הרכבת אנוש לראשנו (טז)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ד סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

[עמוד מג]

בפעם הקודמת למדנו על שלש מדרגות לפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים": קודם יש התחדשות חיצונית, שה' מחדש את היום בעצמו, והיא ממשיכה מוחין שעל ידם יוכל האדם לזכור את המשמעות של היום. זו כבר אתערותא דלתתא. על ידה נמשך הגלוי של פנימיות היום, בסוד אתערותא דלעילא שאחרי אתערותא דלתתא.

הסברנו, שההתחדשות הראשונה היא בסוד השתלשלות העולמות, עבודת הזכרון של האדם מה ארע באותו היום, כאשר הוא חי אותו מחדש, היא בסוד התלבשות. הוא גורם שהיום יתלבש בתוכו, כמו התלבשות הנשמה בתוך גוף. קודם היתה השתלשלות של היום שמתחדש – "חדשים לבקרים" – ואחריה באה עבודת האדם להלביש את המשמעות הפנימית של היום בתוכו, בתוך המח והלב שלו. בסוף מגלה ה' בעצמו את הפנימיות, את הנס, בגלוי ממש. זה נקרא "נעשים", כאשר הנס נעשה מחדש, וזו בחינת השראת אלקות.

תמיד כאשר יש לנו "השתלשלות, התלבשות, השראה" הם בסוד "חש, מל, מל", "הכנעה, הבדלה, המתקה". כעת עלינו להבין את שלש המדרגות הללו בסוד הספירות:

חדוש העולם [שהוא החידוש החיצוני] הוא בעיקר מצד החכמה – "בראשית ברא וגו"' – "בחוכמא".

העולם מתחדש על ידי ספירת החכמה. החידוש של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" הוא החידוש של "בראשית ברא אלהים". על כך נאמר "כלם בחכמה עשית".

זכרון הנשמות הוא בחינת דעת – התקשרות והתחברות הנשמה בתקיעת המחשבה בחוזק ובהתמדה בענין האלהי.

עיקר העבודה של זיכרון מצד הנשמה הוא דעת, כאשר האדם מתקשר היטב אל הענין האלקי, ובמקרה שלנו – אל המשמעות של אותו היום.

מעשה הנס שמתחדש מלמעלה בדרך ממילא הוא בסוד "עשיה לעילא", בחינת ההמתקה שמצד הבינה.

הבטוי "עשיה לעילא" לקוח מספר הזהר. אף על פי שעשיה היא בדרך כלל למטה, ה תתאה שבשם, אבל כאשר יש עשיה אלקית ורואים שה' הוא זה שעושה אותה נקראת עשיה זו "עשיה דלעילא", ואזי היא כנגד האות ה עילאה שבשם. גלוי האלקות שיש בנס שלמעלה מדרך הטבע הוא גלוי של פנימיות אמא. זו המתקה של הדינים – של הטבע – בשרשם – בנס שלמעלה ממנו. אם כן, השראת האלקות בגלוי בתוך המוחין הוא עיקר מצד אמא.

נמצא שבבחינת מוחין חב"ד סדר העבודה של "הכנעה, הבדלה, המתקה" הוא לפי סדר המשכת גלוי האלהות מימין (חכמה) דרך האמצע (דעת; והוא בחינת דעת עליון המחבר חכמה לבינה) לשמאל (בינה), כאשר עיקר התגלות עתיקא הוא באמא כנודע.

הכתר מתגלה ממש באמא. קודם הוא נמשך בחכמה, מחכמה הוא נמשך לדעת עליון המיחדת חכמה ובינה, ומשם עיקר התגלות הנס, של עתיקא, הוא באמא. אם כן, סדר העבודה בחב"ד הוא חכמה-דעת-בינה. כאן דעת היא דעת עליון, והיא ההתקשרות לענין האלקי כמו שהוא, בבחינת "נזכרים", והיא ממשיכה את העצם שכבר התחדש מצד החכמה, אלא שבה הוא היה בהעלם. התענוג נמשך תמיד בהעלם בחכמה, אבל מתגלה באמא, וזאת רק לאחר היחוד בין חכמה ובינה הנעשה על ידי דעת עליון.

החכמה היא מקור הבטול והענוה – הכנעה.

איך ניתן להבין את ההכנעה שיש בחכמה? אמנם החכמה מכילה בפנימיותה את עצם הענג, אלא שבה הוא בהעלם. לעומת זאת, מצד עצמה היא בטול, ובטול הוא שרש השפלות וההכנעה. זו הדרגה הכי גבוהה של הכנעה בנפש.

מאמר חז"ל בפרקי אבות אומר:

"אם אין דעת הבדלה מנין".

כלומר, הבדלה קשורה להתקשרות הדעת [דעת עליון]. כאשר אתה מתקשר לדבר אחד אתה נבדל מכל שאר הדברים שיש בעולם. עיקר ההבדלה נעשית על ידי רכוז אמיתי, עד שכל העולם עומד מוחץ לתמונה שלך.

יש דעת ויש היסח הדעת. כאשר אתה יודע משהו טוב אתה ממילא בשיא ותכלית היסח הדעת מדברים אחרים. מוסבר בחסידות, כי כוונת מאמר חז"ל "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת" אינו היסח הדעת ממשיח, אלא היסח הדעת מכל שאר הדברים שיש בעולם. אין לו שום דבר בראש חוץ מן המשיח. זהו פרוש בדיוק הפוך מן הפירוש המקובל.

דעת זו היא שממשיכה את ההכנעה שבחכמה אל ההמתקה שבבינה:

המתקה היינו גלוי השמחה שבבינה – "אם הבנים שמחה".

אם כן, במוחין הסדר הוא ימין-אמצע-שמאל, חכמה-דעת-בינה. איך הסדר במדות חג"ת?

[הזכרנו, שנושא זה הוא מן היסודות החשובים ביותר של תורת החסידות והקבלה: כיצד לתרגם את סוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" אל שלש המדרגות של הסוד – חב"ד חג"ת נה"י. באמת אלו שלשה פרצופים. עיקר סוד קבלת האריז"ל, שאינו מופיע אצל הרמ"ק, הוא סוד הגידול. הספירות והפרצופים הן בשלבי התפתחות בדיוק כמו אצל ילד שגדל, והוא מסביר כל שלב ושלב וכל שנה ושנה מה קורה בהם.

כלל חשוב בהתפתחות הוא, שלא רואים אותה. היום ניתן לצלם צמח ולצמצם את כל ההתפתחות שלו לכמה דקות, אבל ה' לא רוצה כך. זה מכחיש קצת את מעשה הקב"ה. ה' רוצה שדבר יתפתח באופן שאי אפשר יהיה לראות את ההתפתחות. הוא רוצה שפתאום הדבר יהיה גדול. למה? בגלל שיש כלל גדול בחז"ל לגבי תבואה בכרי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". כלומר, התבואה מתברכת ומתגדלת מאליה.

נרחיב: עיקר הברכה היא גִּדוּל, התפתחות [לכן על אברהם, "האדם הגדול בענקים", נאמר "והיה ברכה"]. כאשר אדם אוכל מעט האוכל "מתברך במעיו", מתגדל ומתרבה. מהי הברכה הראשונה של הקב"ה? "פרו ורבו". זוהי הברכה ב-ה הידיעה. זהו פירוש המילה ברכה, וחז"ל אומרים שברכה נמצאת רק "במקום סמוי מן העין". לכן יש מאמר חז"ל, וכך ידוע היום גם בטבע, שעיקר הגדילה נעשית בלילה, כאשר האדם ישן. אזי יש עוד יותר חושך, כפי שכל יצירת הולד וסוד הזווג על פי ההלכה הם בחושך, כאשר לא רואים.

כל גידול הוא בחינת אלכסון, קרן זוית. בכלל, הסוד של גידול והתפתחות הוא שאם אתה כעת 2 אתה מגדיר אוטומטית כביכול רבוע של 2, וממילא אתה מגדיר את האפשרות של התפתחות עד כדי אלכסון. בכל רגע ורגע אתה יכול להתפתח עד האלכסון של אותו מצב בו אתה נמצא.

ניתן להבין זאת טוב על ידי הידוע מספר יצירה על חוש החודש שלנו, חודש סיון – חוש ההלוך. זהו החוש להתקדם תמיד. האות של החודש היא האות ז, שהיא תמיד הקצור של המילה זה. הרבה פעמים בחז"ל האות ז לבדה היא קצור המילה זה. לדוגמה: במסכת נדה דורשים את המילה זָכָר – זֶה כָּר, כפי שדורשים את המילה פֶּסַח – פֶּה סַח. בלשון הקבלה נקראת תופעת פרוק מילה בשם 'מאמר'. משה רבינו התנבא ב"זה הדבר", כיוון שכל התורה כולה היא חוש ההלוך, תמיד להתקדם. כל סוד ההתקדמות והגידול הוא מ-ה ל-ז, והלוך זה צריך להיות סמוי מן העין.

איך הגענו לכל זה? מכך שעיקר כתבי האריז"ל הוא התפתחות של פרצופים, ובדרך כלל יש שלשה פרצופים: עבור, יניקה, מוחין [מוחין הם גדלות]. לאחר שנשלם תהליך אחד של 'עבור, יניקה, מוחין' חוזרים שוב לעבור שני, ואז הכל מתחיל מחדש, אבל שלשת אלו הם העיקריים. שלשת הפרצופים הללו נקראו גם: פרצוף נה"י, פרצוף חג"ת, פרצוף חב"ד.

פרצוף נה"י הוא עבור, ובתוך העבור מתכופף ונכלל כל שעור הקומה המלא בתוך הנה"י. כאשר אדם מצוי בשלב של עבור כפופים הראש והגוף שלו לגמרי בתוך הרגלים. בלשון ספר הזהר: "תלת גו תלת", "תלת כלילן בתלת". אחר כך, כאשר הוא נעשה יונק הוא נקרא פרצוף חג"ת, שגם בו קיים כל שעור הקומה, וכולו נכלל בתוך הגוף, בתוך הרגש. בלשון הקבלה הראשונה נקרא הפרצוף הראשון 'מוטבע', ואילו הפרצוף השני נקרא 'מורגש'. הפרצוף השלישי נקרא 'מושכל', והוא פרצוף חב"ד. אלו שלשת השלבים בהתפתחות אדם, כאשר שלבים אלו עצמם חוזרים חלילה.

בדרך כלל, "עבור, יניקה, מוחין" עצמם מכוונים כנגד "חש, מל, מל" או "הכנעה, הבדלה, המתקה", אלא שכעת נלמד איך היא העבודה בכל אחד מהם. בכל מצב העבודה היא קצת אחרת. אם האדם שייך לגדלות, לפרצוף חב"ד, אזי סדר העבודה שלו – ה"הכנעה, הבדלה, המתקה" שלו – הוא היחוד של אבא ואמא עילאין, ויחוד זה נעשה על פי הסדר חכמה-דעת (עליון)-בינה. כלומר, ההכנעה שלו היא בבטול של החכמה, ההבדלה שלו היא ברכוז של דעת עליון, וההמתקה שלו היא בהתגלות השמחה שבעצם ההשגה [ב'דֶערְהעֶר']. זו העבודה של אחד שבפרצוף המוחין.

איך הוא סדר העבודה בפרצוף היניקה?

במדות חג"ת ההכנעה היא באמצע במדת התפארת (הכרת תפארת גדולתו יתברך באמת, על ידי הכנעת מדת ההתפארות שמיסוד הרוח שבנפש הבהמית [מבין ארבעת היסודות הרעים שהובאו בתחלת ספר התניא]) –

מהי עבודת התפארת? כותב הבעל שם טוב בכמה מקומות בכתר שם טוב [ראו בכוות המקוה בתחלתו], שעיקר עבודת התפארת הוא שאדם יכניע את ההתפארות האישית שלו על ידי שהוא מפאר את הקב"ה.

כעת אנו מבינים יותר: יניקה היא שלב של ילד, כאשר הוא יונק, ודוקא אצלו בולטת המדה הזו. זו המדה העיקרית של ילדות. באמת, יש אנשים שנשארים ילדים עד מאה ועשרים, שלא יצאו בכלל מפרצוף יניקה. איך יודעים? שהם מתפארים. עיקר הסימן של ילד היא מדת ההתפארות. לכן עיקר העבודה לאדם שנמצא במצב כזה הוא להכניע את ההתפארות. איך הוא מכניע אותה? על ידי פעולה הפוכה – לפאר את הקב"ה. זה דבר חשוב מאוד: ברגע שאדם מרגיש התפארות זהו הסימן המובהק שעכשיו הוא ילד, שהוא בפרצוף יניקה.

זו ראשית העבודה של מי שהוא כעת ילד – ההכנעה שבאמצע. התפארת היא האמצע שלו, צפור הנפש שלו, ועליו להכניע אותה. איך? על ידי התבוננות בתפארת גדולתו של הקב"ה. אף על פי שהוא ילד הוא צריך להתבונן. מובא בתניא [אגרת הקדש טו], שעיקר מדת התפארת היא להכיר את תפארת גדולתו של הקב"ה. יש הרבה צורות של התבוננות: יש התבוננות של בטול העולמות לה' וכו', אבל זו התבוננות של היפי של ה', של תפארת גדולתו בעולם. ככל שהוא מכיר בגדולתו הוא מפאר ומשבח אותו, וכך יש לו כח להכניע את ההתפארות האישית שלו.

כך אנו אומרים בתפלת היצירה, בתפלת התפארת: "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו'. לך מגיעה הגדולה, לא לי. למה? כי יש קודם הוא אמינא שהיא מגיעה לי, אבל כעת אני מתבונן ורואה שזה לא נכון, שהגדולה היא רק לך.

אם כן, ראשית העבודה בפרצוף היניקה זו ההכנעה במדת התפארת, שהיא:

מדת יעקב אבינו ע"ה, [שאמר] "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

מתוך הכרתו את כל החסדים והאמת של הקב"ה הוא נעשה "קטנתי", הוא מכניע לגמרי את ההתפארות האישית שלו. 'ישראל' הוא גדלות, אבל 'יעקב' הוא כנויו בקטנות, ובתור קטן עבודתו היא תקון המדה שלו – מדת התפארת.

קודם הסברנו, שבעת גדלות סדר העבודה הוא הכנעה בימין, הבדלה באמצע והמתקה בשמאל. כאן בלב ההכנעה היא באמצע, ואילו:

ההבדלה היא בשמאל במדת הגבורה – מדת הדין, [והעבודה בה היא על דרך מאמר חז"ל] "יקוב הדין את ההר", להבדיל בין טהור לטמא וכו' [ולהיות קנאי להלכה כאחד הקנאים].

קנאות זו היא בכל דבר – בין אדם לחברו ובין אדם למקום. זו מנטאליות של ילד קטן. לכן יש בילדות הרבה פעמים קנאות. זהו סימן נוסף לילד, לקטנות המוחין. מה התקון למדה זו? שהקנאות לפחות תהיה לאמת, על פי דין אמת. מדת הדִין אומרת עד דֵין, עד כאן ולא יותר. זו מדה של הגדרה. חסד הוא "לפנים משורת הדין", ואילו הדין הוא שורת הדין עצמה.

אם כן, ההבדלה שלו היא מצד השמאל שלו, מצד מדת הדין.

ההמתקה היא בימין במדת החסד – "טבע הטוב להטיב".

ילד קטן הוא לפעמים שופע חסד, אוהב לתת. זו המתקה, וצריך לפתח את התכונה של "טבע הטוב להטיב", ולא לדכא אותה.

אלו שלש מדות, שאחת מהן צריך להכניע, השניה צריך לברר והשלישית לפתח. יש מדה של התפארות בילדות אותה צריך להכניע, ויש מדה של דין וקנאות אותה צריך לברר, שיהיה דין אחת, ויש מדה טובה של חסד אותה צריך לפתח. זהו סדר העבודה במצב של יניקה: אמצע-שמאל-ימין.

 

כעת נעבור לסדר חדש של עבור. מהו עבור בנפש? זהו מי שאפילו אין לו את הרגש של הקטנות. הוא רק פועל באופן מכאני. הוא מקיים מצות רק כ"מצות אנשים מלומדה", כמו מכונה. העיקר אצלו הוא רק התנהגות. בפסיכולוגיה היום ישנה שיטה על פיה כל האדם הוא רק צורות ההתנהגות שלו (behave). כל הפסיכולוגים הללו עוד לא יצאו בכלל מהבטן, הם בסוד העבור המוחלט, שכן לשיטתם פרצוף האדם נכלל בצורות ההתנהגות החיצוניות שלו, והיא הקובעת מה הוא מרגיש ומה הוא חושב. אכן, לפרצוף נה"י יש ראש ויש לב, אלא הכל נכלל בתוך הרגלים. זו מנטאליות של עובר שעדיין לא נולד. הוא עוד לא אדם. כתוב, שאם הורגים עובר לא נחשב הדבר לרצח ממש. זו עברה חמורה ביותר, אבל לא עוברים על "לא תרצח". אם כן, בתור השקפה זו השקפה לגמרי לא אנושית [לכן יש מצוה לשרש אותה כמה שיותר].

אם כן, יש מצב בנפש שכולו הרגלים. נה"י הם רגלים, ורגל הוא מלשון הרגל. הכוונה היא שכל החיים פועל אותו אדם רק מתוך הרגל, על פי התנהגות מוטבעת. לכן פרצוף זה נקרא 'מוטבע', ש"הרגל נעשה טבע". יש בו כל מיני דברים שהוטבעו בו, וכל החיים שלו הוא נכלל בתוך המוטבע.

הילד שפועל מתוך קנאות התפארות וכו' הוא בבחינת 'מורגש', אבל יש אדם ישי בו רק התנהגות. יכול גם כאן אדם בן שבעים שנה, שזה מה שנשאר אצלו. יש לו סדר מתי הוא קם בבוקר, מתי הוא אוכל ארוחת צהרים, וכל מה שנשאר לו בחיים הוא רק לשמור את הסדר הזה. יכול להיות אחד שבגיל מבוגר חוזר למצב של עבור, וזה יכול להיות גם בקדושה.

אחד החידושים העיקריים של הבעל שם טוב והחסידות הוא, שאתה יכול לתפוס את עצמך בכל מצב. אתה יכול להבחין שכעת אתה נמצא במצב כזה, ועל ידי הכרה זו – הכרת המחלה היא כבר חצי תרופה. מיסודות החסידות הוא, שגם בקטנות יש הכרה. אתה יכול להכיר את המצב תוך כדי המצב, ולעבוד את העבודה המתאימה לאותו המצב.

חידוש זה הוא ממש מעיקרי החסידות, שכן הקבלה תמיד מדברת על אנשים שמצויים במדרגה גבוהה. לעומתה, החסידות באה ממקום יותר גבוה, מן העצמות ממש, בו יש אפשרות להכיר אלקות בכל מצב ולעבוד את ה' בו. אתה לא מרמה את עצמך, ויודע את מקומך אפילו כאשר אתה במקום הכי נמוך, בפרצוף נה"י. שם , במקום הנמוך, יש את כל שלשת שלבי העבודה – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – בהתאם לרמה שלו.

לאחר הקדמה זו אל הפרוט:

במדות המעשה נה"י ההכנעה היא בשמאל במדת ההוד, להודות ולהתודות בהכנעה גמורה.

הוד הוא מלשון וידוי, להודות על חטא ועל המצב שלך. ככל שאדם נמצא במצב יותר נמוך כך תחלת העבודה שלו היא פשוט להכיר איפה הוא נמצא. על פי פשט, הספירה שהיא יותר הכנעה מכל ספירה אחרת היא ספירת ההוד.

ההבדלה היא בימין במדת הנצח בנצחון הטוב את הרע המונע בעדו.

כאשר יש לאדם הרגלים הם מהווים עבורו מכשול בדרך, מניעה ועיכוב. אל מה? להתקדמות. הוא לא יכול לעשות יותר מן ההרגל שלו, הוא מוגבל אליו. אפילו כאשר מדובר על הרגלים של קדושה – הוא קם בבוקר ומתפלל כך וכך זמן, לומד כך וכך זמן – אין לך מניעה ומכשול גדולים מאלה. לאחר הכניעה מהכרת המצב, צריך לגלות בנפש כח חזק לשבור את ההגבלות.

נצח הוא כח להתגבר על מניעות בעשיה, וזהו השלב השני בעבודה של פרצוף הנה"י. זו עבודה של הבדלה – הוא גורם לכח שהטוב ינצח את הרע שבו. הטוב הוא כח ההליכה "מחיל אל חיל", כח ששייך לספירת הנצח, והוא מנצח את הרע. הבדלה היא כח לצאת ממשהו, להיבדל ולהשתחרר מדבר שכובל אותי, והנצח הוא הכח להיבדל מכבלי ההרגל.

ההמתקה היא באמצע במדת היסוד המשפיע ומשביע [אותן האותיות בחלוף אותיות השפתיים בומ"ף] לכל חי רצון – "צדיק יסוד עולם" ו"ברכות לראש צדיק".

עבור אדם שנמצא במדרגה של הרגל עיקר התקון הוא להתרגל להשפיע. המתקה היא הרגשת הטוב האלקי האמיתי, ועבור אדם כזה ההמתקה היא לפחות להתמסר להשפעה. לדוגמה: שליח של הרבי יכול להיות אחד שמצבו הוא פרצוף עבור, אבל אם הוא מרסן את כל החיים שלו לעשות משהו בעולם הזה, להשפיע ולעשות טוב, לא בהכרח שהדבר יהיה מתוך רגש שך 'טבע הטוב להטיב'. אצל הילד זהו ממש רגש, וזו היתה ההמתקה בפרצוף חג"ת, אבל כאן זוהי פעולת ריסון והרגל להרגל טוב. הוא כל החיים מקדש את גופו. היסוד נקרא "אות ברית קדש", ואצלנו זה שהאדם מקדיש את כל החיים שלו למשהו.

זהו דבר גדול: אתה יכול להיות במדרגה הכי נמוכה של התפתחות רוחנית בעבודת ה', ובאותה המדרגה אתה יכול להקדיש את החיים לעשות דברים טובים. אם אתה מקדיש את החיים לעשות דברים טובים – בלשון החסידות נקראת הקדשה זו "הסכם חזק בלב" – אתה יכול להשיג השגים יותר גדולים מאשר הצדיקים הכי גדולים [זו גם שיטתו של הרב קוק לענין בנין הארץ].

כאשר נצייר את תשע הספירות חב"ד (מושכל) חג"ת (מורגש) נה"י (מוטבע) כשלשה "סגולים" זה למטה מזה, סדרי העבודה – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – הם כזה :

גדלות (פרצוף חב"ד)		חכמה הכנעה		בינה המתקה
		↙		↖
		דעת הבדלה
יניקה (פרצוף חג"ת)		חסד המתקה	→	גבורה הבדלה
				↖
		תפארת הכנעה
עבור (פרצוף נה"י)		נצח הבדלה	→	הוד הכנעה
		↙
		יסוד המתקה

זו היתה הקדמה חשובה לכלל היסודי בחסידות "הכנעה, הבדלה, המתקה".