1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (148)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (9)

כ' תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'ניגון הגדול' של רבי הלל מפאריטש.

אתמול למדנו שיש חסד ויש נדיבות. נדיבות היא יותר מחסד, כמו שהוא יסביר. כתוב שאברהם אבינו היה נדיב בממונו, נדיב בגופו ונדיב בנפשו – שלש דרגות של נדיבות. לכאורה "נדיב בממונו" היינו בחינת "בכל מאדך", "בכל ממונך". לפי זה הייתי יכול לחשוב ש"נדיב בנפשו" היינו "בכל נפשך", ואז יצא ש"נדיב בגופו" הוא "בכל לבבך". איך שלא נפרש יהיה קצת קשה, כי "בכל מאדך" היא המדרגה האחרונה, ולמה מקדימים את "נדיב בממונו" ל"נדיב בגופו" ו"נדיב בנפשו" – משמע שמונים את הנדיבות בסדר של עליה. הוא לא שואל ולא מסביר, אבל לפי מה שהוא כותב בהמשך – כל הנדיבות נקראת "בכל מאדך". צריך לומר שכל שלש המדרגות האלה הן מדרגות בתוך "בכל מאדך". כלומר, הפשט של "בכל מאדך", לפי חז"ל, הוא "נדיב בממונו". צריך לומר ש"נדיב בגופו" ו"נדיב בנפשו" היינו התכללות "בכל לבבך ובכל נפשך" בתוך "בכל מאדך". כמו צירוף שמתחילים מהסוף – "בכל מאדך" – ואז חוזרים להתחלה, "בכל לבבך" ואז "בכל נפשך", אך יש כאן עליה כמו ספיראלה, באין ערוך.

הוא מביא פסוק של תרומת המשכן, ממנו אפשר ללמוד מהי נדיבות:

וכתי' קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה, ואיתא בזח"ב דקצ"ז ע"ב דתרומה לה' הוא עליית כנס"י בחי' מלכ' דאצי' שעולה באצילות להתייחד עם הז"א [שאנחנו, כנסת ישראל, התרומה לה'.], והרמ"ז כתב [יותר מזה] דתרומה לה' הו"ע העלאת הניצוצות מהבירורים [בכל עבודתנו ותפלתנו וכו' מעלים ניצוצות – גם הם לשם יחוד ז"א ונוק'.], וזהו כל נדיב לבו יביאה דנדיבות הו"ע ההשפעה בויתור שזהו ההפרש שבין חסד סתם לענין הנדיבות שנותן בויתור [בלי להתחשב בשום הגבלות, כמו חומש וכו', כפי שאמרנו אתמול. לכן אמרנו שמליונר שיש לו מליון ונותן מאה אלף – תרומה גדולה – זו לא נדיבות. נדיבות היא שנותן בלי שום חשבון ומוכן לוותר על הכל. זו הבחינה של אברהם אבינו, ותיכף הוא יסביר איך מגיעים למדרגה זו שאינה סתם חסד.], ולמע' [בספירות העליונות] חסד סתם הוא בחי' חסד דז"א [זעיר-אנפין הוא מוגבל וקטן, הכל מדוד, לכן הוא נקרא מדות – לשון מדידה וגבול. בז"א הכל מדוד בקדושה, והחסד שלו עדיין אינו נדיבות.] ונדיבות הוא בחי' רב חסד דאריך [איפה יש חשבון? חשבון הוא שכל והשכל מאיר במדות. השכל הוא המוחין, החיות, של המדות. למדות שחיות מהשכל יש את הגבלת השכל. ההגבלה באה מהשכל, כסברת הגמרא ש"אל יבזבז יותר מחומש" שמא יעני ויצטרך לחזר על הפתחים – השכל אומר שיש הנהגה נאותה. אבל רב חסד הוא אריך, למעלה מהשכל, ושם אין חשבונות – ויתור גמור. זו נדיבות, בלי חשבונות.], ובעבודה [איך באים לנדיבות?] ענין הנדיבות הוא בחי' הביטול ביותר [יש הרבה מדרגות בבטול, וכאן יש 'בטול ביותר'. אולי אפילו דורש לשון נופל על לשון של ויתור-ביותר. יותר הכוונה 'נאך און נאך', עוד יותר ועוד יותר בלי חשבון. אפילו בבטול צריך עוד ועוד. דומה לבטוי של בעל המאמר כאן, שיש תקיפות הבטול – בטול צריך להיות בתוקף. רק על ידי 'בטול ביותר' אפשר להגיע לנדיבות. ומהו בטול ביותר?] להניח א"ע לגמרי מכל וכל [אני לא פה, אני לא חשוב, כל החשבונות מה אני צריך לא באים בחשבון בכלל.] וכמ"ש רבינו נ"ע בפמ"ט והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דליבא אז ממילא כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה [הוא מצטט זאת כי רוצה להבין את המלה נדיבות שמובאת כאן. הוא אומר שכאשר שמים את הדברים האלה – ממלא וסובב וכולא קמיה כלא חשיב, כל מה שכתוב שם – הנפש מתלבשת ברוח נדיבה] להתנדב [ומה פירוש להתנדב?] להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד [מדבר שם על כל מה שיש לו בחיים, משפחה, אשה ובנים, ומגוף ועד ממון.] ולדבקה בו ית', הרי [מתוך המשפט הזה בתניא אפשר להבין מהי נדיבות וגם מה פירוש 'בטול ביותר':] דענין הנדיבות הוא להניח כל אשר לו מנגד [אני וכל אשר לי גארנישט מול המטרה, לדבקה בו יתברך.] ולדבקה בו ית' שזהו בחי' בכל מאדך [כפי שאמרנו קודם, וממילא שלש המדרגות של נדיבות אברהם כולן בתוך "בכל מאדך", ואדרבא יש לומר שהכל עליות בתוך "בכל מאדך" – ממון, גוף ונפש. מגיעים ל"בכל נפשך" שאחרי "בכל מאדך" ולמעלה ממנו.], אמנם [הנחת עצמותו לגמרי] זהו מצד המקבל [נדיבות שלנו מלמטה. אך כעת רוצה להסביר את הנדיבות של ה', מה שב"אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".] והנדיבות שמצד המשפיע הוא מה שההשפעה נמשכת במהירות ומרוצה דזהו מ"ש ישיש כגבור לרוץ אורח [וכן "עד מהרה ירוץ דברו" כפי שהסביר קודם. כל זה קשור לברכת כהנים – ב"ה יש לנו כאן הרבה כהנים, שמתקיים אצלם "עד מהרה ירוץ דברו". לומדים מכאן שכהן צריך להיות נדיב, וצריך להיות גבור – "ישיש כגבור" – וגם צריך להיות "כחתן יוצא מחופתו" כל החיים. הוא רץ להשפיע למקבל, אך זו השפעה מהירה ובאותו תוקף כמו המקבל שמניח עצמו לגמרי.], דהנה כתיב [מביא פסוק חדש – פסוק שאנחנו מאד אוהבים, ויש לנו עליו שיר לילדים – מתהלים סח, פרק שמדבר על מתן תורה. אחד הדימויים של מתן תורה הוא שהיה בו טל תחיה, שהרי "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן" וה' החזיר את הנשמות בטל תורה, שהוא טל תחיה שעתיד להחיות את המתים. טל התחיה נקרא בפרק "גשם נדבות" – הוא יסביר את המלה גשם, אבל העיקר הוא כאן להסביר את הנדבות. הכל כדי להסביר מיהו אברהם אבינו הנדיב ורבקה שהיא גם נדיבה וראויה לבית אברהם – הכל כאן משווה בין השווער לשנור, בין החותן לכלה, במדת הנדיבות.] גשם נדבות תניף אלקי' ואי' בזהר וישב דקפ"ט ע"ב גשם נדבות דא גשם דרעותא [לא סתם גשם אלא גשם מיוחד. גשם הוא השפעה – השפעה שמגיעה עד גשמיות, עד מטה-מטה, ולכן נקראת גשם. השפעה שמתחילה מלעילא לעילא ומגיעה עד למטה, לגשמיות, ומשפיעה בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי. "גשם דרעותא" בא מהכתר, הרצון שלמעלה מטעם ודעת, כנ"ל. מהו הרצון?] כד אתרעי קוב"ה בכנס"י לארקא לון ברכאן [כאשר הקב"ה רוצה – יש התעוררות של עתיק ואריך – במלכות, להריק להם ברכות, כלשון הפסוק "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", השפעה עצומה בלי גבול, שגם יורדת מהר.], ופי' גשם דרעותא הוא כאשר היחוד עליון הוא בבחי' זווגא שלים [הוא מדבר כאן על השפעה ממשפיע למקבל – השפעה שנקראת זיווג. כמו שאמרנו כעת שהפסוק שמביא, "ישיש כגבור לרוץ אורח", הוא על חתן. גם בזיווג יש כל מיני דרגות, והדרגה הכי עצמית של חבור בין משפיע למקבל היא "זווגא שלים". מהו זיווג שלם?], כמ"ש בזח"ג דס"א ע"ב, ובע"ח שער הזווגים פ"א וב' דזווגא שלים הוא בחי' יחוד פנימי שנמשך בחי' העצמות דא"ס [יש יחוד חיצוני, שגם נמשך בו משהו – נמשכת הארה – אבל זיווגא שלים הוא כשיש בטול גמור. יש מהמגיד שזווג שלם בין משפיע למקבל הוא שכל אחד בטל לגמרי לשני. פשיטא שחושבים שהמקבל בטל לגמרי למשפיע, אבל גם המשפיע בטל לגמרי למקבל. זה סוד "הוי' בדד ידחנו" – ב דלתין, כל אחד בטל, "דלית", ביחס לשני. אז יש "זיווגא שלים" בין שניהם. למה נמשכת העצמות? כי כל אחד בטול לגמרי. יש בזיווג שלשה שותפים – אבא ואמא והקב"ה – אבל הקב"ה נמשך, גילוי העצמות, כשהאבא והאמא בטלים בזיווגא שלים זה לזה וממילא למקור המשותף שלהם, הקב"ה.], ובחי' זו נק' גשם נדבות [וצריך להסביר מהו "גשם" ומה פירוש "נדבות". כעת מסביר דבר מאד יפה. לפי שגשם יורד יש בדרך כלל ברקים ורעמים, וכתוב בגמרא שה' ברא את הרעמים כדי ליישר את העקמימות שבלב – הרעמים מזעזעים וכשאדם מזדעזע הלב שלו מתיישר. הוא לא מזכיר כאן את הברק, שלפני הרעם. במקור הברק והרעם יוצאים יחד, אך בחויה שלנו הבקר קודם לרעם כי האור של הברק מגיע לפני הקול של הרעם. יש ברק ורעם ואז גשם נדבות. הוא מחדש כאן, חידוש מאד יפה, שגשם נדבות לא צריך כל כך פחד. כתוב שאחד הרמזים של ברק-רעם הוא שתי האותיות בהן מתחילה התורה, "בראשית ברא". ברק-רעם שוה ברית – יש ברית כרותה בין הברק והרעם. באמת כתוב שהברק מצד אבא והרעם מצד אמא – גם איזה "זיווגא שלים" של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". השער של ברית הוא בר, ראשי התיבות של ברק-רעם, והשאר שוה ית. אחרי הברק והרעם יורד גשם – "גבורות גשמים". הברק הוא גבורה והרעם עוד יותר גבורה – מטיל יראה. אובייקטיבית, מה יותר מפחיד, ברק או רעם? לכאורה ברק יותר מפחיד כי יכול לעשות שמות. רעם הוא מפחיד ומזעזע, אך איני יודע אם יכול לעשות משהו. בכל אופן, אצל בני אדם הזעזוע בא מהרעם. גשם נקרא גבורה – "גבורות גשמים" – ואם מקדימים את הגשם, גשם-ברק-רעם, ראשי התיבות הם גבר. נאמר בעל פה מה שהוא הולך להסביר: הרעמים והיראה הם כדי להמשיך את השפע בסדר השתלשלות מדרגה לדרגה, כי צריך כל פעם יראה בין דרגה לדרגה, בין עולם לעולם. אבל מדובר ממש ב"גשם נדבות", "עד מהרה ירוץ דברו", לא צריך רעמים. הוא לא מדבר על הברקים כאן, אבל היות שרבקה אותיות הברק – ודורש בסוף עליה "ויצא כברק חצו" – יוצא לנו בסוף שלא צריך רעמים אבל כן צריך ברקים. אם ה"גשם נדבות", "עד מהרה ירוץ דברו", הוא ברכת כהנים – שוב, יש כאן הרבה כהנים – אז יוצא שברכת כהנים צריכה ברק אבל לא צריכה רעם. אמנם חז"ל דורשים "'אמור להם' בקול רם", אבל לא צריכים רעמים להפחיד את הצבור. מה שכן, צריכים ברקים – לכן צריכים להסתיר את הפנים, כי צריך לצאת ברק מידי הכהנים. ברקים כאן אך רעמים לא – רק "קול רם".], והענין הוא דהנה הגשם בא ע"פ רוב ע"י הרעמים שמטילים יראה לפשט העקמומית שבלב, והענין הוא דירידת גשמים זהו השפעת חסד [מצד אחד גשם הוא גבורה, "גבורות גשמים", אבל כתוב שזו התגברות החסדים. כדי שהחסד יוכל לחדור צריכים להוריד אותו בגבורה רבה ובטפות קטנות – הכל לעשות חסד למציאות.], והנה החסד עליון בכדי שיומשך למטה זהו ע"י כמה השתל' מעולם [כצ"ל, 'מעולה' היינו טה"ד.] לעולם להיות מתעבה כדי שיומשך בגשמי' [החסד למעלה הוא רוחני, לא יכול להתגלות למטה, ולכן הוא צריך להתעבות עד לגשמיות. לכן גשם לשון גשמיות, כנ"ל.], ובכל עולם [אם ההמשכה היא לפי סדר, לפי הדין, אזי] יש דין ומשפט שז"ע מה שנידון בכל יום [וצריך להתפלל בכל יום, כדי שהשפע שנקצב לו בר"ה יגיע למטה – כמו שהסביר קודם וכמו שכתוב באריכות בקונטרס "ומעין".], וכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו [ומה הלימוד מהפסוק?], דבכדי שיומשך [החסד] מעולם עד עולם הוא בזכות היראה ["על יראיו", כמו "על ידי יראיו" (כפי שהרבי מביא מרש"י בפירוש "לב אבות על בנים"). ווארט חזק ביותר – יראה היא כמו אין שבין יש ליש. בין יש ליש צריך להיות אין, וכך בהשפעה בין עולם לעולם צריך איזה בטול כדי שיומשך למטה, והבטול תלוי ביראה שלנו. מענין שהוא משתמש במלה זכות – "בזכות היראה". יתכן שמתכוון שזכות לשון הזדככות, כידוע בחסידות. כמו שקודם אמרנו שהפחד מיישר ומפשט את העקמימות שבלב, כך היא מזככת את האדם. בזכות היראה השפע יורד מעולם לעולם.], כי ההמשכה מעולם העליון לעולם התחתון היא ע"י המל' שבעולם העליון שנעשה כתר ועתיק לעולם התחתון, ומל' נק' יראה כמ"ש אשה יראת ה', ולכן להיות ירידת הגשמים מעולם עד עולם הוא ע"י היראה, ולכן יש קודם רעמים שעז"נ והאלקים עשה שיראו מפניו וגו', וכ"ז [אינו "גשם נדבות" אלא גשם רגיל,] כשנמשך מבחי' חסד דסדר השתל' אז שייך עיכוב ודין [וכדי לזכות בדין צריך את זכות היראה, שמזככת אותך ומורידה את השפע לעוד עולם ועוד עולם.], אבל [כאן מדובר על "גשם נדבות", שלא צריך רעמים,] כשנמשך מבחי' רב חסד דאריך אז נמשך השפע במהירות בלי שום עיכוב, ובחי' זו היא גשם נדבות ולכן הנה הכלי לזה צ"ל בבחי' רוח נדיבה [מלמטה, האתערותא דלתתא שהסביר קודם – בחינת אברהם אבינו, וכעת מסביר בפרט על רבקה אמנו.] והיינו בחי' המרוצה שבמקבל [ה"עד מהרה ירוץ דברו" של המקבל. עיקר הפירוש הוא "עד מהרה ירוץ דברו" של המשפיע, אבל יש גם במקבל. הסברנו קודם שמה שרץ הכי מהר הוא אור – יותר מקול – ולכן שייך לברק, רבקה אותיות הברק.] והוא בחי' אה' דבכל מאדך [שתארנו קודם.] שאז הוא [המקבל למטה] בבחי' מרוצה לאלקות בלי שום עיכוב כלל [כעת אפשר להבין לפי מה שלמדנו קודם מה עושה עיכוב – שכל. מתחילים לחשוב מה אני עושה, וחזקה על השכל שהוא עושה עיכובים, עושה בעיות. אם האדם הוא למעלה מטעם ודעת – הכל רץ בלי שום עיכוב כלל.], [הכל כדי להגיע לד"ה של המאמר:] וזהו והנה רבקה יוצאת ופי' ברע"מ [מענין שהר"ת שלו רעם. לא צריך את הרעם אלא רק את הרעיא מהימנא, משה רבינו.] פנחס דרכ"ו ע"א [שהפסוק "והנה רבקה יוצאת" מארצה ומשפחתה – שכולם רשעים שם והיא "כשושנה בין החוחים", כפי שאומרים חז"ל – הוא] כמד"א ויצא כברק חצו ["רבקה יוצאת" כמו "ויצא כברק". מתי אומרים פסוק זה? בסוף ברכת שופרות בר"ה.] והיינו כמו הברק שהולך במרוצה [הכי מהר הוא אור, ברק, יותר מהרעם.] כמו"כ למע' הוא בחי' ההשפעה בבחי' מהירות שנמשך מאוא"ס שלמע' מסדר השתל' [וממילא למעלה מטעם ודעת. זה מלמעלה, מצד המשפיע.], והעלאת מ"ן לזה הוא בחי' הנדיבות ורצוא דהמקבל [שנהיה כמו אברהם אבינו, כמו רבקה אמנו, ובפועל ממש נהיה בבחינת נדיבות. בתניא הנדיבות היא רצוא, שאדם מניח כל אשר לו בצד ורק רוצה לדבוק בה'. יש נדיבות של שוב, נדיבות בצדקה – לתת. יש נדיבות שאני מקדיש את חיי לה' ולא מענין אותי שום דבר ויש נדיבות של התנדבות לעם ישראל. כתוב שהמשיח יוצא מנחשון ואביו של נחשון נקרא עמינדב. חז"ל דורשים עמינדב כמי שמתנדב למען העם, עמי-נדב – זה המקור של המשיח, שיש לו נדיבות בשביל עם ישראל. ממנו יוצא אחד שנקרא נחשון, שמוכן לקפוץ לים בשביל המטרה, בלי שום חשבונות. אם כן, יש לנו כאן גם את שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, וגם את הכהנים. מה הקשר ביניהם? לכן כתוב שאהרן בחר להתחתן עם אלישבע אחות נחשון – הוא רצה שהילדים שלו, הכהנים, יהיו כמו נחשבון בן עמינדב. ממנו לומדים שצריכים לבדוק באחי הכלה – רוב הבנים הם כאחי הכלה. הוא דווקא רצה ילדים כהנים-נחשונים. זה הזיווג בין שתי הבחינות של הנדיבות.], וז"ש בזהר והנה רבקה יוצאת באה מיבעי לי' למימר [כמו שכתוב שרחל באה עם הצאן לשאוב מים.] והיינו דפי' יוצאת שיצאה מאיזה מקום דתחלה היתה בנוגה [(למה אומר שיצאה מק"נ, לכאורה מג"ק הטמאות?) כללות מציאות העולם, עם רפח ניצוצין, היא קליפת נגה. יש שם גם ג"ק, וכשהמלכות שבויה בג"ק היינו שק"נ נדבקת לג"ק ומניקה להם, אבל כללות המציאות היא קליפת נגה.] וקוב"ה אפיק לה שנתבררה ויצאה מן הקליפה, וענין היציאה הוא רוח נדיבה [כל אחד זקוק לרוח נדיבה כדי לצאת מהקליפה.] וזהו דברבקה דוקא כתיב ותרד העינה בה' [כפי ששאל בתחלת המאמר על תוספת ה-ה הזו.] היא בחי' ה' אחרונה דשם הוי' [מלכות דאצילות, שעלתה מבי"ע, מהקליפות – המלכות, היא עצמה, עלתה לאצילות כדי להזדווג עם ז"א.], דארעית תמן בירא דמרים [זה כבר קשר לבארה של מרים.], והיינו דתיכף כשנתבררה נכללה בקדושה בחי' יסוד דנוק', והיא עצמה נעשה בחי' בירא דמרים באר [מים חיים.] הנובע מתתא לעילא [יסוד הנוקבא, נקודת ציון, שאדמו"ר האמצעי מסביר בכמה מקומות שהיא רעותא דלבא. נקודת ציון היא יסוד הנוקבא והיא מה שנקרא הנקודה הפנימית שבלב.] שנעשה בבחי' כלי ממש לאור העליון [למעלה מסדר השתלשלות. שהוא גם כדי] לברר את הדברים הגשמי' ולהעלות את ניצוצות דתהו לשרשם הקדום [עולם התהו שלפני האצילות, ועוד יותר גבוה בא"ק, ועוד יותר גבוה לפני הצמצום.] דעי"ז נמשך האורות מרובים דתהו בכלים דתיקון [כדי להמשיך את ההמשך צריך לקפוץ לחג שבועות. מר"ה עד כאן היה המשך אחד, אחר כך יש כמה מאמרים לא קשורים וממשיך שוב בשבועות. יש כאן איזה 'סוף', והסוף כאן הוא משפט שהרבי אמר בכ"ח ניסן על הדרך להביא את המשיח – אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון. על ידי הנדיבות, בארה של מרים, העלאת מ"נ, מעלים את הבירורים עד למקור של התהו – הכל כדי להמשיך את האורות המרובים דתהו בכלים דתיקון, שזהו בעצם זיווג יצחק ורבקה. קודם רבקה צריכה להתגלות כראויה לבית אברהם – להתדמות לאברהם בנדיבות שלה – ואז נעשה יחוד מה ו-בן, זיווג יצחק ורבקה, כמו שכתוב בסוף הלקו"ת. גם בהתחלה הוא אמר שהזכות של אליעזר להענות מיד, "טרם כלה לדבר, היא בזכות גבורות יצחק. מצד אחד פועל כאן כח יצחק, אבל היא צריכה להתגלות בנדיבות של אברהם אבינו, ובסוף ממשיכים את האורות המרובים דתהו בכלים דתיקון – הנוסחא של משיח – ואז בא מלך המשיח תיכף ומיד ממש. (הוא אומר ש"רוח נדיבה" היינו מרוצת המקבל – כשהשנורר בא אי אפשר לפטור אותו במשהו כי הוא לא מרוצה.) קודם כל שיהיה לנו הרבה כסף, ושנזכה לוותר עליו...].