדי להגיע לספר של "כי קרוב אליך הדבר מאד [בלי גבול] בפיך ובלבבך לעשותו" – זה פלא, כי אתה באמת שפל, אבל הדבר הזה מצד העצם, מצד שם עב, מצד האיתן שבנשמה, קרוב אליך מאד ונמצא בתוך הפה שלך והלב שלך לעשותו. זה הפסוק הראשון – יסוד התניא.

אחר כך באים לפסוק בפרק מא: "והנה ה' נצב עליו וכו'", שעושה צירוף של "והיה" כנ"ל. כתוב "אין והיה אלא לשון שמחה", אך יש עוד מאחז"ל פחות ידוע – "אין 'והיה' אלא לשון מיד". על "ויהי" חז"ל אומרים שתמיד יש בכך איזה צער, וכנגד זה כתוב ש"והיה" זה משהו שמח. אבל יש עוד מאחז"ל ש"אין 'והיה' אלא לשון מיד". היות שיש שני פירושים של חז"ל על אותה מילה – שהיא הצירוף השביעי החביב של שם הוי' ב"ה על פי סוד הצירוף (כנגד חדש תשרי) – צריך לקשר אותם (כפי שהרבי תמיד מדגיש שאם יש שני פירושים לענין צריך קשר, עד ל"הא בהא תליא"). ואכן, כך הדבר – אם יש שמחה אז יש "תיכף ומיד ממש". כל מה שהרבי חוזר פעם אחר פעם שהגאולה ומשיח-ישמח צריכה להיות (קודם כל בתודעה) תיכף ומיד ממש, זה בפרופורציה ישירה למדת השמחה בלב. כמה שיותר שמח ככה יותר מיד – זה הסוד של "והיה", ובהתבוננות זה ה"והנה הוי' נצב עליו", איך שה' מופיע דרך עצם שרש נשמתי. ה' נצב עלי לא כדי להפחיד אותי, אלא כדי לתת לי בטחון שהוא איתי, ומה שבוחן אותי זה כדי לעודד אותי.

נחזור לחלום יעקב: כל החלומות של אבותינו הקדושים, עד יוסף הצדיק, ואפילו חלומות הרשעים (כפרעה ושרי האופים והמשקים), קוראים בחדש כסלו – החדש שלו שייך חוש השינה. כל חלומות התורה, החלומות האמיתיים, מתחילים באותה מלה – "והנה". בראשון, ש"הכל הולך אחר הפתיחה", זה כתוב ג"פ כדי לחזק זאת – "בתלת זימני הוי חזקה": "והנה סלם מצב... והנה מלאכי אלהים... והנה הוי' נצב עליו". כל התניא זה גילוי של ה' כמו מתן תורה – "והנה הוי' נצב עליו" – עם כל מה שצריך עבודה ושיתוף פעולה שלי. זה בא על רקע של התבוננות ועבודה פנימית של רוממות א-ל ושפלות האדם, אך ה"כי קרוב" זה בא מלמעלה. כמו במתן תורה ש"נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" ושם "אתה הראית לדעת וגו'" (אחר כך צריך להפנים – "וידעת היום והשבות אל לבבך", אך לפני כן מלמעלה למטה "אתה הראית לדעת"). היות שהתניא זה גילוי מלמעלה, בחינה של "אתה הראית לדעת", אז הפסוק העיקרי לקוח מ"והנה" השלישי – "והנה הוי' נצב עליו".

אמרנו שהיום זה יום החתונה של הרבי והרבנית. על חתונה כתוב "באתי לגני אחתי כלה" – כידוע שהמאמר האחרון של הרבי הריי"צ, בו רמז מי הממשיך שלו (שהוא הוא עצמו, פושט צורה ולובש צורה) – "'לגני' לא נאמר אלא לגנוני". "גנוני" זה חדר יחוד של חתן וכלה – מה שקורה כעת ("נזכרים ונעשים"). יש רמז ש"גן" זה גוף-נשמה. אם "גן" זה גוף-נשמה – ביטוי שגם יוצר שלמות של כב בריבוע (כל ריבוע הוא שלמות של התכללות, ובפרט כאשר שרש הריבוע הוא מספר חשוב ובעל משמעות). הרבי מסביר שהמעבר מגלות לגאולה לא מעבר חד שמבטל גלות, אלא שהגולה אמורה להיות גוף לנשמה של הגאולה – ש-א תחדור לגולה ותהפוך לגאולה. לכן גוף-נשמה עולה כב בריבוע, וכך גם גלות-גאולה. גני זה גוף-נשמה-הוי' – הפלא של חיבור הגוף והנשמה זה על ידי "ומפליא לעשות", על ידי השותף השלישי המחבר אותם. בכל זוג יש שותף שלישי שמחבר, וכך בתוך האדם – כתוב בזהר שהגוף זה שרה והנשמה זה אברהם והשותף השלישי מחבר. אחד המקומות בתורה שה"גני" הזה משתקף זה בחלום יעקב, כי כפי שנסביר יותר בעומק הסולם זה הגוף, מלאכי אלקים העולים ויורדים זה הנשמה, וה"והנה הוי' נצב עליו" זה הוי'. בלשון הבעש"ט זה נקרא עולמות-נשמות-אלקות, ובלשון ספר התניא קדישא זה נקרא השתלשלות-התלבשות-השראה.

ג"פ "והנה" זה עולמות-נשמות-אלקות: "והנה סלם מצב ארצה" זה סמל להשתלשלות העולמות – סולם בין ארבע שליבות, כנגד אבי"ע, וכדי לחלוש על המציאות החיצונית צריך לעלות עד לאצילות במטרה לשלוט ולחלוש על עולמו של עשו. "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" זה ה"רצוא ושוב" העצמי של הנשמה, כפי שנסביר תיכף. ובסוף "והנה הוי' נצב עליו". גוף-נשמה-הוי' זה ג"פ "והנה" של חלום יעקב.

קודם, בבית, הזכרנו שהמילים האחרונות ששמענו ממענדי היה "והנה..." של ריש פ"ג בתניא. בעל אור החיים הקדוש מסביר ש"והנה" זה מלה שפותחת חלום אמיתי, על חלום יעקב. הוא שואל למה כל החלומות פותחים "והנה", ומסביר כי סתם חלום או שהוא הבל לגמרי ("חלומות שוא ידברו" ו"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים") או שזה ערבוביא ("אין חלום בלא דברים בטלים"), אבל כאשר החלום הוא חלום נבואי פותח "והנה" – כך מבחינים בינו לבין כל שאר החלומות. "והנה" זה הבטחה של חלום נבואי, שודאי יתממש במציאות – כמו משיח, שהוא חלום שעכשיו הולך להתממש. יהודי מחובר בעצם לחלום הזה – "ואביו שמר את הדבר", יעקב ידע שחלום יוסף יתקיים, אף שלקח כב שנים (מזה חז"ל לומדים שזה מירב הזמן שיכול לקחת עד שחלום נבואי יתקיים – אך לפי שמחתנו כך יתממש יותר מהר). יש כאן חלום ראשון, נבואי לגמרי, ואור החיים מסיים פירושו "והנה – נבואה ממש". אצל בעל התניא, וגם אצל הרבי, המלה "ממש" מאד אהובה – כאן רואים שגם האוה"ח אוהב מלה זו, ואומר ש"והנה" כהקדמה לחלום זה "נבואה ממש". לכן ידוע שאחד הדבר מלכות החשובים ביותר זה שהרבי מדבר על כך ש"יש נביא בישראל" – בשביל לממש חלום של משיח צריך נביא שמחליט שהחלום הזה הוא חלום אמיתי שהולך לקרות בפו"מ, תיכף ומיד ממש. זה הכל בחינת "והנה" – "נבואה ממש".

ורמז: והנה-נבואה = 130 = סלם (המלה הראשונה בחלום אחרי "והנה") = עין = סיני (יש מאחז"ל ש"אין סלם אלא סיני", יש פירוש שזה סולם עלית התפלות אך יש פירוש שזה מתן תורה). והנה במילוי – וו הא נון הא – עולה והנה נבואה, היינו שרק חלק המילוי עולה נבואה. זו אסמכתא חזקה לפירוש אור החיים. הסולם מחבר ארץ ושמים, או על ידי תפלה (מלמטה למעלה, "מצב ארצה וראשו מגיע השמימה") או על ידי תורה (מלמעלה למטה).

הבעל שם טוב בר"ה תק"ז עשה עלית נשמה והגיע למקום אליו אף פעם לא הגיע בעליותיו, והגיע עד היכל מלך המשיח ושם בפנים שואל אותו "אימתי קאתי מר" (כשאלת ריב"ל למשיח), והמשיח ענה (לא בחידה כמו שענה לריב"ל) "לכשיפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי ואתך ומה שהשגת". המשיח אומר שהרבה מהחכמה שלך זה ממני, יתכן שאינך יודע, אך אני המשיח זה המלמד שלך, וגם אתה עצמך השגת. וכאשר אתה תעביר את הדבר הזה עד המקום הכי רחוק, חוצה שאין חוצה הימנו (זה כאן, בין היתר...), אז "קאתי מר" בחסד וברחמים. במאמר "באתי לגני" האחרון שהרבי הגיה (וחילק) כתוב לקראת הסוף שעוד מעט אנחנו נכנסים לדור העשירי, והכוונה שעל פי פשט הרבי הוא הדור התשיעי לבעש"ט, אבל הוא כותב שעוד מעט אנחנו נכנסים לדור העשירי. זה בעצם מה שהרבי אמר שהדור שלנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה – מצד אחד זה שתי דורות, אבל זה גם אותו דור. שתי בחינות – גם בחינה שזה שני דורות, וגם בחינה שזה אותו דור (כי הגלות והגאולה זה דבר אחד, כמו גוף ונשמה, המתייחדים על ידי השותף השלישי). אומרים זאת עכשיו כי בדור שלנו – ובע"ה זה חלק חשוב של הלימוד – כמו שיש ענין לחבר תניא ודבר מלכות, יש גם ענין גדול כל פעם לחבר את הרבי עם הבעש"ט. לגבי חיבור הרבי והתניא זה חיבור הדור הראשון והשביעי (אין שום מקום שהרבי כתב שנכנסים לדור השמיני מאדה"ז, ובכך נשארים דור השביעי), וחיבור הרבי והבעש"ט זה חיבור הדור הראשון והעשירי (בו עוד יותר בחינה של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"). לכן ענין חשוב לחבר נושאים שלומדים מהרבי עם נושאים מקוריים של הבעל שם טוב.

אחד הענינים החשובים לעניננו, שהבעש"ט לימד איך להתבונן בסוד העליה בסולם בעולמות אבי"ע – עד לאצילות. מה שיעקב אבינו פחד, הבעש"ט מלמד איך עושים זאת (כולל הטכניקה). אם יש מישהו שהתחיל ללמד את עם ישראל איך עולים עד לאצילות כדי בסופו של דבר לשלוט ולחלוש על כל המציאות זה מתחיל מהבעש"ט. לכן אנו יודעים שצוואת הבעש"ט התחילה "לא לפחד משום דבר רק מהקב"ה" – לא לפחד שאם תעלה על ראש הסולם זה עלול להזיק לך לבטול, לתורה ומצוות שלך.

אצל הבעל שם טוב הלשונות, המושגים והמונחים העיקריים, זה עולמות-נשמות-אלקות. אם יעקב אבינו היה זוכה באותו מעמד של "והנה הוי' נצב עליו" לעלות בסולם – אם היה  נענה להזמנה של ה' לבוא אליו ממש – היתה באה מיד גאולה. יעקב לא נענה להזמנה, והיום צריך להענות לה וכך להגיע עד ה' ולהשתלט על העולם כולו, מבלי לוותר על הבטול (ואדרבא, להוסיף בבטול – להגיע ל"תקיפות הבטול" כביטוי הרבי הקודם).

"עולמות" זה שליבות הסולם.

כאן הנשמות מכונות בביטוי "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – קודם עולים ואז יורדים.

יש בכך כמה נקודות להסביר, ובקיצור:

הרבה פעמים כתוב בחסידות שנשמות יותר פנימיות ממלאכים. כאן אומרים שהמלאכים זה בעצם הרצוא ושוב של הנשמה, "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". האנרגיה של הנשמות לנוע חופשי, לעלות ולרדת, זה על ידי ניגון. בדרך כלל כתוב שמלאך זה חיצוני לגבי נשמה, אבל כאן המלאכים זה הרו"ש של הנשמה עצמה. היכן מוצאים שמלאך זה נשמה? קודם כל מוצאים זאת אצל משה רבינו בכבודו ובעצמו, בפסוק "וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים". נשמה בתור שליח היא מלאך למעליותא. בכל השיחות לפרשת ויצא הרבי מסביר שזו פרשת השליחות – לצאת מהחממה של באר שבע ולהכנס לתוך חרון אף של מקום בעולם, שזה חרן. זו היציאה לשליחות – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". מי שמוכ ןבמסירות נפש לצאת לשליחות הוא מיד "ויפגע במקום" – פוגע בעצמות ה'. הוא מתקן שם את תפלת ערבית, תפלת לילה – דבקות בה' גם בחשך. אחרי שהוא פוגע במקום הוא שוכב וחולם את החלום שלו, שבעצם החלום שלו זה כל העתיד של עם ישראל ממטתו שלמה של יעקב אבינו – "ופרצת" – ועד ל"יעלה הפורץ לפניהם", מלך המשיח. הכל כלול בחלומו של יעקב. מלאך הוא שליח, ושליח זה נשמה. "אני אמרתי אלהים אתם" – ה' רצה שנהיה אלקים, מלאכי אלקים. יעקב = מלאך מלאך (ב"וישלח מלאכים" – מיעוט רבים שנים – זה יעקב עצמו, מלאך עולה ומלאך יורד).

מה זה הרו"ש של עצם הנשמה? "גאט איז אלץ – אלץ איז גאט" בלשון רבי אייזיק מהומיל. המלאך שעולה מ"מצב ארצה" ל"ראשו מגיע השמימה" (הרומז לשם העתידי של יעקב – ישראל אותיות לי ראש – שיעקב היה מקבל אם היה עולה לראש הסולם, אך הוא פספס ולכן זה חיכה לו עוד פרשת שבוע). צריך לעלות לראש – ל"ה' הוא הכל", שהכוונה היא "[אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים] אין עוד מלבדו". השוב זה "הכל הוא ה'" – אסור לשהות בשום נקודה מהקצוות הללו יותר מהרף עין, כי אם שוהה יותר מהרף עין בזה שהשלחן זה ה' הופך לע"ז ר"ל, ואם שוהה יותר מהרף עין ב"אין עוד מלבדו" כל העולם מתבטל, כולל הוא עצמו, והוא מת. רו"ש זה דופק החיים, וככל שיותר עצמי זה גם בתדר יותר מהיר. התדר של עצם הנשמה זה מהירות אין סוף בין הקצוות של "גאט איז אלץ" ו"אלץ איז גאט" – שמחד אין שום דבר חוץ מה', ומאידך שהכל זה ה' ("אל עולם" ולא "א-ל העולם").

כתוב בזהר ש"מלאך" זה מלך עם א. כתוב בירושלמי ש"כל ישראל מלכים" (ובבבלי שכל ישראל בני מלכים), לכן יעודנו למלוך גם על עשו, שלכאורה הוא מלך הגשמיות. יש אפילו בתנ"ך שמלך כתוב עם א. כל היהודים נקראים על שם יהודה – שבט המלכות. מחד יהודי זה תכלית ההכנעה, הודיה, ולאידך זה מלשון יהודה המלך – יש על יהודי "הוד מלכות". רק שאנו מלך עם אלף-פלא, לא כמו המלכים הראשונים של עשו – מלכי עשו-אדום מתו, בגלל שלא היה בהם א של "אלופו של עולם", ואילו למלכי ישראל יש א בתוך המלך, שזה האור של אלף-פלא, של אלופו של עולם. זה עוד סיבה שנשמות ישראל הם "מלאכי אלהים" העולים ויורדים בסולם יעקב.

שוב, הפירוש הפנימי של מלאכים העולים ויורדים זה רו"ש בן רגע בין שתי ההברקות – בין ההברקה ש"ה' הוא הכל" להברקה ש"הכל הוא ה'".

שליבות הסולם זה השתלשלות, הנשמות זה התלבשות בעולם, וה' על הסולם זה השראה. כך מסביר רבי אייזיק שבלשון התניא זה השתלשלות-התלבשות-השראה, במקביל ללשונות עולמות-נשמות-אלקות.

"והנה סלם" (= 196 = 14 בריבוע) "והנה מלאכי אלהים" (= 253) "והנה הוי'" (= 92 = פחד; יש בכך פחד, אך יעקב היה צריך לקיים "וישב בארץ מגורי אביו" – שיש לו התיישבות בפחד אביו, פחד צוחק – אז לא היה פחד מלעלות את ה', עד הוי' ועד בכלל) = ישראל! זה הרמז המופלא שאם היה מתעצם עם חלומו בלי פחד חיצוני, ועולה למעלה בזכות עצם נשמתו, כבר היה זוכה להיות "ישראל" – אז כל בעיותיו אחר כך לא היו, הכל היה חלק, הכל היה גאולה. יש בתוך ה"ישראל" הזה עוד רמזים מופלאים: נעשה שתי מדרגות עולמות-נשמות – סלם מלאכי אלהים = משה. ישראל = משה יעקב דוד. סוד מיד – "אין 'והיה' אלא מיד". משה-יעקב-דוד זה דעת-תפארת-מלכות, סוד הקו האמצעי בו "עד מהרה ירוץ דברו". והנה סלם = יעקב דוד. החלום פעל שמחה עצומה ביעקב אבינו, "וישא רגליו" מתוך שמחת הבשורה-ההבטחה. משהו יותר פלאי: במספר קדמי (בו ת עולה הכל אמת, כש-א מחושב כ-1000, כפי שלימד ר"א אבולעפיא) – בו כמעט בלתי-מצוי מצב בו שתי מילים באותיות שונות עולות אותו מספר גם במספר פשוט וגם במספר קדמי – ישראל עולה 2051, וכך עולה "והנה סלם" "והנה מלאכי אלהים" "והנה הוי'" במ"ק! שני עדים רחוקים שבתוך החלום הזה טמון עצמות ישראל, מי שמחבר עולמות-נשמות-אלקות (שהבעש"ט רומז שבכך תלוי חיבור זה), שמחבר גוף-נשמה-הוי'. סלם מלאכי אלהים הוי' = שמג = 7 בחזקת 3, סוד "שבעתיים כאור שבעת הימים" שיתגלה לע"ל (כמפורש בתרגום על הפסוק, שזה פי שמג מאור השמש היום). "גשם נדבות" שהוא זהה ל"טל תחיה" של תחית המתים – זה המספר המסמל חיים נצחיים. ג"פ והנה = 198 = ט"פ כב (והנה = ג"פ כב, רמז גם ל-כב השנים שלוקח לחלום אמת להתממש). כתוב בקבלה שזה סוד ט נקודות כפול כב אותיות – האותיות זה הגוף והתנועות זה הנשמה (סימן הנשמה שבגוף זה תנועה) – זה התלבשות הנשמות בתוך הגוף. ההפרש בין שמג ל-קצח הוא 145 – היפוך ספרות של ישראל (זה יתכן רק בחלוקה זו של המספר ישראל; בכל מספר יש רק חלוקה אחת לשני מספרים שההפרש ביניהם הוא המספר המקורי בספרות הפוכות). 145 שם קדוש – קמה – שם העמדת המלך (כוונה בשביל לקבל פני משיח, אף שהרבי לא אמר לנו אפשר לנסות – נראה מה קורה...). ישראל = לב מלכים אין חקר. מי זה "מלאך"? איך יודעים ש"ישראל" זה נשמה מלאכית? כי צורת השם ישראל כמו שמות מלאכים (מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל, נוריאל וכו'). ישראל זה ישר-אל – "האלהים עשה את האדם ישר", ישר = גוף נשמה הוי'. עוד רמז יפה שישראל = רואה ואינו נראה, תכונה מלאכית, שבדרך כלל לא נראים. כך מסופר בתחלת יהושע ששלח שני מרגלים – שלא כמרגלים ראשונים, שחטאם קצת דומה לפחד יעקב לעלות לסולם, כי פחדו להפסיד את רוחניותם בעבודת האדמה הגשמית, "מעשה אבות סימן לבנים" ומה שאצל האבות בדקות דדקות מתבטא אצל הבנים בגסות, וחשש יעקב לקחת אחריות על גשמיות עולם הזה שמא יפסיד בטולו, זה בהחלט שרש חטא המרגלים, שמרגלי יהושע החלו לתקן – כלב ופינחס, שפינחס כמלאך לא היה צריך שיטמנוהו בפשתי העץ על הגג כי היה רואה ואינו נראה; פינחס הוא כהן – "שפתי כהן ישמרו דעת... כי מלאך הוי' צבאות הוא" (צריכה לאפיין גם את צבאות ה' שרוצים להקים כאן). אם לאדם יש עדיין את גסות העקב (י-עקב) רואים אותו, אך ישראל = רואה ואינו נראה, וכך כל הנשמות בטהרתן. אין זה אומר שהנשמה בלי גוף, פינחס היה בגוף – הוא דוגמה לנשמה בתוך גוף גשמי שלא רואים אותו (מושג שמהלך היום, וצריך לכך מקור בתורה). הוא נשמה טהורה מאד, וגוף מזוכך בתכלית הזיכוך.

יעקב יוצא מבאר שבע לחרן – מלאכות-שליחות לתוך חרון אף של מקום בעולם. ה' מציע לו לעלות לראש הסולם ושהשליחות שלו תהיה בכיף. יש לפניך שליחות קשה, צריך כסף לקנות את כל תל-אביב, אבל אם רק תעלה לראש הסולם יהיה לך הכל – אבל הוא פוחד. חבל שהוא פחד. אם רק היה עולה למעלה היה לו הכל, אבל פחד מכל כך הרבה כסף לקנות את כל העיר – מה יקרה עם הבטול שלי? כך הרבי מסביר בשיחה. מה שרוצים זה שיהיה ישראל, ולא סתם משתמשים דווקא בשם הזה גם למדינה הזאת וגם לארץ הזאת – זה עיוות, אבל יודעים שדווקא השם הזה אמור לתת לך כח גשמי, ולא רק כח רוחני. זה מה שה' רוצה כאן, כשמתגלה ליעקב בחלום – ש"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך [בכיף] כל משפחות האדמה ובזרעך". שה' יעזור שסוף כל סוף נבין את הרמז, ונעלה לראש הסולם, כי ה' רוצה ומזמין אותנו, ואז נקבל את הכח לעשות את כל התיקונים, הכח שכל אחד יגלה ניצוץ משיח שלו ותיכף ומיד ממש יתגלה משיח האמיתי ובא לציון גואל.

יש סיפור מענין ויפה שכאשר הרבי יצא עם "ופרצת", בשנים הראשונות של הנשיאות, ובאמת רצה שזו תהפוך להיות הסיסמא החסידית של חסידי חב"ד. חפש לכך איזה ניגון מתאים (הניגון שיש היום היה ניגון חסידי בלי מילים), וביקש שיתאימו לכך איזה ניגון חסידי. היו כל מיני הצעות, והרבי הביא זאת לפני הרבנית שתחוה דעה אם הולך טוב יחד – היו כמה הצעות שהרבנית פסלה, עד שנתקבל הניגון הזה.

השלמה מיד לאחר השיעור: "מלאכי אלהים עולים ויורדים" זה מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חו"ל. מלאכי א"י זה ה"רצוא", העליה לכך ש"ה' הוא הכל", ומלאכי חו"ל זה ה"שוב", השליחות אל העולם במודעות ש"הכל הוא ה'".

השלמות טלפוניות (טז כסלו):

א. הרבי אומר תמיד "ממש ממש ממש", ואפשר לתת לכך רמז (כפי שדובר בהתוועדות בבית, לפני השיעור) שזה ג' הביטויים "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", "ואהבת לרעך כמוך ממש", "שלוחו של אדם כמותו ממש".

בתוך מדרגת "נשמות" בשיעור – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – אפשר לכוון את שלושת ה'ממש' כעולמות-נשמות-אלקות שבנשמות, שהרי כולם מתייחסים ל'נשמות':

שליחות זה כמו הסולם – סדר ההשתלשלות, עילה ועלול, כשכל טבעת נוספת של השרשרת היא שליח של הקודם, ומצד החיצוניות האור הולך ומתמעט ולא כל אחד כמו הקודם, אך מצד הפנימיות-הנשמות "שלוחו של אדם כמותו ממש" (או שזה נשמות-שבעולמות או עולמות-שבנשמות). כשלמדנו על שליחות שאלנו למה צריך שליח – לא עדיף שאדם יעשה בעצמו?! זה כמו לשאול למה צריך השתלשלות, שהכל יהיה רק ה'. השתלשלות זה כמו "שליח עושה שליח" (כשהעמקנו בשליחות לפי השיטות השונות דנו גם מה המשמעות של זה לגבי "שליח עושה שליח"). זה שיש התהוות תמידית תוך כדי סדר ההשתלשלות – כמו קבלת הרמ"ק שעוסקת בהשתלשלות אך יש שם הרבה יסודות של החסידות (כמו התהוות תמידית בכל רגע) – אז אפשר לומר שהמבט הכי פנימי על השתלשלות זה "שלוחו של אדם כמותו ממש", ואף על פי כן זה רק כאשר השליח עושה את שליחותו, כשיש בכך קבלת עול (עול למה שעל – "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים מעליהם", כל זמן שממלא שליחות העליון בקבלת עול הוא שלוחו, ואם מעוות מפסיק להיות שליח – זו הבחירה החפשית שלנו). בסדר השתלשלות של הקדושה ודאי "שלוחו של אדם כמותו ממש", אך ברגע שהופך השתלשלות ונפילה ושבירה ורע, היכלות הטומאה והקליפה, עולם התמורות, אז לכאורה זה בדיוק השליח שמעוות את השליחות ולא מתקן ("לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"), אך מצד הפנימיות ש"שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" אז אפשר לומר שכל עוד אין בחירה חפשית והם "כגרזן ביד החוצב" אז עדיין יש כאן קיום פנימי של השליחות, כמשל הזונה וכו'. עד כאן זה הסולם – עולמות עולים. גם בכך שהמלאכים עולים ויורדים יש רצוא ושוב של עצם הנשמה, כפי שהוסבר, ויש גם יותר בחיצוניות, עלית העולמות.

"ואהבת לרעך כמוך ממש" זה התקשרות הנשמות. בעולמות יש מעלה ומטה, משלח ושליח, ובנשמות יש שויון – זה "כמוך ממש" (כווארט של היהודי הקדוש ששני יודין יחד בשויון זה שם ה'). שמתייחס לזולת כמו אל עצמי, עד ש"על כל פשעים תכסה אהבה". בסולם עדיין יחס, ונשמות זה יחד. זה שנשמות זה יחד רואים במיוחד בסוף הפרשה, כאשר יעקב חוזר לארץ ופוגש שוב פעם מלאכים, "מחנים" של חו"ל ושל א"י (פעם יחידה בתורה שהמלה החותמת את הפרשה היא סימן הפסוקים) – אף שיש יהודי בארץ ואחד בתפוצות שירגישו שויון והתקשרות עצמית. להרגיש שאף שיש מעלה לא"י וכו', בכל זאת צריך את שניהם וצריך רו"ש במדה שוה – כל אחד התפקיד שלו.

"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" זה האלקות שבנשמות. זה כבר כמו "אחד" אחרי יחס-יחד. שם "אב אחד לכולנה". "אחים" זה "כמוך ממש", ומצד ה"אב אחד לכולנה" – שאנו אחד – זה האלקות, ועל זה נאמר "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו".

הזכרנו שסלם מלאכי אלהים הוי' = 7³. ה'ווארט' שבכל משפט (עליו מוסב ה'ממש'): כמותו ממש כמוך ממש חלק אלוה ממעל ממש = 2058 (מורכב משש יחידות, שלוש לשונות ושלוש ממש) = ו פעמים 7³. ביחד כבר עולה 7⁴ (מט בריבוע).

ב. הגימטריא שלא נאמרה בסוף: והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים וירדים בו והנה הוי' נצב עליו = 2691 = יג פעמים אור (יג פעמים אין סוף וכו').

יש חמשה פעלים: מצב מגיע עולים וירדים נצב (מ"מצב" ל"נצב") = 817 = אור במספר קדמי. ר"ת ממעון = 206 והשאר עולה 611 – דבר תורה.

ג. תוספת לרמז והנה סלם והנה מלאכי אלהים והנה הוי' = ישראל: יש כאן כט אותיות, רת"ס וכה = אל, נמצא שכל השאר זה ישר.

מתחיל סלם = ה פעמים הוי', ונגמר בשם הוי'. סלם הוי' = יוסף (יהלום של 12), וכל השאר עולה שכינה (פירמידה של 10).

סלם יעקב כמו עין יעקב (= ב"פ יוסף).

ד. עוד רמז יפה ש"מלאכי אלהים עולים וירדים" בו זה זיווג נשמות: עולים וירדים = 420 = יעקב רחל. כמו שאומרים שהאשה זה "עליה צורך ירידה" (בעוד הגבר זה ירידה צורך עליה). הדגש על הירידה, על רחל, ואכן יעקב נשלח לחו"ל כדי לשאת את רחל, נשלח ל"ירדים".

ה. רו"ש של עצם הנשמה זה החיים – "והחיוּת רצוא ושוב". יש פסוק "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם" (= אל בריבוע) – אלקות-נשמות-עולמות שבאלקות, ושם "אלהים חיים" זה החיוּת, סוד הנשמות.

ו. עליה זו הנקודה האמצעית של ירידה. בטח כתוב באיזה מקום שהנקודה האמצעית האחרונה של בראשית זה נח. עליה-ירידה זה חלק מהסדרה הזו.

ז. אם היה עולה ומתייחד עם האלקות שבראש הסולם היה זוכה לשם ישראל, אותיות לי-ראש, שעל דרך "תפלין שבראש". לפני שעולה זה עדיין "תפלין על הראש", "נצב עליו". אם היה נכנס לראש היה "ויראו ממך" – הוא פחד מעשו, אך הסגולה היחידה זה "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך', רבי אליעזר אומר אלו תפלין שבראש" (בפסוק על ובדרוש ב – השראה שבתוך, סוד ב-על).

אם נכוון "והנה הוי' נצב עליו" כנגד הנחת תש"ר, אז צ"ל ש"מלאכי אלהים עולים וירדים בו" כנגד תש"י, המונחים כנגד הלב שם יש את הרו"ש, את חיוּת הקדש. לפי"ז עטיפת טלית זה לראות את ה"והנה סלם" – כמו התבוננות פשוטה של הבעש"ט, יכולת לראות אותך בכל עולם, שלפי חב"ד זה בעצם דרגות שונות של בטול. בכלל כתוב ש-סלם זה חלֹם, כי ח-ס מתחלפות באתב"ש. לכן "והנה" במילוי שוה סלם – זה החלום של כל החלומות. עטיפת טלית כמו שאדם מתכסה בשמיכה במטה.

יש שלוש מצוות, אך עפ"י פשט עטיפת טלית זה הידור – חייבים רק אם יש בגד. עולמות זה עדיין לא בגדר חובה. נשמות ואלקות זה שתי מצוות החובה. "וקשרתם לאות על ידיך" – התקשרות הנשמות של הבעש"ט. "והיו לטטפת בין עיניך" – ממש ב..., ובלי חז"ל לא היינו יודעים שזה על הראש למעלה. "והיו" לשון הוי', כמו "והנה הוי'".

ח. אמרנו שכאן גימטריא פשוטה ומספר קדמי זהים – ישראל. הממוצע בין הגימטריא הפשוטה לבין המספר קדמי הוא 1296 = 36² (לאה בריבוע) = 6⁴.

ט. והנה סלם והנה מלאכי והנה הוי' (ישראל פחות אלהים) = 455 = 5 פעמים 7 פעמים 13. ה פעמים מלאך.

אם נוציא מ-ישראל את שני השמות הוי' אלהים (עולמות-אלקות-נשמות) נשאר יג פעמים גל = משפט, לפי זה ישראל = משפט הוי' אלהים, סוד "משפט לאלהי יעקב" (משפט רחמי).

י. ישראל זה מספרי ראשוני ה-101, ה-מלאכי (התיבה האמצעית של ההרכב).

יא. ישראל זה מספר מגן דוד העשירי (יהיה קדש להוי'). רק המשפט האמצעי, שכנגד הנשמות – "והנה מלאכי אלהים" – עולה 253 (אבנר, שר צבא משיח, שחוץ מזה שהוא משולש של כב הוא) מספר מגן דוד השביעי. יש כאן "כל השביעין חביבין" מצד הנשמות ו"העשירי יהיה קדש להוי'" שזה הכל ביחד.

אם נוציא את ה-253, אז רק והנה סלם והנה הוי' = רפח, דהיינו שהממוצע הוא יב בריבוע. 253 = משולש כב = מוצא פי הוי' (עליו יחיה האדם) = והיה ברכה (שה' אמר לאברהם). כשאוכלים צריך לברר את ה"מוצא פי הוי'" ומה שמתברר זה השאר – ה-רפח ניצוצין, שהם הגילוי של "מוצא פי הוי'" שבגשמיות. לפי זה "ישראל" מתחלק ל"מוצא פי הוי'" שבו ול-רפח (ב"פ יב בריבוע, כשה'כנף' הוא בן – בכוונת שמע כתוב שצריך לכוון ש-שם זה רפח בן). אם רוצים לפשט את החלוקה שקורית כאן בתוך ישראל, אז הנוסחה:

A = 12 יש כאן

משולש של (2a – 2) + 2a2

אם A = 0 הנוסחה עולה 1

אם A = 1 עולה 2

כל ההצבות עד יב (שאז יעלה ישראל), שבסדרה זה ה-יג: 1, 2, 11, 28, 53, 86 (אלהים), 127 (שני חיי שרה), 176 (עמוס, נסיון), 233 (עץ החיים), 298 (רחמים), 371 (ז"פ נג), 452 (איתיאל), 541 (ישראל), 638 (אברהם יצחק יעקב; שכולם נקראו ישראל).

חיבור כל יג המספרים עד ישראל = 2379 = יג פעמים עקיבא (יעקב-א, גלגול של יעקב; כידוע ש"אביר יעקב" זה רבי עקיבא) = לט פעמים סא = אמונה כפול תענוג במ"ס.

יב. ישראל (עולמות-נשמות-אלקות כאן) ועוד השתלשלות התלבשות השראה עולה ו"פ תורה (רצוא ושוב) = הוי' פעמים מצוה. בתוספות עולמות-נשמות-אלקות (העולה ה"פ משיח) הכל עולה כב פעמים אברהם = יא פעמים מלכות.