סוד ה' ליראיו – שער י"ז – "ספירת העומר" (א)

א' אייר תשמ"ה – ירושלים

פרק א

שפע-תקון-קדושה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     הקדמה: לימוד התפלה

שלש בקשות בספירת העומר

נגנו "לכתחילה אריבער".

חודש טוב לכולם. היום אנחנו צריכים להתחיל ללמוד על ספירת העומר. מתחיל מהתפילה, שאומרים אותה בסוף הספירה של כל יום ויום:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר [וכו']... וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רָב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּלְתַקֵּן אֵת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכֹּל סִיג וּפְגְָם, וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה.

כאן דילגתי מההתחלה עד הסוף. הסוף הוא שאחרי שכתוב הספירה של כל יום ויום, כמו היום "חסד שבתפארת" וכך הלאה, אחרי שמזכירים את הספירה של כל יום ויום, עושים סיכום של כל מה שכתוב בתפלה ואומרים ש"על ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות", זו בקשה א.

אחר כך בקשה שניה היא "לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם". זו בקשה ב, תיקון הנפש. קודם בקשה א היא "שפע רב בכל העולמות". בקשה ב – תיקון הנפש, יש בזה כמה מדרגות.

ובקשה ג שהיא לכאורה ההמשך של תיקון הנפש, אבל היא כבר משהו חדש. כתוב לא רק "לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונפשותינו מכל סיג ופגם", יותר מזה – "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה אמן סלה". זה דבר שלישי, להביא אותנו אליך. הרי כל יציאת מצרים היא לצאת מהגבול והמצר ולהתקרב לה', עד שביום החמישים, "תספרו חמשים יום"[ב], באים אל ה'.

כמו שנלמד בהמשך, שהכלה מתקרבת לחתן בכל יום ויום, וכל הימים האלה של ספירת העומר אלו ימים של יציאת מצרים, כתוב שכל יום ויום הוא עוד יציאת מצרים, כמו מ"ב המסעות, שהם כנגד שם של מ"ב, "אנא בכח", רק שביום השביעי אנחנו מסכמים את השבוע, לכן במקום מ"ב יש מ"ט, אבל זה אותו הענין כמו מ"ב המסעות, שנקרא על פי השם של "אנא בכח", של מ"ב אותיות, שכל אות ואות וכל יום ויום הוא מסע.

מסע זה יציאת מצרים. "כימי צאתך מארץ מצרים"[ג], הרבי אמר מאמר ביום ההולדת שלו, י"א ניסן[ד], "כימי צאתך מארץ מצרים", לא כתוב 'כיום צאתך מארץ מצרים', אלא "כימי צאתך", לשון רבים, שכל יום ויום צריכה להיות מחדש יציאת מצרים. התכלית של יציאת מצרים היא להגיע ל"קדושתך העליונה", להגיע אליך. ה' רוצה להביא אותנו אליו ממש. זה מה שכתוב בסוף – "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה אמן סלה".

תיקון המלכות ותיקון הנפש – ה-ו

קודם כל אנחנו בונים על פי התפלה הזאת י-ה-ו-ה, שהמדרגה הראשונה מלמטה, "יושפע שפע רב בכל העולמות", היא כנגד מלכות. המלכות היא שמחלקת את ה"שפע רב לכל העולמות". "העולמות" הכוונה עולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה (בי"ע). "יושפע שפע רב לכל העולמות" בא מהמלכות, מ-ה תתאה שבשם.

אחר כך "ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם", זה נקרא תיקון הנפש. תיקון הנפש הוא התיקון של שבירת הכלים. תיקון של השבירה הוא פגם בנפש. מהם "סיג ופגם"? כתוב בכתבי האריז"ל שהם מה שנעשה על ידי שבירת הכלים. שבירת הכלים היתה בו"ק, ב-ו של השם, לכן כל מה שקשור לתיקון הנפש נקרא תיקון המדות. נסביר בהמשך, אנחנו לומדים בימים אלה פרקי אבות, שיש בהם ששה פרקים יחד עם פרק קנין תורה, בשביל לתקן את הנפש. תיקון הוא תמיד של דבר שקודם נשבר, והוא כנגד ו שבשם.

כל הספירות שאנחנו סופרים כל יום בפרטיות – "חסד שבחסד", "גבורה שבחסד" וכו' עד "מלכות שבמלכות" – קשורות כולן עם המדרגה הזאת. בגלל שהכל תיקון המידות.

תיקון הנפש – "לא לשמה" לפני ה"לשמה"

עוד דבר, תיקון המדות הוא שהאדם דואג לעצמו, כמו שכתוב בחסידות באריכות[ה] שתיקון הנפש נקרא שאדם עושה "אליבא דנפשיה"[ו], בשביל עצמו. זה לא עדיין לגמרי "לשמה"[ז], שהוא עושה בשביל הקדוש ברוך הוא. הוא עדיין עסוק עם עצמו, עם תיקון עצמו. זה נקרא שהוא עובד את ה', אליבא דנפשיה. כתוב בחסידות תמיד[ח] שזהו ה"לא לשמה" שחייב להיות לפני שאדם בא "לשמה". כתוב ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שתוך שלא לשמה בא לשמה". כתוב ש"לא לשמה" שחייב להיות לפני "לשמה", זה נקרא תיקון הנפש. תיקון הנפש הוא "שלא לשמה" שחייב להיות לפני שאדם מגיע אל "לשמה". זה כנגד ה-ו שבשם.

התכללות בתפארת

שתי המדרגות האלה של שפע ועולמות, להמשיך שפע וכל טוב ותיקון הנפש, הם דברים מובנים, דברים גלויים, לכן הם כנגד "והנגלֹת לנו לבנינו"[ט], ו"ה נגלות. תיקון הנפש הוא שאני מרגיש אותו, כמו "יש מי שאוהב", "יש מי שירא". "שפע רב בכל העולמות", לא רק שאני מרגיש, כולם מרגישים. שתי המדרגות האלה של תיקון ושל שפע, הם כנגד ו"ה שבשם, של "והנגלֹת לנו לבנינו".

[ו היא לא בתפארת?] המרכז של כל ה-ו הוא התפארת כמובן. תמיד כשמדברים על ו שבשם ורוצים לכלול אותה בספירה אחת בלבד – התפארת. [אבל עצם התיקון] עצם התיקון הוא תמיד התכללות, אבל כל מה שעושים – "חסד שבחסד", "גבורה שבחסד" – הוא בתפארת. בגלל שכל פעם ששמים שתי ספירות ביחד זה תפארת. אז אם אני אומר "גבורה שבחסד" זה בחינת תפארת. ברגע שיש התכללות היא בחינת תפארת. באמת התפארת כוללת את כל תיקון הנפש.

תיקון שבע מלכים דתהו

לגבי היום השביעי שאנחנו אומרים בו מלכות: קודם כל, אמרנו שבעצם מ"ט הימים הם שם של מ"ב, רק המלכות היא הכולל בסוף כל שבוע, "מלכות שבחסד". כתוב בקבלה וגם בחסידות בפירוש[י] שזו המלכות של ז"א, לא המלכות בעצם, שנקראת עטרת היסוד של ז"א. הכל בתוך ו"ק, בגלל שהכל קשור עם תיקון המלכים שמתו.

יש כוונה בכתבי האריז"ל שכל יום ביום מכוונים את המלך, צריך לתקן את אותם המלכים של ארץ אדום שמתו. ביום הראשון, כמו שמכוונים בסידור "חסד שבחסד" – כתוב בסידור של האריז"ל, תסתכלו – מכוונים "בלע שבבלע" ביום הראשון, לתקן את "בלע שבבלע". אחר כך היום השני הוא "יובב שבבלע" והשלישי "חושם שבבלע", וכך הלאה, לפי הסדר.

המלכות של כל שבוע הוא "בעל חנן". למשל מלכות שבחסד היא "בעל חנן שבבלע". על כך כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שאותו "בעל חנן" שכנגד המלכות אינו כנגד המלכות שבעצם, הוא רק נגד המלכות של ו"ק, של ז"א, וממילא מובן, כמו שנסביר בהמשך, שכל מה תיקון והתכללות המדות שעושים, הכל במדרגה הזאת של תיקון הנפש, שיש בספירת העומר, בתור הכנה לקבל את התורה.

"לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" – ה-י וקוש"י

שלש המדרגות העליונות שהולכות ביחד, "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" הן כנגד "הנסתרֹת להוי' אלהינו". ידוע הכלל[יא] שכל טהרה בבינה וכל קדושה בחכמה, ו"קדושתך" עם ך פשוטה היא בכתר, כמו "קודש הקודשים"[יב]. ברור על דרך הסוד ש"לטהרנו" בא אחרי תיקון הנפש. עכשיו אנחנו לא מדברים על תיקון הנפש. הכל בעצם בתפלה הולך יחד הקטע הזה, אבל יש בו שלש מדרגות: "לטהרנו" שמצד אמא-בינה; "ולקדשנו" מצד אבא-חכמה; "בקדושתך העליונה" בכתר, הקוץ של י.

מוסר ואלקות

אם כן, כאן יש לנו י-ה-ו-ה עם הקוץ של י, שאנחנו רוצים ללמוד עליו. זה נקרא פעולת וגם כוונת ספירת העומר. עיקר פעולת ספירת העומר, צריכים לדעת שעל ידי המספר שסופרים כל יום, רוצים לפעול את כל הפעולות האלה. מבקשים מהקב"ה בתפלה "ריבונו של עולם", שנבוא לכל הדברים האלה.

אמרנו שכל מה שקשור לזהר הוא תיקון הנפש. ידוע, אמרנו כמה פעמים בשם הרבי המהר"ש שאמר[יג] שאצלו עץ חיים הוא ספר מוסר. ספר הזוהר הוא ספר חסידות, אבל עץ חיים הוא ספר מוסר. למה עץ חיים הוא ספר מוסר? בגלל שכולו מדבר על תיקון המדות. עיקר קבלת האריז"ל הוא עולם התהו שנשבר, ואחר כך כל עולם התיקון, הכל תיקון של השבירה. כל קבלת האריז"ל נקראת תיקון השבירה. לכן הרבי המהר"ש אמר שאצלי הוא ספר מוסר, בגלל שכל הספר הוא תיקון המדות. כמו שכל ספר מוסר מסביר איך לתקן את המדות שנשברו, כך הוא אמר שכל קבלת האריז"ל היא תיקון המדות.

כלומר, בכללות כל קבלת האריז"ל לפי הסבר זה, היא כאן במקום ה-ו, שאמנם כמובן יש שם הכל, אבל בכללות בסך הכל – הכל במדרגה של תיקון, הכל מלמד איך מתקנים. מה שאין כן "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" הוא חסידות, אלקות, כמו שנסביר תכף. זה לא התלבשות, לא נשמות בלבד, אלא אלקות, לקרב את הנשמות לאלקות, "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה".

ב.     עולמות-נשמות-אלקות

שפע תיקון קדושה – עולמות נשמות אלקות

אם כן, זהו יסוד המאמר כאן, על פי התפלה של ספירת העומר.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ כָּאן שָׁלשׁ בַּקָּשׁוֹת [יש כאן שלש מדרגות, שרק את השלישית חילקנו גם לשלש. השפע – מדרגה א; התיקון – מדרגה ב; והקדושה מדרגה ג, ובה שלש מדרגות: טהרה-קדושה-קדושתך] שֶׁבָּאוֹת בְּהֶקְשֵׁר לִפְעֻלַּת מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר: ״יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רָב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת״ [היא מדרגה א], ״וּלְתַקֵּן אֵת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכֹּל סִיג וּפְגַם״ [מדרגה ב], ״וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה״ [מדרגה ג. אז בכללות יש כאן שלש מדרגות].

מוּבָן שֶׁשָׁלשׁ בַּקָּשׁוֹת אֵלּוּ הֵן בְּסוֹד ״עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹהוּת״ — ״שֶׁפַע״ [שייך] לְ"עוֹלָמוֹת״ [כמו שהזכרנו בפירוש "שפע רב בכל העולמות"], ״תִּקּוּן״ [שייך] לִ"נְשָׁמוֹת״ [אף על פי שעצם הנשמה "אינה צריכה תיקון"[יד] היינו מצד שם מ"ה שבה, אבל מצד שם ב"ן, שהוא מקור הנפש הטבעית וכל שכן הגוף – היא אכן צריכה תיקון],

שם מ"ה בא לתקן את שם ב"ן. כל מה שנקרא בתניא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[טו] הוא בחינת מ"ה שיש בנשמה, והוא בא לתקן את הב"ן. ב"ן בגימטריא בהמה[טז], הנפש הבהמית. אז תיקון שייך לשם מ"ה.

אפילו הנפש האלקית בהיותה בגוף יכולה לחטוא, ואז היא עצמה צריכה תיקון – "נפש כי תחטא"[יז]. גם הנפש האלקית במדרגת הנפש שבה יכולה להיגרר אחרי תאוות הנפש הבהמית, ואז היא עצמה חוטאת וצריכה תיקון. השפע שייך לעולמות ותיקון שייך לנשמות.

הַשְׁרָאַת ״קְדֻשָּׁה״ [שוב, מהי קדושה? להיות נבדל לגמרי מכל מה שקשור עם מעשה בראשית] מִקְּדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרֵךְ הָעֲצְמִית — [היא] ״אֱלֹהוּת"].

בדרך כלל יש כאן שלש מדרגות, רק שהמדרגה השלישית, אלקות, גם מחולקת כאן לשלש. כיוון שהמדרגה השלישית גם מחולקת לשלש, צריך לומר שהן עולמות, נשמות ואלקות שבאלקות. "לטהרנו" היינו עולמות שבאלקות.

"לטהרנו" – עולמות שבאלקות

מי יש לו רעיון למה טהרה – "לטהרנו" – היא עולמות שבאלקות? עוד פעם, אמרנו ש"יושפע שפע רב בכל העולמות" הוא מדרגת העולמות; "לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם" הוא נשמות; ועכשיו המדרגה של אלקות היא "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה". גם כאן אנחנו מחלקים לשלש בפרט. הן צריכות להיות כנגד עולמות, נשמות ואלקות שבאלקות. למה "לטהרנו" שייכת לעולמות שבאלקות? נכון, טהרה היא כלי, ובאמת שרש הכלים מאמא, מבינה, נקרא "גרמוהי". "גרמוהי" הם מצד אמא[יח]. אבל אני רוצה משהו הרבה יותר טוב להסביר לי שטהרה היא עולמות שבאלקות.

מהם עולמות שבאלוקות? העולמות, כמו השולחן הזה, כמו שהם בתוך ה'. [זו ההשערה] אז איפה ההשערה? איך היא נקראת בקבלה? מאיזה מקום יש ההשערה? מהי לשון הזוהר? "בריש הורמינותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה"[יט]. כתוב שהעולמות שבתוך האלקות הם מה שנקרא "טהירו עילאה", מלשון טוהר, באמת כיוון שהטוהר הזה הוא שורש הכלים, שם העולמות כמו שהם באלקות. [אמרנו פעם שטהרה פרושה להיות פנוי מדאגות העולם] זו באמת פניות מדאגות, כי לפני הצמצום עדיין אין דאגות. דאגה יכולה להיות אחרי הצמצום, ושם יש עולמות. לפני הצמצום בוודאי הכל שמח, זה טהרה. עולמות באלקות נקראים "טהירו עילאה" בלשון הקבלה. אלו עולמות בתוך האלקות.

"ולקדשנו" – נשמות שבאלקות

לגבי קדושה כתוב שהנשמה היא קדושה. שורש הנשמות הוא באמת מצד אבא, להמשיך את ההסברים שלכם. כתוב "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם"[כ], אומרים חז"ל "קדושתי למעלה מקדושתכם"[כא]. אתם קדושים, "ישראל קדושים", אבל הקדושה שלי למעלה מקדושתכם. כתוב "קדוש קדוש קדוש"[כב]. קדוש אחד נשאר לקב"ה, ופעמיים "קדוש קדוש" לישראל, שני הדברים שניתנו לכל אחד ואחד מישראל.

עוד פעם, יהודי, נפש אלקית קדושה מצד עצמה. אבל "קדושתי" היא כמו שכתוב כאן "קדושתך העליונה". מה המשמעות כאן של המלה "עליונה"  – "קדושתך העליונה"? כמו באותו מאמר חז"ל "קדושתי למעלה מקדושתכם". כלומר, יש קדושה עליונה שיותר גבוהה מ"קדושתכם". ש"ישראל קדושים" הוא מצד השורש שלהם באלקות ממש, וזה נקרא נשמות שבאלקות שלמעלה מ"טהירו עילאה", למעלה משורש העולמות כמו שהם באלקות.

"בקדושתך העליונה" – אלקות שבאלקות

כל המדרגות האלה נקראות "הנסתרֹת להוי' אלהינו", כולן באלקות, רק ששורש העולמות באלקות הוא טהרה, שורש הנשמות שבאלקות הוא קדושה שלמעלה מטהרה, ואלקות שבאלקות היא "קדושתי למעלה מקדושתכם".

[מה הכוונה בתפלה "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא"[כג]?] כתוב[כד] ש"טהורה" היינו בעולם האצילות. תחלת התגלות הנשמה היא על שם ההתגלות הראשונה שלה בעולם האצילות, לא למעלה. [למה כתוב "נתת בי"?] כי היא נמשכת בי, מתחילה לרדת לתוכי. [אבל היא נמשכת מאצילות] המדרגה הראשונה היא אצילות, אחר כך "אתה בראתה אתה יצרת אתה נפחתה בי" הוא כנגד בריאה יצירה עשיה. אבל איך שהיא באצילות נקרא טהורה – "טהורה היא".

"כדי שיטהרו... יתוקן מה שפגמתי... ואטהר ואתקדש" – עולמות נשמות אלקות

נראה את ההערה למטה. בהערה הזאת כתוב שהמושגים עולמות-נשמות-אלוקות מוזכרים כבר קודם בנוסח של התפלה:

תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת וְהַשְׁרָאַת אֱלֹהוּת בָּאִים פַּעֲמַיִם מִקֹּדֶם לְ"וְעַל יְדֵי זֶה וְגו׳״ [בסוף התפלה של "רבונו של עולם" כתוב "ועל ידי זה יושפע שפע בכל העולמות", מה שלמדנו עכשיו. אבל המושגים כתובים כמה פעמים בתוך התפלה  "לתקן את נפשותינו וכו'". עכשיו צריך לנתח אותם יותר טוב] בְּנֻסָּח ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם״: [קודם כתוב] ״כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְּלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ״ — הֲרֵי תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת.

כאן באמת במשפט הזה טהרה – "לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו" – כמו שמישהו קודם אמר, היא לא כמו "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה". אותה המלה, "לטהרנו", צריך להסתכל באיזה קונטקסט היא נאמרת. כשכתוב בסוף "לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם", אז תיקון הנשמות נאמר. מה שכתוב בהמשך הוא "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" זה "בקדושתך העליונה" – זה שייך לאלקות. אבל קודם היה כתוב "לטהרנו מקליפותינו", לא "לטהרנו בקדושתך העליונה", רק לטהר אותנו מהקליפות והטומאות. כאן בקטע זה, כשכתוב קודם "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו", זה ודאי במדרגת תיקון הנשמות, עוד לא במדרגת קדושת האלקות.

[אחר כך כתוב בהמשך] ״כְּדֵי שֶׁיִּטַהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזּוֹהֲמָתָם״ — [צריך להבדיל בין "יטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם" ומה שכתוב קודם, "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו". הם באים במשפט אחד, אבל אלו ודאי שני דברים, לא אותו הדבר. צריך לפרש זאת על פי מאמר חז"ל[כה]] הַיְינוּ תַּכְלִית תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת לְהִכָּלֵל בָּאֱלֹהוּת — ״פָּסְקָה זּוֹהֲמָתָם״ בְּמַתָּן תּוֹרָה,

המלה "זוהמתם" בתפלה בוודאי מרמזת כאן למה שחז"ל אומרים שעד "יום החמישים", שהוא תכלית ספירת העומר, יש עדיין זוהמה. איזו? זוהמת הנחש הקדמוני. כשמגיעים לתכלית ספירת העומר, ל"יום החמישים", אזי "פסקה זוהמתם". עד שהזוהמה של הנחש הקדמוני פסקה, ואז חוזרים להיות במדרגת אלקות, שה' מקרב אותנו אליו, כמו שאמרנו כאן, שכל מתן תורה הוא להביא אותנו אליו. מה שכתוב "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם" היינו תכלית תיקון הנשמות להיכלל באלקות, שזה נקרא "פסקה זוהמתם" במתן תורה.

כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי הַחֵטְא [כתוב שברגע ש"פסקה זוהמתם" האדם חוזר להיות כמו אדם הראשון לפני החטא, ואז הוא נכלל באלקות], וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן שֶׁהַצִּפִּיָּה לְמַתָּן תּוֹרָה הִיא בַּבִּינָה — תְּחִלַּת הַשְׁרָאַת הָאֱלֹהוּת שֶׁלְּמַעְלָה מֵעֶצֶם הָעֲבוֹדָה שֶׁל תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת.

באמת "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם" הוא רק במדרגת "לטהרנו" של ה עילאה, לא במדרגת "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה", אין בה עדיין קדושה. עוד פעם, מה שכתוב קודם, "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו" הוא עדיין טהרה שבמדרגת ה-ו שהסברנו. מה שכתוב בהמשך "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם", הוא "לטהרנו" של ה עילאה שבשם. זה כבר מתחיל להיות אלקות, בגלל שזו מדרגת "פסקה זוהמתם", כמו אדם הראשון לפני החטא. היא שייכת לצפיה שיש במשך כל ימי ספירת העומר, להיטהר על מנת לקבל את התורה מחדש, כמו שנסביר בהמשך. זה משפט אחד.

עוד פעם, וכמו שיתבאר לקמן, הצפיה למתן תורה היא בבינה, תחלת השראת האלקות שלמעלה מעצם העבודה של תיקון הנשמות. בינה היא תחלת המדרגה התחתונה של השראת האלקות, שלמעלה מעצם העבודה של תיקון הנשמות, שהסברנו קצת קודם. כל זה משפט אחד: "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו", ואחר כך "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם". אחר כך, בהמשך התפלה כתוב עוד משפט בו מזכירים את הספירה של כל יום:

״יְתֻקַּן מָה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְּפִירָה כו׳״ — [חסד שבתפארת וכך הלאה] הֲרֵי תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת (וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן). [עוד פעם, כאן חוזרים למדרגת ו של תיקון הנשמות, לתקן את "מה שפגמתי" היינו כמו "סיג ופגם". אחר כך] ״וְאֱטַהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְּדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה״ — הֲרֵי הַשְׁרָאַת אֱלֹהוּת [עוד פעם].

אבל כמה שהשראת אלקות של "אטהר ואתקדש בקדושה של מעלה" כבר יותר גדולה, לא כתוב ממש "קדושתך העליונה". הכי גבוה, שזה עצם הכתר, כתוב רק בסוף – "קדושתך העליונה". כאן כתוב "קדושה של מעלה". מה שכתוב קודם "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מטומאתם ומזומהתם", הוא כמו "לטהרנו" בפני עצמו. מה שכתוב כאן "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה" הוא השראת האלקות, אבל בעיקר במדרגת "ולקדשנו" של י שבשם. רק בסוף כתוב "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" ממש, שזו עצמות האלקות.

עד כאן הסברנו שבנוסח התפלה כאן יש עולמות-נשמות-אלקות, ובאלקות גופא יש שלש מדרגות, שגם הן כנגד עולמות-נשמות-אלקות שבאלקות.

ג.      שפע-תקון-קדושה

שפע תקון קדושה – מ"ט פעמים כ"ט

נחזור לגוף המאמר. יש כאן בכללות שלשה מושגים: שפע-תיקון-קדושה. שפע שייך לעולמות, תיקון שייך לנשמות, וקדושה היא השראת אלקות. הרמז הראשון הוא שאם לוקחים את שלש המלים האלה:

״שֶׁפַע, תִּקּוּן, קְדֻשָּׁה״ מִתְחַלֵּק לַמִּסְפָּר מט, [שהוא ענין ספירת העומר, מט, ז בריבוע] כְּנֶגֶד מט יְמֵי סְפִירַת הָעֹמֶר. [כמה פעמים מט הוא עולה?] הוּא עוֹלֶה מט פְּעָמִים כט [כט הוא חצי חן] —

אם בשביל כל מדרגה בוחרים מלה אחת, אז ודאי המלה העיקרית של עולמות היא שפע – רוצים להמשיך שפע לעולמות. המלה העיקרית לגבי נשמות היא תיקון. המדרגה העיקרית של אלקות היא קדושה. אם לוקחים את שלש המלים, כמה הן בגימטריא שפע תקון קדושה? 1421. 1000 פלוס "ונח מצא חן בעיני הוי'"[כו]. אבל אם תחלק את המספר ל-מט, תראה שהוא מתחלק בדיוק.

מרכזיות יום כט בספירה

לגבי ספירת העומר, מה המשמעות של כט? איזה יום מיוחד זה? פסח שני, "חסד שבהוד". למדנו בקיץ מאמר ארוך[כז] על כך שפסח שני קשור עם ביאת המשיח לפי החסידות. פסח ראשון הוא גאולה הראשונה ופסח שני הוא בחינת ביאת המשיח. היום של פסח שני הוא היום של חצי חן בספירת העומר, היום ה-כט, "חסד שבהוד".

מענין שהיום הכי חשוב בדרך כלל בספירת העומר הוא ל"ג בעומר, ורבי נחמן מברסלב אומר[כח] שהיום הכי גדול אצלו הוא – מי זוכר איזה יום? "נצח שבנצח". איזה יום הוא בספירת העומר "נצח שבנצח"? 25. עוד פעם, היום המקובל בכל עם ישראל של ספירת העומר הוא "הוד שבהוד", ל"ג, ורבי נחמן אומר שאצלו היום הכי גדול הוא "נצח שבנצח", שהוא בדיוק האמצע, כ"ה. כמה הם כה ו-לג יחד? [58]. מה הממוצע? היום שבין שני הימים האלה? כט.

עוד פעם, היום ה-כט הוא היום שעולה מכאן ומכאן, היום שבדיוק באמצע בין "נצח שבנצח" ל"הוד שבהוד". [מה קורה ב"נצח שבנצח"?] רבי נחמן מתגלה, זה נחמן שבנחמן. [קרה משהו ביום הזה?] אם רבי אומר שזה היום שלו אז...

[מה יש ב"תפארת שבתפארת"?] הרבי המהר"ש. הוא נולד ב"תפארת שבתפארת", אבל "תפארת שבתפארת" הוא גם "הוד שבהוד" בסוד אור מקיף – אותו דבר רק מהצד השני. "תפארת שבתפארת" הוא "הוד שבהוד", כמו ל"ג בעומר, רק שהוא "הוד שבהוד" בסוד אור מקיף. הרי ימי ספירת העומר – מה שאנחנו אומרים – הם אור פנימי. כתוב בקבלה שכמו שיש אור פנימי כך יש אור מקיף, רק שאור מקיף מתחיל מלמטה, מ"מלכות שבמלכות". היום הראשון של "חסד שבחסד" באור פנימי הוא "מלכות שבמלכות" באור מקיף. וממילא "תפארת שבתפארת" באור פנימי הוא "הוד שבהוד" באור מקיף. "תפארת שבתפארת" ממש הולך ביחד עם ל"ג בעומר.

אבל היום שבדיוק באמצע, שהוא הציר של כל ספירת העומר, הוא "נצח שבנצח". זהו יום ה-כה, שיחד עם לג בעומר הוא חן. זהו הסוד העיקרי של חן בספירת העומר – "נצח שבנצח" עם "הוד שבהוד" – המחבר את שתי הספירות נצח והוד. נצח והוד כל מה שקשור אצלנו אתם – הם המוטבע, שהן ה"כליות יועצות"[כט]. היום העיקרי של נצח הוא כה, היום העיקרי של הוד הוא לג, וביחד הם חן, "נצח שבנצח" ו"הוד שבהוד". היום שבאמצע, שביניהם הוא כט, שהוא פסח שני. ממילא פסח שני הוא המחבר את "נצח שבנצח" ו"הוד שבהוד".

[זכאי וחייב קשורים לנצח והוד?] כן, נכון. אמרנו פעם שנצח הוד הם זכאי חיב. נצח הוא מי שמנצח והוד הוא מי שמודה, מי שמפסיד בדין ונכנע. לכן נצח הוא הזכאי והוד הוא החייב. ששני אנשים נכנסים לדין, וכמו שהשופטים אומרים 'אתה זכאי, אתה חייב'. כתוב[ל] שאתה זכאי הוא הנצח ואתה חייב הוא ההוד. מי זכאי ומי חייב – זה נקרא סוד מאזני המשפט. לשון המשפט, ציר המאזניים, היא פסח שני, יום ה-כט.

איפה יש לזה רמז? בקבלה המספר כט הוא תמיד תיקון "וחטאה"[לא]. תיקון ה-יב מבין י"ג תיקוני דיקנא. י"ג תיקוני דיקנא הם י"ג מדות הרחמים, וה-יב הוא תיקון "וחטאה" בגימטריא כט. בקבלה ובכתבי האריז"ל הוא נקרא תיקון "פומא קדישא", ו"דעת גניז בפומא"[לב]. הדעת היא כמו הלשון ששוקלת את שיקול הדעת, שיקול המשפט (בהמשך נסביר יותר את הרמז).

אור מקיף ואור פנימי בספירת העומר

[מהו היחס בין האור פנימי למקיף, למשל שהיום הראשון בספירה הוא "מלכות שבמלכות"?] אנחנו נסביר בהמשך את כל המדרגות האלה. השפע בא מהמלכות, אבל הוא לא קשור לכאורה עם התיקון, ודאי יש השפעה מזה לזה. [כלומר שהשפע בא מהצד השני] כיוון שהשפע בא מהמלכות, צריך לומר שהשפע באמת בא מאותה מדה שבמלכות. רק שזה קצת נכון. טוב לומר ואולי לכך התכוונת, שהשפע בא יותר מהמקיף מאשר מהפנימי. אפשר לומר כך באמת. כמו שביום הראשון השפע בא מ"מלכות שבמלכות".

מה המיוחד ביום כה של "נצח שבנצח"? הוא היום היחיד שהאור הפנימי והאור המקיף הם אותו דבר, היינו הך. ביום הראשון האור הפנימי הוא "חסד שבחסד". כל מה שאנחנו אומרים הוא אור הפנימי, אבל בעצם זה מתחיל הפוך – כתוב שאור המקיף מתגלה תמיד מלמטה למעלה, ואור הפנימי מתגלה מלמעלה למטה. זה כלל בקבלה. אור המקיף מתחיל להתגלות ב"מלכות שבמלכות" ביום הראשון, וביחד עם "חסד שבחסד" של הפנימי יש מלכות שבמלכות. וכשמגיעים ל"גבורה שבגבורה" זה כבר "יסוד שביסוד" של אור המקיף. כשמגיעים ל"תפארת שבתפארת", יום הולדת הרבי המהר"ש, זה כבר "הוד שבהוד". היום היחיד שהמקיף והפנימי הם אותו דבר הוא רק "נצח שבנצח".

[מה הכוונה שהפנימי מתגלה מלמעלה והמקיף מתגלה מלמטה?] אור מקיף נמצא כולו ויורד אליך לאט לאט. לכן הדבר הראשון שיורד אליך הוא הכי תחתון. אור פנימי מתלבש בתוכך, ובהתלבשות הדבר הראשון שמתקשר הוא המדרגה העליונה. יש ודאי הרבה מה לומר על זה, העיקר בסך הכל הוא שאם מחברים אותם תמיד נשארת שלמות. אור מקיף שומר על איזון.

למשל, עוד דבר מאד פשוט: כתוב שבדורות האחרונים שיורדים למטה מטה מבחינת אור פנימי, דוקא יש אור מקיף יותר גדול שמתגלה בכל דור, כמו רזין דאורייתא, וכל ענין גילוי החסידות והקבלה בדורות האחרונים. כתוב שבשביל לשמור על איזון, ככל שיורדים יותר למטה במדרגות של פנימיות, צריך גילוי יותר גבוה מצד המקיפים. המקיפים יכולים להיות שייכים לעולמות, יכולים להיות שייכים להשראת אלקות. השראה היא גם בחינת מקיפים.

ד.    ספירת העומר – גילוי נשמת משה רבינו בפה

תִּקּוּן ״וַחֲטָאָה״ —״פּוּמָא קַדִּישָׁא" — שֶׁבּוֹ גָּנוּז הַדַּעַת דְּרַדְלָ"א, שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה, שֶׁצִּוָּה לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר בַּפֶּה וְדַ"ל.

כל זה הוא מה שיש לכוון כשאנחנו אומרים בתפלה הזאת "רבונו של עולם אתה ציויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת עומר". מה אפשר לכוון בזה? מה, בכל מצוה אומרים "אתה ציויתנו על ידי משה עבדך" לעשות משהו?! זה משהו נדיר לגמרי, אין תפלה כזאת בשום מצוה אחרת שאומרים לה' אתה ציות אותנו על ידי משה רבינו לעשות משהו, חוץ מ"כדת משה וישראל". אבל כאן זה "אתה ציויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת העומר". מה צריך לכוון כשאומרים את זה?

יש מכתב מפורסם מהרבי שליט"א על המדרגות של משה רבינו[לג], שיש בנשמת משה רבינו הרבה-הרבה מדרגות, כמו חכמה עילאה דאצילות וכך הלאה, כל מיני מדרגות. הרבה פעמים כתוב שמשה רבינו הוא דעת[לד]. יש שכתוב שמשה רבינו הוא חכמה[לה], ויש שכתוב שהוא דעת. דעת זה כמו "רעיא מהימנא"[לו], שהוא רועה האמונה. הוא הדעת שרועה ומפרנס את האמונה, ממשיך דעת באמונת ישראל.

השורש הכי גבוה של "רעיא מהימנא", המושג הזה, לרעות את האמונה, הוא הדעת של האמונה. מהי אמונה? רדל"א. משה רבינו הוא זה שיכול לפרנס את האמונה, כיוון שהוא הדעת של רדל"א. המדרגה הכי גבוהה של נשמת משה רבינו היא הדעת של רדל"א. כלומר הדעת של אמונה. לכן הוא יכול להמשיך-לגלות דעת באמונת ישראל. כתוב בכתבי האריז"ל שהדעת של רדל"א היא מה שגנוז בתוך הפומא, בתיקון "וחטאה" שעולה כט. כתוב שהדעת של רדל"א גנוזה בתוך הפה.

מהי ספירת עומר? מצוה שבפה – יש מצוה לספור את ספירת העומר בפה. מה צריך לכוון במלים "אתה ציויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת העומר"? שאני רוצה לגלות את משה רבינו בתוך הפה שלי. משה רבינו הוא זה שגנוז בתוך הפה. ידוע בפרשת בלק, רש"י מביא זאת בחומש[לז], שאמרו לו שהכח של מושיען של ישראל הוא בפה. כל הכח של עם ישראל הוא בפה, אבל במיוחד הכח של משה רבינו הוא בפה, לכן הוא ביקש להביא מישהו שכנגדו, "זה לעמת זה עשה האלהים"[לח], שהוא בלעם הרשע שגם כוחו בפה, שיוכל לבטל אותו, חס ושלום.

אם כן, זה גם דבר ידוע. כתוב[לט] שאם היינו זוכים והיינו נכנסים לארץ עם משה רבינו הוא היה גומר את כל מה שצריך לתקן פה בארץ – לגרש, להרוג את כל הגוים וכו' – רק מכח הפה, לא היה צריך להילחם בידיים. רק כיוון שלא זכינו להיכנס לארץ באמצעות משה רבינו, רק על ידי יהושע, לכן היינו זקוקים לתחבולות ותכסיסי מלחמה בידיים. מה שאין כן משה רבינו כחו בפה.

עיקר הסוד שמשה רבינו כוחו בפה הוא הסוד הזה. [הוא גם הכה את המצרי] נכון, גם בפה, על ידי השם המפורש. זהו כל הכח של עם ישראל. זה דבר כללי שלומדים עכשיו. כתוב תמיד שכוחנו בפה, או שמשה רבינו הכח שלו בפה, זהו הסוד הזה בקבלה של "דעת גניז בפומא", שהדעת גנוזה בתוך הפה. הדעת היא-היא נשמת משה רבינו, כמו שכתוב בתניא פרק מב, וגם בפירוש כתוב בספר התניא שמשה רבינו הוא בחינת הדעת של כללות עם ישראל, והדעת גנוזה בפה. כשסופרים את ספירת העומר רוצים לגלות במצוה הזאת שבפה את נשמת משה רבינו.

תקון "וחטאה" – "פומא קדישא"

כאמור, תיקון של ה"פומא קדישא", בו נמצאת הדעת הגנוזה, נקרא בקבלה "וחטאה", שעולה כט. יוצא שכללות ענין ספירת העומר, של שפע-תקון-קדושה, מרומז במספר מט פעמים כט.

משה רבינו צוה לספור בפה, וציווי הוא התקשרות – כל מצוה היא התקשרות ונתינת כח. אם ה' מצוה אותנו על ידי משה רבינו וא גם נותן את כוחו, והוא גם נותן את כח משה רבינו. יש במצוה הזאת סגולה לגלות את כחו של משה רבינו שבפה.

[אבל כתוב עליו שהוא "כבד פה"[מ]?] זה כמו סגי נהור. כל דבר כבד הוא בגלל שיש בו כל כך הרבה עוצמה שהאור שבו לא מתגלה מרוב העצם. מה זו עוצמה? לסגור, עוצמה מלשון עצימת עיניים, דבר עצום. כל המושג עצמות בחסידות הוא מלשון עצימת עיניים. כאשר יש עוצמה לא רואים כלום, בגלל שהיא עוצמת את האור. לכן כתוב[מא] שסוד הצמצום הוא ש"המאור נכנס במקום האור". הצמצום הוא לעצום עיניים, להתעצם-" העצם נכנס במקום האור, ממילא האור מסתתר. משה רבינו הוא עצם הדיבור, ולכן בתחלה הוא "כבד פה", רק שהקב"ה פותח את הפה שלו.

שלשת שלבי אמונת ישראל במשה רבינו

למה הזמן של יציאת מצרים שייך למשה רבינו? פשוט, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[מב]. זאת אומרת, התקופה הזאת היא התגלות שלו. מהיום הראשון של פסח, ועוד יותר מיום שביעי של פסח, כמו שכתוב בשירת הים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[מג], וכתוב שהראיה והאמונה של "שפחה על הים"[מד] בקריעת ים סוף הן הקדמה למתן תורה – "וגם בך יאמינו לעולם"[מה]. כל התקופה הזאת היא התגלות של משה יותר ויותר. גם ביציאת מצרים היה משה רבינו, אבל לא ראו אותו כל כך.

אחד מהמוטיבים העיקריים של הימים שבין פסח לשבועות הוא עלית קרנו של משה רבינו בעיני העם. על פי פשט, משה רבינו בימים האלו מקבל יותר ויותר אמון בעם. גם לפני שמשה רבינו הוציא אותנו כתוב ש"ויאמן העם"[מו], שהאמינו, אבל בעיקר האמינו במה שהוא אמר, לא שהאמינו בו. כשהוא בא לגאול אותם הזקנים האמינו בו, אבל אחר כך באמת כשפרעה הכביד את העבודה באו בתלונות ובטענות – מה עשית לנו וכו'.

בתחלת התקופה הראשונה האמינו בו, אבל האמינו בבשורה שלו, האמינו שהוא כמו אליהו הנביא, אבל עדיין לא שהוא משיח. מיד כשהוא בא למצרים ואמר 'באתי לגאול אתכם' כתוב "ויאמן העם" – הם האמינו כמו שמאמינים לאליהו הנביא, שה' בישר את הבשורה. אבל להאמין בו ממש, כמו שמשיח, שהוא-הוא הגואל – זה היה רק בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף. רק לאחר ש"ויט משה את ידו על הים"[מז], ש"הוי' ילחם לכם ואתם תחרישון"[מח], ואחר כך ראו שמשה נטה את ידו על הים והים נבקע וכו', התחילו להאמין בו ממש –" "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו".

אף על פי שהסברנו הרבה פעמים את הכתוב בחסידות, שהכתוב "ובמשה עבדו" הוא מדרגה יותר גבוהה באמונת ה', ולא שהתכל'ס הוא להאמין במשה – תמיד האמונה במשה רבינו פרושה שעל ידי משה רבינו מגיעים לאמונה יותר עמוקה בקב"ה, כמבואר באריכות בחסידות[מט] – ובכל זאת, הדבקות במשה רבינו בתור הממוצע המחבר אותי לקב"ה, לעצמות ה', לא חלילה בתור ממוצע מפסיק שאני מסתפק בו – הולכת ומתגברת.

לפני מתן תורה כתוב בפרשת יתרו "וגם בך יאמינו לעולם", שה' אומר למשה אני מדבר איתך, וכל העם יראו שאני מדבר איתך, ולכן "וגם בך יאמינו לעולם". לכן כתוב בחסידות שבמתן תורה הגיעו למדרגה יותר גבוהה של אמונת משה, אפילו יותר מקריעת ים סוף. עוד פעם, אחד מהדברים  העיקריים בימים אלה, למה ה' לא נותן את התורה מיד? יש הרבה סיבות לכך שאנחנו לא מוכנים, ואחת מהסיבות היא שאנחנו עדיין לא מקושרים מספיק למשה בתור מי שעתיד להיות "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[נ].

משה – ספרא רבה

אחד מסודות מצות של ספירת העומר הוא שמשה נקרא "ספרא רבא"[נא], הוא הסופר הגדול, מלשון סופר מספרים. יש סגולה נפלאה במצוה הזאת של ספירת מספרים בספירת העומר – אחד, שנים, שני ימים, שלושה ימים – שמתקשרים על ידה עם משה רבינו. לפני שאפשר לקבל את התורה צריך להתקשר, ומה הכוונה להתקשר? שהוא בתוכי, כביכול מתעבר בי, כמו בסוד עיבור נשמות.

כתוב בתניא[נב] שלכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו, אבל בזמן ספירת העומר, יותר מכל זמן אחר בשנה, מתעבר משה רבינו בסגולת המצוה הזאת בתוך כל אחד ואחד – הוא ממש מתעבר בתוך הפה. זאת אומרת, משה רבינו נכנס לך לתוך הפה בזמן שאתה סופר את ספירת העומר.

זה כל ה'שטורעם' הגדול – כמו שהרבי אומר[נג] – שעושים ממשה רבינו פתאום במצוה הזאת. "אתה צויתנו על ידי משה רבינו לספור ספירת העומר". מה רוצים כאן ממשה רבינו? ברור שזהו אחד מעניני ספירת העומר – "אתה ציותינו על ידי משה רבינו" לספור בפה. לכן אפילו בגימטריא משה הוא הסֹפר, אם כותבים בכתיב חסר.

תיקון 'זה'

זה מה שכתוב כאן, שעיקר הגילוי של "פומא קדישא" הוא בפסח שני. מה זה פסח? פסח הוא פה סח. הפסח הראשון הוא מחוץ לספירת העומר, לפני ספירת העומר, אבל פסח שני הוא בתוך ספירת העומר. כאן פה סח הוא עיקר המצוה שמקיימים היום בספירת העומר. כל זה היה להסביר את הרמז של מט פעמים כט שעולה שפע-תקון-קדושה יחד, וש-כט הוא תיקון "וחטאה" של "פומא קדישא".

כאמור, "וחטאה" הוא התיקון ה-יב, העולה בגימטריא זה – "זה הדבר אשר צוה הוי'"[נד], משה נתנבא ב"זה"[נה]. עד תיקון "ואמת"[נו], "משה אמת ותורתו אמת"[נז], יש ז תיקונים – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". "אמת" הוא התיקון ה-ז, "כל השביעין חביבין"[נח], בחינת משה. אחר כך יש עוד ה תיקונים עד "וחטאה" – "נֹצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה". בפסוק ראשון יש ז ועוד ה בפסוק שני עד "וחטאה". יחד מתקבל הצירוף זה, כמו שכתוב על משה שנתנבא ב"זה". כל זה מתגלה בפה, ב"פומא קדישא".

ודאות הספירה

אפשר לומר שבאמת כל הספירה, שסופרים בדיוק כל יום כמה ימים, היא בחינת "אספקלריא המאירה". אחד מהפירושים של ספירה הוא ספיר, ואם אני אומר "היום יום אחד לעומר", אני לא אומר בערך יום אחד – אולי יום אחד, אולי יום וחצי, אולי רק חצי יום – אלא אני אומר בוודאות "היום יום אחד לעומר". הספירה הזאת היא 'ברי', לא 'שמא' – כתוב שברי אותיות רבי, יש ברי ושמא – ולכן כל מה שסופרים הוא בתכלית הבירור, הדבר ברור לי כיום. מה זה יום? אור השמש. ברור לי לגמרי, בבחינת ברי, שהיום הוא יום אחד.

עד כדי כך שיש דיון, אפשר להסביר על פי זה את הפסק של הרבי. הרבי שליט"א לא פוסק הרבה הלכות, אבל יש פסק אחד, הכי מפורסם, שהרבי פסק נגד כל הגדולים בדור הזה ובדורות האחרונים[נט]. הרבי פוסק שאם אדם עובר את קו התאריך, שנוסע לאוסטרליה, הוא ממשיך לספור כמו שהוא, לפי הספירה שהתחיל בה ולא לפי איך שסופרים במקום אליו הגיע. בכל מצוה אחרת הפרט מתבטל לציבור, להיכן שהוא נמצא, אבל יש פסק הלכה שהרבי פוסק, שאם האדם עובר את קו התאריך הוא ממשיך בספירה שלו.

יש לרבי הרבה טעמים לכך, אבל לפי דרכנו, לפי מה שאנחנו מסבירים עכשיו, הספירה היא דבר שאדם ברור בו, ברור מאה אחוז, ברור מה שלי ברור. זאת אומרת, בבחינת "זה", כמו "אספקלריא המאירה". אם הייתי עובר את קו התאריך וסופר לפי כולם היה זה בבחינת "כה". אני סופר לפי עצמי, ולא סתם אלא אני עושה חג שבועות ביום אחר. אם אני עובר את קו התאריך – הרבי פוסק –כולם עושים חג שבועות ביום אחד ואני עושה חג שבועות באופן פרטי ביום אחר, לפי ספירת העומר שלי. זה נוגע לחג השבועות. זו הלכה עצומה.

מה רואים בזה? שכל אחד בספירת העומר הוא כמו משה רבינו. "תורה צוה לנו משה", הוא לא מתבטל למה שמישהו אחר אומר. משה רבינו לא חושב על מה שאחרים אומרים, הוא אומר. בגלל שאצלו הדבר ברור כשמש. יש משהו בספירת העומר שברור לך בתכלית הבירור, שאם אצלך "יום אחד" הוא לא יכול להיות יום אחר. אתה יודע ש"היום יום אחד" ומחר "שני ימים", וכך הלאה עד הסוף, וכך אתה עושה מתן תורה.

כתוב שמשה הוסיף בסוף יום מעצמו, לפי דעת רבי יוסי[ס]. אתה עושה חג השבועות בדיוק לפי ספירת העומר שלך, לפי מה שיוצא מהפה שלך, בגלל שמה שיוצא מהפה שלך הוא לפי הברי שלך, לפי מה שברור לך כשמש כמו אספקלריה המאירה. זוהי בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'" שיוצאת מ"פומא קדישא".

[מה לגבי יום טוב לבן חו"ל שמגיע לארץ?] זה לא נוגע, זה משהו אחר. לפי הקבלה הוא רק חוגג יום אחד, כמו כאן, איפה שהוא נמצא. בכלל, זה ענין של דרבנן, ואילו כאן אנחנו מדברים ממש מדאורייתא – גם חג שבועות וגם ספירת העומר הם מצוות עשה מדאורייתא.

לכן באמת אפשר להסביר מכאן הלכה[סא] מאד קשה, שאם אדם שכח לספור יום אחד פוסקים בדרך כלל להלכה שהוא לא ממשיך לספור עם ברכה. הוא צריך לספור עם מישהו, לשמוע את הברכה ממישהו אחר. באמת, הרבי מקומרנא חולק על זה[סב] ואומר שאפשר להמשיך גם לברך, אבל ההלכה כמו שהיא מקובלת היא שאם אדם שכח יום אחד אי אפשר להמשיך לברך. יש הרבה קושיות בהלכה – למה זה? אבל לפי ההסבר שלנו הדבר גם מובן, בגלל שאם זו היתה ספירה של הציבור ואתה רק מצטרף – אתה שכחת, עכשיו תברך יחד עם כולם למחרת. אבל כיוון שזו מצוה שצריכה להיות ברורה אצלך, כמו נבואת משה רבינו שיוצא מהפה, בבחינת זכרון מוחלט – איך אתה יכול לספור "עשרים ושנים יום" אם שכחת את יום עשרים ואחד? זה קצת מסביר את ההלכה הזאת.

איך שלא יהיה, הנקודה כאן היא שספירת העומר היא גילוי הניצוץ של משה רבינו בפה.