מקידוש עד הבדלה

אור לכ"ד ניסן תשפ"ד – כפ"ח

הערות בהלכות שבת ברמב"ם; שיעור רמב"ם לבני המשפחה (24)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מצוות השבת

את הלכות שבת פותח הרמב"ם:

הלכות שבת יש בכללן חמש מצות שתי מצות עשה ושלש מצות לא תעשה וזה הוא פרטן:

(א) לשבות בשביעי (ב) שלא לעשות בו מלאכה (ג) שלא לענוש בשבת (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת (ה) לקדש היום בזכירה

זוג המצוות הראשון, שהן עשה ולא-תעשה של אותו ענין – שביתה ואיסור מלאכה – הוא כנגד חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ב]. על אף שלעתים כתוב שבכללות הלא-תעשה הוא מצד אבא והעשה מצד אמא[ג], כאן הסדר הוא הפוך: השביתה היא בסוד מוחין דאבא המאירים בשבת[ד], כאשר פנימיות החכמה היא בטול – עבודת השבת היא בטול במציאות שמצד אבא. איסור המלאכה – שהוא עיקר ההבדלה בין קדש לחול, וממנו ה'דינים' של השבת, עד לסקילה החמורה – הוא כנגד הבינה, המבחינה בין קדש לחול (וכלולה בה גם הדעת, בה כח ההבדלה[ה]), ש"מינה דינין מתערין"[ו] על מחללי השבת ר"ל.

הרבי מדייק[ז] שבשבת פותח הרמב"ם את ההלכות בצד החיוב, "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר 'וביום השביעי תשבות'[ח]"[ט], בניגוד ליום טוב בו הוא פותח בצד השלילה, "ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה וכו'"[י] – בשבת העיקר הוא הבטול ("מנוחת מרגוע"[יא], שהיא שותפות במנוחתו של ה' יתברך עצמו, שהיא נחלת עם ישראל בלבד דווקא ביום השבת) וביום טוב העיקר הוא איסור המלאכה (המתייחס ל"מלאכת עבודה"[יב] בלבד, עבודת חולין, ולא כולל אוכל נפש שלצורך היום-טוב) – שבת ("קדש") היא מצד מוחין דאבא (ועיקרה מנוחה וענג) ויום טוב ("מקראי קדש") מצד מוחין דאמא (ועיקרו שמחה)[יג], כנודע[יד].

האיסור לענוש בשבת – שמתייחס בפשטות לבית דין ונלמד[טו] מ"לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת"[טז] – נדרש[יז] בעבודת כל אדם על האיסור לכעוס ביום השבת וענינו תיקון מידות הלב, שעיקרן חג"ת, המורגש, שתהיינה כולן מדות 'שבתיות' של אהבה (פנימיות החסד) ורחמים (פנימיות התפארת), ללא שמץ של דין והקפדה (שמצד הגבורה).

האיסור לצאת מחוץ לתחום הוא תיקון הנצח וההוד[יח] – שמירת הרגליים שלא לצאת מתחום הקדושה (בסוד "אם תשיב משבת רגלך"[יט] – תיקון כל הרגלי האדם[כ], שמירת המוטבע שבנפש).

קידוש היום בזכירה – הנלמד[כא] מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"[כב], עצם מצות שבת בעשרת הדברות – הוא סוד קדושת הברית, תיקון היסוד (והיינו בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[כג], המשכת ה"קדש" מהחכמה[כד] – היינו עצם קדושת השבת, המוחין דאבא – ליסוד). "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[כה] ויש כאן יחוד יסוד (זכור-זכר) ומלכות ("'שמור' לנוקבא"[כו]). כפי שנראה בסמוך, הרמב"ם כולל במצוה זו את הקידוש וההבדלה, כאשר בפרט הקידוש הוא בסוד הזכר וההבדלה בסוד הנוקבא[כז].

קידוש והבדלה

במצוה "לקדש היום בזכירה" עוסק פרק כט בהלכות שבת ברמב"ם[כח] (שבהקבלת[כט] ל הפרקים של הלכות שבת ל-ל הכלים דאצילות – פנימיות-אמצעיות-חיצוניות הכלים דאצילות, שהם בסוד י"ס דבי"ע דאצילות – מכוון כנגד היסוד של עולם העשיה, מתאים להקבלת מצוה זו ליסוד המתגלה במלכות) הפותח:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.

מצות שבת בעשרת הדברות – "זכור את יום השבת לקדשו"[ל] – היא המקור ל"זכירת שבח וקידוש"[לא] בכניסת היום וביציאתו, כאשר לפי דעת הרמב"ם הקידוש וההבדלה נכללים כאן במצוה אחת מן התורה. הרבי לומד מכך[לב] שגדר וטעם מצות הבדלה לפי הרמב"ם הם זכירת השבת[לג] והמשכת קדושתה גם בימות החול (מתאים להסבר הפנימי של מצות הבדלה על פי חסידות, שתכליתה להמשיך מקדושת השבת לחול כדי שכל מעשי החול יהיו "חולין על טהרת הקדש"[לד]).

סדר הקידוש

בהלכה ז כותב הרמב"ם:

כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל ומברך על הגפן ואחר כך מקדש ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל.

הרמב"ם אומר בפירוש שלש פעמים "ואחר כך", כך שהוא מחלק את סדר הקידוש לארבעה שלבים – מבנה המקביל בדרך כלל לשם בן ד אותיות – אך כאשר מדייקים יש כאן פירוט של שבעה שלבים המכוונים כנגד שבע מדות הלב:

ה"מנהג פשוט בכל ישראל"[לה] לקרות פרשת "ויכֻלו"[לו] (בה ב"פ "ויכלו" אותיות[לז]) מכוון כנגד החסד. ברכת היין היא כנגד הגבורה, אליה מכוון היין בשבעת המשקים[לח]. הקידוש עצמו – "זכירת שבח וקדוש" – הוא כנגד התפארת (שמובנה שבח)[לט]. הזוג של "שותה מלוא לוגמיו" (בעצמו) ו"משקה לכל בני חבורה" – ראשית העשיה, אחרי הדיבורים – הוא כנגד נצח והוד (כאשר בני החבורה המעטרים את המקדש בעטרת-הוד[מ] 'מודים' למעשיו שלו), היציאה לבר-למעשה מרגש הלב המתבטא בדבור. נטילת ידים – עליה מפורש[מא] שהיא תיקון הברית – היא כנגד היסוד. "ומברך המוציא [לחם מן הארץ] ואוכל" כנגד המלכות – שהיא סוד הפת-הלחם[מב], סוד הארץ[מג] וסוד האכילה[מד].

הבדלה רב-חושית

אור הקידוש הוא יחסית 'אור פשוט', ועל שאף שגם הוא התפרט לשבעה שלבים הרי אלה שלבים של המשכת אור החסד והאהבה של קדושת השבת מלמעלה עד למטה, עד לאכילת הלחם של סעודות שבת (ב"רשות היחיד" השמורה של שבת). לעומת זאת, בהבדלה – שצריכה להחדיר את אור השבת גם בכל מעשי החולין הרבים ב"רשות הרבים" של ימות השבוע – מבחינים-מבדילים בין גוונים שונים של האור (כפי שמודגש בברכת "מאורי האש", על הגוונים השונים שמודגש גם באור-באש[מה]).

הדבר בא לידי ביטוי בכך שהבדלה היא מצוה יחודית בה נוכחים כל חמשת החושים בהם חווה האדם את המציאות הגשמית, מציאות החולין. בדרך כלל חמשת החושים הם ראיה (בעינים), שמיעה (באזנים), ריח (באף), טעם (בפה) ומישוש (בידים או בברית[מו]), אך כאשר רוצים למנות את כל החושים בפנים נכנס תחת חוש המישוש חוש הדיבור (שגם הוא בפה-בלשון, בסוד "ברית הלשון" שכנגד "ברית המעור"[מז]), החוש העיקרי של האדם שנקרא "מדבר" ופועל במציאות בכח דיבורו. וכך, את ההבדלה אומרים (דבור) בקול הנשמע לאזן (שמיעה), מברכים בה על היין הנטעם בחוש הטעם, על הנר הנראה בחוש הראיה (והמנהג להביט בו על האצבעות[מח], להן שייך המישוש[מט]) ועל הבשמים אותם מריחים בחוש הריח.

ורמז: ראיה שמיעה ריח טעם דבור עולה 1190 – שלמות הפסוק המונה את חמש עליות המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[נ] (שממילא מתאים לכוון אותן לחמשת החושים). על משיח נאמר "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"[נא] – החוש העיקרי של משיח הוא דווקא חוש הריח (ומסימניו "מורח ודאין"[נב]), החוש היחיד "שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף"[נג], ומכאן שמתאים להתבונן במיוחד בברכת הריח שבהבדלה:

בשמים ביציאת שבת

רוב הראשונים[נד] (וכן הוא בזהר[נה]) כתבו שטעם הברכה על הבשמים במוצאי שבת הוא כדי להשיב את הנפש הדואבת על אבדן הנשמה היתרה – "נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר 'שבת וינפש'[נו], כיון ששבת וי אבדה נפש"[נז]. אכן, הרמב"ם אינו מתייחס כלל לנשמה היתרה – וכאילו איני 'מכיר' בעובדת קיומה[נח], לא בהלכה ואף לא במורה נבוכים – והוא מסיים את פרק כט:

ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב.

הרבי מסביר[נט] שהנשמה היתרה היא שינוי בגברא שמתחולל בשבת – על פי סוד, היינו מציאות חדשה של נשמה נוספת באדם, ועל פי נגלה היינו מצב נפשי שפועלת מנוחת השבת באדם – המתאים דווקא ללימוד על שבת בפרשת כי תשא, המתייחסת לפעולת השבת ביחס לאדם, "כי אות היא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם לדעת כי אני הוי' מקדִשכם"[ס]. אכן, הרמב"ם לומד את דין הבדלה מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", המתייחס לחפצא של יום השבת, לכן אינו מזכיר כלל את דאבון הנפש על אבדן הנשמה היתרה (שאינה נזכרת אצלו כלל, כנ"ל) אלא על "יציאת שבת" עצמה. תכלית ההבדלה לפי הרמב"ם היא זכירת-המשכת קדושת השבת גם ביציאתה – כדי שתמשיך להזכר בכל ימות השבוע – ומכיון שלא ניתן לזכור-להמשיך את השבת בנפש דואבת יש לשמח ולישב[סא] את הנפש בריח טוב.

ותוספת עומק בענין: כל חלקה הראשון של השיחה סובב על מחלוקת הראשונים בשאלה האם גם ביום טוב יש נשמה יתרה, כשהרבי מדגיש שאין כאן מחלוקת במציאות – בה יש שינוי בגברא גם ביום טוב, ואפילו בראש חדש, כמפורש בזהר – אלא רק בהגדרת מהות השינוי (לפי נגלה ולפי פנימיות) והאם הוא נחשב לנשמה יתרה. מעיון ודיוק בדברים ניתן לסדר מבנה המתאים למבואר בקבלת האריז"ל[סב] שכל אדם זוכה כ"שרש" לשתי המדרגות נפש-רוח (סוד "והנגלֹת לנו ולבנינו"[סג]) ויכול לזכות כ"תוספת" בשלש מדרגות-תוספות נשמה-חיה-יחידה (כנגד ה עילאה, י וקוש"י, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"): הנשמה של יהודי בימות החול כוללת את המדרגות נפש-רוח – נפש היינו האנושיות שבגדר "דרך ארץ קדמה לתורה"[סד] (מענטשליכקייט בל"א), שתתכן באופן מסוים גם באומות העולם, ורוח היינו קיום המצוות של ימות השבוע באין-ספור הזדמנוות של צוותא וחיבור עם ה' (כאשר השמחה של מצוה בימות השבוע היא מתוך ולשם זכרון השבת, כעולה מביאור הרבי ללשון הרמב"ם כאן). תוספת הנשמה של ראש חדש היא כבר בגדר נשמה (המשלימה את ה-צ של הצלם), הנשמה יתרה של יום טוב היא בגדר חיה (הממלאת את הנפש חיות ושמחה של יום טוב) והנשמה יתרה של שבת היא עצם היחידה, המתבטאת בענג שבת בעצם[סה].

אכן, הרמב"ם עוסק בגילוי החפצא של השבת – שלמעלה מכל המדרגות של הגברא, עד ליחידה שבנפש (על דרך העצם שלמעלה מכל הגילויים) – כאשר שמחת הנפש והשבתה היא כלי להמשכת קדושת השבת עצמה בכל ימות החול מכח מצות ההבדלה. לכן, אליבא דאמת, לפי הרמב"ם ימות החול אינם זמן של יציאת-אבדן הנפש, אלא "ירידה צורך עליה"[סו] שגם בתוכה נמשכת המשכה מהשבת הקודמת ונזכרת כבר השבת הבאה עלינו לטובה[סז].