"פתח רבי שמעון" תשל"ד

ב"ה

כ"ו טבת תשנ"ה – שכם

אות ה' (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.      הקשר השלישי.

מהו הקשר השלישי?

אנחנו בעמוד קנה, לומדים על דביקות התקשרות והתאחדות. יש כאן שתי מדרגות של דביקות – מצד הכלים ומצד האורות בעולם האצילות. ויש התקשרות עצמית שישראל מתקשרים בתורה והתורה בקב"ה, שהוא למעלה מהארה, מהאור שמאיר בעולם האצילות.

עכשיו אנחנו נלמד שיש מדרגה גם למעלה מההתקשרות הזאת, לה הוא קורא הקשר השלישי – הקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה, שהוא יותר מהקשר של קוב"ה וישראל דרך ובאמצעות התורה.

ה) והנה גם בההתקשרות שמצד עצם התורה,

יש את עצם התורה ויש את התפשטות התורה. התפשטות התורה היא מה שמאיר בעולם האצילות. שם הקשר לקב"ה דרך התפשטות התורה הוא רק דביקות, שהיא חיצונית כאן במאמר הזה, לעומת התקשרות. אבל יש התקשרות פנימית ועצמית שמצד עצם התורה למעלה מהאצילות.

[הוא אומר שגם זה, מה שמצד עצם התורה] ישראל ואורייתא וכן אורייתא וקוב"ה הם כמו שני דברים [בכל זאת, כל פעם שיש התקשרות אלו שני דברים, לא התאחדות, אחדות ממש] אלא [שני דברים] שמתקשרים זה בזה. משא"כ זה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, [זהו מאמר אחר בזהר[ב] שהכל אחד ממש, לא רק שמתקשרים אחד בשני] הוא למעלה מההתקשרות דישראל אורייתא וקוב"ה כמו שהיא מצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות. [יש מדרגה של "כולא חד" שעוד יותר גבוהה ממה שמתקשרים דרך עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות.]

[איך נבין את זה?] ויובן זה בהקדים הדיוק במה שאמרו תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, דלכאורה ישנם רק ב' קשרין, [יש שלשה דברים ורק שני קשרים. יש קשר בין ישראל לתורה ובין התורה לקוב"ה, אין כאן שלשה קשרים. יש שלשה דברים שמתקשרים על ידי שני קשרים. אז למה אומרים שלשה קשרים? יש רק שני קשרים – ] שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה.

הקשר השלישי - עיגול

ואחד הביאורים בזה, [כלומר, למה כתוב שלשה קשרים]

אם תסתכלו למטה בהערה הוא שולח אותנו ללקוטי שיחות[ג]. המקור לפירוש הזה הוא הרבי בעצמו, וכמו שאמרנו, זה חידוש של הרבי.

למה הוא אומר שזהו אחד הפירושים? סימן שיש עוד ביאור. באמת במאמרי האדמו"ר האמצעי[ד] יש עוד ביאור לקשר השלישי באופן אחר. על זה אמרנו שאולי נלמד בהמשך, היום אני רוצה לעשות משהו אחר. אולי בפעם הבאה נביא את הספר של אדמו"ר האמצעי ונראה איך הוא מפרש ומהו האופן האחר. התחלנו אותו קצת כמה פעמים, אבל נשאיר אותו לפעם אחרת.

יש את האופן האחר מהו הקשר השלישי ויש את הפירוש של הרבי מהו הקשר השלישי. הקשר השלישי של הרבי הוא פשוט מאד. במקום לצייר את שלשת הדברים כקו צריך לצייר אותם כמו סגולתא. סגולתא היא נקודה אחת למעלה ושתי נקודות למטה. בעצם סגולתא היא משולש. לכן בהחלט יש עוד קשר נעלם, אם נאמר שהקב"ה הוא הנקודה למעלה והתורה היא הנקודה למטה בצד ימין וישראל הם הנקודה למטה מצד שמאל. למה אני אומר כך ולא להיפך? אולי התורה היא מצד שמאל? בגלל ש"אורייתא מחכמה נפקת"[ה] – התורה היא חכמה. אם הקב"ה הוא הנקודה למעלה הוא כמו כתר התורה היא החכמה, חכמת הוי'. לפי זה ישראל הם הבינה, למה? "ישראל עלו במחשבה"[ו].

הצינור הישיר בין אמא לכתר – הקשר בין ישראל לקב"ה שלא באמצעות התורה

כמו היחס בין נשמות לספירות בכלל. המושג נשמה הוא תמיד יחסית מצד אמא ואילו ספירות שייכות לתורה, ספר תורה. יש ספירות ונשמות – המושג ספירות הוא תמיד מושג של אבא, כמו "איהו וחיוהי חד בהון"[ז] ונשמות הרי הן כבר מהות לכאורה, ניצוץ, לכן הם יחסית מצד אמא. בדרך כלל אמא מקבלת. "ישראל עלו במחשבה", מחשבה היא של אמא. "עלו" היינו להתעבר, כמו עיבור. בדרך כלל אמא מקבלת רק מאבא ואבא מקבל רק מהכתר. אבל יש קשר ישיר בין הנשמות שמקורן אמא לכתר. זהו גם אחד ההסברים שאנחנו מסבירים[ח] על פי הלכה למה המהות היהודית נקבעת לפי האם, אם יהודיה.

מה החידוש כאן? שיש קשר ישר בין אמא לבין כתר. לא צריך לקבל דרך אבא. איך קוראים לזה בקבלה שאמא יונקת ומקבלת ישר מהכתר? הקשר הוא כמו צינור. הצינור שאבא מקבל ממנו נקרא "נוצר חסד"[ט], מזל עליון, הקשר בין התורה לקב"ה. אבל הקשר של ישראל ישר לקב"ה נקרא מזל "ונקה". באמת "ונקה" זה לקחת את הביטוי השלם "ונקה לא ינקה", לחלק אותו ולקחת רק את הצד החיובי. למי הוא מנקה? "לשבים"[י]. זהו כבר רמז מאד יפה – שאולי יופיע כאן בהמשך – שאותו קשר ישיר בין ישראל לקב"ה למעלה מהקשר דרך התורה הוא הקשר דרך התשובה. איך אני יודע שתשובה יותר גבוהה מתורה? [כי "תשובה קדמה לעולם"] גם "תורה קדמה לעולם". [יעשה תשובה ויתכפר לו] כי התורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר לו" והקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו"[יא]. זוהי באמת ראיה. אבל מה הראיה הפשוטה? היות שהתשובה מכפרת על כל העבירות שבתורה, "אין דבר העומד בפני התשובה"[יב], סימן שתשובה היא כח יותר גדול מהתורה – מה שפגמת בתורה אתה יכול לכפר בתשובה.

תורה היא ספירה מלשון ספיר ואור[יג]. כל הדברים, גם מה שיותר גבוה מהתורה, כמו כאן שנלמד משהו יותר גבוה מהתורה – מי אמר לי את זה? מאין לי? רק מהתורה. למשל, אותו מדרש שהתורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר" והקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר" – יותר גבוה – מאיפה אני יודע את זה? מפסוק בתורה, התורה מספרת לי את זה. [אז התשובה נהיית מצוה] זוהי כל האריכות אצל האחרונים מהמנחת חינוך[יד] והלאה, ובמיוחד יש הרבה שיחות של הרבי[טו] אם תשובה היא מצוה או שהיא למעלה ממצוה. יש כמה בחינות בזה. יש את הבחינה של המצוה ויש את עצם התשובה שלמעלה ממצוה. כמו אמונה – יש אמונה שהיא מצוה ויש אמונה שלמעלה מלהיות מצוה.

אם כן, פירוש הרבי בקשר השלישי הוא קשר ישיר בין ישראל לקב"ה שלא על ידי התורה. מה שהוא יחדש בנוסף לכך במאמר הזה הוא שלאותו קשר כבר לא מתאים השם 'התקשרות' בכלל. גם לא ההתקשרות על דרך... אם כי שזהו דבר והיפוכו. מהם תלת קשרין? כשאני אומר תלת קשרין אני מרמז על עוד קשר שלישי ישיר. הוא ממשיך ואומר שבעצם הוא קשר-לא קשר. בגלל שקשר תמיד משמע שני דברים שמתקשרים ויהי מה, אבל כשהקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה מתגלה אין בו שני דברים בכלל. זהו גילוי של "חד" ממש.

גילוי ההתקשרות על ידי התשובה

[איך הוא מתאר את זה חוץ מהמלה קשר?] אין הכי נמי, הוא קורא לזה קשר, אבל הוא רק מסביר לי שהיות שאני יודע שיש בחינה בזהר שנקראת "כולא חד" אז אני מסביר שאותו קשר שלישי, שאין לי מלה אחת בשבילו, בעצם מבטא את ה"כולא חד". את האחד ממש שלמעלה מהמושג קשר. [כל קשר אמתי הוא כבר לא שני דברים] יש שני דברים שמהדקים אותם. יש דימוי לזה – אתה לוקח שני חבלים שהתנתקו ובמקום הקשר אתה מחזק כמה קשרים. [מה יכול תהליך להגיע למצב זה? לא לקשר אלא מה?] אתה שואל איך מגיעים לזה? איך מגלים את זה? אמרנו עכשיו שאולי מגלים את זה על ידי תשובה. כשיהודי שב בתשובה אמתית ומשליך את עצמו על הקב"ה – "השלך על הוי' יהבך"[טז] – הוא מגלה שבעצם אנחנו אחד. זה נראה גם בהמשך.

איך מגלים את ההתקשרות דרך התורה למדנו באריכות. כך שיש שתי בחינות – אם היא דרך התפשטות התורה צריך להתקשר לנגלה ועל ידי הנגלה לנסתר. מהנסתר לגליא של קוב"ה ומהגליא של קוב"ה לסתים של קוב"ה. אמרנו שיש זיג-זג כאשר מתקשרים לקב"ה דרך התורה, ש"כולהו סתים וגליא"[יז] כמו שהתורה מתפשטת למטה. גם התקשרות זו היא לא ישירה, יש הרבה מדרגות באמצע.

מה שהוא כתב בתחילת הפרק, שהוא הסוף של הפרק הקודם, הוא שיש התקשרות על ידי עצם התורה שלמעלה מהאצילות – שם הוא ישר – החלק הכי חיצוני של היהודי עם החלק הכי פנימי של הקב"ה, הסתים דקוב"ה, האור הכי פנימי של ה', ישר. התורה שקופה. הנגלה של התורה – הכל אחד. הוא מקשר אותך מיד עם הסתים דקוב"ה, אין הרבה מדרגות באמצע. אכן, אפילו זה נקרא התקשרות של שני דברים. אבל להבין שיש דבר שלמעלה מהתקשרות של שני דברים הוא רק הקשר השלישי שלא דרך התורה כלל.

סֶגול – עגול

נקרא עוד פעם:

ואחד הביאורים בזה, דקשר השלישי הוא הקשר דישראל וקוב"ה שלא ע"י אמצעות התורה, מצד שהשרש דישראל הוא בהעצמות, שלמעלה מהשרש דתורה.

לכאורה גם התורה היא עם השרש בעצמות, אבל הוא אומר שכביכול בעצמות גופא השרש של ישראל עוד יותר גבוה משרש התורה.

והסדר דג' קשרים אלו הם כמו טבעת (עיגול) [כלומר, סגולתא. המשולש הוא כמו טבעת]

הוא לא מדבר על זה, אבל מה בכלל הפירוש המלולי של המלה סגול, סגולתא? "עם סגולה"[יח]. מהו סגול? איזה ציור הוא? [כמו ביצה] מהו דבר סגלגל? או שהוא אליפסה, ביצה היא אליפסה, או שסגול הוא כמו עגול. ס ו-ע מתחלפות, גם על פי דקדוק. המשולש הוא שלש נקודות בתוך טבעת. עם יש קו ישר אין לך מחזור, הוא חד ממדי. ברגע שיש משולש הוא יוצר טבעת. "עם סגולה" שהוא 'עם עגולה' הם אותו דבר. אם כבר, אפשר לומר שסגול הוא המשולש שבתוך העיגול, אבל הוא מרמז לך על העיגול שמסביב.

מה הווראט של מחזור? מה ההבדל בין עיגול לבין קו מבחינת הרעיון הפשוט? קו אומר לך שיש פה תהליך שיש לו ראש וסוף. אבל רעיון העיגול הוא שאין לו ראש וסוף. מבחינת הפשטה, מהו עיגול במובן מופשט? מציאות שאין לה ראש וסוף.

למשל, אנחנו דברנו הרבה מאד פעמים לגבי ההבדל בין לימוד קודש ללימוד חול והבעיה בדבר. כמו בעל תשובה שהתחנך באוניברסיטה ובא ללמוד תורה. מה הבעיה שלו? [הוא רוצה לראות את הראש והסוף] כן. הוא רוצה שזה יהיה מסודר לו – איפה מתחילים ואיפה גומרים. מנסים לתת לו מה שנקרא 'יושר בתוך העיגולים'. אבל בעצם כולם יודעים שתורה היא סגולה. אפילו שאני אומר על פי פשט שיש סגולה בעולם – סגולה במובן הרגיל – לעומת תרופה. אפשר ללכת לרופא לקבל תרופה ואפשר ללכת למקובל לקבל סגולה. מה ההבדל בין תרופה לסגולה? רפואה מבינים. מה זאת אומרת? אם אני מבין שזה פועל אני גם מבין שיש לזה ראש וסוף. מתחיל באיזו נקודה ונגמר באיזו נקודה. סגולה היא גם להביא את הנפש למצב שאין בדיוק ראש וסוף. שם, באותו עיגול, באותה טבעת מתרפאים בדרך ממילא. נאמר בצורה מליצתית: אם אדם מתקרב לסוף שלו פשוט מחברים את הסוף להתחלה. אין ראש וסוף ואז מרפאים אותו, הוא יכול להתחיל את החיים עוד פעם. זה מה שסגולה עושה.

[יש קו שממנו נובע העיגול] אפשר לבחור איזו נקודה שהיא והנקודה תהיה למעלה. אבל זוהי בחירה, זה לא בעצם העיגול. באמת כשה' צמצם את אורו הוא קודם עשה כעין עיגול. אחר כך הוא המשיך קו מנקודה למעלה. ברגע שהוא המשיך את הקו מאותה נקודה זה הגדיר שהיא הראש. אבל לפני שהוא המשיך את הקו אין ראש. מצד העיגול אין ראש וסוף. ברגע שאתה ממשיך ומוריד קו הגדרת שאֵיפה שהראש דבוק בעיגול זהו הראש לגבי הקו. אבל העיגול מצד עצמו אין לו ראש וסוף.

[שוב, אם תלת הקשרין שלו הם קו – יש ראש וסוף. הקב"ה הוא ראש, ישראל הם סוף ובאמצע יש את התורה. אבל הקשר השלישי עושה מכל העסק סגולה, עיגול] שאין בו ראש וסוף.

שבתחלה ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה

כך הוא הסדר בתחלה. כמו שאמרנו, הכתר יורד לחכמה והחכמה לבינה. בדרך העליה הסדר הפוך – הבינה עולה לחכמה והחכמה עולה לכתר.

ולאח"ז הקשר [השלישי] דקוב"ה וישראל [באופן ישיר],

תשובה מחייבת תורה

דיש לומר ['יש לומר' הוא עוד חידוש של הרבי]

הוא כותב שמשמע כאן שאי אפשר לגלות את הקשר השלישי בלי ההקדמה של הקשר דרך התורה.

אם אמרנו שהקשר השלישי הוא תשובה, ותשובה למעלה מהתורה לגמרי, אז מה הפשט של הווראט הפשוט שאי אפשר לגלות את הקשר השלישי בלי הקשר הראשון? אם נאמר שהקשר השלישי הוא תשובה למה אי אפשר לגלות אותו גם בלי הקשר דרך התורה? אני רק רוצה רעיון פשוט. דבר אחד הוא שאם אין תורה אין חטא, אין לו מה לעשות תשובה. זה על דרך הפשט. גם בתוך התשובה גופא, כמו מאמר חז"ל ש"אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה"[יט] – בשביל לחזור בתשובה חייבים להכשל בתורה. ניסית ללכת דרך התורה ונכשלת אז בלית ברירה אתה מוצא שיש עוד דרך להתקשר לקב"ה שהיא תשובה.

שוב, אם אמרנו שהקשר השלישי מתגלה לי רק על ידי התורה, שהתורה היא כמו מגדל אור, כמו פרוג'קטור שמגלה את מציאות הדבר הזה, אם אני לא מתקרב לתורה ואפילו לא נכשל בה – זו לא דרך מודעת. מאיזה פסוק לומדים שהקב"ה אומר ש"יעשה תשובה ויתכפר לו"? מפרק כה בתהלים, שהוא תחנון לפי מנהג חב"ד ומנהג הספרדים – "יורה חטאים בדרך"[כ]. מי יורה? הקב"ה מורה חטאים בדרך התשובה. סימן שדווקא הוא מורה בדרך התשובה, אבל לתורה עצמה – שאומרת את הפסוק הזה – יש דרך אחרת, והיא שיביא קרבן ויתכפר לו. אבל הקב"ה "יורה חטאים בדרך". [זו לא דרך אחרת, אם הקרבן בלי תשובה הוא לא מועיל] יפה. "זה וזה גורם". זו לא תשובה לבד. הקב"ה אומר שיש מדרגה של תשובה שלא צריך קרבן. [זאת אומרת שתשובה של קרבן היא פחות מהתשובה של שכאן?] התשובה של קרבן עם התשובה שצריך בשביל שהקרבן יפעל – הכל יחד הוא פחות מהמדרגה של תשובה בלי קרבן. זו תשובה תתתא וזו תשובה עילאה.

חוץ מזה שאי אפשר לחזור בתשובה בלי תודעת חטא, ולא תתכן תודעת חטא בלי המודעות למסלול הרגיל של דרך התורה, עוד – התשובה עצמה חייבת להתחיל מעזיבת החטא, כמו שכתוב באגרת התשובה[כא]. מהי עזיבת החטא? שאני מנסה ופועל להתקשר, כמו שאמרנו קודם, ולהדק מחדש את הקשר שניתק ביני לבין הקב"ה על ידי התורה ולקשור אותו מחדש.

שוב, המודעות לתשובה לא תתכן ללא מודעות של קשר לה' דרך התורה. גם ראשית התשובה עצמה, שאני מתחיל לחזור בתשובה הלכה למעשה, מתחילה עם חיזוק הקשר דרך התורה, אחרת היא לא תשובה בכלל. התשובה היא עזיבת החטא. כדי שיהיה חטא בשביל לעשות תשובה צריך תורה וכדי להתחיל את התשובה גם צריך תורה, כלומר, לעזוב את החטא. בכל אופן התשובה האמתית, נקרא לה תשובה עילאה, היא למעלה מהתורה לגמרי וגם למעלה מלהיות מצוה בתורה בגלל שמצות התשובה היא עזיבת החטא, שהיא דרך התורה. המדרגה של תשובה שלא דרך התורה היא למעלה מלהיות מצוה.

[יש מדרש שיש ויכוח בין ישראל לקב"ה: הקב"ה אומר "שובו אלי ואשובה אליכם" וישראל אומרים "השיבנו הוי' אליך ונשובה". אז הקב"ה אומר להם שצריך להתחיל את התשובה דרך התורה?] כל תשובה מתחילה בעזיבת החטא. המדרש מרמז לתשובה האמתית שהיא להגיע לקשר ישר לקב"ה. זה בדיוק מה שאמרנו הרגע שמתחילים בעזיבת החטא. הוא לא יכול להגיע לקשר הישר בלי עזיבת החטא. [כלומר, גם התשובה ישר לקב"ה היא לא תמיד דרך התורה] התשובה האמתית הזו, אם אפשר לבודד אותה, היא דווקא לא על ידי התורה. כמו שהוא כותב כאן אם אפשר להגיע לזה בלי קדימת הקשר דרך התורה.

כאן הוא כותב ב'יש לומר' שצריך להתחיל את המלים דרך התורה. אבל אחר כך שמגיעים לקשר השלישי באמת הוא לא על ידי התורה. כאן הוא ממשיך ואומר:

שלאחרי שישראל מתקשרין באורייתא ועל ידה בקוב"ה, [אחרי זה] מתגלה [להם, לנו] השרש [האמתי] דישראל שלמעלה מהשרש דתורה, [שהוא] הקשר [הישיר] דישראל וקוב"ה.

חיבור תורה וקוב"ה ע"י ישראל דוקא

עכשיו הוא ממשיך ואומר מה קורה הלאה. מה שהוא מנסה כאם לצייר זה הסגולה, איך היא עובדת כעיגול:

ולאחרי שנעשה קשר זה (דישראל וקוב"ה), אזי בתחלה הוא הקשר דישראל וקוב"ה, ולאחרי שנתגלה השרש דישראל בעצמותו ית', הם ממשיכים זה גם בתורה,

רק בשביל שנוכל לצייר את זה יותר טוב: אחרי שנקודת הבינה מתקשרת לכתר שוב היא חוזרת כמו עיגול לתוך החכמה. ישראל מגלים את השרש שלהם בתוך העצמות ומזה ממשיכים ומשפיעים מהעצמות עוד הפעם לתוך התורה וחוזר העיגול חלילה. הם ממשיכים את זה גם בתורה.

ע"ד [איפה אני רואה דבר כזה? כתוב בספר הבהיר[כב] ש]דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בקוב"ה.

דוד הוא נשמה והוא מחבר את התורה לה'. בספר הבהיר כתוב^כג שזו תורה לשמה – אתה מחבר את התורה בעצמה לקב"ה. התורה צריכה להתחבר לקב"ה? היא-היא הקב"ה. אלא מה? החידוש של הרבי הוא שהפעולה הזאת שדוד מחבר את התורה לקב"ה היא רק אחרי שדוד מגלה שעצם נשמתו יותר גבוהה מהתורה בתוך עצמות ה'. לאחר שהוא מגלה את הקשר השלישי הוא יכול להמשיך מאותה עצמה של עצמות גם בתוך התורה. אז הוא מרומם גם את התורה לדרגת קוב"ה בבחינת חד.

החידוש הוא שמי שעושה את "אורייתא וקוב"ה כולא חד" הם ישראל דוקא. מי שמקשרת בין ישראל לקב"ה היא התורה. התורה היא הממוצע המחבר את ישראל לה', אבל כדי לגלות שהכל אחד ממש זה רק כאשר קודם ישראל מגלים שאנחנו אחד ממש עם ה' ואז מגלים שגם התורה היא בעצם אחד עם ה'. ההתאחדות ממש מתחילה מישראל בגלל שהשרש של ישראל בה' עצמו כביכול יותר גבוה משרש התורה. אבל בסוף אנחנו מגלים שגם אַת – התורה – מיוחדת בעצמות ה', לא רק בבחינת קשר. כך הוא מסביר את העיגול, את הסגולה.

דנוסף לזה שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, דהחכמה היא באין ערוך לגבי עצמות אוא"ס [התורה בלי הפעולה של ישראל היא רק חכמה ולחכמה אין שום ערך לגבי העצמות] וישראל [אבל אנחנו מגלים ו]ממשיכים בה עצמות אוא"ס, הנה כיון שגם בהשרש דתורה וישראל כמו שהם בהעצמות, [זאת אומרת, אם אנחנו נעלה את שניהם לשרש הראשון בתוך העצמות]

[בחכמה לא יכולה להיות עצמות?] המושג חכמה לא יכול להיות עצמות. מי אמר ראשון שחכמה לא יכולה להיות עצמות? המהר"ל[כג]. במחלוקתו נגד הרמב"ם. שם הרמב"ם אומר[כד] שחכמה באלקות היא אלקות. אבל המהר"ל אומר – לא, ה' קדוש מזה. [איך באמת אפשר להסביר שהתורה יכולה להיות עצמות] אפשר לומר שהיא רצון ה', לא רק חכמה. הרצון של ה' "הוא ורצונו אחד". אם כי שגם על "הוא וחכמתו" אני אומר שהם "אחד" במובן של "איהו וחיוהי חד בהון"^ז', אבל רצון הוא מרוצת כל הנפש. איך אתה מסביר שישראל וה' הם אחד? תיכף ננסה להסביר את זה.

השרש דישראל הוא למעלה מהשרש דתורה, לכן על ידי עסק התורה דישראל נמשך בה מהעצמות ממש.

[ממה הגלגל מתחיל?] מהקשר של ישראל לקב"ה דרך התורה. [מהי נקודת ההתחלה?] היא יכולה להיות או מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, אבל הקב"ה והתורה באמצע וישראל למטה. אחר כך סוגרים את המעגל ומתגלה שישראל מושרשים בעצמות ה', יותר גבוה מהתורה. אז יותר מזה, נוסף לזה – ישראל ממשיכים את גילוי העצמות לתוך התורה קודם. [הוא לא היה בתורה קודם?] לא. קודם הוא היה רק חכמה, חכמת ה'.

תורה חדשה – גילוי העצמות

[זה הענין של חידושי תורה?] אם הוא חידוש אמתי. [באיזה אופן ישראל ממשיכים את האצילות?] כמו שהוא אמר – על ידי חידושים שישראל מחדשים בתורה. בזה גופא צריך להסביר שיש כמה סוגי חידושים. החל מחידושים אמתיים וחידושים לא אמתיים. ["חדש אסור מן התורה"] אלו חידושים לא אמיתיים. ["חדש אסור מן התורה" – אסור בתוך התורה...] אסור היינו קשור, כמו "עם הארץ אסור לאכול בשר"[כה], שחייב לאכול בשר[כו]. אם הוא חידוש אמתי הוא נקרא תורה חדשה. "חדש להיות אור"[כז], תורה היא אור ואור אינו מאור. חידוש אמתי הוא גילוי מאור. דבר שהיה בגדר מאור, לא בגדר אור, הופך ונעשה אור. מה שאתה שואל, איך מגלים וממשיכים עצמות בתוך התורה – על ידי חידוש אמתי. אם הוא חידוש רק להעתיק מכאן לכאן, או אפילו לגלות אור נעלם שיהיה גלוי, כלומר, כמו מעבר אצל באדם מהתת-מודע למודע – זוהי לא המשכת עצמות. חידוש אמתי, שהוא "תורה חדשה" לגמרי, הוא גילוי העצמות.

[אולי זה החידוש של דוד לגבי התשובה] דוד חטא כדי להורות תשובה[כח], "יורה חטאים בדרך". זוהי אותה תשובה שקישרה אותו יותשיר בינו לבין ה'. גם הפסוק מאד מתאים, הוא בתהלים שלו, "נעים זמירות ישראל"[כט]. הוא מגלה את התשובה בתוך התורה. מה שאמרנו, שהתורה מאירה גם מה שלמעלה ממנה, אפשר לומר שהוא במעגל, בנַגְלַה שניה. אחרי שישראל מגלים את השרש בתורה הם מגלים בתוך התורה איך השרש שלהם יותר גבוה. זה גופא נקרא שעכשיו העצמות מתגלה בתוך התורה. זה חוזר חלילה.

ועפ"ז יש לומר, דזה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד (דלא רק שהם מקושרים זה בזה אלא שהם חד ממש) הוא (בעיקר) בישראל [עיקר ה"חד ממש" הוא ישראל וה'] דבנוגע לתורה, מכיון שהתורה היא בשביל ישראל [כל התורה כולה היא רק אמצעי והתכלית היא תמיד ישראל כמו שכתוב] (דבר אל בנ"י צו את בנ"י) [– רואים שהתורה נתנה בשביל ישראל], היינו שהיא דוגמת אמצעי, היא כמו מציאות דבר שמחובר ומקושר עם הקב"ה [הוא אף פעם לא יוצא מגדר התקשרות של שני דברים], משא"כ ישראל שהם מושרשים בהעצמות ממש, זה שישראל מושרשים בהעצמות, אין זה שמושרש בו ענין אחר ח"ו [אין הכונה שיש דבר אחר שיש לו שרש, שהוא מכה שרשים בתוך העצמות] אלא שזה (השרש דישראל) חד עם העצמות. וע"י שישראל ממשיכים העצמות בתורה, נעשית גם התורה חד עם העצמות, [התורה מצד עצמה היא לא חד, היא מקושרת, היא לא תכלית אלא רק אמצעי. אבל ישראל עושים, תורמים-מעניקים לתורה גם את מדרגת העצמות ממש, שהיא] ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, חד ממש.

ב.      דביקות-התקשרות-דביקות

קונטרס ההתפעלות ושער היחוד

לפני שנמשיך, אמרנו שכדי ללמוד את המאמר הזה טוב, שיש בו מושגי יסוד כמו התקשרות, דביקות והתאחדות, קראנו עוד כמה מקורות בחסידות כדי להעמיק את ההבנה. היום הבאתי עוד משהו לקרוא. אני לא יודע עד כמה למדו כאן את קונטרס ההתפעלות. יודעים, או שצריכים לדעת שהשפיץ של חסידות חב"ד הוא קונטרס ההתפעלות עם הפירוש של רבי הלל. זהו המאמר, הספר היחיד שיש עליו פירוש מסודר, כמו פירוש רש"י ותוספות. אין דבר אחד בחסידות חב"ד שיש טקסט עם פירוש מסודר ומעמיק – כמו תוספות – על כל קטע, כל שורה. אין כיוצא בזה.

באמת רבי הלל כתב משהו דומה לזה על שער היחוד, אבל יש רק כמה פרקים שנשארו ממנו. יש שני דברים של אדמו"ר האמצעי שהם היסוד של חב"ד – קונטרס ההתפעלות ושער היחוד. הם העמקה של שני החלקים הראשונים של התניא. קונטרס ההתפעלות כנגד החלק הראשון של התניא. החלק הראשון של התניא הוא אהבה ויראה, דחילו ורחימו, התפעלות. החלק השני של התניא הוא התבוננות באחדות ה' שמולידה את ההתפעלות. הוא עצם ההשכלה. זה נקרא 'עבודה' ו'השכלה'. בתחילה בעל התניא – בעל ההילולא של שלשום – חשב להקדים את ההשכלה, היות שבשיטת חב"ד צריכה להיות השכלה לפני התפעלות בלב, צריך להתבונן. לכן לכאורה הסדר היה צריך להיות שקודם שער היחוד והאמונה ואחר כך החלק הראשון של התניא. בסוף הוא הכריע הפוך. כנראה גם לפי פנימיות שיטת חב"ד צריך קודם את העבודה – לשתול את היסודות ולהגדיר לאדם מהי עבודת ה' ובסוף לדבר על עצם ההשכלה שמביאה לידי העבודה בהתפעלות.

בכל אופן, אדמו"ר האמצעי כתב שני ספרים כנגד שני החלקים של התניא. קונטרס ההתפעלות כנגד החלק הראשון ושער היחוד שגם נקרא קונטרס ההתבוננות. קודם הוא קרא לשער היחוד – קונטרס ההתבוננות, כמו קונטרס ההתפעלות. היות ששני אלו היסודות של חב"ד כתב על שניהם רבי הלל פירוש מסודר. מה שנשאר לנו, פחות או יותר בשלימות, הוא קונטרס ההתפעלות.

"חד ממש"

שוב, עד עכשיו למדנו שיש דביקות והתקשרות והוא הסביר שדביקות היא למטה מהתקשרות. ראינו באריכות בשיעורים הקודמים גם מהרבי הרש"ב[ל] ובמיוחד מהרבי הקודם[לא] שכותבים הפוך – שהתקשרות למטה מדביקות – ובשיעורים הקודמים הסברנו את זה.

כאן הוא מגיע לעוד מושג – "חד ממש". אחד ממש שלמעלה מהתקשרות. כמובן הוא לא יאמר לי שזו דביקות בגלל שזה יסתור את כל ההגדרות. לכאורה בהרבה מקומות בפשיטות היו קוראים למצב הזה של "כולא חד" – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[לב]. דביקות היא אחד.

האמת שזהו אחד היסודות להבנת המושגים התקשרות ודביקות. מה הוא הדגיש כאן בקטע שקראנו היום? שהתקשרות היא תמיד בין שנים. אם דביקות היא למטה מכך כל שכן שהיא בין שנים, לכאורה. אבל אולי לא. אולי לא כל כך פשוט שכל-שכן שהיא שנים אם דביקות היא למטה מהתקשרות. אם לא כל כך כל-שכן שהיא שנים אז אולי המצב של אחדות אמתית הוא גם דביקות. כך הייתי אומר בלי ללמוד שום דבר. למי יש רעיון, איפה רואים שאחדות יכולה להיות למטה משְנִיוּת באופן מופשט? לכאורה אנחנו תמיד שואפים לאחָד. שנים הם יותר מאחד. זה פסוק מפורש – "טובים השנים מן האחד"[לג].

"רגליהם רגל ישרה"

למשל, בקבלה כתוב שהמלאכים עומדים ועובדים את ה' "ורגליהם רגל ישרה"[לד]. מה הפירוש? הרגלים דבוקות. זה ממש מושג של דבק. יש להם רגלים דבוקות, "רגליהם רגל ישרה", לא נפרדות. אנחנו עושים כדוגמא לדבר זה כשעומדים לקדושה או לשמונה-עשרה. לומדים[לה] את זה מהפסוק "רגליהם רגל ישרה". מתדמים למלאכים שלהם אין שתי רגלים. יותר טוב להיות עם רגלים דבוקות יחד או עם שתי רגלים? [כתוב שכל מלאך עושה מלאכה אחת] גם זה, וגם אם הוא באמת דבוק הוא לא יכול לעשות כלום, הוא לא יכול ללכת בכלל. הוא רק עומד, כמו שאתה אומר. מי שרוצה ללכת צריך שתי רגלים.

הרי הרגלים נקראות נצח והוד בקבלה[לו], בספירות. האריז"ל כותב[לז] בעץ חיים שבקטנות, או בחיצוניות הנצח והוד, הרגלים דבוקות ביחד, אבל בגדלות, או בפנימיות הרגלים נפרדות. מי שלומד פיזיולוגיה של הגוף יש הרבה דוגמאות כאלו, אבל זהו הדבר הכי בולט. בכלל, איך גוף מתפתח? קודם יש תאים דבוקים, לאט לאט התאים נפרדים ומתרבים, פרים ורבים. אבל הדוגמא העיקרית לדתופעה הזאת היא רגלים. או שהיא רגל ישרה או שהיא נפרדת, פתוחה.

התפילין של הקב"ה פרודות

לאיזו הלכה זה מרמז לי – אם יותר טוב להיות דבוק או פרוד? [לולב] לולב הוא ההיפך, יותר טוב שיהיה דבוק. באמת זה יפה – לולב הוא דוגמא לכך שדביקות היא יותר מלהיות נפרד. איפה זה הפוך בהלכה? בתפלין של ראש. יש מחלוקת אחרונים[לח]. זהו אחד מההידורים המיוחדים של חב"ד – אם תפלין של ראש צריכות להיות פרודות. [הלכות חציצה] שם לא צריכה להיות חציצה כדי שיהיה דבוק. אני מחפש את ההיפך. אני מחפש מצב שפירוד יותר טוב מלהיות דבוק. בתפלין של ראש זה כך, עיקר ההידור הוא שיהיו פרודות. [עד איפה?] עד למטה ממש, עד התיתורא. [היום כל התפלין כך] לא לא.. אומרים לך אולי בחנות, אבל רובם ככולם לא, תבדוק את זה. כשאתה מסתכל על זה אתה רואה כאילו שכן, אבל אם תשים שם חוט או משהו כזה הוא לא יגיע בגלל שיש דבק. שיראו טוב וביחד עם זה שיהיו פרודות ממש – זה קונץ, לא פשוט בכלל. לא שזה לא מצוי, במיוחד היום, אבל זהו הידור. גם חב"דניקים, אפילו שאתה קונה ומזמין תפלין חב"ד אם אתה לא אומר בפירוש או שאתה לא בודק, אי אפשר לסמוך. זה אחד מהדברים שצריך לבדוק – שהתפלין יהיו פרודות.

גדלות עושה פירוד

מי זוכר את הסיפור המופרסם על כך מאדמו"ר הזקן? הרי אדמו"ר הזקן פסק שצריך להיות פרודות על למטה. יש אחרונים שלא פוסקים כך, רוב האחרונים. מי פוסק כמוהו? יש רק עוד אחד שמקפיד על פרודות – הגר"א. בא רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואמר שיש לו שתי ראיות לכך שלא צריך להיות פרודות. ראיה אחת היא שהגר"א פוסק כך, ראיה שניה היא ש'אנחנו שמענו שנינו מהמגיד שראה ותיאר שהוא ראה את תפילין דמארי עלמא והם לא פרודות'. התפילין של הקב"ה לא פרודות. כך שמענו. אלו שתי הקושיות בתחילת רמ"ח אותיות[לט]. יש רמ"ח אותיות בישיבה? אין לך רמ"ח אותיות? לא מתאים לך! אתה יודע בכלל מה זה רמ"ח אותיות? אתה לא בענינים... רמ"ח אותיות אלו הווראטים החריפים של החסידות. [בהוצאה של חב"ד?] זה לא יצא אף פעם, זה מודפס בסטנסיל, לא לפרסום, אבל חסידים יודעים את זה. כל הדברים החריפים שרוצים לדעת – רמ"ח אותיות.

שוב, את זה הברדיטשובר שאל את אדמו"ר הזקן – איך הוא פוסק שצריך להיות פרודות עד למטה. על הקושיא השניה – שהרי הרבי שלנו אמר בפירוש שהם לא כך אצל הקב"ה – מה ענה לו אדמו"ר הזקן? כל אחד יכול לחשוב – שתורה "לא בשמים היא"[מ]. אי אפשר להבא ראיה מהקב"ה. על הקב"ה ועל מה שהוא עושה כתוב "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[מא]... אבל על הבעיה השניה צריך לראות ברמח אותיות, שם יש תירוץ. את זה צריך לראות במקור, אני לא מספר לכם...

[צריך שארבעת הבתים יהיו נפרדים מבחוץ או מאיפה שמכניסים את הבתים?] כן, שיהיה אפשר לפתוח אותם מבחוץ כמו אקורדיון. [יש תפלין שהגיד באמצע? או שהוא בפנים?] מבפנים. שוב, לוקחים גיד בשביל לבדוק. אבל יכול להיות, אני לא מכיר. זו רק היתה ראיה שלפעמים דברים כמה שיותר בגדלות, זה משהו מאד פשוט – יש ודאי בגוף כל מיני דוגמאות לכך שגדלות, כלומר בגרות, עושה הפרדה.

דביקות-התקשרות-דביקות

לענין אדם וחוה גופא, מתחילה נבראו דו פרצופים, היו דבוקים אחור באחור, ואז הקב"ה הפריד ביניהם. כשקב"ה הפריד ביניהם, שזה נקרא סוד הנסירה, זה ממש "טובים השנים מן האחד". הדוגמא הכי טובה ל"טובים השנים מן האחד" היא אחד שהיו דבוקים גב בגב, "אחור באחור", ללא שום מגע ישיר כשאי אפשר לפרות ולרבות. כדי שיהיו תולדות בלי סוף צריך להפריד כדי להחזיר אותם ל"פנים בפנים" ואז – "ודבק באשתו" – יש עוד פעם דביקות. קודם היתה דביקות לגריעותא, דביקות אחור באחור, אחר כך מנסרים אותם, נוצרים שנים והם מתקשרים. אבל תכלית ההתקשרות היא שוב דביקות, דביקות של "חד ממש". אם כן יש דביקות-התקשרות-דביקות. כדי להגיע לדביקות יותר גבוהה צריך באמצע התקשרות.

בין דביקות להתקשרות

כל הזמן אנחנו מתלבטים במושגים האלה של דביקות והתקשרות. יש דביקות אחור באחור. הפסוק אומר "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[מב]. מישהו זוכר איך האריז"ל מפרש את הדביקות הזאת? האריז"ל אומר[מג] שהנוקבא, כנסת ישראל, דבוקה בקב"ה אחור באחור הוא כאשר הכתר שלה, של כנסת ישראל, דבוק אחורי החזה של ז"א לפני הנסירה, כמו דו פרצופים. אם כן מהי המעליותא? הוא אומר שגם בגלות, גם בכל המצבים שאנחנו מתרחקים ונופלים, העם הזה נופל ויורד – תמיד יש איזה שרש של כנסת ישראל שדבוק בה'. אותו שרש הוא הכתר שלא יורד, גם לא בגלות. איך הוא דבוק, באיזה אופן? מאחורי החזה של ז"א. שם דבוק תמיד הכתר של רחל, של הנוקבא. כך האריז"ל מפרש את "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם". [איפה לאה?] למעלה מזה, היא המחשבה. [מעל החזה?] כן. לאה היא מהחזה ולמעלה והכתר של רחל מאחורי החזה בתחלת האצילות.

זו דוגמא שדביקות היא אחור באחור. אבל התקשרות, להתקשר למישהו, אני לא יכול לצייר שאני מתקשר אליך אחור באחור, זה לא מתלבש בלשון. שוב, רק לחשוב על המלה. בא נתקשר – לא משמע שאנחנו אחור באחור. [התקשרות היא טלפתית, יותר פנימית] מה שעכשיו אמרת זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד...

יש עוד משמעות פשוטה שמבדילה בין דביקות להתקשרות. התקשרות שהיא אכן שנים תמיד משמע ממנה שכל מסוים – היא תהליך או פעולה מודעת ומכוונת. אפילו למשל כשקושרים קשר אמיץ להפיל מלכות, למרוד במלך. לקשור קשר הכונה לתכנן תכנית מרד. אם אין שכל בקשר הוא לא יצליח, יגלו אותו. מהו קשר? המורדים עושים קשר כדי להפיל את המלך. איך בעל התניא מסביר מהי דעת? "התקשרות והתחברות"[מד], אתה מקושר לענין. רואים שהגדרה של דעת היא התקשרות. כשאתה תקוע בענין אתה לא מסיח את דעתך ממנו, המחשבה תקועה בדבר תמיד. כשאתה מסיח קצת את הדעת אתה מאבד את הקשר.

שכל – דוקא בשנים

איך משתמשים במלה קשר? כמו שרגע אמרתי שאתה מאבד את הקשר. קשר בין דברים. כאשר אני שואל אותך 'מה הקשר?' אני שואל אותך מה הרעיון שמחבר ביניהם. אין ביטוי כזה 'מה הדבק?'. כשאני אומר לך 'מה הקשר' הכוונה לקשר שכלי, לרעיון שמחבר ביניהם. יש משהו של שכל בקשר שמקשר בין הדברים.

כמו ששכל מקשר שכל גם מגדיר. זהו משהו מאד יסודי – קשר מגדיר שנים. בכל הפילוסופיה יודעים את זה – מתי מתחיל שכל בכלל? כשיש אוביקט. איך הרמב"ם אומר את זה? יש "יודע" ויש "ידוע", יש משכיל ויש מושכל. אין שכל בלי שנים. אבל כשיש לשכל את הדעה עצמה הוא באמת שואף לחבר את השנים. לדעת, להתחבר, להתקשר. אבל זוהי התקשרות של שנים, זו הגדרה של שכל. שכל מחייב שיהיו שנים, אם הוא באמת רוצה לדעת אותו, הוא רוצה להתחבר איתו. לכן "דעת היא לשון התקשרות והתחברות". [כח היולי הוא לא שנים] היולי הוא בכח להיות שכל. גם שם צריך להיות שכל שמחייב שנים.

בכל הספרים ידוע ששכל לא פועל על אחד. למשל, איך אומרים את זה ב'לומדות'? איך הביטוי בלמדנות ששכל הוא אף פעם לא אחיד? אם אתה רֶבּ חיים בריסקער – "צווי דינים". יש לך שכל אז אתה מחלק. טמבל –. מי שאין לו שכל – לא יכול לחלק. מצד אחד השכל מחלק, הוא נקרא "סכינא חריפא"[מה], חותך ומחלק כדי לבנות משהו. שכל הוא גם בנין. בינה במיוחד, בינה לשון בנין. איך בונים? אי אפשר לבנות מגושים גדולים מדי, צריך לעשות לבנים, אחר כך אתה יכול לבנות איזה מבנה.

'אני' – התקשרות אחור באחור

גם אמרנו שאת המלה התקשרות מאד אוהבים בחב"ד, התקשרות לרבי. זאת מילה חב"דית. דביקות היא 'פולישער חסידות', לא שאינה מופיעה בחב"ד. הנה, יש מאמרים שלמים על דביקות. אבל המושג התקשרות הוא חב"די. למה? עכשיו אפשר להבין קצת יותר. התקשרות, שהיא גם שניוּת וגם שאיפה לחבר את השנים, שייכת לשכל. אם אני אומר שהתקשרות שייכת לשכל – לאן שייכת דביקות? לרגש, בדיוק. זה דבר הפשוט שלא כתוב כאן, אבל זו השאיפה של כל המאמר הזה – להבין: אם דביקות שייכת לרגש ולמטה מהשכל, אם זו דביקות של לב – יחסית לשכל היא נקראת אחור באחור. זהו גם כלל גדול: אם יש רק רגש בלי שכל, כלומר, רגש שלמטה מהשכל, לקשר בין השנים אני קורא דביקות והיא של אחור באחור. כל דבר שאין לו ראש הוא אחור באחור. זה שייך להתוועדות שהייתה שלשום באיתמר[מו].

[גם הכתר הוא אחור באחור?] הכתר הוא למעלה מהשכל. בהתוועדות הסברנו – ישראל רצה שנסביר יותר אבל הוא לא נמצא פה היום וחשבתי להאריך בזה עוד יותר – שאדם בתוך מציאות הוא תמיד עם האגו שלו. לא משנה מה, אפילו שהוא בא לזולת מאה אחוז. אבל אם הוא בז"ת, מה שנקרא גוף, רגש, כל מה שהוא עושה מסתובב סביב למציאות האני שלו, איך שלא יהיה. הוא תמיד בא עם האני, הוא לא יכול להשתחרר, זה הכבל, המצרים. הוא לא יכול לצאת מהאני, כמה שהוא לא יהיה שליח נאמן וירצה לעשות הכל טוב. זוהי תוצאה של שבירת הכלים, זה הנושא עליו דברנו שלשום שצריך עדיין לחדד יותר.

לעניננו זה גם כך. כתוב שהיחס בין ג"ר וז"ת הוא או פנימיות וחיצוניות או פנים ואחור. אם אדם נמצא רק בתוך הגוף בלי ראש, רק רגש בלי שכל, מה נקרא אחור באחור? כל אחד לכיוון עצמו. כל אחד עם האני שלו. אם יש רק רגש, עד כמה שאני אוהב אותך, אני ממש משוגע עליך, מת עליך – אם זה רק רגש בלי שכל בכלל זה יכול להביא אותנו לדביקות ממש, להדבק יחד. אבל כל זה אחור באחור, 'אני' אחד גדול. אפילו שאני חיובי, אני מאד חמוד ואהוב, אני 'אני' שנדבק במישהו אחר. יחסית לשכל הוא לא פנים בפנים, אני לא מכיר אותך בכלל, לא יודע מי אתה בכלל. מה זה אחור באחור? אני נדבק למשהו בלי לדעת מיהו. הלב שלי אומר להדבק לקיר, אני מכיר אותו, הוא קיר שאני לא מכיר... כשאני דופק את הראש בקיר זה אחור באחור. יכולה להיות בזה אהבה עזה מאוד, שהלב שלי אומר להדבק ואני הולך על זה, קופץ לים, אבל יחסית היא נקראת דביקות אחור באחור שלמטה מהתקשרות.

השרש של הדבר הזה הוא בכתר. על כך כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[מז]. בכתר זוהי אחדות ממש שלמעלה מהתקשרות. זהו סוג דביקות כמו כאן, "כולא חד", כמו השרש הישיר של ישראל וקוב"ה שלא באמצעות התורה, שהוא גם שרש של אחור שאפילו למעלה מפנים. גם שם הוא מן אחור.

נחזור לדבר שישראל מקושרים בעצם לקב"ה בלי תורה. אם הקשר בלי תורה הוא בלי שכל – בלי שכל שלמעלה מהשכל. אבל אם הוא בלי שכל, בלי תורה, הוא מן איזה שרש של אחור. אבל שרש של אחור שיותר גבוה מהתקשרות של שנים באמצעות שכל.

קשר אמיץ בהפיכה

את הנושא הזה הזכרנו כמה פעמים אבל היסוד שלו הוא כאן בביאור של רבי הלל על פרק ב בקונטרס ההתפעלות. אין כאן הזמן בדיוק לגמור הכל. הביטוי בתניא לדעת הוא התקשרות והתחברות והוא כותב שם ביטוי "קשר חזק ואמיץ מאד"[מח]. הביטוי "קשר אמיץ" הוא ודאי מהפסוק "ויהי הקשר אמִץ"[מט], פסוק של קשר להפיל מלך. אם הוא אומר שזה דעת כלומר, שכל, אז כמו שאמרנו קודם, כדי שהקשר יהיה אמיץ ושבאמת יצליח להפיל את המלך – צריך הרבה שכל, הרבה שכל מחתרתי, אחרת הוא לא יצליח.

למשל, זהו סיפור שסיפרנו הרבה פעמים על השווער שלי ע"ה, שבאו מנחם ליבני ויהודה עציון ושאר החבר'ה של המחתרת להתייעץ איתו. [מי זה?] אבא של אשתי, אבא של ידון, ר' משה סגל ע"ה. הוא יעץ להם לא לעשות את זה. למה? לא בגלל שלא טוב, עקרונית הוא אמר שעכשיו עם שלטון יהודי הכל צריך להיות כך. הוא באמת לא החזיק מזה – הכל צריך להיות על השולחן, לא במחתרת. חוץ מזה אחר כך הוא הסביר לנו – וזו דוגמא למה שאנחנו לומדים עכשיו – שהקשר כאן הוא לא אמיץ. לא רק שההתקשרות ביניהם היא לא אמיצה, לא שהם פחות חכמים בחכמה ודעת מאצ"ל ולח"י שהיו אז, יכול להיות שהם יותר תלמידי חכמים מהם. אבל הדעת, הקשר נגד, להפיל – אין קשר אמיץ. במלים אחרות: אין מספיק שכל. זה מתבטא בכך שלא יודעים מספיק לשמור על סוד. זה היה בתכל'ס, בשטח. הוא אמר שהוא מכיר, הוא היה ראש אצ"ל תקופה מסוימת, הוא יודע מהי מחתרת והאנשים האלה הם לא אנשי מחתרת. אם הם לא אנשי מחתרת זה נקרא שהקשר לא אמיץ.

שוב, הם לא צריכים להיות תלמידי חכמים גדולים, אבל קשר אמיץ הכונה שכל חזק מאד של תכנית, של פעולה ושל סודיות. סודיות היא שכל. אדם לבבי לא יכול לשמור סוד. מי יכול לשמור סוד? רק בר דעת. זה נקרא בר דעת חזק. ככל שהדעת יותר חזקה אתה יכול לשמור סוד. הם באו אליו לפני, הוא ספר על כך אחרי (ידע לשמור סוד...). כך מספר בספר שלו. גם חגי סגל, האחיין שלו, כותב בספרו 'אחים יקרים'.

ז"א בעתיקא, או"א במזלא

יש פה את הספר? תפתח בעמוד צג. [איך זה מחולק פה?] יש את הטקסט, המהדורה קמא ומהדורה תנינא, שניהם של רבי הלל, הוא כתב זאת פעמים. מהדורה תנינא מסויפת, סעיפים סעיפים, כתוב בטקסט א, ב, ג. במהדורה קמא הכל רצף אחד. אבל המדורה תנינא, אף על פי שהיא מחולקת, כשהוא מגיע לנושא גדול הוא מאריך בו הרבה יותר. אנחנו נקרא במהדורה תנינא. שוב, לא נוכל ללמוד הכל היום, אבל הנושא כאן הוא נושא שהסברנו הרבה פעמים. הנושא כאן הוא "גבֹהַּ מעל גבֹהַּ"[נ]. כל פעם יש התחלפות מה יותר גבוה – רגש או שכל. זהו נושא כללי לגמרי – מה עולה על מה, הרגש על השכל או השכל על הרגש.

במלים פשוטות תמיד חושבים ש"מח שליט על הלב"[נא], חב"ד, ולכן ודאי שהשכל הוא ראש על הגוף. השכל תמיד יותר מהרגש, אבל לרגש יש שרש בכתר. גם בכתר יש שרש של שכל והוא לכאורה יותר גבוה משרש הרגש בכתר. אבל לא, יש את הכתר של הכתר ושם שרש הרגש שיותר גבוה מהחכמה שבכתר. כך זה נמשך עד לעצמות. [לכאורה בסופו של דבר הרגש צריך לצאת משרש יותר גבוה כי הוא מצליח לרדת יותר למטה] אצל רבי הלל זה כך, אני מסופק אם רבי אייזיק היה כותב כך, איך היה גומר. זו דוגמא מצוינת של רבי הלל – בסופו של דבר תמיד הרגש עולה בכתר יותר גבוה מהשכל. אבל תמיד מצד האחור, החוץ.

נתחיל את הקטע שמתחיל במלים "אך הענין יובן היטב" שממשיך עד עמוד צה במלים "ומעתה יובן היטב ההפרש". זה לא קטע ארוך מדי, אבל מאד מאד יסודי בחב"ד. הוא לא משתמש כאן במלים דביקות והתקשרות אבל מיד ניתן להלביש את הסולם העולה שלנו של דביקות והתקשרות. נבין שדביקות היא בעיקר מושג רגשי והתקשרות בעיקר שכלי.

נתחיל קצת לקרוא:

אך הענין יובן היטב בהקדם המאמר של הזהר (באדר"ז) ז"א בעתיקא אחיד ותליא [ז"א הוא המדות, הרגש ועתיקא הוא הכתר. כתוב שז"א אחוז ותלוי בכתר. אבל] או"א [אבא ואמא] במזלא תליין.

אבא ואמא הם חכמה ובינה, יותר גבוהים מז"א, ז"א הוא הבן של אבא ואמא. ז"א אחוז ותלוי בעתיקא, בעצם הכתר, אבל הם רק תלויים בדיקנא. מהו דיקנא? "במזלא תליא". מזלא הוא שערות הדיקנא, הזקן, של הכתר. [תמיד הורים רוצים שהבן יהיה יותר טוב] כן, הבן יותר מושרש בתכלית מאשר אבא ואמא.

רק נסיים כאן. קודם כל, אפילו במאמר הזה אפשר מיד לתרגם, אם הבן הוא "בני בכורי ישראל"[נב]: קודם אמרנו שקוב"ה תורה וישראל הם כמו כתר-חכמה-בינה. אבל אפשר לתת עוד יחס: שהם כמו כתר-שכל-רגש. ברגע שאני אומר כמו כאן, ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", זה יותר מאשר חכמה ובינה. חכמה ובינה תלויים רק בשערות של הכתר, אבל ז"א, הבן, תלוי ואחוז בעצם הכתר. על דרך מה שהוא אומר שיש לישראל שרש יותר עמוק בעצמות מאשר התורה. נסיים כאן. אם תרצו – ואני מקוה שתרצו – תלמדו את הקטע הזה מעמוד צג עד צה.

וביאור הדברים יובן מבשרי אחזה ששרש המדות לאהוב האהוב ולשנוא השנאוי הם בעצם למעלה מן השכל רק אעפ"כ צריכים להתגלות בלב ע"י השכל דייקא, כי השכל מאיר להם ועי"ז מורה להם הדרך איזה דבר צריך לאהוב ואיזה דבר צריך לשנוא כמו המדליק אור במקום חשוך ועי"ז מוצא האהוב לו. נמצא מובן שבמדות שבלב גופא יש שני בחינות הא' חיצונית המדות שהוא לאהוב ולשנוא והב' פנימית המדות שהם כלים לקבל אור השכל המאיר בתוכם להורות להם מה לאהוב ולשנוא כנ"ל. והנה פנימי' המדות שרשם מבחי' המדות הכלולים בשכל עצמו משא"כ חיצוני' המדות שרשם מבחי' המדות שברצון שהוא למעלה מן החכמה המתגלים מאין ליש מן הרצון בדילוג הערך. והנה בבחי' הרצון עצמו יש ג"כ מקור לגילוי החכמה מאין ליש ונק' חכמה שברצון אך גם חכמה זאת באה בדילוג הערך מבחי' עצם הרצון כו'. ונמצא שגם בחי' המדות שברצון אע"פ שהם למטה מבחי' חכמה שברצון אבל שרשם הוא למעלה אפי' מן החכמה זאת והיינו בבחי' עצם הרצון. אך זהו דוקא חיצוני' המדות שברצון אבל פנימיותם מקבלים מבחי' המדות הכלולים בחכמה שברצון כנ"ל במדות שבלב. והנה ידוע דעצם הרצון מקבל מבחי' המדות שבתענוג המלובש בו, וזהו מטבע הטוב להיטיב כי טבע הטוב הוא מדת החסד שבעצם הנפש שמחמת זה יש לו עונג בעצם בבחי' חסד וטוב ועונג זה נקרא חסד שבתענוג, וחסד זה מאיר בתמידות רצון להיטיב ורצון זה הוא למעלה מן החכמה ולכן אינו בא במדה ושיעור רק הוא מטיב לכל לראוי ולשאינו ראוי כו'. והנה גם בבחי' העונג יש בחי' עונג בעצם שמתענג מחכ' ונק' חכ' שבתענוג שמאיר מבחי' חכ' שבעצמית הנפש. אך גם בחי' חכמה זאת נמשכת מאין מבחי' הרצון והעונג הפשוט המתאחד בעצמות הנפש ממש (שזהו למעלה מבחי' חכמה שבתענוג וגם מבחי' החכמה הקבועה ונטועה בעצמות הנפש כו' וד"ל), ולזאת המדות שבעצמות העונג ובעצמות הנפש שרשם למעלה מן החכמה שבעצמות הנפש רק בבחי' רצון ועונג הפשוט המתאחד בעצמות הנפש ממש כו'.