זעקת אדמו"ר הזקן

תפלה, תורה ושבת בסיום ספר התניא

סיום הלימוד בספר התניא, לקראת ההתחלה מחדש, לקוח מאגרת שכתב אדמו"ר הזקן לחסידיו. בכל ספר התניא, זהו הקטע הכי נלהב ולבבי, טעון עצמה של רגש גלוי. לעומת הסגנון השכלי, המדויק והמאופק, שהתרגלנו אליו בכל הספר, בהתאם לכלל הגדול "מח שליט על הלב"[א], נראה שכעת מתפרצת הלהבה הרגשית העצורה, אהבת ישראל מעומק לבו הטהור של אדמו"ר הזקן.

תוכחה מאהבה

נלמד יחד את הדברים:

הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים.

הכותרת היא תוכחה, "הוכח תוכיח את עמיתך"[ב], ודרשו חז"ל "אפילו מאה פעמים"[ג]. זו תוכחה הבאה מתוך אהבה עמוקה, "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסתרת"[ד] (כאשר "מאהבה" מתפרש מתוך אהבה, והנה המלה תוכחה פותחת באותיות תוך ושאר האותיות, חה = אהבה, תוך אהבה).

התוכחה כאן עוסקת בשלשה נושאים, תפלה תורה ושבת לפי הסדר.

תפלה בכוונה

ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה במטותא מינייכו ברחמין נפישין חוסו נא על נפשותיכם. והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה ה' ישמרנו ועיקר הסיבה וגרמא בנזקין הוא מהיורדים לפני התיבה שהוא הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו החוטף אפרתי או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו'. ואי לזאת זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה עפ"י הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת עכ"פ ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות. ועתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן בל ימוטו עוד לעולם ח"ו (בכ"י גוואלד גוואלד) עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת. חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים לה'.

הנושא הראשון הוא התחזקות ב"עבודה שבלב זו תפלה". כאן זועק אדמו"ר הזקן: "במטותא מינייכו ברחמין נפישין [בבקשה מכם, ברחמים רבים] חוסו נא על נפשותיכם", "גוואלד גוואלד (!) עד מתי יהיה זה לנו למוקש בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו"? הצרות קוראות לנו לעשות תשובה בכלל, ובפרט במצות התפלה שנוטים לזלזל בה, "דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן"[ה].

"גוואלד גוואלד" הן המלים היחידות בתניא באידיש, לשון הדבור ('מאמע לשון') המבטאת את רחשי הלב. מותר לעשות גימטריא גם למלים בלע"ז (כפי שנהג האר"י), והנה גוואלד גוואלד = 100, רמז לפתיחת האגרת "הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים"[ו].

עיקר התוכחה הוא על תפלה בצבור דווקא, לדאוג לשליח צבור ראוי – שיבחר "בריצוי רוב המנין" – כזה המתפלל במתינות, "מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם", ובסמוך אליו יעמדו כל המתפללים בנחת "להתחיל כולם יחד כאחד". בהתרצות והתחברות המתפללים תתקבל התפלה לרצון, שהרי התפלה עולה דווקא מתוך אהבה ואחדות ישראל, כקרבן שלם-תמים (ומשום כך מקדימים לפני התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"). והרמז: עבודה שבלב זו תפלה = אהבת ישראל[ז].

את הנושא של התפלה חותם אדה"ז באיחול מלא רגש "ה' ישמרנו [מכל צרה] וינחמנו בכפלים [על הצרות שעברו] ויטהר לבנו לעבדו באמת". בתפלות השבת והמועדים אנו אומרים "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת" – משפט מיוחד שאפשר לראותו כפסגת כל סדור התפלה, ואם היינו צריכים לבחור משפט אחד כתפלה קצרה לה' נראה שהוא הראוי ביותר.

מהי אותה טהרת הלב? בספר התניא[ח] מוסבר כי טהרת הלב היא השמחה! אסור ליפול ללב מטומטם (מלשון אטימות) ונגוע בטומאת העצבות המשתקת, יש להטהר ולהיות בשמחה. זהו יסוד הכרחי בעבודת ה', שהרי אי אפשר לנצח את היצר "בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן", אלא רק "בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם". כך התפלל דוד המלך בפרק התשובה (המוסבר בעומק בספר התניא) "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ... לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי... הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי"[ט]. זו תשובה משמחה, ביטוי של "שמחה בטהרתה" (ביטוי שטבע הרבי) בלב טהור. כך מאחל אדה"ז לעצמו ולכולנו: יהי רצון שה' יקבל את התשובה שלנו "ויטהר לבנו לעבדו באמת" בשמחה ובטוב לבב. השמחה היא החיים (לעומת העצבות הכרוכה בחדלון ומות), "צדיק באמונתו יחיה"[י].

חדש חזק ואמץ

אדה"ז אומר שהאזהרות בדבר הזהירות בתפלה הן באמת "תקנות ישנות בכמה עיירות" אלא ש"עתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן", ומסיים בלשון דומה "חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים לה'".

הלשונות לחדש-לחזק-לאמץ מכוונות כסדרן כנגד חכמה-בינה-דעת[יא] (כמו הרבה מאד 'שלישיות' דומות לאורך כל התניא): חדוש שייך לחכמה, המופיעה "כברק המבריק על השכל", "איזהו חכם הרואה את הנולד [המתחדש]"[יב]. חזוק שייך לבינה, הבונה ומחזקת את הקיים. בכלל, עבודת ההתחדשות ועבודת ההתחזקות הם זוג יסודי בעבודת ה', כמו היחס בין "חדשו מעשיכם" (בחדש ניסן, "החדש הזה לכם") ל"שפרו מעשיכם" (בחדש תשרי ותקיעת השופר)[יג]. אמוץ שייך לדעת, כמו שמגדיר אדה"ז את הדעת "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד"[יד].

מדוע בחתימה משתמש אדה"ז בשני לשונות בלבד, "חזקו ואמצו לבבכם"? מפני שבנוגע לעצם התקנה יש התחדשות, חדוש התקנות הישנות (שלא הועילו מספיק ולכן יש צורך לחדשן). אבל בנוגע לקבלת הדברים אצל השומעים, העיקר הוא הקבלה (הסובייקטיבית) שלהם, "חזקו [בינה] ואמצו [דעת]". כאן מופיע גם הלב, "חזקו ואמצו לבבכם", שהרי "בינה לבא"[טו] (לעומת החכמה השייכת למח). ובעיקר מפני שמדובר ב"עבודה שבלב זו תפלה" כאשר "לב יודע מרת נפשו"[טז] וצועק לה' בתפלה, מתוך התבוננות (עמוקה ורחבה בבינה, כדרך שלימד אדה"ז), "ועבד הלוי הוא"[יז].

אכן, גם בחתימה רמוזה החכמה: "[חזקו ואמצו לבבכם] כל המיחלים לה'", יחול-צפיה להתחדשות אמתית, לראות "עולם חדש". גם היחול מגיע מתוך הלב, אך הוא שייך לבחינת החכמה שבלב, "עין השכל שבלב"[יח] עליה נאמר "ולבי ראה הרבה חכמה"[יט]. והרמז: חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים להוי' = 611 = תורה השייכת לחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[כ] ואנו מיחלים להבטחת התורה. אם כן, ההתחזקות בתפלה היא מכח התורה, וכך מתחברת התוכחה על התפלה לתוכחה הבאה על התורה. והנה לשון אדה"ז היא על פי הפסוק "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'"[כא], בשינוי קל "ואמצו" במקום "ויאמץ" (דורש יותר עבודה, אמצו באופן פעיל). הפסוק חזקו ויאמץ לבככם כל המיחלים להוי'"= 615 (יתגבר, "יתגבר כארי" כפתיחת השולחן ערוך), וכך הערך הממוצע בין לשון הפסוק ללשון הרב הוא תריג.

סיום הש"ס

נמשיך ללמוד את האגרת:

גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות עפ"י הגורל או ברצון. ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין. ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור. וכאו"א מהלומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי' שבתהלים קי"ט.

הנושא השני הוא התחזקות בלימוד התורה: בכל קהילה, עיר ומנין, יסיימו את הש"ס בכל שנה על ידי חלוקת המסכתות בין הלומדים, כאשר המנהג של חסידי חב"ד הוא לסיים את הש"ס עד י"ט כסלו (ולסיים את חלוקת הש"ס מחדש לפחות עד כ"ד טבת, הילולת אדמו"ר הזקן).

כשם שבנושא הראשון דובר על אחדות ישראל בתפלה, כך גם לגבי התורה: הדגש אינו על למוד התורה האישי של כל אחד ואחד (שודאי מובן מאליו), אלא על אחדות ישראל בלימוד 'קהילתי' משותף (קהל = יט כסלו). מעבר לכך שכל אחד יסיים מסכת גמרא במשך השנה, העיקר הוא השותפות, "כל ישראל ערבים זה בזה"[כב] וביחד מסיימים את הש"ס "בכל מנין ומנין" (שכן עיקר השראת השכינה היא במנין, עשרה מישראל, כמו שהתבאר באגרת הקדש[כג]).

אדה"ז מוסיף שכל אחד מהלומדים יאמר לפחות בכל שבוע את פרק קי"ט בתהלים (הנקרא "תמניא אפי" מפני שהוא מסודר לפי האלף-בית ובכל אות יש שמונה פסוקים). זהו חיבור תורה ותפלה, שני הנושאים הראשונים באגרת שלנו, כאשר ספר תהלים עצמו הוא 'תורה שבתפלה', ובמיוחד פרק קי"ט שכולו מדבר-מבקש מה' על למוד התורה וקיומה, "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'"[כד], וכ"ב האותיות שלו הן כ"ב אותיות התורה (כל אות שמונה פעמים, מעל הטבע[כה]).

גם היום ראוי להתחזק במשימה הנפלאה של חלוקת הש"ס, הן בכל קהילה וקהילה במקומה, "בכל מנין ומנין", והן במעגלים רחבים של קהילה 'לא-מקומית'. "כל ישראל ערבים" בלימוד תורה ערב ומתוק, ו"כל ישראל חברים"[כו] הלומדים בחברותא זה עם זה (וכך כל אחד מרויח את זכות המסכת של חברו, "שלי שלך שלך שלי"[כז]).

פנימיות השבת

ולהיות מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו. לזאת עצה היעוצה כמארז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו. כהלכתו דייקא. לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא. וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו. בהיות מודעת זאת לי"ח כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות וחיצונית מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמיית כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת לדבקה בה' אחד כמ"ש שבת לה' אלקיך וזו היא בחי' זכור. ובחי' שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים כי זה לעומת זה כו'.

אחרון חביב, חתימת הספר היא חזוק בשמירת השבת, שיש בה גם כפרת עוונות עבורנו שאיננו יכולים להתענות (והתענית ככלל אינה רצויה). בחלקים הקודמים של התניא אדמו"ר הזקן הדגיש מאד את מצות הצדקה, המהווה גם תחליף לתענית ככפרת עוונות, אבל באגרת הזו הצדקה לא מוזכרת כלל (ומסתבר שאדמו"ר הזקן סמך על ה"תוכחה מאהבה" במכתביו האחרים אודות הצדקה).

לאחר החזוק ללמוד הלכות שבת, "מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא" – חבור לחזוק למוד התורה בנושא הקודם – מפרט אדה"ז את שני הצדדים בשמירת השבת: "זכור", מצות-עשה, ו"שמור", מצות לא-תעשה, "זכור ושמור בדבור אחד"[כח]. "זכור את יום השבת לקדשו"[כט] הוא הפסוק הראשון במצות השבת בעשרת הדברות – וכיון שהוא הפתיחה הריהו כולל את מצוות השבת בכל התורה – והנה רמז נוסף לפתיחת האגרת: זכור את יום השבת לקדשו = הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים!

שמירת השבת היא בשני רבדים, חיצוניות ופנימיות. בנוגע ל"שמור": הממד החיצוני הוא "שביתה מעשיה גשמית", זהירות בכל איסורי המלאכה בשבת, כמו שהקב"ה שבת מעשיית שמים וארץ גשמיים. והפנימיות היא "שלא לשוח שום שיחה בטלה", כשם שהקב"ה שבת מאמירת "עשרה מאמרות" (החל מ"בראשית ברא אלהים", מאמרות הנחשבים "מילי דהדיוטא"[ל] ביחס לקדושת השבת שאז "ויכל אלהים"[לא], כלות הנפש להכלל בשם הוי' ברוך הוא). כיון שנמנעים משיחה בטלה, נותר לעסוק בתורה ובתפלה (וכמובן לשיר ולנגן בפה), ואפשר גם לשתוק (והרי "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת"[לב]), "מלה בסלע משתוקא בתרין [שתיקה בשני סלעים]" בסוד "כל עסקא דשבת כפול"[לג].

ובנוגע ל"זכור": אדמו"ר הזקן מדגיש את הפנימיות (ואינו מסביר את החיצוניות), "הכוונה בתפלת השבת ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד" – התפלה והתורה מקבלות בשבת טעם מיוחד, תפלה ותורה כדבקות בה'. כאן מתחברים שלשת נושאי האגרת, תפלה תורה ושבת, והכל נכלל בקדושת השבת.

במלה אחת, פנימיות השבת היא תשובה, תשובה עילאה מאהבה ודבקות, שבת אותיות תשב (כמבואר באגרת התשובה[לד]), וכשם שנאמר "שבת להוי' אלהיך"[לה] כך "ושבת עד הוי' אלהיך"[לו], ולכן שמירת שבת היא מחילת עוונות (כמודגש כאן). נמצא ששלשת הנושאים של האגרת הם תפלה תורה תשובה = ג פעמים תריג = השראת השכינה בישראל = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[לז] (הפסוק הח"י מתוך 'תמניא אפי'). לכל אחד מהשלשה יש זמן מיוחד ('זמן איכות') במהלך השבת: כניסת השבת (שבת דמעלי שבת) זמן מיוחד לתפלה, "בואי כלה"; ביום השבת ("יומא דשבתא") זמן מיוחד לעסוק בתורה; ובמנחת שבת, "רעוא דרעוין", זמן לתשובה עליונה ודבקות בה'. השבת עצמה מתעלה בתשובה אל ה', והכל בקו הולך ועולה: תפלה (השייכת למלכות, בחינת דוד), תורה (תפארת, בחינת יעקב עמוד התורה), תשובה (בינה) ושבת (העולה עד רעוא דרעוין בכתר[לח]).

צדקה בשבת

נחזור ונשאל: להיכן נעלמה מצות הצדקה, שעל מרכזיותה למדנו כה רבות לאורך הספר (במיוחד באגרת התשובה וחלקים נכבדים מאגרת הקדש)?

התשובה היא שהצדקה עולה ונכללת בשבת! אל תקיים לבדך ענג שבת אלא הכנס אורחים לביתך, כרמוז בתחלת מסכת שבת "העני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים" ובעל הבית אינו יכול לתת לעני (מלאכת הוצאה) אלא עליו להכניסו לביתו בחמימות ולא להסתפק בצדקה 'קרה' ומנותקת[לט].

בששת ימי המעשה הצדקה היא בטוי נעלה של אהבת ישראל, אך סוף סוף יש כאן שני אנשים נפרדים, העשיר נותן לעני, בעלהבית בפנים והעני בחוץ. הרי בימי המעשה האדם רודף אחרי פרנסתו וצרכיו, 'הראש' שלו נתון בעצמו. כשמגיע אליו עני הוא ודאי יפנה מעסקיו, יתן צדקה בסבר פנים יפות ויפייסו בדברים[מ], מתוך אמונה שהעני הזדמן לפניו בהשגחה פרטית. ובכל זאת ה'עצם' של הנותן אינו נתון בתוך הצדקה ואיננו לגמרי עם הזולת, אלא מעשה הצדקה הוא (יחסית) 'מקרה' (מקרה טוב מאד בהשגחה פרטית), וממילא הצדקה קצת 'קרה'.

אבל בשבת עולים לאחדות ישראל, כל ישראל "אחים ממש" (כמבואר בפרק לב בתניא), "יחד כאחד"[מא] (כלשון אדה"ז קודם), כשהם מסובים על שלחן אחד בבית אחד ללא כל הפרש בין בעל הבית לאורח. כאן הצדקה היא ה'עצם' של הנותן, האומר כביכול לאורח: אתה "עצם מעצמי ובשר מבשרי"[מב] (עצם בשר = שבת). לכן זו צדקה 'חמה'[מג], כביטוי של העצם ולא משהו מקרי וחולף (כמו לחם הפנים הנותר חם משבת לשבת), והרמז: עצם חם = אברהם (= עצם הלוז), אברהם אבינו הוא גדול מכניסי האורחים.

בעל הבית והאורח הינם חברים מחוברים, המתענגים יחד בכל מטעמים ובכל נעימות זמירות שבת קדש. וגם אם בתחלה צריך לדבר שיחה בטלה לשם קרוב הלבבות, אין זו שיחה בטלה כלל אלא קיום מצות אהבת ישראל ושמירת שבת קדש בהידור, ממש כמו מלות התפלה והתורה בכוונה ודבקות בה'. שבת היא קדש לה', וגם הכנסת האורח היא 'ענג שבת משותף' לנו ולאבינו שבשמים המתענג מאד על יחוד בניו ביום קדשו.

"מעין עולם הבא יום שבת מנוחה", כולנו יחד כאחד, בגילוי "אחד האמת" מעל ומעבר לכל המחיצות.