חינוך מחייב

אור ל-י' ניסן תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם לבני המשפחה (22)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חיוב קטן בברכת המזון

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות[ב]:

נשים ועבדים חייבין בברכת המזון וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות.

לגבי חיוב נשים – ועבדים, שמחויבים במצוות כנשים – ספק אם הוא מן התורה או מדרבנן (דבר נדיר-יחסית ברמב"ם)[ג], ולכן אינן יכולות להוציא מי שחייב מן התורה בודאי, אך חיוב קטנים הוא ודאי מדברי סופרים.

בהמשך[ד] כותב הרמב"ם לגבי זימון:

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן... קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו...

ובהמשך[ה] הוא כותב לגבי הוצאת ידי חובה:

שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו ובן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה ויוצאין ידי חובתן אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.

במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו.

מדברי הרמב"ם עולה כי הוא סבור שהחיוב מדין חינוך הופך את הקטן עצמו למחויב ("הקטנים חייבין בברכת המזון [מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות]"), וכמחויב מדרבנן הוא יכול להוציא בברכת המזון גם גדולים שמחויבים מדרבנן[ו].

דין חינוך – חיוב האב או חיוב הבן?

הדברים נתונים במחלוקת ראשונים: התוספות[ז] והר"ן[ח] סוברים כמו הרמב"ם, שיש על הקטן עצמו חיוב, ואילו רש"י[ט] והרמב"ן[י] סוברים שחיוב החינוך מוטל על האבא לבדו ואין בו שום חיוב לקטן.

הפרי מגדים אף אומר[יא] ששרש מחלוקת ראשונים זו היא מחלוקת בין הבבלי והירושלמי – לדעת הירושלמי[יב] כל החיוב מוטל על האב ולדעת הבבלי הקטן עצמו נחשב מחויב (וכמובן, עיקר הפסיקה הוא כדעת הבבלי). מחלוקת כזו מתאימה למוסבר[יג] שהירושלמי הוא בסוד מוחין דאבא והבבלי בסוד מוחין דאמא: מצד מוחין דאבא – הדגש כולו הוא על מצות האבא לחנך את בנו. לעומת זאת, מצד מוחין דאמא יש דגש על המחויבות של הקטן, מתוך שרואים בו גדלות ואחריות מסוימת. ראיה כזו של הקטן – שמשדרת לו 'אתה כבר גדול, אתה יכול' – היא התפקיד והכח המיוחדים של האם, שעל פי דין אין עליה מצות חינוך[יד], אף שבפועל עיקר החינוך מופקד בידיה[טו] (כלומר, מכיון שלאם אין חיוב לחנך קל לה יותר לא ליטול את כל האחריות על עצמה ולהנחיל-לשחרר לקטן את האחריות, וזה גופא גורם לכך שעיקר החינוך – שצריך להיות לאחריות ומחויבות אישית, וכדלקמן – מתבצע על ידי האם, ודוק).

הנחלת החיוב מהאבא לבן

לכאורה, כיצד ניתן לומר שעל הקטן, שאינו בר-דעת ואינו בר-חיוב, מוטלת חובה כל שהיא? ובלשון חז"ל, "חיובא לדרדקי?!"[טז]. הרבי מליובאוויטש מאריך להסביר[יז] כי שיטתו הכללית של הרמב"ם היא שמכיון שהשתתפות הבן במצות חינוך היא הכרחית, ואינה רק סיוע צדדי הנדרש לקיום המצוה אלא חלק מהותי מהגדר שלה – גדר החינוך הוא שהאב יחנך את בנו כך שהבן יקיים את המצוה הזו – הבן נעשה חלק מהמצוה והחיוב מוטל גם עליו. במלים אחרות, מסביר הרבי, קיום המצוה של הבן הוא אמנם בשל חובה המוטלת על האב, אך בפועל הקטן מקיים מצוה בשל ציווי, ולכן הוא נחשב מחויב בדבר (ומכיון שהחיוב על האב הוא מדרבנן – ברוב מוחלט של המצוות[יח] – הרי הבן מחויב מדרבנן). כלומר, החיוב מוטל על האב אך החיוב שעליו חודר ומחלחל גם אל הבן, שמקיים את המצוה.

בתוספת הטעמה, ההסבר הוא שבעצם לא ניתן להחדיר בקטן את קיום החיוב – בהווה ובאופן שיועיל לעתיד, כמגמת החינוך – בלי לתת לו את התחושה שהחיוב מוטל עליו. אמנם לקטן אין דעת שלמה, אבל יש לו מודעות – הוא קטן שהגיע לחינוך, המבין מה שמדברים אליו – וצריך להחדיר בו תחושת מחויבות אישית לקיום המצוה, עד שניתן לומר שגדר החינוך הוא החדרת תחושת המחויבות. אם הבן לא ירגיש מחויבות לקיום המצוה אליה מחנכים אותו – האבא לא קיים את החיוב שלו. בלשון הלמדנית, אם הבן ישמש רק כ'חפצא' של מצות חינוך, ולא יחוש שיש לו מחויבות לענין מצד ה'גברא', המצוה לא תתקיים. הדיון – במחלוקת בין הראשונים ואולי אף בין התלמודים – הוא האם אותו חיוב שמוטל על האבא ומחלחל אל הבן דרך החינוך, שירגיש מחויב, הופך להיות אצלו חיוב גמור מדרבנן.

על הנחלת החיוב מהאב לבן מתאים לדרוש את הפסוק "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[יט] – ה"מה", בטול הרצון והמחויבות לדבר ה', הוא "שמו" של האב ומתוך כך עובר גם לבן, "מה שם בנו". בהלכה הראשונה שהוזכרה דן הרמב"ם בחיוב הברכה בישראל – גדול ובר חיוב – בנשים, בעבדים ובקטנים. איש (אש-י) ואשה (אש-ה) מכוונים כנגד אותיות י-ה שבשם[כ] (כאשר בקשר לדין זה מובא[כא] ש"נשים עם בפני עצמן"[כב]), הקטן הוא בסוד הז"א (זעיר-אנפין, שמשמעותו קטן) – היינו שעיקר החינוך של הילד הוא חינוך רגשי, השייך למדות הלב[כג] (כאשר גם המוחין שבו הם המוחין שבמדות, המוחין דז"א[כד]) – והעבד, שעובד בקבלת עול בלבד ובבחינת העשיה[כה], כנגד המלכות:

יישראל

האשה

וקטן

העבד

דיני העבד נלמדים מהאשה, בסוד "הא [תתאה] בהא [עילאה] תליא", וחיוב הקטן (ז"א, סוד שם מה בעסמ"ב) נמשך מאביו (חכמה, כח-מה[כו]) והוא-הוא סוד "מה שמו ומה שם בנו" הנ"ל. ורמז מופלא במבנה הזה: אשה-קטן-עבד (שכנגד ה-ו-ה, בי"ע) עולה בדיוק ישראל[כז] (שכנגד י, אצילות)[כח]!

שלבים של חינוך

בשיחה, העוסקת בשיטת הרמב"ם, ישנה הערה העוסקת בבירור שיטת אדמו"ר הזקן בענין ובסיומה מפנה הרבי לדברי אדמו"ר הזקן במהדו"ת של השו"ע[כט] מהם עולה שיש שייכות בין חיוב חינוך דחכמים כשהילד הגיע לחינוך לחיובו במצוות מן התורה כשהגיע לגיל מצוות.

אדמו"ר הזקן מדבר על הזהירות מרוח הטומאה השורה על הידים לפני נטילתן שחרית – בשלה צריך להזהר מאד מלגעת בפנים[ל], במקומות נוספים בגוף, במי הנטילה ובכלל במאכלים ובמשקים – ומציין שהטומאה שורה על פי הקדושה שיש באדם:

אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קדש במקום קדושה שנסתלקה משם שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם ואזי רוח הטומאה שורה על גופם וכשהנשמה חוזרת לגוף מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד

כל חלל ריק ('וואקום') מושך את הסביבה שלו, וכאן הסתלקות-עלית הקדושה מושכת את רוח הטומאה[לא] – משיכה שמתוארת בלשון אדמו"ר הזקן כתאוה של רוח הטומאה (הנתפסת כאן כבעלת מודעות, דוגמת מלאך או שד) – וחזרת הנשמה הקדושה דוחה מהמקום את רוח הטמאה.

העיקר לעניננו הוא המשך דברי אדמו"ר הזקן, ביחס לקטן:

ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים ותחלת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך (גם במצות מילה ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו):

מחד, "גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם" הוא בגיל מצוות[לב] – לא רק "גמר", שיכול להיות "מכה בפטיש" כללי, אלא גם "עיקר" – והדבר מתבטא בחיוב מצוות המוטל עליו מן התורה, כאשר כל האחריות היא עליו (ולכן הוא בר-עונשין). מאידך, מוסיף אדמו"ר הזקן חידוש גדול, יש גם התחלה לכניסת הנפש הקדושה "בחינוך לתורה ומצות שחייבו חכמים לחנך". מודגשת כאן השייכות בין החינוך שחייבו חכמים לחיוב המצוות מן התורה, שהם התחלה וגמר של אותו דבר, והעובדה שיש לכך משמעות ממשית ברוח השורה על הילד ובזהירות בנגיעה וכו' מלמדת שאין כאן קדושה-חיוב על האב בלבד אלא שהם חלים על הילד עצמו. החיוב במצוות ובעונשים תלוי בהפיכת האדם לבר-דעת, ומכאן משמע שקבלת הדעת היא גמר ועיקר כניסת הנפש האלקית, ובשלבים המוקדמים יותר עליהם מדובר כאן יש דרגות נמוכות יותר של דעת – כאשר ראשית הדעת היא תחלת כניסת הנפש האלקית! כך, "חינוך לתורה ומצות שחייבו חכמים לחנך" תלוי בדעת המסוימת שיש בקטן, שמאפשר לדבר איתו ולחנך אותו, ולהחדיר בו תחושת אחריות ומחויבות לפי יכולתו – לתת לו הרגשה, שהיא גדר החינוך, ש'אני חייב', 'זו המצוה שלי' (ולא רק הרגשה ש'אבא שלי חייב לחנך אותי, ואני לא חייב').

אדמו"ר הזקן לא כותב גיל מפורש לחינוך, אבל מקובל[לג] שראשית החינוך לברכות ומצוות, החל מהשארת פאות הראש והליכה עם טלית קטן וכו', היא אצל בנים בגיל 3, בתספורת הראשונה (סדר לימוד התורה במלואו מתחיל מ"בן חמש למקרא"[לד], אך עוד קודם לכן ברגע שהקטן מתחיל לדבר על אביו ללמדו פסוקים וכו'[לה]). בסוגריים בסוף הדברים יש תוספת, שקורה משהו – תחלה מוקדמת יותר של כניסת הנפש האלוקית, או הפיכתה לשורה מקרוב על הגוף – "גם במצות מילה", ולכן כבר מאז יש הידור בשמירה מנגיעת הקטן בלי נטילת ידים, משום שכבר יש בו גדר קדושה מסוים וממילא משיכה של רוח הטומאה לשרות עליו. כאן לא מצוין, אך ברור שיש גם בחינה של "מזל גובר" ברגע הלידה[לו] (עליה מאחלים 'מזל טוב!'), היוצר זיקה ראשונה בין הנשמה לגוף והופך את האדם לבעל "צלם אלהים"[לז], ולכן יש הנהגות של חינוך – קריאת שמע, נטילת ידים ועוד – כבר מזמן הלידה[לח] (יש הנהגות השייכות גם להריון, כדאגה עתידית לחינוכו של הילד[לט], אך הן בעיקרן זהירות של האמא שברחמה נמצא ה"עובר ירך אמו"[מ] – החל מההנהגה הכי חשובה, להיות מלאת שמחה[מא], "אם הבנים שמחה"[מב], שמחה של מצוה בקיום ה"מצוה רבה"[מג] של פריה ורביה) – ולא הנהגות המתייחסות אליו כאדם בפני עצמו).

ארבעת השלבים שנמנו כאן – רגע הלידה, ברית המילה, גיל החינוך וגיל מצוות – הם עליה-התפתחות של הדעת, ועמה הקדושה והמחויבות, והם מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה (ועולמות אבי"ע) מלמטה למעלה: רגע הלידה הוא רגע של עשיה[מד], שמובנה תיקון[מה] – הוא ראשית הקשר בין הנשמה לגוף בעולם הזה הגשמי, עולם העשיה. חז"ל אומרים[מו] שב'עולם' הראשון בחיי האדם – כשהוא "תינוק בעריסה" (כדלקמן) – הוא דומה למלך, סוד המלכות, ה תתאה שבשם. ברית המילה, שביסוד, שייכת כמובן ל-ו שבשם, שש מדות הלב הנכללות ונחתמות ביסוד[מז]. החינוך שבברית שייך בעיקר לתחום הרגש היסודי – כאשר הילד בוכה בברית (מחמת "צערא דינוקא"[מח]) הוא מתחנך 'לבכות כמו יהודי', ומכאן ואילך בכיו יהיה בכי קדוש השייך ליעקב[מט] (שנולד מהול[נ]) ולא הבכי של עשו[נא] (אצל הבת נכללים שני השלבים יחד, שהרי מרגע לידתה "כמאן דמהילא דמיא"[נב] – והיא בוכה בעדינות כמו יהודיה... – אך השלב השני מתגלה אצלה בנתינת השם בעליה לתורה, מוקדם ככל שניתן[נג], כשם שהבן מקבל שם בברית). שני שלבים אלו שייכים לתחום המלכות והמדות, הם עוד לפני שיש מוחין, אך חינוך של ממש מתחיל בתחום המוחין – מתחלת כניסת הנפש הקדושה, תחלת קבלת הדעת, ועד לגמר ועיקר כניסתה כשהילד נעשה בר-דעת בשלמות. גיל חינוך הוא כנגד ה עילאה, הבינה, שכל המאפשר לדבר עם הקטן ולהטיל עליו אחריות (מצד אמא, בידיה מסור עיקר החינוך בפועל ולה הכח לראות את הילד כ'גדול' ולהתייחס אליו כאישיות עצמאית גם מקטנותו, כנ"ל), וגמר ועיקר כניסת הנפש האלקית, השייכת לחכמה שבנפש[נד], כנגד י שבשם.

ולסיכום:

יגיל מצוות

התחלת החינוך

וברית מילה

הלידה

"קטן היודע למי מברכין"

הלכה נוספת שהובאה לעיל מהרמב"ם היא ש"קטן היודע למי מברכין" מצטרף לזימון בשלשה ובעשרה. מקור הדברים הוא בסוגית הגמרא[נה] על "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן"[נו] המסיימת:

אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין אמר ליה רב נחמן וארון גברא הוא?! אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין, אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבדרי. אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין. אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הוא?! אלא אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין... ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו.

לסיכום הסוגיא להלכה, "קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו", קודמות שתי מימרות שיש בהן מן המתמיה, לכן נוסחתן 'מתחלפת' בעקבות התמיהות וגם אחרי התיקון שלהן הן 'מפתיעות' ולא נפסקו להלכה[נז]. בפנימיות, דעות שלא נפסקו להלכה שייכות לעולמות העליונים, 'פורחות באויר', ולא לעולמנו שלנו[נח]. המימרא ש"תשעה נראין כעשרה מצטרפין" מלמדת שיש משקל לא רק למציאות האובייקטיבית אלא גם לחויה הסובייקטיבית (וזו הכוונה גם בלשון המקורית, "תשעה וארון מצטרפין", שהארון ובו ספר תורה מזכיר גוף שבתוכו נשמה ולכן נראה כמצטרף), והקדושה חלה גם על הסובייקטיביות אף שאובייקטיבית יש כאן טעות – זו סברא המתאימה לעולם היצירה, עולם של רגש וחויה סובייקטיבית. המימרא ש"שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין"[נט] אומרת שיש משהו בהצטרפות של השנים שמגלה את השותף השלישי – השרש המשותף שכולל את שניהם ומתגלה כשלישי שנוסף אליהם[ס] – והיא מתאימה לעולם הבריאה (עולם השכל, בו מתגלה כח המשכיל של תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה)[סא].

בכל זאת, יש לומר שהלכות-דחויות אלו הן ההקדמה למסקנת הסוגיא למעשה: המימרא הראשונה מלמדת שהקדושה חלה על החויה הסובייקטיבית בדומה לכך, הקטן שהגיע לחינוך – "קטן היודע למי מברכין" – אכן איננו חייב בברכה באופן אובייקטיבי (מצד החפצא), אך גדר החינוך הוא להחדיר בו חויה סובייקטיבית של חיוב (מצד הגברא), והעובדה שנדמה לו שהוא חייב לזמן מצרפת אותו לזימון. המימרא השניה מלמדת שלחיבור בין שנים, התלוי בדעת הפעילה שלהם בלימוד ובחידוד ההדדי, יש כח של הצטרפות. ידיעת הקטן למי מברכין מלמדת שיש בו ממד מסוים של דעת וכח חיבור – על אף שאיננו בר-דעת המחויב באופן שלם – והדעת הזו גופא היא כח להשרות שכינה[סב] (וכנ"ל בזיקה בין הדעת וכניסת הנפש האלוקית) ולאפשר הצטרפות לזימון (ואף הוצאת הגדולים ידי חובה במקרים מסוימים[סג]).

הסוגיא מסיימת בסיפור על רבה, גדול הדור, שלימד שני 'ילדי-פלא' קטנים שהוא בדק אם הם יודעים למי מברכים:

אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע.

אפשר להסביר שרבא מצביע על תקרת הבית משום שהוא גדל בבית שלם, בו הוא הרגיש את השראת השכינה בחיק המשפחה (ומחינוך הוריו קבל את תחושת המחויבות, הידיעה למי מברכים), ואילו אביי שגדל כיתום (וקבל את תחושת המחויבות מהאפטרופוס שהופקד על חינוכו[סד]) צריך לצאת החוצה ולהצביע לשמים כדי להרגיש את נוכחות ה' (על דרך מורנו הבעל שם טוב[סה], שהתייתם בגיל צעיר, ואהב לצאת ולהתבודד מחוץ למקום ישוב).

חצי קטן חצי גדול

לפי ההסבר של הרבי, שמצות חינוך חלה בעיקר על האב, אך היא חודרת גם אל הקטן כחיוב מסוים, ניתן לומר שמצות החינוך עושה מהקטן מעין ממוצע – חצי-חצי, חצי גדול (המחויב במצוות) וחצי קטן (הפטור מהמצוות והעונשים)[סו]. לכן לעתים משמע שהקטן חייב ולעתים משמע שהחיוב כולו מוטל על האב בלבד.

אצל הקטן המתחנך החלוקה של חצי-חצי מתבטאת בחלוקה בין גברא לחפצא – ה'גברא' שלו חייב, מצד התודעה הסובייקטיבית שלו, דהיינו ההרגשה-התחושה שלו ש'הנני חייב במצוה, כפי שאמר לי אבא', אך החיוב לא בא לידי ביטוי ב'חפצא' של המצוה, בשינוי המציאות החיצוניות שפועלת המצוה (בשינוי מהות החפצא של המצוה, הפיכת לולב ל'לולב של מצוה' וכיו"ב) ובפעולתה על המציאות (בירור רפח ניצוצין[סז]).

יש חקירה ידועה האם מצוות דרבנן חלות גם על החפצא או רק על הגברא. האמור כאן מתאים במיוחד לצד שההבדל בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן שהראשונות חלות גם על החפצא והאחרונות רק על הגברא[סח] – הקטן אינו פועל על המציאות החיצונית (החפצא), ולכן מדאורייתא פטור לגמרי מהמצוות, אך מצד הגברא יש לו (תחושת) חיוב ולכן יש בו חיוב דרבנן[סט].

דוגמה מובהקת לכך שבקטן יש קטנות, שבו החיוב הוא על אביו בלבד, וצד גדלות שיכול להתחייב בעצמו, היא היחס בין דברי הרמב"ם "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה"[ע] לדבריו בהמשך "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר"[עא] – מדיוק לשון הרמב"ם, שלא כותב 'כשיגדיל', הוא שגם אם הקטן מגיע להכרה בטרם יגדיל הוא חייב ללמד את עצמו. הכרה היא כח של דעת[עב], וברגע שיש בקטן דעת מספקת – 'חצי גדול' – חל עליו גם חיוב ללמוד (כהכנה לקראת הקיום במעשה, כהמשך דברי הרמב"ם שם – "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד" – כאשר היחס בין הלימוד, הפועל על האדם, למעשה, הפועל במציאות, הוא על דרך היחס בין הגברא והחפצא, ודוק[עג]).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מצד מוחין דאבא (המחויב בחינוך) כל חיובי הקטן הם על האבא ומצד מוחין דאמא (שאינה מחויבת בחינוך, אך בפועל עיקר החינוך בידיה) החיוב 'חודר' גם אל הקטן.
• לאמא יכולת מיוחדת לשדר לקטן במבטה – 'אתה גדול! אתה יכול!'.
• חינוך לא יתקיים אם בקטן לא תהיה תחושה שהוא עצמו מחויב במצוה.
• חלל ריק מושך את הסביבה – הסתלקות הקדושה מושכת את הטומאה לאותו מקום.
• ראשית כניסת הנפש האלקית היא בחינוך למצוות וגמר ועיקר כניסת הנפש האלקית בחיוב המצוות.
• כניסת הנפש האלקית מתבטאת בדעת המאפשרת להתחייב.
• שלבי החינוך השונים – החל מרגע הלידה ממש – מבטאים מדרגות שונות של דעת בקטן.
• בברית המילה מתחנך הילד 'לבכות כמו יהודי' – עם רגש קדוש השייך ליעקב (ולא בכי של עשו).
• בעולם היצירה יש משמעות לחווית הסובייקטיבית כמו למציאות האובייקטיבית ובעולם הבריאה כח הדעת-החיבור יוצר מציאות ממשית – ושתי הסברות הללו משפיעות על דין קטן בעולמנו שלנו.
• החינוך הופך את הקטן ל'חצי קטן [מצד החפצא] חצי גדול [מצד הגברא]'.