1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (149)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (1)

כ"א תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו 'ניגון הגדול' של רבי הלל מפאריטש.

אנחנו מתחילים היום מאמר חדש, שהוא ההמשך של כל מה שלמדנו עד עכשיו ???אולי חסר דקה???.

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ["אנכי הוי' אלהיך" הוא גילוי עצמות ה' ו"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" היינו יציאת מצרים. ידועה השאלה למה עשה"ד לא פותחים 'אשר בראתי שמים וארץ'. הוא אומר שהתורה רוצה שנלמד ש"אנכי הוי' אלהיך" ויציאת מצרים קשורים זה בזה:], משמע דהא בהא תליא [ובשני הכיוונים:] דמבחי' ומדרי' אנכי ה' אלקיך הוא שתהי' יצי"מ [בכח.], ושתהי' יצי"מ [בפועל.] הוא ע"י בחי' ומדרי' אנכי ה' אלקיך, והיינו דענין יצי"מ ישנה בגשמיות וברוחני' [כלומר, יש מצרים בגשמיות וברוחניות. יש את מצרים בגשמיות, ארץ מצרים עם כל המיצרים הגשמיים והעינויים שהיו שם, ויש מצרים ברוחניות – ואפילו מצרים בקדושה – שאדם במיצרים רוחניים.], דכשם שיש מצרים ויצי"מ בגשמי' הנה כן יש מצרים ויצי"מ ברוחני', דמצרים בגשמי' הוא מה שפרעה [מלך מצרים, פרעה לשון הפרעה – הוא מפריע. כל הפרעה נפשית, שיש לאדם הפרעות, היינו פרעה מלך מצרים. יש שהוא מפריע – מבלבל את הראש. יש שמפריע יותר – עושה קשיים בפועל.] שריו ועבדיו [יש שרים ועבדים שעוזרים לו.] ענו את ישראל בכל מיני עינוים דעבודת פרק בחומר ובלבנים [וכל כך ענו אותם] עד כי מקוצר רוח בעבודה קשה הנה גם לא שמעו אל משה [לא היה להם אורך רוח, אורך נשימה, להקשיב לגואל, אף שהאמינו לו. כאן הוא מסביר מאד חשוב, שנוגע לזמננו, שיהודים מצד הטבע טובים ומאמינים בגאולה, אבל אם יש הרבה קשיים ועינויים הם נכנסים ללחץ, למצב נפשי של צינוק של מצרים, ועם כל הרצון הטוב – שמאמינים בה' וכו' – הם לא כלים לקלוט מסר כדי ליישם אותו. הם כל כך טרודים, כל כך לחוצים, יש כל כך הרבה תקשורת נגדית שמשפיעה עליהם – הכל חלק מהפרעת פרעה – שהם לא מסוגלים לממש את האמונה שיש להם. המצב שהוא הולך לתאר עכשיו הוא בדיוק המצב שלנו היום.], והיינו דעם היותם תקיפים באמונתם בהוי' [כל יהודי פשוט ברחוב תקיף באמונה שלו, הוא מאמין בהם.] ו[גם ]האמינו בכל תוקף עוז באמונת הגאולה [כל יהודי בעולם, ובפרט היהודים שעלו לארץ – בשביל מה באו לכאן? יהודי פשוט שבא לכאן האמין בגאולה – חשב שזו באמת ראשית צמיחת גאולתנו. הוא האמין באמונה שלמה, הוא מאמין במשיח ורוצה את משיח, הוא מאמין בה'. זה היהודי הפשוט – אפילו האשכנזים ככה... ספרדים בטח ככה, ואפילו האשכנזים – כולם מאמינים בה' ומאמינים בגאולה. אז אם אם כל עם ישראל תקיף באמונה שלו, למה הגאולה לא באה?], אבל מרוב העינוים בעינוי הגוף ומרוב הצער בעינוי הנפש [יש סבל גופני וסבל נפשי.] מהשתררות המצריים המזוהמים [הוא משתמש בביטוי קשה, יש השפעה של אנשים מזוהמים, ש"בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם". אז היה מדובר בגוים מצריים. יש ווארט של הרבי הקודם, בעל המאמר, שכאשר היה צעיר ובתקיפות דעתו פלט מפיו על איזה רב שהוא מזוהם. כשיש אנשים מזוהמים שמשפיעים זה מחליש דעתו גם של מי שחזק באמונתו, כך שלא מסוגל ללכת על האמונה שלו.] היו שפלים בעיני עצמם [כמו שליהודי יש אמונה תקיפה, יש ליהודי טבע – שרואים אותו בזמן הגלות במיוחד, וכאן זו גלות אצל יהודים – שהוא בשפלות. אנחנו אומרים שהתכונה הכי חשובה ובסיסית היא שפלות. יש שפלות דקדושה, שסימנה שנותנת דחף להתעלות – לא משפילה אותך ביאוש. יש שפלות ויש שפלות. יש טבע ליהודי להרגיש את עצמו בשפלות. כמו שיש לו תוקף באמונה יש לו גם איזו שפלות. ברגע שמסתערים עליו המצרים המזוהמים הוא נכנס לתוך השפלות שלו ומרגיש את עצמו למטה לגמרי. הוא עבד משועבד לתרבות, לכן עם כל האמונה שלו זה לא עוזר – הוא מאמין במשה רבינו אך לא יכול לשמוע, לא יכול ליישם מה שהוא אומר.] וכמבואר בספרים אשר הרשעים והליצנים [הרבי הקודם תקיף בביטויים שלו. הוא אומר שיש רשעים וליצנים – עיקר הקליפה של "פלשתים ליצנים היו". יש ליצנים, כמו התקשורת, וכשהליצנים יורדים עליך הליצנות מנטרלת גם יהודי שמאמין חזק – הוא נתון להשפעה הרעה של הליצנים.] היו ממלאים פיהם שחוק [ליצן הוא מי שעושה צחוק.] מישראל התמימים המאמינים בגאולה [כשיש יהודי תמים ומאמין בגאולה הם צוחקים עליו.] ומתלוצצים מהם בכל מיני ליצנות ולעג הרבה [וזה פועל לרעה] עד שנפלו פני המאמינים בהוי' ונתייאשו מהגאולה [ביסודו הוא מאמין, אבל יש כח השפעה של הליצנים להחליש ולנטרל, עד כדי בטול האמונה במודע – שהוא נעשה מיואש. כשאתה נמצא בתוך תרבות מסוימת, כמה שאתה מאמין זה יכול לייאש אותך – המצב והתקשורת וכו'. כך פועלים המזוהמים, הרשעים והליצנים – יש לו אוצר מלים מענין מאד.], וכשבא משה ובישר לישראל את בשורת הגאולה [היות שיהודי בלב, ביסודו, הוא מאמין – במשך כל הגלות שרו שירי ערש על הגאולה, כמו שכתוב שבזכות הנשים, האמהות, ובזכות האמונה הפשוטה נתגלו, האמונה חזרה וניעורה.] נתעוררה בישראל ונתגלתה האמונה בהוי' ובהבטחת הגאולה שהבטיח הקב"ה לאברהם אע"ה [כי היהודי רוצה בכך, ולכל יהודי יש מסורת – במודע או בלא-מודע הכללי של האומה – שלאברהם אבינו, היהודי הראשון, ה' הבטיח גאולה. הבטחת הגאולה היא חלק מהמקיף שלנו, מהאמונה הכללית של עם ישראל.] כמ"ש (שמות ד. לא) ויאמן העם [מיד כאשר בא משה ובשר, עם כל הקושי, התגובה הספונטאנית היתה "ויאמן העם" – אנחנו מאמינים. אבל אחר כך שוב התרבות מתגברת והצרות מתחזקות ומביאות לידי יאוש. כמו כאן, היו כמה זמנים מיוחדים של התעוררות. לדוגמה, אחרי מלחמת ששת הימים היתה התעוררות עצומה של עם ישראל – מי שזוכר, הזקנים שכאן – אבל עבר כמה זמן והתרבות והתקשרות וכל הגורמים, כל הליצנים, השכיחו זאת וייאשו את הרוח. כך היה במצרים, היתה התעוררות עצומה כשמשה רבינו בא ובשר, כי רוצים ומאמינים.], אחר ששמעו כי פקד ה' את עמו שהגיע הקץ האמור לאברהם, אמנם אחר שעבר איזה זמן ולא לבד שלא נתקיימה הגאולה אלא עוד נתרבו הצרות [פרעה הכביד ש"תבן לא ינתן לעבדיך".] הנה שוב הגביהו הכופרים [עוד מלה, מזוהמים ורשעים וליצנים וכופרים. על פי פשט הכופרים כאן לא חייבים להיות המצרים, אלא יתכן שבתוך עם ישראל גופא – הרי "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", עלו מארץ מצרים חומש ושמונים אחוז מתו בימי אפלה. מי מתו? או שלא רצו להגאל או שלא האמינו בגאולה. אז שמונים אחוז מהיהודים היו כופרים ולא יצאו. רק חמישית – החלק המשיחי – יצאו. כתוב בהגדה ש"אילו היה שם לא היה נגאל" היינו אז, אבל הרבי אומר שהיום "לא ידח ממנו נדח". יש את המזוהמים – החמורים והסוסים – ורשעים וליצנים, שלא חייבים להיות המצרים, וכ"ש כאשר אומר כופרים לא חייב להיות המצרים. הכופרים] בהוי' ובהבטחת הגאולה את ראשם להפיל את רוח ישראל המאמינים בהוי' ובהבטחתו [ברור למה הוא מתכוון כי כתוב בתורה שבאו דתן ואבירם והחלו לצעוק למשה רבינו – מה עשית? אתה רק מזיק ליהודים! מפורש שהיו יהודים. (אפשר לומר שגם משה רבינו, כשאמר "למה הרעות", נדבק בזה?) הוא נדבק בחולשה – הוא המבשר ולא מאמינים לו. לכן כתוב שה' אמר "חבל על דאבדין ולא משתכחין". אפשר ללמד זכות ולומר שאצל האבות היה יותר קל, רק הם היו, אבל משה הוא מנהיג של מליוני יהודים ורואה את סבל האחים שלו. רואים שהצרות אחרי האמונה מחלישות ומביאות לידי יאוש.], ולהיותם מעונים ודחוקים בלחץ גדול נפלו פניהם ורפה דעתם מהגאולה עד שנתגלה עליהם ממה"מ הקב"ה הוא וגאלם [צריכים אתערותא דלעילא לגאולה. כך ה' תכנן, שיש אמונה ואז צרות שמשכיחות ומייאשות את העם, ואז פתאום – בהפתעה, כי כולם מיואשים – יש גילוי מלמעלה ונגלה עליהם מה"מ וגאלם. התהליך אצלנו לא חייב להיות אותו דבר, כי אנחנו אחרי מתן תורה והכל שונה בהתאם, אבל עדיין יש הרבה קוים משותפים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הכל בא להסביר את פתיחת התורה ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – שגילוי העצמות ויציאת מצרים הא בהא תליא. עד כאן הסביר מצרים בגשמיות – כל הסיפור שהיה.], הנה כן יש מצרים ברוחני' דענינו מיצר וגבול, [ועוד יותר:] דמצרים הוא מיצר מי [הופכים את ה-ים, לשון רבים, לאותיות מי. זה כבר דרוש על הדרך הסוד:], מי הוא בחי' בינה [השגה. בתוך הבינה יש הרגשת היש, כפי שלמדנו גם במאמרים הקודמים. אבא הוא בטול, לא בדיוק שכל, כמו שלמדנו בתניא, אבל אמא היא השגה טובה שמלווה גם בהרגשת היש, שהיא המיצר של ה"מי". מיצר-מי היינו המיצר הרוחני של שכל מובן ומושג. כל המצרים הרוחני, של הקדושה, מתחיל משכל – פונקציה של שכל.] ומצרים מיצר מי היינו המיצר והגבול דהשגה [יש משהו בעצם השכל שהוא מוגבל, שהוא מיצר. כשאדם נכנס לדפוסי חשיבה, כל דפוס חשיבה הוא איזה מצרים, איזו קופסא. לחשוב מחוץ לקופסא זה קשה – זו יציאת מצרים.] להיות דהשגה היא יש ומציאות, ויציאת מצרים היא היציאה מהמיצר דהשגה [להגיע למעלה מהשגה. כלומר, יציאת מצרים היא בעצם גילוי של הכתר. הכתר הוא למעלה מטעם ודעת, למעלה מהשגה.  מהו הכתר? "אנכי הוי' אלהיך". אנכי הוא כתר, גילוי העצמות.], וזהו דבכדי שתהי' יצי"מ בגשמי' הנה זה נמשך מבחי' ומדרי' הוי' אלקיך [מענין שלרגע מוציא את המלה "אנכי" ורק כותב "הוי' אלהיך". אחר כך יאמר שגם יציאת מצרים בגשמיות באה מ"אנכי הוי' אלהיך", אבל ממה שכותב כאן אפשר לחשוב שיציאת מצרים בגשמיות היא מתוך "הוי' אלהיך" בלי "אנכי". כאן יש דקות בתחלת המאמר. שני הענינים שאמר נשמעים אותו דבר, אבל הוא מתכוון לומר שיש תהליך יותר טבעי – ה"בכח" של יציאת מצרים – אך בשביל יציאת מצרים בפועל צריך את גילוי העצמות של "אנכי הוי' אלהיך". כאן הוא חוזר על הדקות הזו:], ובכדי שתהי' יצי"מ ברוחני' הוא ע"י הקדמת דאנכי הוי' אלקיך [הכוונה בהקדמה שהיינו שלב בפני עצמו. שוב, הוא אומר בדקות, שמאד קשה להבין מה האבחון שלו. בכל אופן, הנושא הוא:], וצ"ל שייכות הענינים דאנכי ה' אלקיך ויצי"מ זל"ז [מה התלות של "אנכי וגו'" ויציאת מצרים, גם ברוחניות וגם בגשמיות.], דמבחי' ומדרי' אנכי ה"א [כאן כן כותב "אנכי" גם ביחס לגשמיות.] הוא שתהי' יצי"מ בגשמי' ובכדי שתהי' יצי"מ ברוחני' הוא ע"י הקדמת אנכי ה"א [גילוי עצום בפני עצמו, ואז יוצאים גם ברוחניות ממצרים.], ובזח"ב דפ"א ע"ב אי' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי ["כי עז לאלהים" – העז של ה' גומר לכך שה' מדבר דבר אחד ואני שומע שני דברים.], כמד"א אנכי ולא יהי' לך [שני הדברים היינו שתי הדברות הראשונות של עשרת הדברות. "אנכי" ו"לא יהיה לך", שמבואר בתניא שהם כוללים את כל המצוות – "אנכי" את כל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" את כל מצוות לא תעשה. אלה שתי דברות, אך כאשר מסתכלים בתורה רואים ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" בפרשיה אחת. כל שאר הדברות בפרשיות בפני עצמן – מי שיודע את המסורת, שהיא לעכובא – אבל כאן הם פרשיה אחת, דבור אחד.  אך מצדנו שמענו כאן שני דברים, "אנכי" ו"לא יהיה לך".], והיינו דאנכי ולא יהי' לך נאמרו בדבור אחד [מצד ה', ואנחנו שמענו שני דברים. כתוב "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". "אין עוז אלא תורה", התורה שבכתב, ו"שלום" בסוף הפסוק הוא התורה שבעל פה. עז הוא התורה שבכתב ועוד יותר עז הוא עשרת הדברות ועוד יותר "אנכי" ו"לא יהיה לך" ששמענו בדבור אחד – היחוד העצמי של שתי הדברות הראשונות. "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", "החכמה תעז לחכם" – חכמה היא התורה שכתב.], וצ"ל מהו"ע דבור אחד, ולמה דוקא אנכי ולא יהי' לך נאמרו בדבור אחד [למה לא שאר עשרת הדברות?], והנה התורה נתן הקב"ה לישראל למטה בארץ הלזו הגשמי' [בשביל מצוות מעשיות למטה.], וכתיב לא בשמים היא והכוונה בזה הוא דכל עניני התורה יהיו מובנים ומושגים בשכל אנושי [ה' רצה שדברי התורה לא ישארו שמימיים אלא יהיו מובנים בגשמיות, בארץ, לכן נתן את התורה בדברים מוחשיים. כעת אומר משהו חשוב, שרק חסיד מבין אותו וסובר כך:] אבל עיקר ענין ידיעת התורה הוא כשיודע הרזין דאורייתא [כמה שהתורה חייבת להיות מובנת ומעשית – הלכות מעשיות, איך לקיים את כל המצוות – אם אתה לא מבין את הסוד שמאחורי הדברים חסרה לך בעצם ידיעת התורה. אמרנו שמי שלא חסיד לכאורה לא סובר ככה, אבל זה לא בדיוק נכון. הגאון מוילנא גם כותב בפירוש שמי שלא בקי בסודות של המצוות אסור לו לפסוק הלכה. רק שאת זה כל תלמידיו וכל מי שהולך בדרכו לא מקיימים בדיוק. אולי החסידים השרופים שלו קצת ניסו, אבל לא כל המתנגדים. כך הגר"א כותב בספר אבן שלמה. הרבי כאן אומר חזק שידיעת התורה היא עם הרזין – כמה שהתורה נתנה בארץ, צריך להיות רזין דאורייתא, להמשיך גם אותם בידיעה בארץ.], והיינו דשלמות ידיעת הגליא שבתורה הוא רק כשיודע הנסתר שהוא הפנימי' שבתורה [מאד חזק.], והיינו דפנימי' התורה משלמת ידיעת הגליא שבתורה ואז הוא לימדו התו' לשמה [אם אתה לא לומד ומבין את הנסתר אי אפשר לקרוא ללימוד שלך "לשמה". גם מאד חזק. יש הרבה דרגות של "לשמה", והפשט הכי פשוט הוא שאדם לומד כדי לעשות – לומד כדי להבין מה צריך לעשות. לכאורה לשם כך לא צריך סודות, אלא רק ללמוד הלכה – נגלה, החל מהגמרא שהיא מקורות ההלכה, ו"לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", ללמוד הלכה על מנת לעשות. לכאורה זו תורה לשמה, לפחות ברמה הבסיסית ביותר. אך הוא אומר שתורה לשמה חייבת ממד פנימי, חייבת נשמה. הממד הפנימי הוא כמו נשמה בתוך גוף. הוא אומר שכמה שאתה רציני, לומד את גופא דאורייתא ורוצה לקיים, בגוף לבד – כמה שהוא התכלית – יש פגם, יש לך רק גוף בלי נשמה. הוא אומר שלגוף בלבד, בלי נשמה, אי אפשר לקרוא תורה לשמה. תורה שלא לשמה היא לשם איזו פניה, איזה אינטרס לגרמיה – רוצה שכר, רוצה להקרא רבי. לא יכול להיות יהודי תמים שלומד תורה רק בשביל לעשות את המצוות? הוא לא רוצה להקרא רבי, לא מענין אותו, וגם לא חושב על שכר. כאן יוצא שבאמת כזו מדרגה – יהודי שלא מחפש את השכר ולא מחפש להקרא רבי – היא רק במי שיש לו איזו פנימיות בלימוד שלו, איזו נשמה בתוך הלימוד שלו, שהיא הרזין דאורייתא. אז התורה ראויה להקרא "תורה לשמה".], וזהו פי' ענין מה שאנו אומרים בברכת התורה בברכת השחר ונהי' אנחנו כו' יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה [מביא כאן אסמכתא, הוכחה מאד יפה, שלפני לימוד לשמה צריך להיות "יודעי שמך" – לימוד הפנימיות. הכי מדגיש זאת ר"א אבולעפיא, שאומר שעיקר סודות התורה הוא לא הספירות אלא השמות של הקב"ה, וכל התורה שמותיו של הקב"ה.], דזוהי אמיתת ידיעת גליא שבתורה הנה תחלה צ"ל יודעי שמך שהוא לימוד פנימי' התורה [לכן לפני התפלה לומדים חסידות. אחרי התפלה לומדים נגלה. בדרך כלל חושבים שצריך ללמוד הרבה נגלה ואז חסידות, אבל הסדר היום שקודם צריך ללמוד חסידות – קודם צריך להיות "יודעי שמך", ללמוד שמות, ואז כל הנגלה שאחר כך הוא "לשמה".], וכמארז"ל כל התורה שמותיו של הקב"ה [כמו שהזכרנו. כל מלה בתורה היא שם, היא פנימיות, וכל מלה קוראת לאבי שבשמים בשמו – קורא בתורה, כמו שמסביר בתניא.], ועיקר ידיעת התו' הוא כמו שלומדים אותה במתיבתא דרקיע [צריך ללמוד תורה כאן בארץ כמו שלומדים במתיבתא דרקיע.], והרמ"ז בפי' מאמר הזהר ח"ג דרע"ח ע"א אמרי לון מארי מתיבתאן [לשון רבים, סימן שיש כמה ישיבות. אנחנו עושים ישיבה וכולל, רוצים שיהיה כמו מתיבתא של מעלה, אבל גם למעלה יש שתי ישיבות – ישיבה של גן עדן התחתון וישיבה של גן עדן העליון, כמו שיסביר.] כתב ידוע שיש ב' ישיבות למעלה והן מתיבתא דקוב"ה והיא בבריאה ששם געה"ע [מקבל ישר מאצילות, בלי מסך, דרך חלון.], ומתיבתא דרקיע שהיא ביצירה [כאן מתחיל לחזור למה שלמדנו במאמר הקודם. הרי דברנו על שתי בחינות גן עדן וביניהם יש נהר די נור שצריך לטבול בו כדי להפשיט את הרגשת עצמו בתענוג. הוא אומר שיש שתי ישיבות – כל גן עדן הוא ישיבה, והשאלה לאיזה ישיבה אתה נכנס. יש גם גיהנם – כעת כל המושגים הם סוגים שונים של מסגרת. גם גיהנם הוא מתיבתא – לומדים שם הרבה לקחים...] והיינו דעם היות דבשתי הישיבות לומדים את התורה, בכל זה ה"ה חלוקות באופן לימודם, דאינו דומה למוד התורה במתיבתא דרקיע בעולם היציר' שהוא געה"ת ללמוד התו' במתיבתא דקוב"ה בעולם הבריאה שהוא געה"ע, וצ"ל מהו יתרון מעלתא המתיבתא דעה"ע על המתיבתא דגעה"ת [קודם כל, ברור שבמתיבתא דקוב"ה הוא ראש הישיבה, וצריך לשאוף להגיע לאיפה שלומדים ישירות מפי ה'. במתיבתא דרקיעא יש כל מיני מלאכים וכו'.].