השמחה – חיוּת הנפש

מוצאי י"ט כסלו תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות י"ט כסלו (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

התוועדות י"ט כסלו השנה היתה שמחה ומרוממת באופן מיוחד, כשנושא ההתוועדות היה "שמחה בטהרתה". חלק מרכזי של ההתוועדות היתה התבוננות מפורטת כיצד השמחה מתחברת לכל אחד מכוחות הנפש האחרים ומחיה אותו. פרק א פותח בסגולת השמחה וכח הריבוי שלה, ומדגיש שהשמחה היא הכלל הגדול והעיקרי ביותר בחסידות. פרק ב עובר בפרוטרוט על כל אחד מ-יג כוחות הנפש (ליתר דיוק, על יב הכוחות הנוספים על השמחה) תוך הסבר על הקשר היחודי של השמחה לאותו כח והאופן בו היא מחיה אותו ומוסיפה בו.

לפנינו דוגמה נפלאה ויסודית להתבוננות נפשית בדרך של 'פרצוף' (מיסודות שיטתו של הרב), כאשר בכל אחד ואחד מהכוחות נחשפות 'פנינים' של השכלה ובעיקר של עבודה פנימית. כדאי ללמוד את השיעור הזה בנחת, תוך הקדשת תשומת לב לגוון השמחה המתגלה בכל כח וכח, וכך להפיק ממנו את מירב התועלת בעבודתו יתברך בשמחה ובטוב לבב.

א. שמחה – הכח הכללי

שמחת הישועה העתידית

השרש שמח מופיע בתנ"ך רעא פעמים. רעא בגימטריא הריון, זו גימטריא שכתובה בחז"ל[ב], כרמז למספר ימי ההריון. מכאן אפשר ללמוד ששמחה היא סגולה להריון – "אם הבנים שמחה"[ג]. "אם הבנים שמחה" לא רק אחרי שהיא יולדת את הבן למזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת, אלא גם תוך כדי ההריון היא צריכה להיות בשמחה רבה. עוד לפני ההריון, כדי להכנס להריון, השמחה היא העיקר – הכל תלוי בשמחה, כל המציאות של "אם הבנים שמחה"[ד].

כתוב[ה] שהשמחה היא מהישועה שתבוא – להרגיש את הישועה כאילו שהיא כבר באה. השמחה היא להיות "אם", להיות אמא. את הפסוק "אִם לבינה תקרא" דורשים[ו] "אֵם לבינה תקרא" – "אִם" גם לשון תנאי, "אִם בקלו תשמעו"[ז], אבל השמחה באה עם הבטחון הגמור שהתנאי כבר קויים. מי משדר את הרוח הזו, שכבר כל התנאים לביאת משיח – אם ישנם בכלל תנאים – כבר קוימו? הרבי. אין יותר מה להתנות, ולכן כבר צריך לשמוח בביאת משיח צדקנו – משיח אותיות יִשמח (בעצמו) ו-יְשמח (אחרים). משיח הוא "שמחה בטהרתה"[ח], עצם השמחה. אם יש שמחה אמתית יש גם בטחון גמור והכל כבר על צד הטוב ביותר, הכל כבר קוים, 'לאחר המעשה' של ישועת ה'. "ישועת הוי'"[ט] היא ישועה כפולה – הישועה שלנו מאת ה' והישועה של הקב"ה בכבודו ובעצמו[י]. אחד מרמזי תשפ"ב, השנה שלנו, הוא שהיא עולה פעמיים ישועה – ישועה כפולה, ישועה לעילא וישועה לתתא, כאשר שתי הישועות האלה מתחברות כאחת.

סגולת הטהרה

שמחה היא טהרה. השמחה היא פנימיות הבינה[יא] וגם הטהרה שייכת בקבלה לבינה-אמא[יב]. לב טהור הוא לב שמח, כפי שמתאר בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, בספר התניא – "שמחה ופתיתת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם"[יג]. לכן הרבי טבע את הביטוי "שמחה בטהרתה".

עיקר הסימן להבדל בין גלות וגאולה נוגע להלכות טהרות. חז"ל אומרים "'ודעת'[יד] זה סדר טהרות"[טו]. השייכות לבינה-שמחה היא בסוד "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת"[טז]. בזמן הגלות אין לנו דעת, אין לנו טהרות, חוץ מטהרת המשפחה, שהיא כמעט ענין הטהרה היחיד מדאורייתא שנוהג אצל כולם גם בזמן הגלות.

טהרת המשפחה גם קשורה למה שדברנו על השמחה כסגולה להריון (וש"הקל קול"[יז] שוה הריון), סגולה להרבה ילדים. בינה בחסידות היא התפשטות, לעומת חכמה שהיא צמצום, נקודה[יח]. בבינה טהרה היא התפשטות, היא ריבוי. צריך הרבה "פרו ורבו"[יט], כתוב ש"פרו" הוא בעיקר חכמה ו"ורבו" בעיקר בינה[כ] – והריבוי תלוי בטהרת המשפחה.

כלל החסידות – שמחה

יש משהו כללי מאד בשמחה. נשאל שאלה: מהו עיקר החסידות? ידוע ומבואר אצלנו בהרבה מקומות[כא] שיש יג כוחות פנימיים של הנפש, מאמונה עד שפלות, שהן פנימיות הספירות מרדל"א (פנימיות עתיק, פנימיות הכתר) עד פנימיות המלכות. מבין כל הכוחות הללו, מהו העיקר בתורת החסידות – תורת הבעל שם טוב, הרב המגיד, אדמו"ר הזקן והנשיאים הבאים אחריו? בהחלט אפשר לומר וצריך לומר שעיקר החידוש של החסידות הוא "עבדו את הוי' בשמחה"[כב]. כתוב[כג] שסגולה ללידה קלה ושמחה היא אמירת פרק ק בתהלים, "הריעו להוי' כל הארץ. עִבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה וגו'".

יש סגולה מיוחדת בשמחה, שהיא כוללת את כל שאר הכוחות. אפשר היה לומר כך על כל אחד מהכוחות הפנימיים, היות שהסימן המובהק של הקדושה הוא התכללות – כל כח כלול מכולם. בכל אופן, יש כח אחד כללי יותר, נשמה כללית, שאפשר לזהות יותר בקלות ויותר בבירור את כל הכוחות בתוכו, הכל בתוכו והוא נמצא בתוך כל אחד ואחד מהם – כח השמחה.

לכן עכשיו נעבור על כל כוחות הנפש, כל הפרצוף הפנימי של הספירות העליונות, ונראה איך השמחה היא בעצם החיוּת של כל הכוחות. מובא בחסידות[כד] ששם נרדף למלה שמחה הוא חיוּת – שיש לאדם חיות בעבודת ה' יתברך. זהו החידוש של החסידות (כפי שכותב הרבי הרש"ב על היום, י"ט כסלו, שבו "אור וחיות נפשנו ניתן לנו"[כה]). לפני החסידות היו הרבה יהודים טובים, יראים, שקיימו תורה ומצוות – אבל בלי להט וחיות פנימית. חיות פנימית היא שמחה. חיות היא "להחיות בהן נפש כל חי", שמעבר ל"בורא נפשות רבות וחסרונן", ההכרח[כו]. גם בעבודת ה', אפשר לעבוד את ה' במה שצריך, מה שנקרא לצאת ידי חובה – בכל דבר ודבר לקיים את הכתוב בשו"ע קלה כבחמורה, לא להחסיר פרט, זו המדרגה של "בורא נפשות רבות וחסרונן". אבל תוספת תענוג, עיקר החידוש, עיקר הרצון של האבא, אבינו שבשמים, לקבל הנאה מכך שאנחנו מקבלים הנאה – כמבואר בספרי החסידות[כז] – היא "להחיות בהם נפש כל חי". כתוב שהתוספת שם ("תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"[כח]), בחינת יוסף, היא שמחה.

ב. השמחה – חיוּת כל כוחות הנפש

אחרי ההקדמה הזו נתחיל מהראש ונלך מהראש עד הסוף:

אמונה: שמחה בטהרתה

הכח הראשון בנפש הוא פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, שהיא אמונה פשוטה. האם יש קשר בין האמונה הפשוטה לשמחה דווקא? מהו קשר? האם אפשר להיות שמח, במיוחד "שמחה בטהרתה", בלי התגלות של אמונה? באמת בקדושה "הא בהא תליא":

כתוב "וצדיק באמונתו יחיה"[כט]. בפרק לג של תניא קדישא – פרק גל, "גל עיני"[ל], גילה ורנה – מסביר אדמו"ר הזקן שלעתים אדם רואה שהוא צריך לזכך את נפשו "ולהאירה בשמחת לבב". מה צריך לעשות כדי להגיע ל"שמחת הנפש האמיתית"? בזמנים האלה האדם צריך להתבונן שאין עלי שום חובה, וממילא שום יציאה ידי חובה, שום מצוה בכלל. זהו ראש של לעתיד לבוא ממש, ש"מצוות בטלות"[לא]. יש לי רק דבר אחד, שהוא עצם גדר החיים שלי – להאמין בה'. על האמונה בה' נאמר "וצדיק באמונתו יחיה" – "בא חבקוק והעמידן על אחת"[לב]. חבקוק הנביא העמיד את כל תריג מצוות על דבר אחד, שהוא היסוד והשרש של כולן, הוא מחוץ לכולן אבל גם בתוך כולן – אמונה.

האמונה נותנת חיוּת לצדיק, "'וצדיק באמונתו יחיה' כתחית המתים ממש"[לג]. מי שאין לו שמחה נחשב מת! כתוב שהחיות הזו של "צדיק באמונתו יחיה", שמצד אחד היא אמונה פשוטה, היא "שמחה בטהרתה". כאן אפשר להתבונן ולהבין ש"שמחה בטהרתה" היא בפירוש לא "שמחה של מצוה", שהרי אין מצוות במדרגה הזו – רק אמונה פשוטה, "שיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה" מתוך ההכרה שאמונה זו "היא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות".

שוב, אמונה פשוטה היא לא משהו שנוסף על העצם – מצוה שמוטלת על האדם מחוץ לעצמותו. אכן, לפי הרמב"ם האמונה בה' נמנית כמצוה ראשונה מתוך תריג מצות התורה[לד], אך לפי דעת ראשונים אחרים אין האמונה בה' נחשבת מצוה כלל, היא הקדמה ותנאי הכרחי לקיום כל המצות[לה]. אם כבר, אפשר לנסח את מהות מצות האמונה – "תהיה יהודי!", כלומר תהיה 'אתה' האמיתי. והנה, "תהיה יהודי" עולה בגימטריא היחוד של אמונה-שמחה!

כל שמחה נותנת חיוּת, אבל שמחת האמונה נותנת חיות "כתחית המתים ממש". כמו שחלקנו בין כל מצוה, שהיא משהו נוסף על מהותו של היהודי, לשמחת האמונה, שהיא העצם שלו, כך גם במושג החיים עצמו, כתוב שיש "חיים להחיות", התפשטות של חיות, אבל יש "חי בעצם"[לו], עצם החיים. החיים עצמם הם אמונה, חי בעצם, וזהו הקשר בין אמונה ל"שמחה בטהרתה".

רצון: שמחה של מצוה

אם כבר התייחסנו להבדל בין "שמחה בטהרתה", השמחה של האמונה, ל"שמחה של מצוה", נדלג רגע להמשך הפרצוף:

מהי שמחה של מצוה? דבר גדול מאד. כתוב[לז] שכל המצוות נתנו בשביל שמחה של מצוה, וגם השכר שמקבלים על קיום המצוות בעולם הזה הוא על השמחה. מקבלים על מצוה שני מיני שכר, בעולם הבא ובעולם הזה, והשכר בעולם הזה הוא שמחה של מצוה[לח] – עכשיו. על השכר הזה נאמר "שכר מצוה מצוה"[לט], אבל שניהם בגדר שכר – גם השכר בעולם הבא וגם השמחה בעולם הזה.

לעומת זאת, "שמחה בטהרתה" של אמונה היא לא שכר – לא שכר של עולם הזה ואפילו לא שכר של עולם הבא. "שמחה בטהרתה" שייכת לנכונות של הבעש"ט ותלמידיו אחריו לוותר על כל העולם הבא. זהו הווארט האחרון שכתוב בספר "היום יום", לפני י"ט כסלו, שבעת הדבקות של אדמו"ר הזקן – בעל הגאולה – היו שומעים מפיו "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[מ], איך וויל ניט גארניט, לא רוצה את העולם הזה שלך ולא את העולם הבא שלך, רק אותך בעצמך, "אנא נסיב מלכא"[מא]. זהו ה"חי בעצם", ה"שמחה בטהרתה" שאינה שכר. אבל יש גם שכר, והשכר הכי גדול הוא שמחה של מצוה – "שכר מצוה מצוה".

זהו הקשר בין השמחה והרצון – המצוות הן הרצון של הקב"ה. על ידי קיום המצוות בשמחה, כרצון ה', עושים נחת רוח לבורא יתברך – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[מב]. כמו שהסברנו קודם, יש שעשוע, תענוג ונחת רוח – שעשוע הוא ברדל"א – המקום של שמחה בעצם, שמחה בטהרתה (משם טהרת המשפחה); תענוג הוא בראש השני של הכתר, כפשוט; אבל נחת רוח היא מקיום הרצון. שוב, שמחה של מצוה, עם דגש על המצוה, על קיום המצוה המעשית, היא שמחה של רצון. אלה שתי בחינות שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה" – ב בחינות שמחה, "שמחה בטהרתה", באמונה, וקשר השמחה עם הרצון, "שמחה של מצוה".

תענוג: "ענג וגם שמחה"

יש גם שמחה בתענוג – אפילו לא צריך הסבר, תענוג ושמחה הולכים יחד. איפה רואים זאת בפירוש בתורה? ביום השבת קדש. כתוב "אז תתענג על הוי'"[מג] – יש מצוה לענג את השבת, "וקראת לשבת ענג"[מד]. עיקר מצות השבת הוא עונג, אבל כתוב גם "'וביום שמחתכם' אלו השבתות"[מה].

זהו נושא שקשור גם לסיום התניא, שזכינו לסיים בערב י"ט כסלו. הסיום הוא בענין "זכור"[מו] ו"שמור"[מז] – חיצוניות השבת, שהיא מניעה מ-לט מלאכות של שבת, והפנימיות של השבת. פנימיות ה"זכור" היינו כוונת התפלה והתורה של שבת ופנימיות ה"שמור" שביתה מדברי חול בשבת. כתוב ש"בקושי התירו לדבר אפילו בדברי תורה בשבת"[מח] – יש משהו בשבת שיותר גבוה מדברי תורה, השתיקה של שבת ("סיג לחכמה שתיקה"[מט] – השבת בכלל היא בחינת חכמה, מוחין דאבא[נ], כאשר השמחה שבה היינו סוד התכללות אמא עילאה באבא עילאה, וד"ל), כלומר, ההתבוננות הפנימית של שבת. זו פנימיות ה"שמור" ("'שמור' לנוקבא", מקיפים דאמא[נא]), תכלית הקטע האחרון של ספר תניא קדישא.

שוב, מה מתחבר בשבת? ענג ושמחה – "ענג וגם שמחה", כלשון הפיוט[נב]. זהו חיבור וקשר מובהק, מפורש, בין שמחה לתענוג.

אם כן, יש קשר בין האמונה לשמחה, בין התענוג והשמחה ובין הרצון והשמחה.

בטול: "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"

מה בא בהמשך? הבטול, פנימיות החכמה. על חכמה ובינה, אבא ואמא, כתוב שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[נג]. בטול הוא פנימיות החכמה, אבא, ושמחה היא פנימיות אמא, בינה[נד]. אם כן, בטול ושמחה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – צריך בטול, אין, וצריך שמחה, שהיא יש, יש של קדושה. החבור של הבטול ושמחה הוא יש מאין. הם משלימים גם במספר – בטול (47) ו-שמחה (353) עולים ביחד בדיוק 400, 20 ברבוע, שלמות. סימן שכדי להגיע ל"שמחה בטהרתה" (הנושא שלנו הערב) צריך בטול. "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נה] – מכח הבטול השמחה עולה לשרשה האמתי ברדל"א, באמונה פשוטה.

"וגילו ברעדה"

נזכיר בהמשך את הפסוק "עבדו את הוי' ביראה"[נו]. הפסוק מסיים "וגילו ברעדה", וחז"ל דורשים "במקום גילה שם תהא רעדה"[נז]. איך גילה ורעדה הולכות יחד?

פירוש פשוט שאפשר לומר קשור למה שאמרנו כעת, ששמחה היא חויה של 'יש'. נכון ששמחה היא יש של קדושה, אבל יכול להיות מרחק קטן בין "שמחה של מצוה" רצויה לבין סיפוק וישות שליליים. מי ששמח בשמחה של מצוה צריך גם לדעת שברגע אחד כל המעשה הטוב שלו יכול לרדת לטמיון לגמרי – אם הוא רק יתגאה[נח]. חסיד יודע שבסיומו של מעשה טוב עלולה לבוא הכשת הנחש, שיחדיר בו ארס של גאוה וישות[נט], ויחד עם הגילה והשמחה הוא רועד מפחד שהשמחה תהפוך לישות דקליפה.

[שאלה: איך ניצלים מהגאוה הזו? מתפללים על זה?] על כל דבר צריך להתפלל, אבל כאן זו בעיקר תחושה טבעית של חסיד. השמחה בעצמה צריכה להיות טבעית. מסופר שרבי לוי-יצחק מברדיטשוב היה רוקד בשמחה בברכת "שלא עשני גוי" – האם הכוונה שהוא מתבונן במעלה שלו כיהודי וכו'? מי שצריך להתבונן כדי לשמוח ב"שלא עשני גוי" הוא בעצמו כמעט גוי... זו צריכה להיות שמחה טבעית, עם הבנה שזו לא מעלה שתלויה בי וממילא אין בה פחד מגאוה.

בכל אופן, הפירוש הזה ב"וגילו ברעדה" הוא לא עומק הענין – אמנם זו הרעדה נועדה להחדיר בטול בשמחה, לשמור מישות שלילית, אבל זו רעדה שהיא רק יראת חטא, פחד מנפילה. עומק החיבור של "וגילו ברעדה" שייך לחיבור של הבטול והשמחה. ה"רעדה" היא כמו שמתארים את היראה של הבעל שם טוב, שהיה תדר של רעדה בכל החדר, גם אם לא ראו אותו עליו בעצמו – זו "רעדה" של בטול במציאות, שהיא התכלית, כשהשמחה שמצטרפת אליה היא השמחה שמצטרפת להכרה ש"אין עוד מלבדו"[ס] ושכל הדברים הטובים שהאדם זוכה לעשותם הם מעשי ה' ש'עוברים' דרכו[סא].

יחוד: שמחת מאחדת

הכח שאחרי הבטול (פנימיות החכמה) הוא השמחה עצמה (פנימיות הבינה), שמתאחדת עם הבטול. אחרי השמחה-הבינה באה ספירת הדעת, וכפי שכבר הזכרנו "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". מהי פנימיות הדעת? יחוד. דעת היא הכח לייחד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[סב].

בשביל לייחד צריך שמחה – אי אפשר לייחד, להתייחד, להגיע לאחדות, בלי שמחה[סג]. בעשרת המבצעים של הרבי דעת היא אחדות – מבצע אחדות ישראל[סד]. כפי שלמדנו לא מזמן[סה], בסוד הפסוק "והוא באחד ומי ישיבנו"[סו], ה' שורה דווקא בתוך האחדות שלנו – ובשביל האחדות צריך שמחה. יש גם קשר מילולי בין יחוד ושמחה – כתוב[סז] שיחוד לשון חדוה, חדוה ושמחה הולכות יחד. חדוה היא הנקודה הראשונה של השמחה, נקודת המוצא ממנה מתפשטת השמחה[סח]. 'אם אין חדוה אין שמחה, אם אין שמחה אין חדוה' – "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". צריך שמחה כדי להגיע ליחוד.

אם כבר מפרשים שיחוד לשון חדוה –– מה לגבי אהבה (פנימיות החסד) ויראה (פנימיות הגבורה), שני הכוחות הבאים? בברכת "אהבת עולם", לפני "שמע ישראל", אומרים "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". יחֵד לשון יחוד, אבל בחסידות דורשים לשון חדוה[סט] – איזה כח בנפש יכול לייחד אהבה ויראה, שני הפכים? דווקא כח החדוה, הנקודה הראשונה, הראשית, של השמחה. רואים ששמחה היא נושאת הפכים, שהרי אהבה ויראה, ימין ושמאל, הן שתי מדות הפכיות, אברהם ויצחק. דווקא השמחה מחברת אותן, עושה יחוד.

אהבה: תשובה מאהבה ומשמחה

הקשר בין שמחה לאהבה מתבטא דווקא בעבודת התשובה. יש תשובה מאהבה ותשובה משמחה – שני שמות של תשובה עילאה. יש תשובה תתאה ותשובה עילאה, ב תשובות[ע]. תשובה תתאה היא מתוך מרירות, והיא נקראת גם תשובה מיראה – בה "זדונות נעשו לו כשגגות"[עא]. אבל תשובה עילאה נקראת בחז"ל תשובה מאהבה ובחסידות[עב] היא נקראת תשובה משמחה דווקא, ואז יש אתהפכא – "זדונות נעשו לו כזכויות". בשמחה יש את כח ההופך. כתוב שהשמחה הופכת את הקללה לברכה[עג]. איזו תשובה עושה אתהפכא? תשובה משמחה.

בתחלת פרשת בחקתי יש מאמר חז"ל שהברכות הן מ-א ועד ת, מ"אם בחקתי" עד "קוממיות", אבל הקללות מתחילות ב-ו ונגמרות ב-ה – "חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאל"ף ועד תי"ו קללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות... אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות"[עד]. יש מאמר חז"ל ידוע שכל פעם שכתוב "והיה" היינו לשון שמחה[עה], אבל כאן כתוב בפירוש שעיקר השמחה הוא אותיות וה[עו], לכן וה היינו התחלת וסיום הקללות, סימן הקללות, כי מכח ה-וה, מכח השמחה, להפוך את הקללות לברכות – כמו אצל בלעם. כלומר, עיקר השמחה הוא ביחוד וה (עליו נאמר "שתו ושכרו דודים"[עז]) – זהו קשר בין יחוד לשמחה. אבל תשובה היא קשר בין אהבה לשמחה, תשובה מאהבה ותשובה משמחה הופכות את הרע לטוב, את הקללה לברכה, את המות לחיים – פועלות תחית המתים. גם על פי פשט, שמחה היא חסדים דאמא[עח] – חסדים הם אהבה.

יראה: "עבדו את הוי'"

אהבה ושמחה ודאי הולכות יחד. אבל גם יראה ושמחה הולכות יחד[עט]. זו דוגמה לנשיאת ההפכים של השמחה, המייחדת אהבה ויראה, כנ"ל. איך יודעים ששמחה ויראה תלויות זו בזו? משני פסוקים מקבילים (שאת שניהם כבר הזכרנו) – "עבדו את הוי' בשמחה" ו"עבדו את הוי' ביראה (שגם מסיים בביטוי שכולל שמחה – "וגילו ברעדה" – כנ"ל).

יש בקשר בין שני הביטויים הרבה רמזים ממש מופלאים[פ], שנאמר רק כמה מהם: "עבדו את הוי' בשמחה" בגימטריא 864. כשמחלקים לארבע – מחשבים את הממוצע של כל מלה – מקבלים ריו, יראה. לאחרונה[פא] דברנו על הביטוי "בן פרצי" – מסימני שנת תשפ"ב, תהא שנת בן פרצי – שעולה פעמיים ריו, פעמיים יראה. אבל "עבדו את הוי' בשמחה" עולה ד"פ יראה, יראה-יראה-יראה-יראה, ממוצע כל מלה. עוד פלא, 'על פי שנים עדים יקום דבר', רק שמחה במילוי – שין מם חית הא – שוה בדיוק אותו מספר, 864, ד"פ יראה, הערך הממוצע של כל אות במילוי במלה שמחה עצמה.

[ולתוספת יוקר: האריז"ל אומר[פב] שמעבר לערך הפשוט, צריך לחשב כל מילה במילוי וגם במילוי המילוי, תכלית ההתפשטות שלה[פג]. כשמצרפים לשמחה במילוי (864) גם שמחה במילוי המילוי (1607) – שין יוד נון מם מם חית יוד תו הא אלף – מקבלים שבע פעמים שמחה, סוד "שבע שמחות"[פד]. יחד עם המקור יש שמונה פעמים שמחה, שאפשר לכוון בשמונת ימי החנוכה. זו תופעה נדירה שצריך לחפש אם יש כיוצא בה.]

אם כן, יש קשר בין שמחה ליראה. שוב, שמחה הולכת גם עם אהבה, תשובה עילאה, וגם עם יראה, סוד העבודה בכלל. יש מצות תשובה ויש גם מצות עבודה, כמבואר בספר התניא[פה]. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה וביראה. הגם שיש מאמר חז"ל בזהר הקדוש ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[פו], יש גם עבודה מאהבה – עבודה עוד יותר נעלית – אך סתם עבודה היא מיראה, "עבדו את הוי' ביראה", אך היא גם בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה". ראינו קשר בין יחוד לשמחה, והיחוד גם מקשר את השמחה לאהבה וליראה, לכל אחת בפני עצמה ולשתיהן יחד.

רחמים: יציאה אל הזולת

המדה הבאה היא מדת הרחמים, פנימיות התפארת. מה הקשר של שמחה לרחמים? יש אצלנו רמז ידוע[פז], ש-שמחה בגימטריא הכל רחמים – כשמרגישים שהכל רחמים נמצאים בשמחה. אבל צריך לחפש גם את הקשר ההפוך – איך השמחה מחיה-מגלה את הרחמים. בלשון הקבלה, כתוב שיסוד אמא (בינה-שמחה) מסתיים בתפארת ז"א[פח] (רחמים). מה המשמעות בנפש? לרחם על הזולת היינו לצאת מעצמי ולהרגיש את הזולת. אם אדם הוא בהיפך-השמחה, בעצב כל שהוא, הוא סגור ומסוגר בתוך עצמו, לא משוחרר. כתוב ששמחה היא "עלמא דחירו"[פט] – חרות היא שם נרדף לבינה, כמו שהיא "אם הבנים שמחה".

המדה הכי גרועה היא עצבות. אפשר ללמוד שעיקר החסידות הוא שמחה גם מההיפך – מכך שהדברים הכי גרועים בחסידות הם עצבות ודכאון. על הבינה כתוב "מינה דינין מתערין"[צ], החיצוניות של הבינה היא גם המקור למה שגורם עצבות, אבל השמחה היא חסדים דאמא, פנימיות אמא, והיא המאפשרת את הרחמים. כתוב שרחמים גם מלשון רחם[צא] – יסוד אמא, "אם הבנים שמחה" שהזכרנו קודם. היסוד של הבינה, ההתקשרות לשמחה, מתלבש ומחיה בפנימיות את מדת הרחמים. שוב, רחמים באים מהמלה רחם – כאילו שההורה מרחם, במיוחד האמא מרחמת, היא מרגישה את פרי בטנה, פרי רחמה.

בטחון: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"

אחרי הרחמים באה מדת הבטחון, פנימיות הנצח. הקשר בין שמחה לרחמים מפורש בפסוק שאנחנו מאד אוהבים לצטט – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[צב]. רואים שהבטחון תלוי בשמחה והשמחה תלויה בבטחון[צג]. מה קודם למה, השמחה או הבטחון?

כמו שגם הסברנו קודם, אחד שבוטח – שמח בישועה שתבוא עוד לפני שהיא באה. הוא כל כך בטוח בה', ללא שום ספק וספק ספיקא, ללא צל של ספק, שהוא כבר שמח – עוד לפני הישועה, כשהוא עדיין נמצא בפשטות בצרה הוא כבר שמח בגאולה העתידה. החויה הזו היא מה שהרבי אמר ואומר לנו, מורה לנו, שצריכים לחיות עם משיח. גם עכשיו, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, צריך לחיות ולשמוח עם משיח, מתוך בטחון ב"היום"[צד], "בֹא יבֹא לא יאחר"[צה], כבר קורה וכבר קרה, "הנה זה בא"[צו]. מה בא? "קול דודי" – מה שאנחנו מדברים עכשיו בחסידות – "הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

אבל מה פועלת השמחה? מי ששמח יכול לקום ולפעול. כמו שחז"ל אומרים[צז], ורש"י מביא בפשוטו של מקרא, על "וישא יעקב רגליו"[צח] – "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת". הבטחון בהבטחה ממלא את הלב שמחה שנותנת כח, מרץ וקלילות ללכת בתוך המציאות. במושגים הרגילים שלנו[צט], הבטחון הסביל שיהיה טוב ("חשוב טוב יהיה טוב"[ק]) מביא לשמחה והשמחה מביאה לבטחון פעיל, יוזם ונמרץ[קא]. אם כן, בטחון ושמחה הולכים יחד, כאשר בפרט השמחה מחיה את הבטחון הפעיל – פנימיות ספירת הנצח.

תמימות: שמחת התם

גם תמימות, פנימיות ההוד, הולכת עם שמחה. על הקשר בין הבינה-השמחה להוד-התמימות כתוב "בינה עד הוד אתפשטת"[קב]. השמח הוא התם. בסיפור "החכם והתם" של רבי נחמן[קג], הטיפוס של התם – שכל אחד צריך לשאוף אליו, היהודי הפשוט, המקורי, של הבעל שם טוב – כל הזמן שמח. על ידי שמחה אפשר להיות תמים עם ה', "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[קד] – שלפי הרמב"ם[קה] היינו מצוה כללית, שכוללת את כל התורה כולה. למה התם שמח? כי הכל בסדר. הוא רוצה לטעום בשר טעים – הוא טועם. אשתו מגישה לו תפוחי אדמה כמו כל יום, אבל הוא טועם בשר – הוא מאוכלי המן, טועם כל טעם שרוצה[קו]. התמים באמת הוא מאוכלי המן, ואכילת המן היא הכשר לקבל את התורה[קז]. התם כל הזמן שמח.

אם מישהו תמים בלי להיות שמח – התמימות שלו תזיק לו, הוא יהיה טפש שמרגיש שכל הזמן מנצלים אותו. על תמימות כזו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית"[קח]. השמחה מחיה את התמימות, הופכת אותה לחויה טובה ושומרת שלא תתקלקל – וכך מאפשר לאדם ללכת בתמימות ולהצליח בדרך הזו (כפי שרואים אצל התם, שבסופו של דבר מגיע למדרגותיו והצלחותיו של החכם ועוד יותר – ובעוד שהעצבות של החכם הפילה אותו מהכל, התם שמח בתמימות ולכן מצליח בה יותר ויותר).

ולתוספת הבהרה: בחסידות עיקר גדר השמחה הוא 'ערנסטקייט' (רצינות)[קט]. כך התם בסיפורי מעשיות חוזר ומזהיר תמיד "רק בלי ליצנות". הרצינות חייבת להתחיות מהשמחה, כי רצינות בלי שמחה גובלת בעצבות (כמו שבסגנון החסידי מגדירים את הרבי כ'רציני' כאשר נראה שחסרה אצלו השמחה), שהיא המדה הגרועה ביותר. כדי להחיות את הרצינות ולהמתיק את חשש-העצבות שבה צריך להיות תמיד בשמחה, וכך לכוון את ההליכה של ההוד שתהיה "הולך בתום ילך בטח"[קי], "אשרי תמימי דרך ההֹלכים בתורת הוי'"[קיא].

עוד פן של קשר השמחה והתמימות מתבטא ביכולת לקבל גם כשלונות בשמחה: על הקב"ה נאמר ש"מנצחין אותו והוא שמח"[קיב], וכך צריך להיות גם אצל כל יהודי המקיים "והלכת בדרכיו"[קיג] – עליו לשמוח כאשר הקב"ה מנצח אותו ובהשגחתו הפרטית עושה שלא כרצונו. המנצח נמצא בנצח והמפסיד נמצא בהוד[קיד], וכאשר יש שמחה לאדם (שבצד המפסיד, בהוד) על נצחונו של ה' הוא מודה שהכל ודאי לטובה, היות שהכל מה' יתברך, ומקבל בתמימות בריאה את כל מה שקורה לו.

אמת: שמחת ההגשמה

גם האמת, פנימיות היסוד, הכח הבא בנפש, מצטרפת לשמחה. אמת היא מדתו של יוסף, ויוסף מוסיף שמחה בקב"ה. כתוב "שוש אשיש בהוי'"[קטו] והפירוש בחסידות[קטז] שאני שמח ("שוש") שאני מוסיף שמחה בה' ("אשיש"), כלשון הפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[קיז] – "שוש אשיש", אני שמח לשמח אותך. במושגי הקבלה, הקשר בין הבינה ליסוד הוא בסוד "שאול מרחֹבות הנהר"[קיח]. שאול הוא היסוד, הצדיק, "צדיק יסוד עולם"[קיט] – המלך שאול הוא "צדיק הרבה"[קכ], "כתינוק שלא טעם טעם חטא"[קכא], תיקון למלך התהו הששי שנשבר[קכב] – והוא נמשך מרחובות הנהר, כינוי לבינה[קכג].

שוב, פנימיות יסוד היא אמת – צריך שמחה אמתית. שמחה אמתית מזכירה לנו את הביטוי "שמחה בטהרתה" – אמת צרופה. אמת באה מאותו שרש של אמונה[קכד]. כשם שהסברנו שמצוות האמונה היא 'תהיה אתה האמתי' כך גם מדת האמת היא 'להיות אתה' – אמונה היא 'להיות אתה' בכוחות המקיפים ואמת היא 'להיות אתה' בכוחות הפנימיים. השמחה (האמתית) היא גם סימן לאמת במובן הזה – מי ששמח באמת סימן שכעת הוא-הוא, מה שהוא באמת. צדיק אמת ("זכאי קשוט" בלשון הזהר) הוא "צדיק תמים"[קכה] – הוא מקבל את האמת שלו, היכולת שלו להיות מי שהוא באמת, מהרצינות-השמחה שלו (כמו שהסברנו בקשר התמימות והשמחה). אם כן, יש שמחה בטהרתה באמונה ושמחה אמתית ביסוד, יוסף הצדיק. יוסף הוא טיפוס שמח – רק כך הוא שורד את כל המשברים שעוברים עליו וגם משגשג ומצליח[קכו].

כמו שאנחנו תמיד מסבירים, האמת ביסוד היא במובן של הגשמה, אימות ומימוש הבטחות. הכח של ההגשמה תלוי בשמחה (חושבנא דדין כחושבנא דדין!) – "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח"[קכז]. כל מה שהסברנו על "אם הבנים שמחה" מראה שהשמחה גורמת לכח ההולדה, הכח של היסוד (אבר התענוג[קכח]) – גם אצל האשה וגם אצל האיש המשמח את אשתו והשמח בה "כמשוש חתן על כלה"[קכט]. גם בשמחת האיש והאשה ישנה מדרגה שהיא בגדר "שמחה של מצוה" (ככוונת קיום מצות עונה, "ישמחה בדבר מצוה"[קל]) ויש "שמחה בטהרתה" – 'שמחה מאהבה' של שני בני הזוג (כמו "תשובה מאהבה", והיא תיקון הברית האמתי), עד שזוכים שעיקר ה"שמחה בטהרתה" יהיה שמחה בטהרתה של האשה (טהרת המשפחה, שהזכרנו בתחלת ההתוועדות)[קלא]. אכן, אצל הבעל שם טוב עיקר הקשר בין שמחה וחיות בכלל הוא בספירת היסוד, כאשר הוא משתמש בדימוי של "אבר חי" – שרק הוא מוליד – ביחס לקיום כל המצוות בשמחה וחיות[קלב]. עבודת ה' באופן הזה, "בשמחה ובטוב לבב מרב כל"[קלג] היא תיקון הברית (היסוד, שנקרא "כל"[קלד]) תוך כדי המשכת האורות המרובים של עשו (שאמר "יש לי רב"[קלה]) לתוך הכלים דתיקון של יעקב (שאמר "יש לי כל"[קלו]).

שפלות: השפלות והשמחה

אחרון אחרון חביב הוא הקשר של השפלות והשמחה. "השפלות והשמחה" הוא שם מאמר חשוב של רבי אייזיק מהומיל, מהדברים הכי חשובים בחסידות – התלות של השפלות והשמחה. החיבור הזה הוא בעצם הדמות של דוד המלך – הוא השפלות, אבל הוא מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה', הוא שמח מאד. הוא מדגיש את השפלות שלו דווקא כשהוא מסביר את טעם (ה"טוב טעם", הגעשמאק של) השמחה שלו[קלז].

דוד המלך שמח מאד, וכמו שאמרנו גם יוסף הצדיק שמח מאד. יוסף ודוד הם שני המשיחים, וכל משיח הוא אותיות יִשמח (בעצמו) ו-יְשמח (אחרים) – כמו שכבר הזכרנו – גם משיח בן יוסף, שאול מרחובות הנהר, שמח באמת שלו, וגם דוד שמח בשפלות שלו (וכשם שה"צדיק תמים" מקבל את השמחה-באמת שלו מהשמחה שבתמימות, כנ"ל, כך שמחת השפלות באה מהשמחה שביסוד-באמת, כפי שנהג רבי מנחם מענדל מויטבסק לחתום על מכתביו – "השפל באמת", וד"ל).

על הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"[קלח] כותב הקדושת לוי[קלט], וגם מביא בשם רבו הרב המגיד, ש"ויצא יצחק" היינו הצחוק והשמחה שיוצאים בנפש, למעליותא. "לשוח" הוא כמו "בן תשעים לשוח"[קמ], לשון הכנעה. הוא כותב שיש שמחה מיוחדת מלהכנע בקדושה – שמחת האדם שזוכה להכנעה בפני הבורא יתברך. מבואר אצלנו[קמא] באריכות שיש ארבעה לשונות של בטול, כנגד י-ה-ו-ה (סוד "הוי' בחכמה"[קמב] של בטול) – בטול-ענוה-הכנעה-שפלות. קודם דברנו על בטול והקשר שלו לשמחה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". גם הקשר בין ענוה ושמחה – שמשלימות ל-כב ברבוע – מפורש בפסוק שכבר הזכרנו, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". כאן הוא אומר שהכנעה מביאה לידי שמחה, וכך מפורש בדוד המלך לגבי השפלות. כל אחד מהמושגים הללו מתחבר לשמחה, אבל הסיום והתכלית הוא חיבור שפלות ושמחה – תמצית עבודת ה', השפלות והשמחה, כמו שמסביר רבי אייזיק.

מדוע השמחה כל כך חשובה לשפלות? הבינה-השמחה שומרת (בכח של "מקיפים דאמא") את המלכות-השפלות שלא תרד לגלות – שהשפלות לא תפול להיות הרגשת ישות (שהרי שפלות היא מודעות עצמית מתוקנת ומפוכחת[קמג], וממנה קצרה הדרך להתמקדות שלילית של האדם בחוית ה'אני' שלו[קמד]) וממנה תדרדר לעצבות ועצלות (המדות הרעות השייכות ליסוד העפר[קמה], יסוד המלכות). במלים אחרות, השמחה פועלת שהשפלות תתגלה במלא היפי והחן שלה, ולא תהפוך לעכורה ו'מעוננת'. כך מסופר[קמו] ששמחת הבעל שם טוב ותלמידיו (בזמן של דינים שהבעל שם טוב עצמו לא הצליח להמתיק, ורק תלמידיו גררו אותו לרקוד עמם) פעלה לגלות את הלבנה בטהרתה – בשמחה בטהרתה יש סגולה לגלות את הלבנה בטהרתה (והלבנה, "דלית לה מגרמה כלום"[קמז], היא-היא המלכות-השפלות).

השמחה מחיה ומרוממת את מדת "תולעת יעקב"[קמח] של דוד המלך, שאמר על עצמו "ואנכי תולעת"[קמט], וממשיכה לתוך חוית השפלות הפנימית של המלך הארה מהרוממות העצמית שלו (ממשיכה במדת "תולעת יעקב" הארה של "גאון יעקב"[קנ]). אותה הארת שמחה ממשיכה ומופיעה גם בהתנשאות החיצונית של המלך על העם[קנא], כך שינהיג את העם בצדק ובמשפט מתוך שמחה פנימית – ב"דינא דמלכותא דינא"[קנב] (כאשר השמחה ממתיקה את ה"דינא קשיא" והופכת אותו ל"דינא רפיא"). כשהמלך שמח בהנהגתו הוא מקיים "זה ישפיל וזה ירים"[קנג] לפי תחושת השמחה – רגישותו למה שמשמח אותו, שהוא מה שמשמח את העם כולו. רגישות המלך לשמחתו והפגנתה בפני העם היא גופא חלק משפלותו ("[ואנכי תולעת ולא איש] חרפת אדם ובזוי עם"), כמאמר דוד המלך המכרכר ומפזז בכל עז "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", אך בכך גופא הוא מתכבד ומתייקר, "ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה", ו'קונה' את העם להתקשר אליו במסירות נפש מתוך שמחה רבה. כשהמלך שמח נמתקים הדינים ויש שמחה בכל העולמות (כפי שדווקא כאשר תלמידי הבעל שם טוב גררו אותו למעגל, והמתיקו את הדינים אצלו עצמו, נפעלה ההמתקה בכל העולמות).

ונסיים בסגולה של השמחה במלכות: כשם שהמלך שופט את העם הוא גם דואג לצרכיו וקוצב לכל אחד את לחם חוקו, והסגולה הגדולה ביותר לפרנסה היא השמחה[קנד] – "והיית אך שמח"[קנה] סופי תיבות חתך, שם הפרנסה[קנו]. "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[קנז] – דווקא מי ששמח בחלקו, אף כאשר נדמה שהוא שפל ודל (כתכונות המלכות, "דלית לה מגרמה כלום", כנ"ל), משום שהוא חש שלא מגיע לו כלום ("[והיית] אך [שמח]" לשון מיעוט, שממעט עצמו בשפלות) זוכה לעשירות כפשוטה.

סיכום

ראינו את הקשר של השמחה לכל הכוחות בנפש, מאמונה עד שפלות (כתוב[קנח] ש-שפלות עולה ח פעמים אמונה – כנגד שמונת נרות חנוכה שתיכף נזכה להדליק בע"ה – הכל אמונה, הכל "שמחה בטהרתה"). ולסיכום:

	אמונה שמחה בטהרתה
	תענוג שמחת שבת
	רצון שמחה של מצוה
	בטול-שמחה "גילו ברעדה"
	יחוד שמחה מאחדת
אהבה תשובה מאהבה ושמחה		יראה עבודה בשמחה
	רחמים היציאה אל הזולת
בטחון "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"		תמימות שמחת התם
	אמת שמחת ההגשמה
	שפלות השפלות והשמחה

עד כאן הקדמה אחת לגבי הכלליות של השמחה – היא החיות של הכל, ה"חי בעצם" וגם ה"חי להחיות". "חי בעצם" היינו "שמחה בטהרתה" ו"חיים להחיות" היינו "שמחה של מצוה", שהרי המצוה העיקרית היא צדקה[קנט], להחיות את העני.

היות שדברנו עכשיו על שמחה נשמע כמה וכמה ניגוני שמחה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יש לשמוח בישועה העתידית.
• ריבוי ילודה תלוי בשמחה.
• טהרת המשפחה מביאה שמחה וריבוי.
• עיקר חידוש החסידות הוא השמחה.
• השמחה היא 'הנשמה הכללית' של כל כוחות הנפש.
• מצוות האמונה אינה מצוה הנוספת על מהותנו – היא המצוה 'תהיה יהודי!', 'תהיה אתה באמת'.
• "שכר מצוה מצוה" הוא ה"שמחה של מצוה".
• מכח "שמחה בטהרתה" יש נכונות לוותר גם על העולם הבא.
• הבטול שומר את השמחה מישות ובטול במציאות גורם שמחה רבה.
• יחוד ואחדות תלויים בשמחה.
• השמחה מייחדת בנפש אהבה ויראה.
• תשובה מאהבה ומשמחה פועלת "אתהפכא" באדם ובעולם.
• אדם עצוב מסוגר בתוך עצמו – רק אדם שמח מסוגל לחוש באמת את זולתו.
• בטחון סביל מביא לשמחה – שמחה מביאה לבטחון פעיל.
• התם הוא מאוכלי המן השמח בכל מה שיש לו.
• השמחה שומרת את הרצינות מעצבות והופכת את התמימות למצליחנות.
• על האדם ללכת בדרכי ה' ולשמוח כאשר מנצחים אותו.
• הגשמה תלויה בשמחה.
• "שמחה בטהרתה" בין בני זוג היא עיקר תיקון הברית.
• עבודת ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" ממשיכה את האורות דתהו ("יש לי רב") בכלים דתיקון ("יש לי כל").
• השמחה שומרת את השפלות מהתדרדרות להרגשת-עצמו, עצבות ועצלות.
• שמחת המלך ממתיקה את כל הדינים ו'קונה' את העם.
• שמחה היא סגולה לפרנסה.